סיפורה של כיתה / שלום נוי

אביב 2020

הקורונה בעיצומה ואנחנו סגורים בבית. אין יוצא ואין בא, אפילו קניות מזמינים בטלפון.

הטלפון מצלצל. "מדבר דוד'קה מקיבוץ כפר מנחם". אני מאמץ את מוחי – לא מכיר.

"למדנו יחד בבית ספר כפר מל"ל" הוא מנסה לעזור לי.

סיימנו את לימודינו בבית הספר ע"ש אהרונוביץ בכפר מל"ל לפני למעלה משישים שנים. דוד גרוייזה היה חניך בתנועת השומר הצעיר ואני הייתי פעיל בתנועת הנוער העובד. שתי תנועות הנוער הללו לא אהבו זו את זו, בלשון המעטה. עם סיום כיתה ח' עברו תלמידים רבים להיות "חניכי חוץ" בקיבוצים רבים בכל רחבי הארץ. עם רובם ככולם לא נשמר שום קשר עד היום הזה.

דוד גרוייזה הפך במשך אותן עשרות שנים לדוד'קה גל אור, התחתן עם בת כפר מנחם וחי להנאתו בקיבוץ זה. החלפנו מספר מילים על ההבדל בין הקורונה שלנו לקורונה שלהם, עוד כמה מילים על מכרים משותפים ונשכחים, החלפנו מספרי טלפון וסיכמנו לשמור על קשר.

אנחנו, ילדי כפר הדר, למדנו ב"בית ספר" קטנטן שהיה ב"בית הפועלים" במרכז הכפר. בבית הספר הזה, היה חדר אחד בלבד, אליו הכניסו כמה שולחנות וכסאות נמוכים, סדרו אותם בשני טורים: בטור הראשון למדו ילדי כיתה א' ובטור השני ילדי כיתה ב'. קראו לו בית ספר "הדר" ולמדו בו פחות מעשרים תלמידים. המורה רינה לימדה את שתי הכיתות בעת ובעונה אחת.

אני למדתי לקרוא בעצמי ובגן הילדים כבר קראתי בקלות ובשטף. אחרי חג הסוכות הגיע ל"בית הספר" המפקח אליעזר שמאלי, לבדוק איך מתנהל המקום. המורה רינה קראה לי וביקשה מהמפקח לבחון אותי. הוא נתן לי לקרוא קטע קשה במיוחד וכאשר סיימתי אמר: "מה הוא עושה בכיתה א' ? מיד להעבירו לכיתה ב' !". עברתי מטור א' לטור ב' אך נשארתי עם אותם ילדים ואותה מורה.

בסיום אותה שנה הוחלט לסגור את בית ספר הדר ולהעביר את כל התלמידים לבית ספר כפר מל"ל. בהתייעצות עם כל המומחים הוחלט שאלמד שנה נוספת בכיתה ב' עם המורה רוחמה. בבית ספר כפר מל"ל היה מנהג: בסיומה של כל שנת לימודים ריכזו את כל תלמידי הכיתה, סידרו אותם בשורות וצילמו צילומי סיום שנה למזכרת.

כל התמונות, לא ברורות בשחור לבן, סרוקות מזה שנים במחשב שלי. שלפתי את תמונת הסיום של כיתה ב' וגיליתי כמעט עשרה תלמידים שלמדו איתי בכיתה שאינם מוכרים לי. העברתי את התמונות לשיפוץ ולצביעה אך ללא הועיל: עשרה אינם מוכרים לי. מה עושים בימים אלה ? פונים לחוכמת המונים, פותחים קבוצת עניין (ווטסאפ). פתחתי קבוצה, קראתי לה בשם "מחזור כ"ב – בי"ס כפר מל"ל", גייסתי חברים למחזור וביקשתי את עזרתם בזיהוי התלמידים הלא מוכרים. ארבעים תלמידים היו בכיתה ב' וזה לא היה קל. חבר מביא חבר ובקבוצת הווטסאפ של מחזור כ"ב היו כבר כמעט עשרים משתתפים אבל הזיהוי היה קשה.

