לתגובות


‏הצגת רשומות עם תוויות פולין. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פולין. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 16 באפריל 2023

סיפורי גנאלוגיה – חלק ט': אדלה שואו - שורדת שואה / שלום נוי

אדלה שואו (אונגליק)

השנה החלטתי להקדיש את יום השואה במשפחתנו, לשלוחה האוסטרלית של המשפחה. בן דודי השלישי מארק זלצמן, החי באוסטרליה התחתן עם ניקול אשר יצרה ביחד עם בתה טרה ובנתה עץ משפחה מפואר. הן יצרו דף לזכרה של אדלה אונגליק שורדת שואה וגיבורת סיפורנו, אשר הקימה שבט שלם במלבורן בירת אוסטרליה.

אני מאוד מקווה שהתרגום שלי מאנגלית לא יפגום בתוכן המרתק.

==========

טרה זלצמן (בתם של מארק וניקול) כותבת מפי אדלה ומוסיפה משלה:

אדלה אונגליק נולדה בעיירה קלובוצק שבפולין בשנת 1912, הרביעית מתוך תשעה ילדים שנולדו לרודה ומנצ'ה אונגליק. אדלה גדלה בבית יהודי אורתודוקסי, למדה בבית הספר הדתי בית יעקב, שם גילתה סימני כישרון אמנותי. המורה לאמנויות בבית הספר שיבחה את עבודתה וציוריה היו תלויים, באופן קבוע, על קירות כיתתה, לעיני כל. המורה שלה אפילו הלכה לראות את אביה של אדלה ולהתחנן בפניו לשלוח אותה לאקדמיה לאמנות בקרקוב. האב, בהיותו איש דתי לא הסכים אבל במקום זאת, היא למדה שיעורים פרטיים מאמן גדול בעיירה, פרופסור וילנברג.

ממש זמן קצר לפני פרוץ המלחמה, אדלה הכירה ונישאה לבעלה הראשון.

בספטמבר 1939 כאשר אדלה הייתה בשנות העשרים המאוחרות לחייה והתחילה להקים משפחה משלה, פלשה גרמניה לפולין. תוך זמן קצר הגיעו לקלובצק , וציוו על כל תושביה היהודיים של העיירה להידחק לתוך הגטו שהקימו בעיירה. מטרתה העיקרית של אדלה הייתה לשרוד ולעזור למשפחתה בגטו. היא הצליחה לעשות זאת, כי הייתה גבוהה ובלונדינית - לא מאפיינים יהודיים ובנוסף לכך היא דיברה פולנית מושלמת. כך, היא הצליחה להשיג מסמכים קתוליים, שאפשרו לה לצאת מהגטו בלילה, בעוד אחרים נאלצו לעמוד בתנאי העוצר, ולחזור עם אוכל וכל מה שהיא יכלה לשאת עמה בבטחה. כשאני חושבת על הלחץ והפחד מפני תפיסה, על הפחד שזהותה היהודית תחשף, אינני יודעת איך היא עשתה זאת.

אנשי הגסטפו ערכו פעולות לריכוז היהודים בתוך הגטו – הם עברו מבית לבית, דפקו על דלתות הבתים וחיפשו זקנים, נכים וילדים צעירים. לאחד מאחיה של אדלה - אהרון ולאשתו גולדה, היו שלושה ילדים צעירים שהסתתרו בשלב זה עם בני משפחה נוספים. אדלה ידעה שהיא צריכה למצוא דרך לשמור עליהם. הצעירה מבין הילדים של אהרון - בטי, אחייניתה של אדלה, סיפרה לי שיכולים היו להסתתר עד 11 אנשים ומכיוון שהיא הייתה תינוקת באותה תקופה, הם נהגו לדחוף לה סמרטוטים לפה כדי לשתוק. בשלב מסוים התווכחו יושבי הבית על כך, הם חששו שהם יחנקו אותה. אינני יכולה לדמיין את החרדה והבהלה בכל פעם שאנשי הגסטפו דפקו בדלת כדי לעשות עוד סיבוב. לא יעלה על הדעת שהדור שלנו לא ידע על זוועות כאלה.

אדלה הייתה ידידה של אנשי המחתרת הפולנית והיא השתמשה בקשריה, כדי לארגן את הברחתם של אחייניתה בטי והאחיינים מורי וג'ון אל מחוץ לגטו. היא הצליחה. השלושה שהו אצל חקלאים פולנים בכפרים נפרדים שבהם הם היו אמורים לשהות למשך שארית שנות המלחמה. היא גם עזרה לבני משפחה אחרים בתוך הגטו. זה כשלעצמו היה הישג לא קטן שכן היא סיכנה את חייה מדי יום. כשאני חושבת על העובדה שהיא הייתה בשנות העשרים לחייה, ועל מעשי האומץ שעשתה למען הבטיחות והביטחון של משפחתה, זה לא פחות מהשראה. הסתרת המשפחה הייתה מסוכנת ביותר ואני בטוחה שהיא הייתה מודעת היטב למה היה קורה אם היא הייתה נתפסת בשעת מעשה.

