חתונה בקרית יוסף / שלום נוי

סתיו, 1942

שושנה ואריה מתחתנים.

מיד לאחר שמשפחת רוכמן הגיעה לארץ ישראל, התחילה שושנה לעבוד כתופרת בתל אביב. יום יום נסעה באוטובוס לעיר הגדולה ועזרה בפרנסת המשפחה.

לא רחוק משכונת חאפ היה בית חרושת לשוקולד וסוכריות "עלית". כל מי שעבר ליד בית החרושת נהנה מריח השוקולד שנישא שם באוויר. יצחק שטיינמן עבד בבית חרושת עלית. יצחק ואשתו עליזה הכירו את השכנים משכונת חאפ. יצחק שטיינמן היה ב"קיבוץ כרית" ביחד עם אריה נויר. ביחד עלו כקבוצת חלוצים מגרמניה לארץ ישראל וגרו ב"קיבוץ כרית" שליד הדר, היום שכונה בהוד השרון.

אריה סיים את הלימודים ב"חדר" של דלמנהורסט ועבר ללמוד בסמינר למורים עבריים בעיר וירצבורג בגרמניה. עם סיום לימודיו החליט לעלות לארץ ישראל. הוא אמר: "בארץ ישראל לא צריכים מורים אלא עובדי אדמה ועובדי אדמה לא צריכים להיות דתיים". אריה החליט להיות חלוץ. הוא הסיר את הכיפה מראשו והצטרף לגרעין של צעירים שעברו הכשרה חקלאית בעיירה קטנה ליד המבורג.

לאחר שנת הכשרה, בשנת 1938, עלו לארץ. גם אריה וגם יצחק שטיינמן לא מצאו את מקומם במסגרת החברתית של הקיבוץ. הם עזבו: יצחק התחתן עם עליזה ועבר לגור ברמת גן ואילו אריה הרווק יצא עם קבוצה של חלוצים וביחד הקימו את המושבה שרונה, מעל בקעת יבנאל בגליל התחתון.

יצחק ועליזה החליטו לשדך את אריה המושבניק הביישן מהגליל לשושנה היפה מהעיר. השידוך הצליח. השניים התאהבו ממבט ראשון והחליטו להתחתן. הבעיה הייתה שמשפחת רוכמן הייתה משפחה דתית ולא הסכימה ששושנה תתחתן עם חילוני. לאריה לא הייתה ברירה: כשהגיע להיפגש עם הורי הכלה, חבש כיפה לראשו ובשבת התפלל את כל התפילות שזכר מילדותו ב"חדר". שמעון ועטל אישרו את החתן ה"דתי". החתונה יצאה לדרך.

שושנה ואריה אשר גרו רחוק זו מזה, הוא בשרונה בגליל והיא ברמת גן, כתבו מכתבים. בהתחלה התביישה שושנה לכתוב, כי היא ידעה רק אידיש והתקשתה בשפה העברית ואילו אריה שלמד עברית בסמינר למורים, ידע עברית מעולה. אריה אמר לה: "אל תחששי משגיאות, כמו שאת מדברת כך תכתבי". את חילופי המכתבים שלהם, עם שגיאות הכתיב הדפסנו לאחר מותם והכל כתוב בספר הידוע "אהבה בימי שרונה".

ההכנות לחתונה היו קצרות אבל מרגשות. וכך כתבה שושנה לאהובה אריה:

"כל הערב מדברים מסביב הענין שלנו, עושים תוכניות והכנות: מה לקנות, מה לעשות, את מי להזמין, במילה אחת – הכל הולך על גלגלים, מתחילים כל כך לבלבל את המח, שאני לא יודעת איך יעברו עוד כמה הימים האלה. אני צוחקת. האמא דווקא צדקה שאני אעשה לי שמלה לבנה ליום החופה. אמרתי לה שאני לא רוצה, אז היא התחילה לצעוק עלי "איך תוכלי להתחתן בלי שמלה לבנה?". אוי, הראש כבר מתחיל להסתובב לי, אני רואה שבאמת מוכרחים לסגור את העינים ולתת להם לעשות מה שהם רוצים, הרי זה מה שמוכרח לעבור, אנחנו נפלנו עכשיו לרשותם. נו, אז אין כבר מה לדבר. יעשו מה שיעשו, לא איכפת לנו ואין כל ברירה אחרת, נכון? היות שנפלת כבר לפח, אז אני התחלתי לעשות לך את הכותונת שלך עם שרוולים ארוכים, כי כבר קריר ושרוולים קצרים לא יפה".