בתמונת הסיום של כיתה ג' היו ארבעים ושמונה תלמידים. איך נוספו עוד עשרה תלמידים ? איך מזהים אותם ואיך התמודדה המורה חיותה עם כמעט חמישים ילדים בכיתה ? שיפצתי את התמונה, צבעתי אותה ופרסמתי בקבוצת הווטסאפ – ללא הועיל - מספר ה"לא ידועים" נשאר כשהיה.

בסיום כיתה ג' נחקק במדינת ישראל הצעירה חוק החינוך הממלכתי 1953. בוטלו הזרמים בחינוך: "בית הספר לילדי העובדים ע"ש אהרונוביץ" הפך להיות סתם בי"ס כפר מל"ל ובית ספר רמתיים הפך להיות ממלכתי א'. כמעט מחצית הכיתה עברה מבית ספרנו לבית הספר הקרוב יותר לביתם. בית הספר הצפוף הפך מרווח והוחלט לפצל אותנו לשתי כיתות קטנות (אגב, דוד / דוד'קה ועוד רבים אחרים למדו בכיתה המקבילה).

בתמונת הסיום של כיתה ד'1, הכיתה שלי, אנחנו רואים כיתה בת עשרים תלמידים ושני מורים מחנכים. המחנך של ד'2, הכיתה המקבילה היה המורה אריה נויר, אבא שלי. בשמחה רבה צורפה גם התמונה הזו לרשימת התמונות. 

בשנה לאחר מכן הוחלט לאחד שוב את שתי הכיתות. המורה אסתר רייטר קיבלה משימה בת שנתיים, לגבש את הכיתה המאוחדת בשנית ליחידה אחת גדולה. בסוף אותה שנה נסגר בית הספר הקטן במושב בני ציון. תלמידי הכיתות הגבוהות של בית הספר הצטרפו לבית ספרנו. קיבלנו לכיתה שבעה תלמידים ממושב בני ציון והמורה אסתר נאלצה להתמודד עם גיבוש מחדש של כיתה ו'.

שני מחנכים קיבלו עליהם את החינוך של כיתה ז' שלנו: המורה גרשון ומנהל בית הספר אליעזר כהן. ארבעים ואחד תלמידים סיימו את כיתה ז' ואת כולם בתמונת סיום השנה אני מזהה. כיתה ח' עברה עלינו ללא זעזועים מיוחדים מלבד מלחמה.

רק התחלנו ללמוד בכיתה ח', חודשיים עברו מתחילת שנת הלימודים ופרצה מלחמה - מלחמת סיני. היסטוריונים רבים לא חושבים, עד עצם היום הזה, שהייתה זו מלחמה. מבצע סיני או מבצע קדש היה זה, לטענתם, מבצע ותו לא. אנחנו, תלמידי המחזור היינו שקועים במלחמה לא במבצע: בהתחלה במילוי שקי חול ובחפירות של שוחות ותעלות כנגד התקפה אווירית שלא הגיעה ומאוחר יותר באיסוף כספים. במדינת ישראל הצעירה התארגנה קבוצה אזרחית שהקימה את "קרן המגן". הייתה זו קרן לאיסוף כספים לטובת רכישת נשק להגנה על המדינה. כל אותה שנה היינו עסוקים באיסוף כספים: ממכירת בקבוקים ריקים ועד ויתור על תמונת המחזור ומסיבת סיום השנה. כתבנו הצגה בעצמנו והצטלמנו צילום רגיל כבכל סיום שנה. את כל הכספים שאספנו לסיום המחזור תרמנו ל"קרן המגן".

"פגישה עוד עשרים שנה", כך קראנו להצגה שכתבנו. כל אחד הציג את עצמו, מה יקרה לו בעוד עשרים שנה: מה ילמד, מה המקצוע בו יעסוק, היכן יגור, מה יהיה מצבו המשפחתי וכו'. אני הצגתי את עצמי כמורה. האם זאת הסיבה שבאמת הייתי מורה ? אם כן, אני כועס על עצמי על כך עד היום.

ל"תמונת המחזור" הצטרפו כל עובדי ומורי בית הספר

  ==========

קישורים:

### תמונות סיום שנה מכיתה א' עד ח'

###לרשימת כל הסיפורים בבלוג

ציפורים / שלום נוי

קיץ 1965

עזבנו את קיבוץ האון ומיד התחלתי לעבוד כמורה בבית ספר "הדר", בית ספר לחינוך מיוחד בהוד השרון. יעל שובצה לעבוד בבית ספר זה, לאור ניסיונה כמורה למלאכה בחינוך המיוחד בטבריה. מנהל בית הספר שמע שאני מחפש עבודה ומיד הציע לי לחנך את כיתות ז'-ח' בבית הספר. קיבלתי את התפקיד למרות שלא היתה לי תעודת הוראה, אך התחייבתי להשלים את בחינות הסמכה להוראה תוך שנתיים וכך היה.

כמורה מתחיל, הציעו לי להשתמש בעזרי הלימוד שמציעה המרכזיה הפדגוגית, אשר שכנה בקומה השניה של בית ספר כפר מל"ל. "בית הספר לילדי העובדים ע"ש יוסף אהרונוביץ'", זה היה שמו הרשמי של בית הספר אשר שכן ביישוב הקטנטן כפר מל"ל, אולם הכל קראו לו בית ספר כפר מל"ל. היה זה בית הספר בו למדתי ומנהל המרכזיה הפדגוגית, אליעזר כהן, היה מחנך הכיתה שלנו מכיתה ז' עד כיתה ח'. עם צאתו של אליעזר כהן לגמלאות הוא קיבל, במשרה חלקית את ניהול המרכזיה הפדגוגית.

  

מורי בית ספר כפר מל"ל, יושב במרכז: אליעזר כהן

בסיום שנת הלימודים הראשונה שלי, פנה אלי אליעזר כהן וביקש ממני לעזור לו, להעביר את המרכזיה הפדגוגית מכפר מל"ל להוד השרון ובהמשך לעבוד, במשרה חלקית, בשעות אחה"צ, בתפקיד יועץ פדגוגי. בעת העברת המרכזיה למשכנה החדש, נתקלנו בבעיה קשה: איך מעבירים, מבלי לפגוע, את האוסף הנדיר של אליעזר שמאלי.

אליעזר שמאלי היה מורה ומנהל בית ספר כפר מל"ל וכשאני התחלתי ללמוד שם, הפך להיות מפקח על בתי הספר בשרון. אנחנו, תלמידי בית ספר כפר מל"ל, הכרנו את שמו כסופר מפורסם שכתב ספרים רבים, כתב סיפורים רבים אשר התפרסמו במקראות לבתי הספר ואשר את חלקם למדנו בשיעורי ספרות. אולם בעיקר הכרנו את אוסף הציפורים המפוחלצות, קני הציפורים וביצי הציפורים וכן דגמים יפים ורבים של עזרי הוראה, אותם תרם אליעזר שמאלי למרכזיה הפדגוגית. אליעזר שמאלי גר קרוב מאוד לבית הספר ובתו הצעירה תמר למדה אתנו בכיתה.

בזהירות רבה ובמשך שעות עבודה רבות העברנו את האוסף הנדיר למבנה בהוד השרון. שנתיים עברו, אליעזר כהן נאלץ לפרוש ואני זכיתי במכרז לניהול המרכזיה, אשר לימים שינתה את שמה ממרכזיה פדגוגית למרכז פדגוגי או בקיצור: מרפ"ד.

עיריית כפר סבא מאוד רצתה את המרכז הפדגוגי בתחומה, היא אף הציעה לאגף המרפ"דים במשרד החינוך, לשכן את המרפ"ד באגף מיוחד שיוקצה לכך, בהיכל התרבות העירוני העומד להיפתח. הלחץ עשה את שלו והמרכז הפדגוגי הועבר מהוד השרון למבנה זמני בכפר סבא. היה לנו ניסיון בהעברת דירה והאוסף של שמאלי הועבר בשלמות ולא ניזוק כלל.

היכל התרבות של כפר סבא נבנה כמבנה מפואר ומהודר. אדריכלים ומעצבי פנים תכננו כל פינה בהיכל והקפידו על כל פרט. ראש העיר, זאב גלר, ביקר במקום כמעט כל יום, פיקח על העבודה והיה מעורב בכל דבר. המרכז הפדגוגי היה ראשון להיכנס להיכל וראש העיר פסק: אוסף שמאלי לא ייכנס להיכל. "הפוחלצים, הקנים וביצי הציפורים לא מתאימים למקום מפואר כמו היכל התרבות", טען ראש העיר. פרצה מלחמת עולם ביני לבין ראש העיר, מלחמה שהגיעה עד צמרת משרד החינוך.

בצר לי, חיפשתי ומצאתי את אליעזר שמאלי שעבר להתגורר בדיור מוגן ברמת אביב. "אתה יכול לחלק את האוסף לבתי ספר בעיר", אמר, "אבל, יש באוסף ציפור נדירה: עורב לבקן, אותה תדאג להעביר לאוניברסיטת תל אביב". בצער רב פירקנו את אוסף הציפורים וחילקנו בין בתי הספר, את העורב האלבינו, העברתי לאוניברסיטת תל אביב והמלחמה ביני לבין זאב גלר נסתיימה.

שנים עברו, בתוקף תפקידי כמנהל פנימיית עלומים, הזדמנתי לדיור המוגן ברמת אביב. במסדרון, ממהר לחדר האוכל, ראיתי מולי את אליעזר שמאלי.

"אתה זוכר אותי?", שאלתי.

"תשכח ימיני אם ישכחך שמאלי", ענה לי בפרפראזה על הפסוק הידוע ומיהר להיכנס לארוחת הצהריים. אם זכר אותי או לא לעולם לא אדע, אבל אהבתי את שענה לי.

ארבע שנים מאוחר יותר הלך אליעזר שמאלי לעולמו. הוא נקבר לצד רעייתו בחלקת אגודת השומר בבית העלמין בקרית טבעון, לא רחוק מהאנדרטה לזכר אלכסנדר זייד עליו כתב את ספרו המפורסם "אנשי בראשית". הספרים על ציפורי ארצנו שכתב, היו אבני יסוד לזואולוגים וחוקרים רבים. אולם יותר מהכל: אישיותו ואורח חייו, דרכו החינוכית וכישרונו בכתיבת סיפורי ילדים הספוגים באהבת הארץ, הם שזיכו אותו בפרס ישראל לספרות ילדים ביום העצמאות התשיעי של מדינת ישראל. וכך גם כתבו השופטים, בין השאר, בהמלצה לפרס: "כל מה שכתב יש בו תום נפש וענווה, חיבת הארץ ואהבת האדם. כל מה שיצא מתחת עטו הנאמן חתום בחותם האמת".

עברו שנים רבות. בהוד השרון, לא הרחק ממקום מגוריו של אליעזר שמאלי, נבנו שכונות של בתים רבי קומות. בין הבניינים בגובה שש עשרה קומות הוקם בית ספר יסודי חדש, צמוד קרקע וירוק בתפיסת עולמו. קבוצה של ותיקים בעיר, התארגנה והחליטה להנציח את זכרו של המורה המיתולוגי שלהם ולדרוש מהעירייה לקרוא את בית הספר על שמו של אליעזר שמאלי. העירייה נענתה בחיוב, אך למיטב ידיעתי זה לא קרה עד היום.

בכל פעם שאני שומע, בחתונות לפני שבירת הכוס וסיום החופה, את הפסוק הידוע "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני . . .", ואני חושב: רק את ירושלים צריך לזכור ? ומה לגבי אותם אנשים כמו האיש ההוא ?

==========

הערות:

◄צביעת התמונה בתוכנת מיי הריטג'

◄בתמונה מימין לשמאל. עומדים: שושנה צחורי, רנן (מלאכה), אריה נוי, נחמה לב. יושבים: אסתר רייטר, אליעזר ט"ש, אליעזר כהן, מורה למלאכה, רוחמה ישראלי.

קישורים:

### אליעזר שמאלי - ויקיפדיה

### ראשית טיבוע ציפורים בישראל – ברוריה גל – סרטון ביוטיוב

### סופרים מספרים: אליעזר שמאלי – כאן חינוכית – סרטון ביוטיוב

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

מי אתה, אביגד ? / שלום נוי

ינואר 2013

אני יושב במטה הבחירות של מפלגת "יש עתיד" בכפר-סבא, נכנסת אישה זקנה אך מלאת מרץ. "באתי להתנדב", היא מכריזה, "קוראים לי מרגרט, אני בת שמונים וארבע ואני יכולה לעשות טלפונים ולשכנע אנשים להצביע ליאיר לפיד". "מי את? את מוכרת לי", שאלתי ומיד נזכרתי "את שכנה של יעקב אביגד". הייתי מרוצה שזכרוני פועל עדיין. היא עיוותה פניה ואמרה: "אל תזכיר לי את השם הזה !" והוסיפה כמה קללות שאני מתמלא בושה לכתוב אותן ושאינן מתאימות לגילה המתקדם.

המרכזיה הפדגוגית שכנה באולם הגדול, בקומה השנייה של בית הספר ע"ש אהרונוביץ בכפר-מל"ל. היה זה מרכז להשאלת סרטונים ועזרי לימוד. עזרים אלה היו יקרים לרכישה וזו הסיבה שמשרד החינוך הקים מרכזיות להשאלתם לבתי הספר בכל רחבי הארץ. מנהל המרכזיה הפדגוגית בכפר מל"ל היה אליעזר כהן, שהיה המחנך שלי בכיתה ח' והמזכירה היתה פנינה כברי. מן היום הראשון לעבודתי, כמורה בבית ספר "הדר", ניצלתי את המרכזיה הפדגוגית ושאלתי ציוד להוראה טובה יותר לתלמידי החינוך המיוחד אותם לימדתי. בסוף השנה הראשונה לעבודתי כמורה, פנה אלי אליעזר כהן והציע לי לעזור לו בהעברת המרכזיה הפדגוגית מבית ספר כפר מל"ל להוד השרון ובהמשך, לעבוד במקום. הסכמתי בשמחה ולאחר כשנה הוא פרש ואני זכיתי לנהל את המקום.

המרכזיה לא התפתחה בהוד השרון בשל העדר תקציבים עירוניים ואני יזמתי את העברתה לכפר סבא. המרכזיה הפדגוגית הפכה למרכז השתלמויות והדרכה ושינתה את שמה ל"מרפ"ד – מרכז פדגוגי".

זמן קצר לאחר שעברנו ממבנה זמני בכפר סבא להיכל התרבות העירוני, נחת אצלנו יעקב אביגד. "באתי לארגן השתלמויות בנושא תולדות ארץ ישראל", הציג את עצמו והוסיף "אביא לכאן את טובי המרצים בארץ".

למזכירה פנינה נוספה מזכירה נוספת, ניצה קרני, אשר התרשמה מאוד מיעקב. כאשר ראיתי את רשימת המרצים, צד את עיני שם מוכר, שם של אדם שכתבו עליו בעיתון. לא שם של מומחה לתולדות ארץ ישראל, אלא של נאשם במעילה כספית. ביררתי במחלקה להשתלמות והתברר שכל המרצים שהביא יעקב אביגד, כולל הוא עצמו, ריצו תקופת מאסר בכלא. שם בכלא, באגף לבעלי צווארון לבן, למדו לימודים אקדמיים ועשו תואר ושם גם החליטו לארגן את הקורס. "את חובם לחברה שילמו", אמרתי לעצמי "נאפשר להם להרצות כחלק מתהליך שיקום". הקורס התנהל כהלכה, במשך שנתיים יצאו ובאו מרצים ומורים וכולם היו מלאי שבח והלל. למחמאות מיוחדות ורבות זכה יעקב אביגד אשר ידע וזכר תאריכים, שמות, אירועים ומראי מקום. היום היינו מכנים אותו "ויקיפדיה מהלכת".