כשישה חודשים לפני תום המלחמה, מישהו ברחוב הצביע על אדלה וזיהה אותה כיהודיה. היא נבגדה. הניירות שלה נלקחו ממנה. היא עוד הצליחה להסתתר לזמן קצר בתוך בונקר תת קרקעי, אבל זמן קצר לאחר מכן היא התגלתה ונשלחה למחנה ההשמדה באושוויץ.

אדלה מעולם לא דיברה על הזוועות שהתמודדה איתן בזמן שהותה במחנה. עם זאת, אנו יודעים שמה שהציל את חייה באושוויץ הייתה העובדה שהיא הייתה מוכשרת מאוד בידיה והייתה ידועה ביצירות האמנות שלה. היא הליחה לשרוד, כי ציירה על כלי אוכל של הגרמנים - היא ציירה פרחים והם היו מבקשים ממנה לצייר עבורם דברים אחרים, ציורי קיר וכדומה. היא אפילו ציירה וקישטה אולם באושוויץ, שבו השתמשו הנאצים, כדי לארח אורחים. בתקופה זו למדה אדלה את האומנות של חלונות ויטראז'.

כאשר אני חושבת על אדלה במחנה הריכוז, כאשר אינה יודעת היכן הוריה שלה, היכן בעלה, אחיה ואחיותיה, שלושת ילדיו של אחיה שהכניסה למשפחות פולניות - בלי לדעת אם אי פעם תראה אותם שוב. כיצד מצאה כוח לעבוד ולצייר עבור הגרמנים - אני חושבת על אישה צעירה עם כוח ואופי מדהים.

בשנת 1945 הגיעה המלחמה לסיומה, הרוסים שחררו את אושוויץ. זה היה הזמן להתחיל לחפש  את יקיריה ולהתמודד עם המציאות הכואבת עבור אדלה, היא נזקקה לאומץ לב ואומץ וברמה הגבוהה ביותר. מתוך משפחתה בת 11 נפשות, רק אדלה ושנים מאחיה הצליחו לשרוד. את בעלה הראשון, את הוריה ואת ששת אחיה ואחיותיה היא לא ראתה שוב. למרות שזו הייתה יכולה להיות אולי, נקודת שבירה עבור רבים, אדלה נכנסה למצב פעולה. הייתה לה תוכנית עבור בני משפחתה הנותרים ושלושת הילדים שהסתירה אצל משפחות פולניות: למצוא אותם ולהבריח אותם מפולין לשטח מערבי בגרמניה.

והיא עשתה זאת. אדלה הבריחה את אחייניה ג'ון ומורי אל מחוץ לפולין דרך צ'כוסלובקיה – בתחילה ברכבת ולאחר מכן ברגל כדי לעבור לאזורים שהיו בשליטה בריטית-אמריקאית. הרוסים לא הרשו לאף אחד לצאת מפולין לאחר המלחמה ואדלה התחננה בפני המשטרה הצ'כית לשחרר אותם. כל כך חזקה הייתה ההשפעה שלה, עד שהמשטרה הצ'כית הסיעה אותם, למעשה, לגבול. לאחר שהייתה בגרמניה, היא התארגנה להכניס את שני הבנים לבית יתומים, שהיה מזוהה עם התנועה הקיבוצית וחזרה שוב אל הגבול מצאה את שני אחיה שנותרו בחיים, וכן את אחייניתה הצעירה, בטי, והבריחה גם אותם באותה הדרך.

במסע מתיש בן שישה  שבועות שטו על ספינת המשא ההולנדית "יוהאן דה וויט" מצרפת לאוסטרליה.  כאן החלה אדלה בחיים חדשים: היא נישאה לג'ורג' שואו, חזרה עסוק באמנות ועד מהרה הפכה לאמנית אוסטרלית ידועה. בין כמה מיצירותיה הידועות ניתן למנות את חלונות הוויטראז' הן במוזיאון השואה של מלבורן והן בבית הכנסת אלווד.

כאשר שמעתי על המאמץ האדיר שלה, מנקודת מבט תכנונית ואפילו רגשית של הצלת משפחתה והבאתה לאוסטרליה, כדי להתחיל חיים חדשים, נזכרתי בהערצה שחוויתי כשראיתי לראשונה את הסרט, רשימת שינדלר. אני לא יכולה להגיד עד כמה גדולה ההערצה, כאשר האדם המדובר הוא סבתא רבא שלי.


שיר שכתבה אדלה על חייה באושוויץ:

Cry not for me when I die my children.

The long road from darkness, hunger and cold Is left in the past – now we live in a Wonderful world

My children each and everyone in your gardens you have planted flowers.

You have been too young to understand and realize.

So I have carried the sorrow inside quickly

Left so young without mother and father Orphaned escaping the Nazi Wrath

I have sheltered you with my life and body Like birds hidden in a nest

Now thank “GoD” from you all,

I have joy My luck and happiness not bought from money

To see you all happy together Like flowers growing in the field

Cry not for me when I die my children

Because my dream has really come true

To “God” I have a request and a prayer

That a new Jewish Generation will grow from you

 

אל תבכו עלי כשאמות,  ילדיי

הדרך הארוכה מחושך, רעב וקור נותרה בעבר - עכשיו אנחנו חיים בעולם נפלא

הילדים שלי כל אחד ואחד בגן שלו.

שתלתם פרחים, הייתם צעירים מכדי להבין.

כך נשאתי את הצער פנימה במהירות

נשארתם כל כך צעירים בלי אם ואב, יתומים נמלטתם מהזעם הנאצי.

הגנתי עליכם בחיי ובגופי כמו ציפורים חבויות בקן.

עכשיו תודה לאל מכולכם,

אני שמחה על מזלי ועל האושר אותם לא קונים בכסף

לראות את כולכם מאושרים יחד כמו פרחים שגדלים בשדה.

אל תבכו עלי כשאמות ילדיי

כי החלום שלי באמת התגשם.

לאלוהים יש לי בקשה ותפילה

שדור יהודי חדש יצמח מכולכם.


מצגת שהכינה הנכדה לייני שואו והוצגה ביום 27 באוקטובר 2011, בקהילת תלמוד תורה אלווד, בראש חודש, בחוג נשים:

המשפחה שלנו קשורה לבית הכנסת אלווד כבר יותר משישים שנה. כשבית הכנסת אלווד התחיל בשדרת אבוקה, זיידה שלי - ג'ורג' שואו, היה אחד החברים הראשונים. זה החל מתרומתה העצומה של סבתי דרך חלונות הוויטראז' שנתרמו, ועד למספר רב של אירועים משמעותיים במשפחתי שהתרחשו  בבית הכנסת: בר המצווה של אבא מייקל שואו, חתונת דודתי ודודי בטי ופול בורקובסקי, בר המצווה של אחי מני שואו. החתונות של בני הדודים שלי מישל וליאון רוטמן וניקי ומארק זלצמן ובר המצווה של בניהם בהתאמה - ג'רמי רוטמן ויוני זלצמן. במשך שלושה דורות משפחתי מזוהה עם בית הכנסת אלווד ואין לי ספק שהקשר יימשך עוד זמן רב.

[כאן סיפרה את הסיפור של אדלה כמפורט למעלה והמשיכה בנימה אישית:]

לאחר שאדלה מצאה שנים משמונת אחיה: שילם (סם) ולייביש (לאון) אשר שרדו את השואה, ולאחר מצאה את שלושת הילדים שהחביאה, דאגה להביאם לאוסטרליה. לאחר שאדלה נישאה לג'ורג' שואו יכלה ביתר קלות להשיג לכולם ויזה והם היגרו בזה אחר זה והגיעו למלבורן.

מכיוון שחלף זמן רב מאז שראתה בפעם האחרונה את ילדיהם של אחיה, מטבע הדברים אחייניתה ואחייניה לא זיהו אותה. כשדיברתי עם בטי לקראת הערב הזה, היא אמרה שאם משהו היה קורה לאדלה, בטי הייתה גדלה במחשבה שהיא מצ'סטוחובה פולין, אפילו בלי לדעת שהיא יהודייה! רוב הסיכויים שהיא לא הייתה יושבת כאן בחדר ה"טרקלין של שרה" במלבורן, אוסטרליה עם בנותיה הערב.

בשנת 1948 התחתנו אדלה וג'ורג' ובאותה שנה נולד בנם הראשון והיחיד מייקל, אבא שלי. באותה שנה, אדלה וג'ורג' התארגנו ששני האחיינים ג'ון (אז בן 12) ומורי (אז בן 10) יגיעו לאוסטרליה. שנה לאחר מכן הגיעו גם שני אחיה ששרדו, שילם ולייביש, עם נשותיהם וילדיהם. להשיג שש ויזות היה לא פחות ממדהים. שלושת הילדים שהצילה אדלה, אשר הוריהם נספו בידי הנאצים, גודלו כל אחד על ידי שלושת האחים, שילם, לייביש ואדלה: ג'ון גר עם שילם וג'ניה, מורי גר עם לייביש וטובסיה ודודתי בטי גרה עם אדלה וג'ורג' וחונכה יחד עם אבא שלי, מייקל, כאחות ואח.

לאחר שסיימה לטפל בהבאת שרידי משפחתה לאוסטרליה, התחילה אדלה לחזור ולטפח את כישרון הציור שלה. בעידוד בני משפחתה, למדה בהדרכתו של האמן ג'ורג' בל במשך מספר שנים. כמו כן למדה במכללה הטכנית של קולפילד. היא למדה פיסול, ליטוגרפיה, תחריט, חיתוכי לינו ומונוטייפ. בנוסף לכך למדה את אמנות הוויטראז'.

המשימה הראשונה שקיבלה אדלה, באמנויות החדשות שלה, היו חלונות הוויטראז' של בית הכנסת בבתי מונטיפיורי לקשיש ברחוב סנט קילדה. היא בחרה את ספר תהילים של דוד המלך לנושא שלה. לאחר מכן היא הלכה ויצרה חמישה חלונות גדולים להיכל דוד קרפקא כאן באלווד תלמוד תורה, על בסיס נושא של מלכות ישראל, ודמויותיהם של רות ובועז. למעשה, רוב יצירות האמנות שלה מתארות נושאים יהודיים.

כאילו לא די בכך, היא יצרה ותרמה לבית הכנסת אלווד 16 חלונות נוספים, המייצגים נושאים של הימים הנוראים בלוח השנה היהודי וכן את 12 שבטי ישראל ועוד תאריכים וימים חשובים בתולדות העם היהודי. החלונות הם מחווה נצחית לכוח הפיזי, הרוחני והיצירתי של סבתי.

אדלה הייתה פעילה מאוד בסצנת האמנויות והייתה מהחברות המייסדות של אגודת בצלאל לאמנויות. היא הציגה בתערוכות רבות ואין לי ספק שלמשפחות יהודיות רבות במלבורן יש ציור של אדלה שואו המוצג בגאווה על קירות ביתם. בשנת 1989, אדלה הייתה מועמדת על ידי חבריה ל"אשת השנה" על הישגיה באמנות.

אדלה לא הייתה רק ציירת, היצירות הפחות מוכרות שיצרה היו שמלות בובות יפות ומעוטרות, היא תפרה בגדים כולל שמלות הכלה של אמא שלי, בטי ומישל, שמלות שושבינה ונערות הפרחים, שמלת בת המצווה שלי שהיא השמלה הוורודה. כאן בתצוגה ושמלה כחולה שהיא הוסיפה אליה ככל שגדלתי אבל לא בחוץ! גם כשזה הגיע לאוכל אדלה הייתה יצירתית - היא נהגה לעשות פסלי ירקות!

עד עכשיו דיברתי על אדלה שואו - ניצולת השואה, המושיעה, הגיבורה, האמנית, הגברת של החלון כל אלה התפקידים שהיא מילאה בחייהם של אנשים אחרים. אבל בשבילי, אדלה שואו הייתה הננה שלי. היא מעולם לא דיברה הרבה על החוויות שלה במהלך המלחמה או על הקורבנות שהקריבה מלבד הצורך לישון 'מראש עד אצבעות' ב-3 מיטות קומות במחנות! 

התארחנו אצלה בארוחות ערב בכל יום שישי, אני זוכרת את השולחן עטוף במפת תחרה יפה עם סכו"ם כסף נוצץ. אני זוכרת אשכוליות חצויות בצלחת של כל אדם בתור מנה ראשונה ואת העוגיות הטעימות שלה - (בדומה לניוקי). אני זוכרת את עוגת השטרייזל המפורסמת שלה שהייתי מורידה ממנה את החלק העליון והיא אף פעם לא התלוננה. אני אף פעם לא הצלחתי להכין את העוגה הזו טעימה כמו שהיא עשתה. אני זוכרת שאחרי ארוחת הערב היא השכיבה אותי במיטה הגדולה והרכה שלה, עם כריות ענקיות. אני זוכרת שהרגשתי כל כך מרוצה ובטוחה. אני זוכרת אותה נכנסת להעיר אותי בשבת בבוקר שרה 'הו איזה בוקר יפה', ואז כשסוף סוף גררתי את עצמי מהמיטה היא הכינה קראמבל סיגליות על לחם שיפון מוכן עבורי. אני זוכרת את הטיולים שלנו לפארק ואיך לעתים קרובות הייתי משכנעת אותה ללכת  לעשות קניות ואיך היא תמיד קנתה לי תכשיט שאמרתי שאני פשוט חייבת. בעוד שבעיני אחרים ננה שלי הייתה האמנית, עבורי כילדה, ננה שלי הייתה הציירת שהסטודיו שלה תמיד הדיף ריח של צבע וטרפנטין, היא תמיד הייתה באמצע ציור דיוקן של אדם בולט כזה או אחר. אני ישבתי לדגמן אצלה זמן קצר לפני שהפכתי לבת מצווה ועכשיו חושבת את עצמי כאחת מבני המזל הבודדים שמקבלת דיוקן של עצמה, בהתחשב בכך שאני לא מפורסמת. אני זוכרת אותה מלמדת אותי לספור עד עשר ביידיש למרות מחאותיי, כמו גם שירים אחרים ביידיש שכעת אני מתקשה לזכור. היא קנתה לי אופניים אדומים ונוצצים לבת המצווה שלי שהייתה הגאווה והשמחה שלי. כל כך הרבה זיכרונות יפים שאשמור קרוב אליי כל עוד אני חיה.

 כשהיא מתה ב-1997, הרגשתי כאילו אם משפחתנו עזבה את כדור הארץ והשאירה לי חור בלב. אני אוהבת לחשוב שהיא כאן, אתנו הערב ושומרת עלי כשאני עוברת במגוון שלבים בחיי. 

היהדות אומרת שאם אנחנו מצילים חיים של אדם אחד - אנחנו בעצם מצילים את היקום כולו. אז מה זה אומר על הננה שלי? אין דרך לכמת את זה - מלבד לומר שבגלל מעשיה, בטי ופול המשיכו להביא את ילדיהם ונכדיהם, שנמצאים כאן (מיש, ניקי וטארה). ג'ון וסאלי המשיכו להביא את ילדיהם ונכדיהם ועכשיו נינים. מורי המשיך עם ילדיו ונכדיו. סם וגניה המשיכו להביא את ילדיהם ונכדיהם, שאחת מהם יושבת כאן היום (ג'ניפר) ועכשיו ילדים נינים. לייביש וטוביה הביאו את ילדיהם ונכדיהם ועכשיו ילדים נינים. ואחרון חביב, בנה שלה ואבי מיכאל וכלתי, אמא שלי לאה (שנמצאת כאן היום) והנכדים שלה אצל אחי ואני. זה די מדהים כשחושבים על כל הנשים בחדר הזה היום שנמצאות כאן בגלל מעשיה של אישה אחת, אדלה שואו.

בנוסף להיותה אמנית מכובדת שהקדישה הרבה מזמנה וכישרונה לקהילה היהודית, ננה שלי הייתה אישה של הקרבה עצמית וזו הסיבה שאני עומדת כאן לפניכם היום. גאוותה ביהדותה באה לידי ביטוי ללא הרף באמצעות יצירות האמנות שלה. היא תרמה אינסוף זמן וכישרון לאורך חייה לקהילה היהודית של מלבורן. היא שינתה לבד את מהלך הטבע ופעולותיה ימשיכו להשפיע על כל הדורות הבאים שיבואו לכדי קיום, כתוצאה מהאנשים שהיא הצילה. ננה שלי לימדה אותי על הגאווה להיות יהודייה והיא הראתה לי את החשיבות של אהבת ישראל - שימוש בכל היכולות והמשאבים שלך כדי לעזור לשפר את חייהם של הסובבים אותך. היא, לדעתי גיבורה אמיתית ואני מרגישה זכות והכרת תודה לאלוהים שהיא הייתה (ותמיד תהיה): ננה, אדלה שלי.

==========

קישורים:

יום חמישי, 23 בדצמבר 2021

קבס / שלום נוי

גנאלוגיה. חקר משפחות. עץ משפחה, אילן יוחסין ושושלת יוחסין.
את מי זה בעצם מעניין ?
. . . אותי.
אין לי הסבר מנומק ומסודר לשאלה "למה זה מעניין ?" אבל מאז ילדותי התעניינתי בנושא. למרות הזיכרון הבינוני שלי בלזכור שמות והזיכרון הנוראי שלי בלזכור תאריכים, נהגתי תמיד לשאול ולבדוק שמות משפחה ומקורם, שמות פרטיים וגלגולם, מקום הולדתם של בני שיחי ואירועים בהיסטוריה המשפחתית והפרטית של בני משפחה, חברים וסתם אנשים שנקרו בדרכי.
ברוב המקרים לא הצלחתי לדלות תשובות מספקות לשאלות שלי ובמקרים אחרים רבים נתקלתי בחומה בצורה של שתיקה וחוסר שיתוף פעולה.
בשנים האחרונות כאשר נכנסתי לעולם הגנאלוגי בצורה מקצועית יותר, עמדתי בראש הסניף האזורי של עמותת עיל"ם (העמותה הישראלית לחקר משפחות בישראל) ושמעתי הרצאות לרוב בתחום, חשתי תסכול עמוק: ככל שחיפשתי וחקרתי יותר, כך לא הצלחתי להגיע במקורות לשושלת היוחסין של משפחתי. כולם מסביבי סיפרו שהגיעו בשושלת המשפחתית עד דוד המלך ואני, לא הגעתי בחקר המשפחה שלי עד דוד המלך, לא עד רש"י ואפילו לא עד הגאון מוילנה.
היום לפני מאתיים שנה - רק עד לשם הגעתי בחקר משפחתי הראשונית.
ראשית תולדות המשפחה, כנראה, בשנת 1820 (בדיוק לפני מאתיים שנה). בעיירה רווה רוסקה נולד יוסף נויר ובאותה עיירה, באותו כנראה, נולדה שיינדל. כעבור כעשרים שנה נישאו שיינדל ויוסף נויר ובשנת 1844 נולד בנם ליפא. כל זה קרה, כאמור, בעיירה רווה רוסקה.
רווה רוסקה שוכנת במחוז לבוב בסמוך לגבול פולין. כעיירה השוכנת על הגבול היא נכבשה במהלך השנים, על ידי הממלכות הקדומות ועברה ממדינה למדינה בהסכמים בין כובשים רבים. זאת הסיבה שתושבי העיירה יכולים לראות עצמם כאוקראינים היום, פולנים בעבר ואפילו אוסטרים בעבר הרחוק. העיירה נוסדה במאה החמש עשרה על שפת הנהר רטה ולצד האגמים שייצר ועל דרך המסחר בין הערים הגדולות לובלין ולבוב. לבוב היא העיר המרכזית במחוז והיא נקראת גם בשם לביב ואילו אבא שלי הקפיד לומר שהוא נולד בעיירה קטנה ליד למברג – השם האוסטרי של העיר לבוב.
רווה רוסקה בין לבוב ללובלין
בשנת 2011 ביקרנו בעיר לבוב / לביב / למברג. בכל מקום בעיר ניתן לראות זכר ליהדות המפוארת שהייתה כאן. ניתן לראות זאת בהנצחה שנעשתה על ידי הרשות המקומית:


בית שלום עליכם, 21-8-2011


וניתן לראות בשלטים שלא הוחלפו מאז, על חלונות הראווה:

לבוב / לביב / למברג, 21-8-2011
שלום רבינוביץ' הידוע בשם שלום עליכם, הסופר היהודי הידוע, שגר בבית הזה בשנת 1906, היה מן הסופרים שאהבתי לקרוא בילדותי. אחד הספרים שיותר אהבתי היה הספר מוטל בן פייסי החזן. הפרק בספר בו אליהו, אחיו של הסופר, הקורא לעצמו מוטל, מנסה להתפרנס מייצור ומכירת משקה המכונה קבס שבה את ליבי. תיאור טקס הכנת המשקה על ידי אליהו והמתכון הסודי שרקח, מכירת הקבס לעוברים ושבים ברחוב, על ידי אחיו מוטל בן פייסי החזן, מוטל שנהנה מהיותו יתום ומכריז מדי פעם: אשרי יתום אני !
כל אלה שבו את דמיוני. כאשר הגענו לאוקראינה הייתי מוכרח לטעום את המשקה המפורסם במדינה ומתואר בסיפור. בבית הקפה שלידו הצטלמתי בעיר לבוב, לא פרסמו קבס על חלון הראווה ובית הקפה עצמו היה סגור. ההזדמנות לטעום מן הקבס הגיעה רק כאשר הגענו לעיר ברודי, שם ראינו עגלון המוכר קבס ומוזג אותו ישירות מהחבית.

ברודי, אוקראינה, 21-8-2011
קנינו, שתינו ואחז בנו קבס.
לא סתם סגר שוטר הכפר את מפעל הייצור של אליהו, לאחר שטעם מן המשקה, בספר "מוטל בן פייסי החזן" . . .

==========

קישורים:


### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

### זיכרונות אריה נוי - חלק א', סרטון יוטיוב



יום רביעי, 14 באפריל 2021

סיפורי גנאלוגיה - חלק ה': סיפור חייה של ציפורה ברס

 יום השואה 2020

שואת יהודי אירופה עוברת כחוט השני בכל עץ משפחה של יהודים יוצאי אירופה. גם בסיפורים השונים בבלוג שלי נמצאים סיפורים המתחברים לשואה ובתחתיתו של דף זה ניתן למצוא את הקישורים לחלק מהסיפורים.

את סיפור חייה של ציפורה ברס בחרתי להביא כלשונו, כפי שסיפרה למיכל רוזנברג ופורסמה בספר "השתיקה שהופרה" בהוצאת עיריית עפולה, עיר מגוריה.


אחת מאותם ארבעת הילדים היא יפעת, שפרסמה את הסיפור ביום השואה האחרון, אותו העברנו סגורים בבתים בשל הקורונה. במקום זיכרון בסלון ראינו זיכרון בזום. זיכרונותיהם של אנשים הם נכס אדיר לסיפורים הגנאלוגיים ופרסום תמונות הוא רק בונוס שתרומתו לסיפור לא תסולא בפז. בתמונה: ציפורה ובן של בן דודה, בצלאל גוטר.


ציפורה נפטרה ממחלה קשה ב - 31 בינואר 2007 והיא בת 68 בלבד.

יום רביעי, 8 במאי 2019

מכתב עצוב / שלום נוי

חורף, 1938

הגרמנים החליטו לנקות את גרמניה מיהודים. הם גרשו את כולם. גם פישל ופרידה שטיינברוך גורשו מדלמנהורסט לפולין. שלושת ילדיהם הגדולים היו בארץ ואילו הבן הצעיר זמי, שהיה בהכשרה גרמניה הצליח לברוח לשוודיה ומשם לדנמרק. פישל ופרידה ניסו לעלות לארץ וכתבו בקשות ומכתבים רבים לשלטונות בארץ במטרה לקבל אישור עליה (סרטיפיקט). הנה אחד מהם:



לעשנא יום 26/1/39
 אל משרד ההגירה לארץ ישראל בתל-אביב.
א.נ,
בזה אני פונה אליכם בבקשה לעזור לי בענין עלייתי.

אני נמצא פה כמה חדשים בתור פליט שגורש מגרמניה. עד עכשיו קיבלתי תמיכה מוועדת הפליטים אצל הקהילה העברית בלשנה. ומפני זה שאין להם כבר כספים בקופתם, אינם יכולים לעזור לי הלאה. מצבי רע מאוד, כי אין לי אפשרות להתפרנס פה. בלי קרובים ובלי ידיעת השפה הפולנית אינני יכול לשבת פה. אין לי כח לסבול את העינויים הקשים. חיי שלי הם כמו גסיסה לאיטה וכאובה, רק הסיכויים לעלות ולהיות עם בני יחד הם ניחומים בגורלי הטרגי. בני בארץ דורשים אותי ומתחייבים לפרנס אותי עם אשתי וגם עסוקים בדבר זה ופנו כבר פעמים אחדות אליכם בעניין הנ"ל, על מספר 1792-3/938.

לכן אני מבקש מכם שתשתדלו להקל את קבלת רישיון ההגירה ולאפשר לי לעלות ארצה בזמן הכי קרוב. תואילו נא לשים לב לבקשתי ולעניין, בכדי להגשים את שאיפתי בימים הקרובים. בתקוה שתמלאו את רצוני הכביר ותתנו לי תשובה פוזיטיבית.

מביע את תודתי הלבבית וחותם ברגשי כבוד ובברכת ציון,

פ. שטיינברוך

וכך מספר חיים שטיינברוך:

אחי אריה ואני, עבדנו כפועלים בפרדס של אדון גזונטהייט בהדר. כשהגיעו המכתבים מן ההורים, פנינו לשלטונות וביקשנו לאחד את המשפחה ולאפשר להורינו לעלות ארצה. "הביאו הוכחה שאתם יכולים לפרנס את הוריכם" הייתה התשובה שקיבלנו, "עליכם להשתכר לפחות עשר לירות לחודש". מאחר והרווחנו רק שבע לירות ביקשנו מאדון גזונטהייט שייתן לנו הצהרה על שכר של עשר לירות. הוא סירב למרות כל תחנונינו: "אני אדם דתי ולא יכול לשקר", ענה לנו.

אדון גזונטהייט לא שיקר. פרידה ופישל לא הצליחו לעלות לארץ ולהתאחד עם שלושת ילדיהם, הם נספו במחנה ההשמדה בלזץ. אריה וחיים לא יכלו לעולם לסלוח לאדון גזונטהייט שלא הסכים לשקר כי הוא "דתי".

==========

קישורים:

יום שלישי, 7 במאי 2019

תופרת / שלום נוי

קיץ, 1936

שושנה למדה תפירה בפולין. היא גם למדה לקרוא ולכתוב באידיש. לרבקה אטל היו שני אחים שעזבו את פולין והיגרו לניו זילנד הרחוקה. שושנה נהגה לכתוב להם מכתבים באידיש, כי רבקה אטל מעולם לא למדה קרוא וכתוב. גם לאחר החתונה של שושנה הייתה אטל מגיעה ושושנה הייתה קוראת לה את המכתבים שהגיעו משני האחים וכותבת להם בשם אמה.

כששמעון הגיש בקשה לשלטונות להעלאת המשפחה לארץ ציין בפירוש, כי שושנה תופרת, היא תמצא בקלות עבודה במקצוע זה בארץ והיא בת שבע עשרה ולכן זוהי הזדמנות אחרונה להעלות אותה לארץ ישראל.
טופס עליה לאוניה, 27-9-1936

לפני נסיעתו לפולין, להביא את משפחתו, הספיק שמעון "לחטוף" ביחד עם אחיינו מאיר זלצמן שני "בתים" בשכונה חדשה שנבנתה בגבעתיים. ומעשה שהיה כך היה:
יהודים טובים במצרים קנו אדמות ליד תל אביב (כיום גבעתיים) וקראו למקום קרית יוסף, על שם יוסף בן יעקב אבינו. הם קנו את האדמות בשנת 1921 אבל נשארו לגור במצרים. בשנת 1934 פשטה שמועה בתל-אביב כאילו האדמות בשכונה הן שטח הפקר. מיד פשטו על השטחים יהודים (ביניהם שמעון רוכמן ומאיר זלצמן), הקימו צריפים למגורים החלו לחיות במקום. הרבה שנים אחר כך ניסו הבעלים של הקרקעות להשיב את האדמה אליהם, אבל השלטונות הבריטיים לא הצליחו לעשות דבר.

באידיש לחטוף זה "חאפ". וכך, שנים רבות, עד הריסת הצריפים ובניית רבי קומות במקומם, נקראה השכונה: שכונת חאפ. שם בצריף קטן בשכונת חאפ, היא קרית יוסף, היה ביתם הראשון של שמעון לייב, רבקה אטל ושלוש הבנות. ללא גדר בין הצריפים, בצריף סמוך, גרו מאיר עם אימו שיינדל ואביה של שיינדל שלום זלצקוואר הלא הוא הסבא רבא שלי.

שם בשכונת חאפ בין הצריפים היה עץ תות ענק. שלום זלצמן (בנו של מאיר) שנקרא גם "שלום הגדול" ואני, "שלום הקטן", בילינו שעות רבות של ילדותנו במשחקים על עץ התות בחצר המשותפת.

===========


קישורים:

שושנה נולדה בפולין / שלום נוי

קיץ, 2003

אסף, גלית, דפנה, שקד ותמר (יואב עוד לא נולד . . .), הזמינו אותנו לבלות את ערב יום שישי בים. נסענו ל"חוף כושי" במכמורת וקיבלנו שם את השבת. ישבתי ובניתי עם שקד ותמר ארמונות בחול, כאשר קראו לנו לאכול ארוחת ערב, עשינו תחרות ריצה, מי יגיע ראשון לברז המים. שקד ותמר ניצחו, כי רגל ימין שלי נתקעה ביתד עץ שהייתה מוסתרת בחול. ריסקתי את הציפורן בזרת רגל ימין שלי ואת הלילה ביליתי בבית חולים "מאיר". אשפזו אותי בבידוד מחשש זיהום שנגרם מחול הים. שבוע ימים ביליתי באשפוז חלקי במחלקה האורתופדית: הגעתי שלוש פעמים ביום, התחברתי לאינפוזיה של אנטיביוטיקה וחזרתי הביתה.

בתום השבוע הלכתי להתייעץ עם הרופאים מה לעשות: אנחנו רשומים לנסיעה של "ראש ירוק" לפולין, הרגל חבושה ויש לי עדיין כאבים. הרופאים לא כל כך ידעו מה לייעץ, כי לא כל כך הכירו את המקרה. פולין אינה ידועה בשירותי הרפואה המשובחים שלה וההחלטה הייתה קשה. החלטתי לנסוע. צולע וכואב הגעתי לנתב"ג. ישבתי על הספסל בזמן שכל הקבוצה הייתה עסוקה בקניות בחנויות הפטורות ממכס. והנה התיישב לידי הרב בני קלמנזון.

הרב בני היה הרב של ישיבת עתניאל. מחבלים שחדרו לישיבה בערב שבת פגעו במספר תלמידים בישיבה שניהל. כמה שנים קודם לפיגוע זה, נהרג חברו הטוב של בני והפלוגתא (בן הזוג) שלו ללימודים. היה זה בפיגוע מחבלים אחר, בעת שנסע באחד מכבישי השומרון. האירוע השפיע עליו קשות והוא נכנס לדיכאון. רעייתו, פסיכולוגית בהכשרתה, הציעה לו לצאת עם משלחת של תלמידים לפולין ולהתנתק לזמן מה מהארץ. הוא נסע ונדבק בחיידק ההנצחה. מאותו זמן לא הפסיק לנסוע עם משלחות תלמידים דתיים לפולין.

כשדנצ'ו ונעמי, המנהלים של "ראש ירוק", נענו לבקשתם של רבים לארגן מסע לפולין, החליטו שזה יהיה משהו שונה. מישהו סיפר להם על הרב בני קלמנזון. הם פנו אליו והוא התלבט קשות. זו תהיה הפעם הראשונה שהוא ידריך קבוצה שאיננה מהמגזר הדתי.

ישבנו, בני ואני, על הספסל בנתב"ג ותוך כדי שיחה, שאלתי אותו שתי שאלות מביכות. השאלה הראשונה הייתה: איך תגיב על כך שכולנו בקבוצה אוכלים חזיר ביום כיפור ? והשאלה השנייה הייתה קשה יותר: איפה היה אלוהים בשואה ?

בני לא היסס וענה: "אני אוכל כשר. הבאתי איתי מנות חמות ופירות. אתה תאכל מה שתרצה זה בינך ובין אלוהיך. באשר לשאלה השנייה: כשיגיע יומי ואגיע לשמיים אשאל את אלוהים שאלה הרבה יותר קשה: למה הוא היה עם הנאצים ולא איתנו".

במסע לפולין ביקרנו במחנות ההשמדה, במחנות כפייה ובמחנות עבודה. ראינו קברי המונים ללא אבן ומצבה, ובתי קברות שבהם נקברו גדולי התרבות היהודית של פולין שלפני השואה. בנוסף לשרידי המלחמה והשואה היינו גם במקומות בהם היו שרידים ליהדות פולין המפוארת שלפני המלחמה.

בעיירה פשיסחא ביקרנו במבנה שהיה בעבר בית כנסת מפואר. הרב בני סיפר, כי הקהילה היהודית הייתה כל כך חזקה וחשובה, ששלטונות פולין אפשרו לאנשי הקהילה לקיים מערכת משפטית משלהם. כאשר יהודי פשע, שופטי הקהילה שישבו בבית הכנסת, שפטו אותו ואחד העונשים המקובלים היה, קשירת הפושע בצווארו לקיר החיצוני של בית הכנסת, בקולר מתכת ושרשרת הצמודה לקיר.

על הקיר ליד הקולר תלו שלט ובו פירטו השופטים, ראשי הקהילה, את המעשים שעשה הפושע הקשור לקיר ומדוע הוא נענש בעונש החמור הזה.

תושבי פשיסחא היהודים והגויים היו עוברים ברחוב, קוראים את השלט, יורקים ומעליבים את הפושע הקשור. העונש היה כפול גם פיזי וגם נפשי ובנוסף למדו תושבי העיירה שלא כדאי לפשוע ולחטוא.

כשהיה צריך הרב בני להדגים איך פעל העונש ביקש ממני להתנדב. הוא קשר אותי לקיר. פחדתי שישאיר אותי קשור וימשיך את המסע בלעדי.

האם הרב בני העניש אותי על ששאלתי שאלות קשות? לעולם לא אדע.
שושנה נולדה בפולין, בעיירה בשם קורוב.

סבא וסבתא שלי, שמעון לייב רוכמן ורבקה אטל זלצקוואר התחתנו בקורוב. בעיירה הזו נולדו שניים מארבעת ילדיהם: הבן הבכור שלמה והבת שושנה, שתי האחיות הקטנות לאה ובלה נולדו בורשה לשם עברה המשפחה בהמתנה לעלייה לישראל.

העיירה קורוב נמצאת בדרך מקוזמיר ללובלין. במסגרת המסע בפולין, ביקשתי מהרב בני קלמנזון שיעשה עיקוף ונבקר בעיר הולדתה של אמי שושנה ואחיה.

האוטובוס הגיע לקורוב. עצרנו. עיירה פולנית רגילה ללא שום סממן יהודי.

פתחו למעני את הדלת. אפילו לא ירדתי מהאוטובוס.

==========


קישורים:

### מסע ראש ירוק לפולין - סרטון ביוטיוב                                                 
### לרשימת כל הסיפורים בבלוג