אדלה שואו (אונגליק)
השנה החלטתי להקדיש את יום השואה במשפחתנו, לשלוחה
האוסטרלית של המשפחה. בן דודי השלישי מארק זלצמן, החי באוסטרליה התחתן עם ניקול אשר
יצרה ביחד עם בתה טרה ובנתה עץ משפחה מפואר. הן יצרו דף לזכרה של אדלה אונגליק
שורדת שואה וגיבורת סיפורנו, אשר הקימה שבט שלם במלבורן בירת אוסטרליה.
אני מאוד מקווה שהתרגום שלי מאנגלית לא יפגום
בתוכן המרתק.
==========
טרה זלצמן (בתם של מארק וניקול) כותבת מפי אדלה ומוסיפה משלה:
אדלה אונגליק נולדה בעיירה קלובוצק שבפולין בשנת 1912, הרביעית מתוך תשעה ילדים שנולדו לרודה ומנצ'ה אונגליק. אדלה גדלה
בבית יהודי אורתודוקסי, למדה בבית הספר הדתי בית יעקב, שם גילתה סימני כישרון
אמנותי. המורה לאמנויות בבית הספר שיבחה את עבודתה וציוריה היו תלויים, באופן קבוע, על
קירות כיתתה, לעיני כל. המורה שלה אפילו הלכה לראות את אביה של אדלה ולהתחנן בפניו
לשלוח אותה לאקדמיה לאמנות בקרקוב. האב, בהיותו איש דתי לא הסכים אבל במקום זאת, היא
למדה שיעורים פרטיים מאמן גדול בעיירה, פרופסור וילנברג.
ממש זמן קצר לפני פרוץ המלחמה, אדלה הכירה ונישאה
לבעלה הראשון.
בספטמבר 1939 כאשר אדלה הייתה בשנות העשרים המאוחרות לחייה והתחילה להקים
משפחה משלה, פלשה גרמניה לפולין. תוך זמן קצר הגיעו לקלובצק , וציוו על כל תושביה
היהודיים של העיירה להידחק לתוך הגטו שהקימו בעיירה. מטרתה העיקרית של אדלה הייתה
לשרוד ולעזור למשפחתה בגטו. היא הצליחה לעשות זאת, כי הייתה גבוהה ובלונדינית - לא
מאפיינים יהודיים ובנוסף לכך היא דיברה פולנית מושלמת. כך, היא הצליחה להשיג
מסמכים קתוליים, שאפשרו לה לצאת מהגטו בלילה, בעוד אחרים נאלצו לעמוד בתנאי העוצר,
ולחזור עם אוכל וכל מה שהיא יכלה לשאת עמה בבטחה. כשאני חושבת על הלחץ והפחד מפני תפיסה, על הפחד שזהותה היהודית תחשף, אינני יודעת איך היא עשתה זאת.
אנשי הגסטפו ערכו פעולות לריכוז היהודים בתוך
הגטו – הם עברו מבית לבית, דפקו על דלתות הבתים וחיפשו זקנים, נכים וילדים צעירים. לאחד מאחיה של
אדלה - אהרון ולאשתו גולדה, היו שלושה ילדים צעירים שהסתתרו בשלב זה עם בני משפחה
נוספים. אדלה ידעה שהיא צריכה למצוא דרך לשמור עליהם. הצעירה מבין הילדים של אהרון
- בטי, אחייניתה של אדלה, סיפרה לי שיכולים היו להסתתר עד 11 אנשים ומכיוון שהיא הייתה תינוקת באותה תקופה, הם
נהגו לדחוף לה סמרטוטים לפה כדי לשתוק. בשלב מסוים התווכחו יושבי הבית על כך, הם חששו
שהם יחנקו אותה. אינני יכולה לדמיין את החרדה והבהלה בכל פעם שאנשי הגסטפו דפקו בדלת כדי לעשות עוד סיבוב. לא יעלה על הדעת שהדור שלנו לא ידע על זוועות
כאלה.
אדלה הייתה ידידה של אנשי המחתרת הפולנית והיא השתמשה
בקשריה, כדי לארגן את הברחתם של אחייניתה בטי והאחיינים מורי וג'ון אל מחוץ לגטו. היא הצליחה. השלושה שהו אצל חקלאים פולנים בכפרים נפרדים שבהם הם היו אמורים לשהות למשך שארית
שנות המלחמה. היא גם עזרה לבני משפחה אחרים בתוך הגטו. זה כשלעצמו היה הישג לא קטן
שכן היא סיכנה את חייה מדי יום. כשאני חושבת על העובדה שהיא הייתה בשנות העשרים
לחייה, ועל מעשי האומץ שעשתה למען הבטיחות והביטחון של משפחתה, זה לא פחות מהשראה.