כאשר הסתיים הקורס, סיפר לנו יעקב, שהחליט לעבור דירה מפתח תקוה לכפר-סבא. "התאהבתי במרכז הפדגוגי שלכם", אמר, "רינה אשתי, מלמדת פעם בשבוע בקונסרבטוריון בפתח תקוה ובשאר הימים מלמדת מוסיקה בכפר סבא". כך התחיל יעקב אביגד להגיע מידי יום שישי למרכז הפדגוגי. בימי חמישי היה מסיע את רינה ללמד מוסיקה בפתח תקוה ובזמן שחיכה לה, נהג להיכנס לקונדיטוריה בפתח-תקוה ולמלא את תא המטען של המכונית בעוגות. לרינה אסור היה לדעת על העוגות.

שכחתי לספר: יעקב אביגד היה שמן – מאוד שמן ! כמו כן, יעקב אביגד היה ימני בדעותיו – מאוד ימני !

בכל יום שישי בבוקר, נהג יעקב לעלות לספריה העירונית בקומה מעל המרכז הפדגוגי, קרא וצילם חומרים להרצאותיו במכללה לביטחון, במכללת בית ברל, במכללת אחווה ובמרכזי הדרכה שונים. בשעה עשר היה יורד לפינת הקפה שלנו ביחד עם יואל כהן, מנהל הספריה העירונית, שותים קפה, אוכלים עוגות מהקונדיטוריה המשובת בפתח תקוה ומדברים על פוליטיקה.

 שכחתי לספר: יואל כהן אהב עוגות - מאוד אהב ! כמו כן, יואל כהן היה שמאלני בדעותיו – מאוד שמאלני !

המרכז הפדגוגי היה סגור לקהל בימי שישי. המזכירה ניצה ואני ניצלנו את השקט של ימי שישי לסיכום השבוע ובעיקר עסקנו בהנהלת חשבונות. כמה פעמים ניסה יעקב אביגד לעשות אתנו עסקים: מכירת ספרים וחוברות, הפקת חומר לימודי ואפילו המרת צ'קים למזומן. בחוש שישי נזהרתי ולא הסכמתי לשום עסקה, אפילו במחיר סגירת מאגר העוגות מפתח-תקוה.

רינה אביגד הקפידה על בריאותה וכושרה הגופני, היא שמרה מכל משמר על תזונתו של יעקב השמן והקפידה לא להכניס דברי מאפה ומתוקים לביתם. רינה נפטרה מקריש דם בריאות בגיל צעיר מאוד (בת חמישים ושבע בלבד), ללא התראה מוקדמת וללא שום מחלה ממושכת. ביום בו נפטרה, הגעתי לביתו של יעקב ומצאתי אותו במטבח, מזיל דמעה ולידו שני קילוגרם של פיסטוק חלבי אותם פיצח וחיסל להפגת צערו. לאחר מותה של רינה המשיך יעקב להגיע מידי יום שישי למרכז הפדגוגי, אך הביא עוגות רק מקונדיטוריות בכפר-סבא.

ראש ממשלת ישראל יצחק רבין נרצח. יעקב אביגד (מאוד ימני, כבר אמרנו) הצדיק את הרצח ויואל כהן (מאוד שמאלני, כבר אמרנו) היה מזועזע והפסיק להגיע לפרלמנט יום שישי שלנו. נותרנו שלושה ללא פוליטיקה: ניצה מספרת איך החתן שלה מצליח בצבא ויהיה יום אחד רמטכ"ל (ניצה נפטרה ולא זכתה לראות איך החתן, גבי אשכנזי, אכן מתמנה לרמטכ"ל) ואני מספר על הנכדים המתרבים במשפחתנו.

יעקב אביגד צילם את ניצה ואותי ביום שישי 6 ביוני 1995

כשיצאתי לגמלאות, הפסיק יעקב להגיע בימי שישי. הוא הפסיק לצלצל וניתק כל קשר איתי ועם המרכז הפדגוגי. שמעתי שחלה ואיבד את מאור עיניו,  ביקרתי אותו מספר פעמים בביתו וגם בבית חולים כשאושפז, אבל הקשר לא חודש. יעקב נפטר ולי נודע הדבר רק למעלה מחודש לאחר מותו.

ואז החלו להגיע סיפורים על הלוואות שלא פרע, על משכון הדירה שלו, על כספים שגלגל לא ברור לאן. מרגרט כספי הייתה אחת מנפגעות יעקב.

ועדיין נשארתי עם השאלה: מי אתה יעקב אביגד ? גאון או נוכל ?

==========

קישורים:

### מסיבת פרידה מהמרכז הפדגוגי ב' - מתכנסים - 28-11-1999 - סרטון ביוטיוב

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

הבית בהדר / שלום נוי

חורף. דצמבר 2010

השעה שש וחצי בבוקר. הטלפון מצלצל ומעיר אותנו. עופר רייסנר בטלפון:

"ביקשת שאודיע לך כשנהרוס את בית ההורים שלך. היום אנחנו עומדים לעשות זאת".

בשנת 1946 עזבו אריה שושנה ובנם הצעיר (אני) את שרונה ועברו לכפר הדר. גרנו בשכירות בצריף של הינדה גוטליב. היה זה צריף דו משפחתי בכניסה לפרדס של משפחת גוטליב, בכניסה אחת של הצריף גרה גברת הינדה גוטליב הזקנה ובכניסה השניה גרנו אנחנו, משפחת נויר. המשפחה הצטופפה בשני חדרים ומטבח קטן, ללא שירותים וללא מקלחת. בפרדס היה צריפון קטן ובו מקלחת של מים קרים ולידו בית שימוש שהיה בור ועליו מכסה. בקיץ התקלחנו במקלחת בפרדס ובחורף חיממנו מים על פרימוס (מכשיר להרתחה וחימום מים שפעל על נפט) ועשינו אמבטיה, בקערת פח גדולה שהוצבה ב"סלון" הבית. גם לשירותים לא הלכנו בלילה והשתמשנו ב"סיר" שנקרא בשם "סיר לילה".

אריה עבד במחסן התערובת של הכפר. תושבי כפר הדר שגידלו תרנגולות ופרות האכילו אותן בתערובת שהוכנה במחסן האספקה שהיה במרכז הכפר. אריה עבד קשה בנשיאת שקים כבדים על גבו וסבל מכאבי גב גוברים והולכים. שושנה עזרה מעט בפרנסת המשפחה כשעסקה במקצועה כתופרת לנשות הכפר.

כשהייתי בן ארבע נולדה אחותי גילה. היא נקראה כך על שם הסבתא שלא היכרנו מעולם, פרידה, שנספתה בשואה וזהו תרגום שמה לעברית.

הצריף הפך להיות צפוף. אריה ושושנה חסכו גרוש לגרוש וקנו מגרש, לא רחוק מהצריף. מאחר ולא היה להם כסף לשלם למהנדס, פנו לשכנים ובקשו להשתמש בתוכנית הבניה שלהם. השכנים הסכימו וכך אישרו למשפחת נויר לבנות בית ברחוב שלימים נקרא רחוב התכלת. שוב עברו שנים והמצב הכלכלי היה קשה בארץ והכסף לבניה לא הספיק אלא ליסודות בלבד. שנתיים ימים היו היסודות בשטח. בחצר הבית החדש ובין היסודות שמולאו באדמה, שתלו אריה ושושנה שתילי תרד והוסיפו כמה לירות כל חודש ממכירת תרד. בקצה המגרש בנו לול קטן וגם ממכירת ביצים ועופות הגדילו במעט את תקציב המשפחה.