אריה ושושנה תכננו לחיות בשרונה. ושושנה הייתה צריכה להפסיק לעבוד. וכך היא כותבת לאריה לפני החתונה:

"החלטתי ללכת ביום שבת לבעל הבית שלי ולברר מה נשמע. ובכן בבואי היתה שמחה גדולה. דבר ראשון שאני שמעתי היה שיש הרבה עבודה והם חשבו לשלוח אלי מישהו להגיד לי לבוא. הם התחילו לדבר על כל הבחורות שאחת קצת חולה, השניה מרגישה לא טוב והגברת שלי מוכרחה לעבוד בשביל כולם, מובן שהיא עושה לי טובה בזה אם היא עובדת. אבל, לפתע אני קפצתי עם החתונה שלנו. אז הבעל הבית פתח את הפה: "מהההה" בתוך המה הרגשתי שהוא לא חושב לשמוח רק "את עוזבת את העבודה?" אני הרגשתי ברגע הזה כזה תענוג שאין לך מושג, אינני יודעת איך לא התפקעתי לו מצחוק. אבל כעבור זמן מה, אמר: "בעוד כמה זמן את מתחתנת?" וכששמע שבעוד שבועיים, אמר: "לא טוב עשית, למה לא אמרת לי את זה קודם? עכשיו התחילה העונה ואני צריך לקבל בחורה במקומך ומה אני עושה עכשיו?" אז נתתי לו עצה ללכת להסתדרות ולבקש בחורה, שמה יש מספיק. למחרת באתי לעבודה בפעם האחרונה, אז כולם כבר ידעו. עוד לא הספקתי להגיד שלום וכולם במילה אחת: "מזל טוב!" ותיכף שאלו מי הבחור שלך, האם זה עם המשקפיים? ולמה לא סיפרתי להם שום דבר ואיפה הסוכריות. ובכן כבר הכנתי להם סוכריות".

בשכונת חאפ בין הצריף של משפחת זלצמן לצריף של משפחת רוכמן היה עץ תות. מתחת לעץ התות בין שני הבתים, תלו מנורות חשמל וקישוטים ובערב סתיו בהיר וצח התחתנו אריה ושושנה.

==========

קישורים:
### אהבה בימי שרונה

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

תופרת / שלום נוי

קיץ, 1936

שושנה למדה תפירה בפולין. היא גם למדה לקרוא ולכתוב באידיש. לרבקה אטל היו שני אחים שעזבו את פולין והיגרו לניו זילנד הרחוקה. שושנה נהגה לכתוב להם מכתבים באידיש, כי רבקה אטל מעולם לא למדה קרוא וכתוב. גם לאחר החתונה של שושנה הייתה אטל מגיעה ושושנה הייתה קוראת לה את המכתבים שהגיעו משני האחים וכותבת להם בשם אמה.

כששמעון הגיש בקשה לשלטונות להעלאת המשפחה לארץ ציין בפירוש, כי שושנה תופרת, היא תמצא בקלות עבודה במקצוע זה בארץ והיא בת שבע עשרה ולכן זוהי הזדמנות אחרונה להעלות אותה לארץ ישראל.

טופס עליה לאוניה, 27-9-1936

לפני נסיעתו לפולין, להביא את משפחתו, הספיק שמעון "לחטוף" ביחד עם אחיינו מאיר זלצמן שני "בתים" בשכונה חדשה שנבנתה בגבעתיים. ומעשה שהיה כך היה:

יהודים טובים במצרים קנו אדמות ליד תל אביב (כיום גבעתיים) וקראו למקום קרית יוסף, על שם יוסף בן יעקב אבינו. הם קנו את האדמות בשנת 1921 אבל נשארו לגור במצרים. בשנת 1934 פשטה שמועה בתל-אביב כאילו האדמות בשכונה הן שטח הפקר. מיד פשטו על השטחים יהודים (ביניהם שמעון רוכמן ומאיר זלצמן), הקימו צריפים למגורים החלו לחיות במקום. הרבה שנים אחר כך ניסו הבעלים של הקרקעות להשיב את האדמה אליהם, אבל השלטונות הבריטיים לא הצליחו לעשות דבר.

באידיש לחטוף זה "חאפ". וכך, שנים רבות, עד הריסת הצריפים ובניית רבי קומות במקומם, נקראה השכונה: שכונת חאפ. שם בצריף קטן בשכונת חאפ, היא קרית יוסף, היה ביתם הראשון של שמעון לייב, רבקה אטל ושלוש הבנות. ללא גדר בין הצריפים, בצריף סמוך, גרו מאיר עם אימו שיינדל ואביה של שיינדל שלום זלצקוואר הלא הוא הסבא רבא שלי.

שם בשכונת חאפ בין הצריפים היה עץ תות ענק. שלום זלצמן (בנו של מאיר) שנקרא גם "שלום הגדול" ואני, "שלום הקטן", בילינו שעות רבות של ילדותנו במשחקים על עץ התות בחצר המשותפת.

===========

קישורים:

### זכרונות משכונת חאפ באתר נוסטלגיה

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג