מרץ, 2020
שבת.
שבט נוי המצומצם, ילדים ונכדים, יושבים כבכל שבת אצלנו בסלון לאחר ארוחת הבוהרים.
"יודעים
מה גיליתי?" ניסיתי למשוך את תשומת לבם, "הרוג המלכות משה מרזוק קשור
למשפחתנו", אמרתי.
"מה
זה הרוג מלכות ומי זה משה מרזוק ?" שאלו,
"על
תרצה אתר שמעתם?" – אין תגובה...
"נתן
אלתרמן..." ניסיתי את מזלי, ללא הצלחה.
איך
קשורים כל אלה אלינו ? - בסיפור הבא:
כשנולד גמאל עבד אל נאצר בקהיר, העסיקה משפחתו את רחל
מרזוק כמינקת לבנם, לימים הפך גמאל עבד אל נאצר לנשיא מצרים.
לרחל ולאליהו ליאטו מרזוק
נולדו בקהיר שלושה בנים: הבן הבכור אלברט נפטר כשהיה תינוק, הבן משה שנולד כמה שנים מאוחר יותר הפך להיות הבכור, ואז נולד האח הצעיר
יוסף. משה סיים את לימודיו היסודיים והתיכוניים בבתי
ספר הממשלתיים ופנה ללמוד בפקולטה לרפואה באוניברסיטה על שם פואד הראשון בקהיר.
הוא התמחה ככירורג וכמרדים. תחילה עבד בבית החולים האוניברסיטאי, אחר כך בבית
החולים לעיניים, ולבסוף בבית החולים היהודי בקהיר. תוך זמן קצר יצא לו שם של רופא
מוכשר ורגיש.
משה היה מבית קראי וציוני מילדותו. בהתבגרותו עסק בפעילויות
ציוניות בהתארגנות להגנה עצמית, נגד כוונת "האחים המוסלמים" לפגוע באזרחי
הרובע היהודי בקהיר. הוא היה פעיל בארגון העלייה הבלתי לגאלית לארץ ישראל ומיד עם
קום המדינה גויס ליחידות חשאיות של צה"ל שפעלו במצרים.
משה הקים יחידה שפעלה באיסוף מידע ואימונים בקהיר ובאלכסנדריה.
השלוחות של היחידה קיבלו הוראות לבצע פעולות חבלה במתקנים ציבוריים בשתי הערים,
בכדי לקלקל את היחסים הדיפלומטיים בין מצרים לבריטניה ולארצות הברית. תוך זמן קצר
נתגלו השלוחות הסודיות, נתפסו ונחקרו באכזריות. הם נשפטו במשפט ראווה: רובם נידונו
לתקופות מאסר ארוכות ואילו שני מפקדי היחידות, ד"ר משה מרזוק מפקד יחידת קהיר
ושמואל עזאר מפקד יחידת אלכסנדריה, נידונו למוות בתליה.
רחל, אמו של משה, פנתה לגמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים, וביקשה חנינה
לבנה מתוקף היותה המינקת שלו בינקותו, ללא הצלחה. השניים הוצאו להורג בתליה. לפני
מותו אמר משה לרב הקראי שבא לחזק את רוחו: "סעו כולכם לשם (לישראל), אין לכם
מה לחפש פה". לאחיו יוסף, אשר עלה לישראל והתחיל את שירותו הצבאי שלח את המסר
הבא: "שלושה דברים אני מבקש: דבר
ראשון לא לנקום את דמי, דבר שני לטעת עץ בארץ ישראל לזכרי ודבר שלישי לקרוא משה
לבן שיוולד לך".
האח הצעיר יוסף הלך בעקבות אביו שהיה רוקח ולמד גם הוא רוקחות.
יוסף הגיע לארץ לאחר סיום לימודיו, התגייס לצה"ל ובעת שירותו נודע לו על מות אחיו.
יוסף כתב ספר על אחיו ובו הוא מתאר איך השלטונות בישראל התעלמו ממנו ומאמו שעלתה לארץ
זמן קצר לאחר המשפט. היחידים שגילו עניין בחייל הבודד ובאמו השכולה היו נשיא
המדינה באותה עת יצחק בן צבי ורעייתו רחל ינאית. הנשיא ורעייתו הזמינו אותם לביתם
וגילו יחס חם ואוהד, אולי בשל היותם גם הם הורים שכולים.
סיפור גבורתו של ד"ר
משה מרזוק נעלם במכוון מדפי ההיסטוריה של מדינת ישראל הצעירה. הסיבות לכך היו
שבסיפור יש מעשי בגידה של הממונים, פקודות לא חוקיות, הוראות לא הגיוניות, ויכוחים
פנימיים, ועדות חקירה, עדויות שקר, זיוף מסמכים ועוד ועוד. להיסטוריה של מדינת
ישראל נכנסו עשרות ספרים ומחקרים רבים שהציגו צדדים שונים של הפרשה.
"הפרשה", הוא אחד המונחים שנכנסו להיסטוריה של ישראל, וכך
גם "העסק הביש", "מי נתן את ההוראה?" ו"הקצין הבכיר".
שמות של רבים מנבחרי מדינת ישראל באותה עת: פנחס לבון מ"פרשת לבון", "הזקן"
דוד בן גוריון, משה דיין ("אם הייתי יודע מי נתן את ההוראה הייתי מוציא לו את
העין השניה", אמר שמעון פרס). כולם ועוד רבים נוספים היו מעורבים בפרשה. הפרשה
טלטלה את צמרת המדינה במשך עשרות שנים, אבל את המחיר שילמו כל גיבורי הפרשה שנשארו
בכלא כל אותן שנים וגם אחרי שחרורם קיבלו כתף קרה מהמדינה למענה פעלו.
על הפרשה הוטלה צנזורה צבאית ואיפול מירבי. הראשון שכתב ופרסם על
הפרשה היה נתן אלתרמן. נתן אלתרמן כתב בעיתון "דבר" את "הטור
השביעי", טור שליווה את ההיסטוריה של מדינת ישראל. במדינת ישראל חשבו שמה
שקרה בקהיר היתה עלילה נגד היהודים. נתן אלתרמן היה מקורב לצמרת המדינה וידע את
האמת. הוא כתב שיר ארוך, בן שבעה עשר בתים, הרומז על המחדל הישראלי כאשר נתנו
הוראה לבצע פעילות צבאית במצרים. ד"ר משה מרזוק התנגד לפעילות אבל שילם בחייו
את המחיר. השיר "הדף הפתוח" הוגש לצנזורה הצבאית ואושר לפרסום בטור
השביעי.
בספר שכתב יוסף הוא מתאר
את המאבק להעלאת גופותיהם של הרוגי המלכות, זה היה המאבק העצוב מכולם. היו
הזדמנויות רבות לאחר מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור - מדינת ישראל
לא עשתה דבר ובמכוון. כשנה לפני ביקור אנואר סאדת בארץ ולקראת הסכם השלום עם
מצרים, ביוזמת יוסף עצמו, אשר כתב מכתב אישי לנשיא מצרים, הוחזרו הגופות לישראל
ונקברו בחלקת "עולי הגרדום" בהר הרצל בירושלים.
משה ביקש שיטעו עץ באדמת ישראל. גם כאן נלחמה משפחת מרזוק מלחמה
קשה עם השלטונות, עד שזכתה לטעת את יער "קדושי קהיר" באזור מושב עמינדב.
"קדושי קהיר" הוא רק אחד השמות בהם הנציחו את מרזוק ועזאר: הוציאו בולים
לזכרם, קראו גנים ציבוריים ורחובות בכל הארץ לזכרם. הערה גנאלוגית: תיאורים יסודיים,
טובים מאוד ומפורטים מצאתי, במפתיע, באתר "אישי רחוב", פשר שמות רחובות
של עיריית תל אביב יפו.
ד"ר יוסף מרזוק רצה להקים בית בישראל, להינשא לבחירת לבו מרים
דייסי ילידת טבריה. אף שתרם תרומה גדולה למדינה כקצין בכיר בצה"ל, כעובד בכיר
במעבדה לנגיפים ביפו וכאח שכול לאחד מ"קדושי קהיר" – כאשר ביקש להוציא
תעודת רווקות, סירבה הרבנות להיענות לבקשתו בשל היותו קראי. חודשים רבים חלפו ורק בהשתדלותו
של יצחק בן צבי קיבל יוסף תעודת רווקות ועלה בידו להתחתן.
לפי בקשתו של אחיו, קרא יוסף לבנו הבכור שנולד יום לפני שחרור
ירושלים בשם משה.
"איך הסיפור הארוך הזה קשור אלינו?" שאלו השומעים,
"פשוט מאוד" עניתי, "אליהו אלישע, סבא של אלי אלישע,
אבא של גלית שלנו, הוא אח של מרייטה מנשה, סבתא של משה מרזוק, גיבור סיפורנו".
אבא של גלית הוא בן דוד מדרגה שניה של הרוג המלכות משה מרזוק גיבור "מבצע סוזנה".
"ואיך
כל היתר?" שאלו,
"מכאן
זה קל", עניתי, "משה בנו של יוסף התחתן עם יעל סלור שהיא נכדתו של נתן אלתרמן".
נתן
אלתרמן היה מעורב, פוליטית ומקצועית, בפרשת "העסק הביש". אולם אני אישית,
אוהב עד למאוד, דווקא את שירו המרגש "שיר משמר" בביצוע של חוה אלברשטיין. את השיר הידוע גם בשם "שמרי נפשך", כתב אלתרמן לבתו היחידה, תרצה אתר, אשר כידוע לא שמרה את נפשה . . .
אבל, זהו סיפור אחר אותו תקראו במקום אחר.
### אישי רחוב - עליזה גרינבאום - אתר שמות רחובות בתל אביב יפו
### קווים לדמותו של ד"ר משה מרזוק - ד"ר יוסף מרזוק והקרן להנצחת קדושי קהיר - סרטון ביוטיוב
### צוואתו של ד"ר משה מרזוק - ראיון עם ד"ר יוסף מרזוק - סרטון בתוך אתר נידוני קהיר
### "כשלונות העבר הם המפתח להצלחות בעתיד" - 60 שנה ל"עסק הביש" - 20-2-2015 - סרטון ביוטיוב
### שיר משמר - חוה אלברשטיין - סרטון ביוטיוב
### לרשימת כל הסיפורים בבלוג