הסתרת המשפחה הייתה מסוכנת ביותר ואני בטוחה שהיא הייתה מודעת היטב למה היה קורה
אם היא הייתה נתפסת בשעת מעשה.
כשישה חודשים לפני תום המלחמה, מישהו ברחוב הצביע על
אדלה וזיהה אותה כיהודיה. היא נבגדה. הניירות שלה נלקחו ממנה. היא עוד הצליחה להסתתר
לזמן קצר בתוך בונקר תת קרקעי, אבל זמן קצר לאחר מכן היא התגלתה ונשלחה למחנה
ההשמדה באושוויץ.
אדלה מעולם לא דיברה על הזוועות שהתמודדה איתן
בזמן שהותה במחנה. עם זאת, אנו יודעים שמה שהציל את חייה באושוויץ הייתה העובדה שהיא
הייתה מוכשרת מאוד בידיה והייתה ידועה ביצירות האמנות שלה. היא הליחה לשרוד, כי ציירה על
כלי אוכל של הגרמנים - היא ציירה פרחים והם היו מבקשים ממנה לצייר עבורם דברים
אחרים, ציורי קיר וכדומה. היא אפילו ציירה וקישטה אולם באושוויץ, שבו השתמשו
הנאצים, כדי לארח אורחים. בתקופה זו למדה אדלה את האומנות של חלונות ויטראז'.
כאשר אני חושבת על אדלה במחנה הריכוז, כאשר אינה יודעת היכן הוריה שלה, היכן בעלה, אחיה ואחיותיה, שלושת ילדיו של אחיה שהכניסה למשפחות
פולניות - בלי לדעת אם אי פעם תראה אותם שוב. כיצד מצאה כוח לעבוד ולצייר עבור
הגרמנים - אני חושבת על אישה צעירה עם כוח ואופי מדהים.
בשנת 1945
הגיעה המלחמה לסיומה, הרוסים שחררו את אושוויץ. זה היה הזמן להתחיל לחפש את יקיריה ולהתמודד עם המציאות הכואבת עבור
אדלה, היא נזקקה לאומץ לב ואומץ וברמה הגבוהה ביותר. מתוך משפחתה בת 11 נפשות, רק אדלה ושנים מאחיה הצליחו לשרוד. את בעלה הראשון, את הוריה ואת ששת אחיה ואחיותיה היא לא ראתה שוב. למרות
שזו הייתה יכולה להיות אולי, נקודת שבירה עבור רבים, אדלה נכנסה למצב פעולה. הייתה
לה תוכנית עבור בני משפחתה הנותרים ושלושת הילדים שהסתירה אצל משפחות פולניות:
למצוא אותם ולהבריח אותם מפולין לשטח מערבי בגרמניה.
והיא עשתה זאת. אדלה הבריחה את אחייניה ג'ון ומורי
אל מחוץ לפולין דרך צ'כוסלובקיה – בתחילה ברכבת ולאחר מכן ברגל כדי לעבור לאזורים שהיו בשליטה בריטית-אמריקאית. הרוסים לא הרשו לאף אחד לצאת מפולין לאחר המלחמה ואדלה התחננה
בפני המשטרה הצ'כית לשחרר אותם. כל כך חזקה הייתה ההשפעה שלה, עד שהמשטרה הצ'כית
הסיעה אותם, למעשה, לגבול. לאחר שהייתה בגרמניה, היא התארגנה להכניס את שני הבנים
לבית יתומים, שהיה מזוהה עם התנועה הקיבוצית וחזרה שוב אל הגבול מצאה את שני
אחיה שנותרו בחיים, וכן את אחייניתה הצעירה, בטי, והבריחה גם אותם באותה הדרך.
במסע מתיש בן שישה שבועות שטו על ספינת המשא ההולנדית "יוהאן
דה וויט" מצרפת לאוסטרליה. כאן החלה אדלה בחיים חדשים: היא נישאה לג'ורג' שואו, חזרה עסוק באמנות ועד מהרה הפכה לאמנית
אוסטרלית ידועה. בין כמה מיצירותיה הידועות ניתן למנות את חלונות הוויטראז' הן
במוזיאון השואה של מלבורן והן בבית הכנסת אלווד.
כאשר שמעתי על המאמץ האדיר שלה, מנקודת מבט תכנונית
ואפילו רגשית של הצלת משפחתה והבאתה לאוסטרליה, כדי להתחיל חיים חדשים, נזכרתי
בהערצה שחוויתי כשראיתי לראשונה את הסרט, רשימת שינדלר. אני לא יכולה להגיד עד
כמה גדולה ההערצה, כאשר האדם המדובר הוא סבתא רבא שלי.
שיר שכתבה אדלה על חייה באושוויץ:
Cry not
for me when I die my children.
The
long road from darkness, hunger and cold Is left in the past – now we live in a
Wonderful world
My
children each and everyone in your gardens you have planted flowers.
You
have been too young to understand and realize.
So I
have carried the sorrow inside quickly
Left so
young without mother and father Orphaned escaping the Nazi Wrath
I have
sheltered you with my life and body Like birds hidden in a nest
Now
thank “GoD” from you all,
I have
joy My luck and happiness not bought from money
To see
you all happy together Like flowers growing in the field
Cry not
for me when I die my children
Because
my dream has really come true
To
“God” I have a request and a prayer
That a
new Jewish Generation will grow from you
אל תבכו עלי כשאמות, ילדיי
הדרך הארוכה מחושך,
רעב וקור נותרה בעבר - עכשיו אנחנו חיים בעולם נפלא
הילדים שלי כל אחד ואחד בגן שלו.
שתלתם פרחים, הייתם צעירים מכדי להבין.
כך נשאתי את הצער
פנימה במהירות
נשארתם כל כך צעירים
בלי אם ואב, יתומים נמלטתם מהזעם הנאצי.
הגנתי עליכם בחיי
ובגופי כמו ציפורים חבויות בקן.
עכשיו תודה לאל
מכולכם,
אני שמחה על מזלי ועל
האושר אותם לא קונים בכסף
לראות את כולכם
מאושרים יחד כמו פרחים שגדלים בשדה.
אל תבכו עלי כשאמות
ילדיי
כי החלום שלי באמת
התגשם.
לאלוהים יש לי בקשה
ותפילה
שדור יהודי חדש
יצמח מכולכם.
מצגת שהכינה הנכדה לייני שואו והוצגה ביום 27 באוקטובר 2011, בקהילת תלמוד תורה אלווד, בראש חודש, בחוג נשים:
המשפחה שלנו קשורה לבית הכנסת אלווד כבר יותר משישים
שנה. כשבית הכנסת אלווד התחיל בשדרת אבוקה, זיידה שלי - ג'ורג' שואו, היה אחד החברים
הראשונים. זה החל מתרומתה העצומה של סבתי דרך חלונות הוויטראז' שנתרמו, ועד למספר
רב של אירועים משמעותיים במשפחתי שהתרחשו בבית הכנסת: בר המצווה של אבא מייקל שואו, חתונת דודתי
ודודי בטי ופול בורקובסקי, בר המצווה של אחי מני שואו. החתונות של בני הדודים שלי מישל
וליאון רוטמן וניקי ומארק זלצמן ובר המצווה של בניהם בהתאמה - ג'רמי רוטמן ויוני
זלצמן. במשך שלושה דורות משפחתי מזוהה עם בית הכנסת אלווד ואין לי ספק שהקשר יימשך
עוד זמן רב.
[כאן סיפרה את הסיפור של אדלה כמפורט למעלה והמשיכה בנימה אישית:]
לאחר שאדלה מצאה שנים משמונת אחיה: שילם (סם) ולייביש (לאון) אשר שרדו את השואה, ולאחר מצאה את שלושת הילדים שהחביאה, דאגה להביאם לאוסטרליה. לאחר שאדלה נישאה לג'ורג' שואו יכלה ביתר קלות להשיג לכולם ויזה והם היגרו בזה אחר זה והגיעו למלבורן.
מכיוון שחלף זמן רב מאז שראתה בפעם האחרונה את
ילדיהם של אחיה, מטבע הדברים אחייניתה ואחייניה לא זיהו אותה. כשדיברתי עם בטי
לקראת הערב הזה, היא אמרה שאם משהו היה קורה לאדלה, בטי הייתה גדלה במחשבה שהיא
מצ'סטוחובה פולין, אפילו בלי לדעת שהיא יהודייה! רוב הסיכויים שהיא לא הייתה יושבת
כאן בחדר ה"טרקלין של שרה" במלבורן, אוסטרליה עם בנותיה הערב.
בשנת 1948 התחתנו אדלה וג'ורג' ובאותה שנה נולד
בנם הראשון והיחיד מייקל, אבא שלי. באותה שנה, אדלה וג'ורג' התארגנו ששני האחיינים
ג'ון (אז בן 12) ומורי (אז בן 10) יגיעו לאוסטרליה. שנה לאחר מכן הגיעו גם שני
אחיה ששרדו, שילם ולייביש, עם נשותיהם וילדיהם. להשיג שש ויזות היה לא פחות ממדהים.
שלושת הילדים שהצילה אדלה, אשר הוריהם נספו בידי הנאצים, גודלו כל אחד על ידי שלושת
האחים, שילם, לייביש ואדלה: ג'ון גר עם שילם וג'ניה, מורי גר עם לייביש וטובסיה
ודודתי בטי גרה עם אדלה וג'ורג' וחונכה יחד עם אבא שלי, מייקל, כאחות ואח.
לאחר שסיימה לטפל בהבאת שרידי משפחתה לאוסטרליה, התחילה אדלה לחזור ולטפח את כישרון הציור שלה. בעידוד בני משפחתה, למדה בהדרכתו של האמן ג'ורג' בל במשך מספר שנים. כמו כן למדה במכללה הטכנית של קולפילד. היא למדה פיסול,
ליטוגרפיה, תחריט, חיתוכי לינו ומונוטייפ. בנוסף לכך למדה את אמנות הוויטראז'.
המשימה הראשונה שקיבלה אדלה, באמנויות החדשות
שלה, היו חלונות הוויטראז' של בית הכנסת בבתי מונטיפיורי לקשיש ברחוב סנט קילדה.
היא בחרה את ספר תהילים של דוד המלך לנושא שלה. לאחר מכן היא הלכה ויצרה חמישה חלונות גדולים להיכל דוד קרפקא כאן באלווד תלמוד
תורה, על בסיס נושא של מלכות ישראל, ודמויותיהם של רות ובועז. למעשה, רוב
יצירות האמנות שלה מתארות נושאים יהודיים.
כאילו לא די בכך, היא יצרה ותרמה לבית הכנסת אלווד
16 חלונות נוספים, המייצגים נושאים של הימים הנוראים בלוח השנה היהודי וכן את 12 שבטי ישראל ועוד
תאריכים וימים חשובים בתולדות העם היהודי. החלונות הם מחווה נצחית לכוח הפיזי,
הרוחני והיצירתי של סבתי.
אדלה הייתה פעילה מאוד בסצנת האמנויות והייתה
מהחברות המייסדות של אגודת בצלאל לאמנויות. היא הציגה בתערוכות רבות ואין לי ספק שלמשפחות יהודיות רבות במלבורן יש ציור של אדלה שואו המוצג בגאווה על קירות ביתם. בשנת
1989, אדלה הייתה מועמדת על ידי חבריה ל"אשת השנה" על הישגיה באמנות.
אדלה לא הייתה רק ציירת, היצירות הפחות מוכרות
שיצרה היו שמלות בובות יפות ומעוטרות, היא תפרה בגדים כולל שמלות הכלה של אמא שלי,
בטי ומישל, שמלות שושבינה ונערות הפרחים, שמלת בת המצווה שלי שהיא השמלה הוורודה.
כאן בתצוגה ושמלה כחולה שהיא הוסיפה אליה ככל שגדלתי אבל לא בחוץ! גם כשזה הגיע
לאוכל אדלה הייתה יצירתית - היא נהגה לעשות פסלי ירקות!
עד עכשיו דיברתי על אדלה שואו - ניצולת השואה, המושיעה, הגיבורה, האמנית, הגברת של החלון כל אלה התפקידים שהיא מילאה בחייהם של אנשים אחרים. אבל בשבילי, אדלה שואו הייתה הננה שלי. היא מעולם לא דיברה הרבה על החוויות שלה במהלך המלחמה או על הקורבנות שהקריבה מלבד הצורך לישון 'מראש עד אצבעות' ב-3 מיטות קומות במחנות!
התארחנו אצלה בארוחות ערב בכל יום שישי, אני זוכרת את השולחן עטוף במפת תחרה יפה עם סכו"ם כסף נוצץ. אני זוכרת אשכוליות חצויות בצלחת של כל אדם בתור מנה ראשונה ואת העוגיות הטעימות שלה - (בדומה לניוקי). אני זוכרת את עוגת השטרייזל המפורסמת שלה שהייתי מורידה ממנה את החלק העליון והיא אף פעם לא התלוננה. אני אף פעם לא הצלחתי להכין את העוגה הזו טעימה כמו שהיא עשתה. אני זוכרת שאחרי ארוחת הערב היא השכיבה אותי במיטה הגדולה והרכה שלה, עם כריות ענקיות. אני זוכרת שהרגשתי כל כך מרוצה ובטוחה. אני זוכרת אותה נכנסת להעיר אותי בשבת בבוקר שרה 'הו איזה בוקר יפה', ואז כשסוף סוף גררתי את עצמי מהמיטה היא הכינה קראמבל סיגליות על לחם שיפון מוכן עבורי. אני זוכרת את הטיולים שלנו לפארק ואיך לעתים קרובות הייתי משכנעת אותה ללכת לעשות קניות ואיך היא תמיד קנתה לי תכשיט שאמרתי שאני פשוט חייבת. בעוד שבעיני אחרים ננה שלי הייתה האמנית, עבורי כילדה, ננה שלי הייתה הציירת שהסטודיו שלה תמיד הדיף ריח של צבע וטרפנטין, היא תמיד הייתה באמצע ציור דיוקן של אדם בולט כזה או אחר. אני ישבתי לדגמן אצלה זמן קצר לפני שהפכתי לבת מצווה ועכשיו חושבת את עצמי כאחת מבני המזל הבודדים שמקבלת דיוקן של עצמה, בהתחשב בכך שאני לא מפורסמת. אני זוכרת אותה מלמדת אותי לספור עד עשר ביידיש למרות מחאותיי, כמו גם שירים אחרים ביידיש שכעת אני מתקשה לזכור. היא קנתה לי אופניים אדומים ונוצצים לבת המצווה שלי שהייתה הגאווה והשמחה שלי. כל כך הרבה זיכרונות יפים שאשמור קרוב אליי כל עוד אני חיה.
כשהיא מתה ב-1997, הרגשתי כאילו אם משפחתנו עזבה את כדור הארץ והשאירה לי חור בלב. אני אוהבת לחשוב שהיא כאן, אתנו הערב ושומרת עלי כשאני עוברת במגוון שלבים בחיי.
היהדות אומרת שאם אנחנו מצילים חיים של אדם אחד - אנחנו
בעצם מצילים את היקום כולו. אז מה זה אומר על הננה שלי? אין דרך לכמת את זה - מלבד
לומר שבגלל מעשיה, בטי ופול המשיכו להביא את ילדיהם ונכדיהם, שנמצאים כאן (מיש,
ניקי וטארה). ג'ון וסאלי המשיכו להביא את ילדיהם ונכדיהם ועכשיו נינים. מורי המשיך
עם ילדיו ונכדיו. סם וגניה המשיכו להביא את ילדיהם ונכדיהם, שאחת מהם יושבת כאן
היום (ג'ניפר) ועכשיו ילדים נינים. לייביש וטוביה הביאו את ילדיהם ונכדיהם ועכשיו
ילדים נינים. ואחרון חביב, בנה שלה ואבי מיכאל וכלתי, אמא שלי לאה (שנמצאת כאן
היום) והנכדים שלה אצל אחי ואני. זה די מדהים כשחושבים על כל הנשים בחדר הזה היום
שנמצאות כאן בגלל מעשיה של אישה אחת, אדלה שואו.
בנוסף להיותה אמנית מכובדת שהקדישה הרבה מזמנה
וכישרונה לקהילה היהודית, ננה שלי הייתה אישה של הקרבה עצמית וזו הסיבה שאני עומדת
כאן לפניכם היום. גאוותה ביהדותה באה לידי ביטוי ללא הרף באמצעות יצירות האמנות
שלה. היא תרמה אינסוף זמן וכישרון לאורך חייה לקהילה היהודית של מלבורן. היא שינתה
לבד את מהלך הטבע ופעולותיה ימשיכו להשפיע על כל הדורות הבאים שיבואו לכדי קיום,
כתוצאה מהאנשים שהיא הצילה. ננה שלי לימדה אותי על הגאווה להיות יהודייה והיא הראתה
לי את החשיבות של אהבת ישראל - שימוש בכל היכולות והמשאבים שלך כדי לעזור לשפר את
חייהם של הסובבים אותך. היא, לדעתי גיבורה אמיתית ואני מרגישה זכות והכרת תודה
לאלוהים שהיא הייתה (ותמיד תהיה): ננה, אדלה שלי.
==========
