סיפורים קצרים / שלום נוי: אוקטובר 2022

שמואל היה חייט.

שמואל נולד בעיירה קורוב שבפולין בשנת 1881, לאביו שלום ולאמו מלכה זלצקוואר, בן לאחר שתי בנות: אחותו הבכורה שיינדל והאחות השניה אתל. כשהיה בן שנתיים נולד אחיו הצעיר יהודה לייב. החיים בעיירה הקטנה היו מאוד קשים ובהיותו בן שלוש עשרה, מיד לאחר עלייתו לתורה בבית הכנסת המפואר בקורוב, עזב את ביתו ואת משפחתו והחליט לחפש את עתידו בעיר הבירה ורשה.

בורשה, השוכנת כמאה וחמישים ק"מ מעיירת מגוריו, לא חיכה לו איש. הוא מצא חבר, שמואל גלבפיש שמו, יחד עבדו שני השמואלים בעבודות מזדמנות, חסכו זלוטי לזלוטי וקנו כרטיסים לאוניה השטה ללונדון.

גם בלונדון לא חיכה להם איש ובנוסף לזאת, נשדדו השניים על הרציף מיד כשירדו מן האוניה. שניהם לא דיברו אנגלית וכך מיואשים שוטטו שניהם ברחובות לונדון. "להפתעתנו", כך סיפר שמואל לאחר שנים רבות, "ראינו אדם נושא מתקן ועליו קולבים עם בגדים לא גמורים. עקבנו אחריו מרחוב לרחוב עד שהגענו לבית מלאכה גדול לבגדי נשים".

"עבדנו בוורשה כחייטים", הם פנו ואמרו באידיש למנהל בית המלאכה. הוא שכר אותם לעבודה והשאר היסטוריה.

כחייטים עברו השניים כשש שנים בבירת בריטניה, למדו אנגלית, רכשו ניסיון כחייטים והחליטו להגר לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – ארצות הברית. הם שטו לקנדה ומשם נסעו לניו יורק. שמואל גלבפיש שינה את שמו לסמואל גולדפיש ואחר כך לסם גולדווין, גם שמואל שלנו שינה את שמו משמואל זלצקוואר לסמואל זלצמן. סם חברו הקרוב, נשאר בניו יורק, עזב את מקצועו כחייט והצליח מאוד כמפיק סרטי קולנוע בהוליווד. סמואל שלנו דבק במקצועו כחייט וכשקרא בעיתון על אפשרויות פרנסה טובות יותר, עלה על אוניה והגיע לוולינגטון בירת ניו זילנד.

שעות מעטות לאחר הגעתו לניו זילנד, כבר מצא עבודה כחייט מקצועי. לאחר זמן עבר לעיר הגדולה כרייסטצ'רץ' ומשם לעיר הקטנה יותר גריימאות'. סמואל החליט להיות עצמאי, הוא פתח מפעל לייצור בגדי נשים וחנות צמודה. בחנות, כך פרסם בעיתונות המקומית, הוא מוכר בגדי נשים בעיצוב מודרני. במודעה שפרסם בשנת 1910 הציג את עצמו "כמעצב, גוזר ותופר העומד בקשר הדוק עם האופנה הפריזאית העדכנית ביותר. בחנות נמכרים הבדים המובחרים והיפים ביותר בעיר, סם זלצמן לומד את האופי והאישיות של כל אחת מלקוחותיו ודואג לעצב, לגזור ולתפור לה את מיטב האופנה המעודנת והיופי האמנותי וכו' וכו' וכו'".

סמואל הפך להיות איש עשיר. הוא שמר על קשר עם משפחתו ושכנע את אחיו הצעיר ממנו בשנתיים להגר עם אשתו וילדיו לניו זילנד. הוא שמר גם על קשר עם שתי אחיותיו הבוגרות שנשארו בפולין, נישאו והקימו משפחות בעיירה קורוב. שתי האחיות עברו לאחר מספר שנים לורשה ומאוחר יותר עלו לישראל. לא רק קשר מכתבים היה ביניהם אלא גם תמיכה כספית לא מבוטלת. אני זוכר כילד, איך סבתי נהגה להגיע אלינו לביקור וביחד עם אמי היו פותחות את המעטפה ששלח שמואל, אחיה של סבתא אתל, ממנה נשרו שטרות של לירות ניו זלנדיות. הן ישבו וקראו את המכתב, כתבו תשובה באידיש ואילו אני שמחתי על הבולים שהיו מודבקים על המעטפה והעשירו את אוסף הבולים שלי.

בשנת 1914 קיבל סמואל אזרחות ניו זלנדית ובשנת 1917 עבר לדנידין שם החליט להשתקע סופית. הוא פתח חנות בגדי נשים ברחוב הראשי של דנידין והמשיך לעשות חייל בעסקיו. סם זלצמן היה רווק ושנים רבות גר בבתי מלון שם דאגו לכל צרכיו.

מה תלבשי בחגים ? מודעה בעיתון המקומי בדצמבר 1923

לא רק למשפחתו דאג ותרם, הוא נודע בדנידין כאחד מגדולי התורמים לכל דבר ועניין. רשימת מקבלי התרומות והתמיכות היא ארוכה ומגוונת: בית חולים לחולי שחפת, קניית מכשור מודרני למחלקת אף אוזן וגרון בבית החולים המקומי, מיטות ציוד וצעצועים למחלקת ילדים בבית חולים אחר בעיר, הקמת מערך אמבולנסים ועוד ועוד. לא פלא שהוכתר בתחילת שנת 1939 בתואר הכבוד OBE (חבר במסדר האימפריה הבריטית "לטובת מוסדות הומניטריים בדומיניון ניו זילנד"), תואר שתמיד צריך להצמיד לשמו.

במלחמת העולם השניה תרם כספים רבים לרווחת החיילים בחזית ובעורף. כאשר תרם למועצה הפטריוטית המחוזית של אוטגו הוסיף מכתב וכתב: "כאזרח של האימפריה הבריטית אני רואה את חובתי לעזור, לפחות בדרך כספית, לאותם גברים צעירים ואמיצים שמוכנים להקריב את חייהם למען מדינתם".

תרומות נוספות תרם לגופים בישראל, בהם האוניברסיטה העברית בירושלים ובמפתיע גם לקיבוץ ניצנים.

בנוסף לתרומותיו הרשמיות יותר, סייע סמואל לרבים מהעניים של דנידין במהלך השפל הגדול של שנות ה-30 בתרומות של שמיכות, מזון ופחם. בראיון של אותה שנה ל"אוטגו דיילי טיימס" אמר: "כשישבתי בחדרי על כיסא נוח ליד האח הבוערת בחורף הקר באותן שנים, לא יכולתי ליהנות מהאש הבוערת באח בביתי, הייתי צריך לעשות משהו כדי שאחרים יוכלו לחלוק מעט מהנוחות הזו".

סמואל פרש מעסקים בשנת 1946 והתגורר במלון "לויתן" עד יום מותו. הוא נפגע ממכונית חולפת, על הכביש מחוץ לבית הספר לרפואה אוטגו, ברחוב גרייט קינג בדנידין, בשנת 1963. הפציעה גרמה להלם וזעזוע מוח שבעקבותיה נפטר, בן 82 היה במותו. הוא נקבר בחלקה היהודית בבית העלמין במערב דנידין.

"שירתתי בכל דרך בה התאפשר היה לי לעזור. בעוד שכסף עשוי לספק את הצרכים הפיזיים ואת הנחמות האישיות, הוא לא יעניק אושר, אלא אם כן ייושם בתבונה. נראה שזה חלק מחוק גדול, בלתי משתנה, שעזרה שניתנת לזולת מביאה תמיד אושר לנותן" - שמואל זלצמן.