כאבי הגב של אריה תכפו והלכו. היה חורף קשה ואנשים רבים חלו בשפעת. שלג ירד בכל הארץ, אנחנו הילדים, שמחנו כי הלימודים בכל בתי הספר בוטלו הרווחנו יום חופש. שושנה חלתה ב"קדחת עכברים" והייתה מרותקת למיטה זמן רב. מחלה זו היא מחלה מדבקת שמועברת באמצעות עכברים. בין לוחות העץ של הצריף שגרנו בו, חיו והתרוצצו המוני עכברים ובלילות היינו שומעים אותם מצייצים, רצים על הגג ושורטים את הקירות.

באותו חורף קראה שושנה מודעה בעיתון: מחפשים מורים ללמד בבתי ספר.

שושנה פנתה לאריה ואמרה לו: "מספיק להיות חלוץ. מספיק להרוס את הגב בנשיאת שקי תערובת כבדים. אתה למדת להיות מורה בגרמניה, אתה אוהב ללמד – תענה למודעה בעיתון".

אריה התלבט, היסס, אבל לבסוף השתכנע.

אריה התקבל לעבוד כמורה בבית ספר ע"ש אהרונוביץ בכפר-מל"ל. גם אני למדתי שם, בכתה ד'. משרד החינוך מאוד שמח לקבל את אריה כמורה, הוא למד הוראה בגרמניה וידע עברית מעולה. אני לא כל כך שמחתי שאבי מורה בבית הספר בו למדתי. כל דבר שעשיתי, מיד הגיע לאבי תוך כדי שתיית תה בחדר המורים.

כשאריה הפך להיות מורה והמצב הכלכלי השתפר. החלו לבנות קירות על היסודות ותוך שנה הגיע הזמן לכסות את הבניין בגג רעפים אדום. זמן קצר לאחר שעברנו לבית החדש נולד אחינו הקטן ירוחם שלמה (ירוחם על שם סבא פישל ירוחם, השם השני: שלמה על שם דוד שלמה, אח של אמא שנספה בשואה), הידוע בכינוי ירל'ה. בבית החדש היו שלושה חדרים: בחדר אחד גרו גילי וירוחם בחדר השני גרו ההורים ואילו אני ישנתי בסלון. בין חדר ההורים והסלון אמורה הייתה להיות דלת הזזה. מאחר ולא היה מספיק כסף גרנו בבית מסויד מבפנים, אך ללא טיח וצבע מבחוץ, ללא דלת הזזה וללא מכשירים חשמליים מלבד רדיו.

כשהייתי בן עשר התחלתי לעבוד: איסוף וחיתוך ירק להאכלת העופות בחצר, שמרטפות על ילדי השכנים וקטיף תרד ותותים בשדה שלנו ובשדה של הדודים שלי. בכסף הראשון שהרווחתי קניתי מצלמה ודבר ראשון צילמתי את המשפחה על רקע הבית.

אריה ושושנה, גילי וירלה (אני הצלם)

כשהגעתי לגיל בר-מצווה שאלו אותי ההורים איך אני רוצה לחגוג את האירוע ואני זוכר שעניתי כך:

"לבית הכנסת לא אלך כי אנחנו לא משפחה דתית. במקום חגיגה לכיתה, אני מבקש בכסף הזה לבנות דלת הזזה, בין חדר השינה שלכם לבין סלון הבית בו אני ישן". וכך היה. סוף סוף היה לי חדר משלי.

כאשר משתמשים בביטוי "בנו את הבית במו ידיהם" לא מבינים עד כמה זה היה נכון לגבי הבית ברחוב התכלת מספר שבע בהדר.

*****

לאחר שאריה נפטר בשיבה טובה, החלטנו למכור את הבית שהיה בן למעלה מחמישים שנה והיה זקוק לשיפוצים. עופר רייסנר קנה את הבית, במטרה להרסו ולבנות במקום הבית וילה רב מפלסית ובמקום הלול ושטח התרד בריכת שחיה ודק מודרני. היה לי קשה לראות את המקום ולכן ביקשתי מירל'ה שיצלם.

מגרש ריק ברחוב התכלת מספר שבע

==========

קישורים:

### שורשים בהדר - ותיקי הדר מספרים - אתר עיריית הוד השרון

### זיכרונות אריה - חלק ז' - ביוטיוב

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג