לתגובות


‏הצגת רשומות עם תוויות לכתוב את עצמי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות לכתוב את עצמי. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 23 בספטמבר 2022

לכתוב את עצמי - "למה לא התקשרת?" / שלום נוי

בקיץ 2021 השתתפתי בסדנה "לכתוב את עצמי".
המשימה השישית:
למה לא התקשרת ?




"למה לא התקשרת? – הייתי פותר לך את הבעיה ולא הייתם צריכים לסבול כל הלילה".

את ארוחת הבוקר בחדר האוכל של מלון "בלוור", בפלמה דה מיורקה, אני אוכל לבדי, בשקט ובנחת ליד החלון הפונה לים. זוהי הטבה שנותנת הנהלת המלון למדריכי הטיולים. בזווית העין אני קולט את הזוג הצעיר, שהגיע לירח הדבש במלון הרומנטי צועדים לעבר השולחן שלי, בעצבנות בכעס ובמטרה להרוס לי את שלוות ארוחת הבוקר.

"אנחנו הולכים להגיש תלונה שעוד לא הייתה כמוה נגד המלון, נגד חברת הנסיעות ונגדך! - התפרקה לנו המיטה ולא עצמנו עין כל הלילה".

לא שאלתי איך מתפרקת מיטה במלון, לא שאלתי מה עשיתם ואיפה ישנתם כל הלילה, ושאר פרטים חשובים, בכל זאת – זוג צעיר בירח דבש. שלפתי את משפט הקסם "למה לא התקשרת?". "זה קרה באחת בלילה, לא רצינו להעיר אותך" ענו. "חבל, זה תפקידי, לפתור בעיות" אני אומר ובלבי חושב "תודה לאל שלא הערתם אותי".

הזמנתי אותם להצטרף אלי לארוחת הבוקר בשולחן המדריכים מול הים ומנעתי שלוש תלונות: נגד המלון, נגד חברת הנסיעות ונגדי.

עשר שנים חלפו.

אני מרצה בקורס להכשרת מדריכי טיולים בחו"ל, במסגרת בבית הספר לתיירות. נושא ההרצאה "התמודדות עם תקלות בטיולים בחו"ל". בהרצאה אני מציג מקרים מציאותיים שקורים במהלך טיול בחו"ל ואת הדרכים לפתרונם. אני מסכם את ההרצאה ואומר: "תזכרו את משפט הקסם "למה לא התקשרת?" – זה בדרך כלל מצליח לנטרל תלונות, בתנאי שאומרים את המשפט כאילו מתכוונים לכך באמת.

עוד עשר שנים חלפו.

הטיול הארוך שהתחיל ברוסיה וליתר דיוק במוסקבה ובסנט פטרבורג, נמשך דרך פינלנד, שבדיה ונורווגיה עומד להסתיים עוד שלושה ימים בדנמרק, משם נטוס סוף סוף הביתה. היה זה טיול מודולרי מסובך וקשה, ממנו פרשו ואליו הצטרפו נוסעים, בתחנות לאורך המסלול. מתחילת הטיול הייתי עסוק בטיפול בשפע של תקלות טכניות וארגוניות:

* המתנה של כל הקבוצה לנוסעים שעוכבו ללא שום סיבה בנמל התעופה של מוסקבה.

* הסתבכו לוחות הזמנים ובוטלו סיורים מוזמנים בשל רכבת הלילה ממוסקבה לסנט פטרבורג, אשר התקלקלה ועצרה על המסילה בדרך למשך שעות.

* אוטובוס בשטוקהולם, אשר היה צריך לחכות לנו בנמל אחד כשאנחנו נמצאים ומחפשים אותו במשך שעות בנמל אחר.

* מכולה מלאה במזוודות שלנו שנמעכה בבטן האוניה בה שטנו ונגרם נזק לחלק מהן.

* הבלבול בהזמנה וחלוקת החדרים גם בשייט וגם בבית המלון "פיורד" בסמוך לעיר ברגן שבנורווגיה, הייתה הבעיה הפחות מסובכת לפתרון, בטיול רצוף התקלות.

זהבה ולאה חלקו חדר זוגי עם מיטות נפרדות. הן היו בשנות השישים לחייהן וצוותו לטיול זה, לחדר זוגי על ידי חברת הנסיעות, אך הן לא הכירו זו את זו לפני הטיול.

בשעה אחת בלילה מצלצל הטלפון בחדרי במלון פיורד. לאה מעירה אותי: "זהבה לא מרגישה טוב, אין לה אוויר".

"תפתחי חלון" אני מציע לה וחוזר לישון.

הטלפון מצלצל שנית: "פתחתי חלון, זה לא עוזר", כך לאה.

אין ברירה, אני קם, מתלבש ומגיע לחדרן. החלון פתוח וזהבה מאוד מתקשה לנשום. אני מזמין רופא דרך המלון ושולח את לאה לישון במיטה הפנויה בחדר שלי. אני ממתין לרופא ליד לדלפק הקבלה, הוא מגיע תוך עשר דקות ואנחנו ממהרים לחדר של זהבה, מיד עם כניסתנו לחדר, הרופא מסלק אותי בבהלה, מתחיל בפעולות החייאה ומזעיק אמבולנס מוטס. צוות החייאה מגיע במסוק למנחת שליד המלון וצוותים של אנשי משטרה מגיעים בשתי ניידות. זהבה נפטרה.

בעקבות הטיול הזה, עזבתי את תחום התיירות: לא נסעתי יותר כמדריך עם קבוצות לחו"ל, לא הרצאתי יותר על תקלות בטיולים ולא הוצאתי יותר מפי את המשפט "למה לא התקשרת אלי".

==========

קישורים:

יום שישי, 26 באוגוסט 2022

לכתוב את עצמי - תותים / שלום נוי

בקיץ 2021 השתתפתי בסדנה "לכתוב את עצמי".
המשימה החמישית:
עבודה נוראית בעברי






בכל פעם שאני נוסע ליד שדות התות המעטים שנותרו בהוד השרון, אני נזכר בבדיחה הישנה על הסבא שמספר לנכדו: "כשהייתי צעיר עבדתי בקטיף תותים" והנכד שואל: "מה סבא, כשהיית צעיר היית ערביה ?"

כן, בכיתה י"א עבדתי בקטיף תותים, כן הייתי ערביה.

הכול התחיל בשיעור תלמוד, המורה מיילין לימד אותנו לבחינת הבגרות על מסכת סוכה. שיעור משעמם עד מוות שהיה מתחיל בפנייתו של מיילין: שלום, מה למדנו בשיעור האחרון? הייתי בן יחיד בכיתה של שלושים בנות, במכינה הפדגוגית שליד סמינר גבעת השלושה. כנראה ששמי היה השם היחיד שהוא זכר. לאחר שעדכנתי אותו לאיזה שורה הגענו בשיעור האחרון, הוא פנה לכתוב על הלוח ואני, שישבתי ליד החלון, לקחתי את התיק, קפצתי החוצה מהחלון ומיהרתי אל האוטובוס של תשע בבוקר לתחנה המרכזית בתל אביב.

בדרכי מהתחנה המרכזית לאחד מבתי הקולנוע, שהקרינו סרטים מהבוקר עד הלילה ללא הפסקה, עברתי ליד חנות למוצרי חשמל. בחלון הראווה הוצג טייפרקורדר בצבע צהוב עם לחצנים צבעוניים ומעוטר בפסים מוזהבים. היה זה טייפ סלילים קטן מאוד, יחסית לאותם מכשירים גדולים ומסורבלים הוצגו בחלון הראווה. חמדתי אותו. "בשבילך מאה וחמישים לירות" – ענה לי המוכר בחנות, כששאלתי על המחיר.

היו לי מאה לירות בחיסכון, איך להשיג עוד חמישים ?

"לך לעבוד אצל דודה פאולה בקטיף תותים בשבת", הציעה אמי, "עשר לירות בכל שבת, כדאי". דודה פאולה אחותו של אבי ובעלה רודולף-רודי היו יקים אמתיים. הם הבינו בקושי עברית והקפידו לדבר גרמנית אפילו עם ילדיהם שנולדו בארץ. לעומתם, אבי, שלמד עברית בסמינר למורים בגרמניה, הקפיד לקרוא, לכתוב ולדבר עברית רהוטה, למרות המבטא הגרמני הכבד.

בשבת, בשעה ארבע לפנות בוקר צעדתי שלושה קילומטרים (ספרתי צעדים, משעמום), בחושך, מביתי בכפר הדר למושב גני עם. הדודים ושני בניהם, כבר העמיסו קרטונים על העגלה הרתומה לחמור שלהם. הצטרפתי אליהם וצעדנו לשטחי התות.

שטחי התות היו במורד גבעה והיו ארוכים כאורך הגלות. היינו צריכים לכרוע, להזיז ביד אחת את העלים המסתירים וביד השנייה לקטוף את התות שזה עתה האדים. את התות שנקטף להניח בעדינות בדלי הקטן שהיה צמוד אלינו ולעבור לצמח הבא. ההתקדמות הייתה איטית מאוד והיה עלינו להקפיד לא לדלג על תות אדום ובשל, כי עד שבת הבאה הוא ירקיב. לאחר כעשר דקות של כריעה, כאבי הרגליים מכריעים אותי ואני יורד לעבוד בזחילה על הברכיים. השמיים אפורים וגשם דק מתחיל. כל השטח הופך לבוצי. עכשיו צריך בנוסף, גם לנקות את הבוץ מהתות בכדי לראות אם האדים במידה הנכונה. הגשם מתחזק וזרמי מים ובוץ שוטפים את ערוגות התות. מתחיל להיות קר. שילוב של קר ורטוב הוא לא שילוב נעים. אבל גרוע מכך הייתה המונוטוניות של העבודה. אני מנסה להעביר את השעמום בהקשבה לבני הדודים, שזוחלים בערוגות לידי ומדברים בגרמנית עם הוריהם. לא מבין מה הם אומרים אבל קולט את המילה פרישטיג. אני ממקד את מחשבותיי בפרישטיג (ארוחת בוקר).

ארוחת הבוקר אצל היקים מוגשת בשעה עשר בדיוק. את הארוחה מכינה אוֹמה (סבתא), בנוסח שהביאה מגרמניה: ביצים רכות בגביעים מוכספים מכוסות בכיסוי סרוג מצמר, לשמירה על חום הביצה, יש גם כיסוי צמר סרוג העוטף את קנקן הקפה. לחם פומפרניקל שחור חתוך לפרוסות דקות דקות, גוש חמאה הולנדית ונקניקים. הוי הנקניקים. שפע של נקניקים מסוגים שונים ומגוונים והטעימים להפליא, שנקנו בחנות היוקרתית של הֶר (אדון) מוֹזֶר במרכז רמתיים, ששומרי הכשרות במושבה קראו לו הטרֶפְנִיָאק (מוכר הטרף). ארוחת הבוקר מוגשת בכלי חרסינה עדינים מעוטרים בפרחים וסכו"ם מוכסף ועדין לא פחות. בארוחת הבוקר מדברים על נושאים שונים (אני מניח) בגרמנית. הארוחה נמשכת שעה בבית החמים והנעים.

אבל יש עוד הרבה זמן עד ארוחת הבוקר. עדיין לא רואים את קצה ערוגות התות. השמים השחירו והגשם הפך למבול. אנחנו כבר זוחלים בשלוליות. אני מעביר את המחשבות שלי אל הטייפרקורדר הקטן והצבעוני בחלון הראווה. אני מקווה שהוא עדיין לא נמכר, אני מקווה שלמרות שהוא מתוצרת איטליה ולא גרמניה הוא יפעל היטב. אני מדמיין איך אני מקליט שירים חדשים שמושמעים ברדיו, מדפיס ומלמד את החניכים שלי בתנועת"הנוער העובד" את מילות השירים. אני רואה בעיני רוחי איך כולנו רוקדים ריקודי-עם בערבי קן בימי שישי לצלילי הטייפ החדש. זה לא עוזר. קר ורטוב.

אני נשבר ומחליט שזו הפעם הראשונה והאחרונה שאני עובד כאן.

לאחר ארוחת הבוקר החמימה ולאחר עוד כמה שעות עבודה פחות קשות, בהן שטפנו את התותים שקטפנו וארזנו אותם למשלוח, שייצא לשוק עם צאת השבת, שבתי לביתי.

ביום רביעי שוב הלכתי לסרט במקום שיעור תלמוד. שוב ראיתי את הטייפ "שלי" בחלון הראווה. בשבת שוב ספרתי צעדים בדרך לתותים, עבודה משעממת אבל השבת הזו ללא גשם. חמש שבתות נשבעתי לפרוש וחמש שבתות שבתי וקטפתי תותים. בסוף יום קטיף התותים החמישי, הודעתי לדודה שאני מפסיק לעבוד ומבקש את חמישים הלירות המגיעות לי. הדודה אומרת ובן דודי, מתרגם: "בדיוק קנו לי אופניים חדשים אז החלטנו לתת לך את הישנים. הם שווים יותר מחמישים לירות".

חזרתי הביתה על אופניים בלי לספור צעדים, למרות שהייתי מעדיף לספור.

סוף סוף הבנתי את הביטוי "יקה פוץ" או במקרה הזה יקית.

והטייפ ? – בסוף בסוף קניתי אותו, אבל זה סיפור בפני עצמו.

==========

קישורים:

יום שישי, 22 ביולי 2022

לכתוב את עצמי - צצי / שלום נוי

בקיץ 2021 השתתפתי בסדנת כתיבה: "לכתוב את עצמי".
המשימה הרביעית:
"אירוע שארצה למחוק מחיי".





"די, אני לא יכולה יותר, אני מוציאה אותו מהמיטה"
מכריזה יעל, אשתי הסובלת, בחדר השינה שלנו.

אני חייב להתחיל את הסיפור בהכרזה גורפת: אני אוהב ילדים. תמיד אהבתי. בילדותי אהבתי לעשות שמרטפות על ילדי השכנים. בנערותי אהבתי להחליף את המדריכים בפנימייה לילדים בשבתות וחגים ואהבתי מאוד להדריך חניכים בתנועת הנוער בשכונה שלנו. בבגרותי אהבתי להיות מרכז קן ענק של חניכים בתנועת הנוער העובד, אהבתי להיות מורה ודווקא בחינוך המיוחד ואפילו אהבתי את כל השוהים בפנימייה לילדי מצוקה אותה ניהלתי במשך שנה בעיר מגורי. בזקנתי אני מת מאהבה של כל הנכדים הרבים שזכיתי בהם. בקיצור: אני אוהב ילדים (שלושה סימני קריאה לפחות, פונט שבעים ושניים לפחות, שלוש המילים בבולד ואולי גם בצבע אדום). 

אסף, בני הבכור נולד.

לברית המילה, באותם ימים, הביאו מתנות ולא צ'קים, מזומן, או העברה בנקאית. קיבלנו שלושה עותקים של הספר "הטיפול בתינוק ובילד" מאת דר' בנג'מין ספוק. הספר, עב הכרס, היה ספר חובה בכל בית בו גידלו ילדים. זה היה הגוגל של אותם ימים לכל שאלה שצצה מאיך, למה וכמה דייסה מכניסים לבקבוק ועד מהי תפרחת חיתולים ואיך מטפלים בה. גם בשיח האימהות יכולת לשמוע באותם ימים מה דעתו של ספוק בכל נושא ועניין, בתחום גידול הילדים. אם אמרת: כתוב בספוק כאילו אמרת: כתוב בתורה. 

ומה באשר לחינוך? זה היה חלק פחות חשוב ואיש לא טרח לעסוק בו.

לא אני. אני, שסיימתי זה עתה סמסטר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה, אני חייב ללמוד ולדעת איך לחנך את בני, בכורי.

חיפשנו ומצאנו רק ספר אחד לחינוך ילדים – "ילדים: האתגר", ספר בסדרה "נישואים: האתגר" ו"שיוויון: האתגר" שאת שלושתם כתב דר' רודולף דרייקורס. 

דר' דרייקורס היה פסיכולוג אדלרייני, אבי הפסיכולוגיה האינדיבידואלית. הוא הקים  שנים ספורות קודם לכן את מכון אדלר בתל אביב ובשיקגו. אהבתי את ספרו "פסיכולוגיה בכיתה" - ספר שעזר לי בעבודתי כמורה בחינוך מיוחד. החלטנו לגדל את בננו על פי הספר.

"על הילד לדעת שיש לו אחריות על מעשיו", "אל תתנו לילד לעשות עליכם מניפולציות", "הילד צריך להבין שכל מעשה מביא לתוצאה" – אלו רק חלק מהעצות הכתובות בספר.

אסף כבר בן שנה וקצת, הוא כבר עומד ויש לו אוצר של עשר מילים. אנחנו משכיבים אותו לישון עם המוצץ האהוב עליו (להלן: "צֶצִי") ועם החיתול שהוא אוהב למשמש לפני השינה (להלן: "תולי"). לילה טוב, נשיקה, כיבוי אורות. ואז –
צרחות צצי צצי צצי בוקעות מחדרו. נכנסים ומגלים שהמוצץ והחיתול נפלו לקטנצ'יק מהמיטה. מכניסים את צצי לפה, את תולי ליד, לילה טוב, נשיקה, כיבוי אורות. חולפות שתי דקות ושוב –
צרחות צצי צצי צצי, החיתול והמוצץ על הריצפה. מרימים, מכניסים, לילה טוב, אין נשיקה, כיבוי אורות.

אני חושד בילד ומציץ מרחוק. צדקתי. הילד נעמד, זורק את החיתול, יורק את המוצץ למרחק ופוצח בצרחות צצי.

מה עושים ? פותחים את הספר. החלטנו לחנך אותו ביי דה בוק, לא ?

הדלקנו את האור ולקחנו אותו לשיחה צפופה ורצינית שהסתיימה ב"אם עוד פעם אחת תזרוק, לא נרים לך ותישא בתוצאות".
הילד בן השנה הביט בנו, חשב מה שחשב ושמח לקבל את צצי לפה ואת תולי ליד. לילה טוב, נשיקה, כיבוי אורות. ואז –
מתחילות צרחות צצי צצי צצי. אנחנו לא מגיבים. "שייקח אחריות על מעשיו".
נמשכות צרחות צצי צצי צצי בתוספת בכי קל. אנחנו לא מגיבים. "שלא יעשה עלינו מניפולציות".

הווליום גובר והילד לא מפסיק לבכות בקולי קולות. הילד מתייפח מרה ויעל מתחילה לבכות גם היא בחדר השינה שלנו. "הילד חייב להבין שלכל מעשה יש תוצאה", כך בספר, אני מגמגם. אני ממש לא מכיר את עצמי ולא מאמין שזה קורה לי, אני שכל כך אוהב ילדים. מזל שעוד לא הקימו את המועצה לשלום הילד. הבכי נמשך עוד דקות ארוכות ואז –
שקט בחדר של התינוק. אני מציץ לחדר לראות אם הוא הפנים את כל מה שכתוב בספר ומוצא את הילד גמור: נרדם בעמידה במיטה, כולו רטוב מדמעות, מותש וצרוד מבכי.

הפסקתי את הלימודים בחוג לפסיכולוגיה ועברתי לחוג אחר, זרקנו את שלושת הספרים של דרייקורס מהבית והעיקר: מחקנו את האירוע הנורא מחיינו.

לילד אין שום זיכרון מגיל כל כך צעיר ואני מקווה שלעולם לא יקרא את הסיפור הזה.

==========

קישורים:

יום שישי, 24 ביוני 2022

לכתוב את עצמי - פומו / שלום נוי

בקיץ 2021 השתתפתי בסדנה "לכתוב את עצמי".
המשימה השלישית:
השבוע הבנתי ש . . .




"מה הוא אמר?" אני לוחש לרעייתי היושבת לצדי בהרצאה ומגביר את הווליום במכשיר השמיעה. ליום הולדתי השבעים וחמש פינקתי את עצמי במכשיר שמיעה. זה לא עזר. שוב המרצה הצעיר אמר את אותה מילה בהקשר אחר. מיד לאחר ההרצאה פניתי לרב גוגל ושאלתי בחיל ורעדה: יש מילה כזאת? ברור שיש, מיהר הרב גוגל להשיב והפנה אותי לרבנית ויקיפדיה. הרבנית הסבירה בסבלנות: פומו זוהי חרדת החמצה, ראשי תיבות באנגלית לפחד מפספוס, משהו שחדר לשפה האנגלית רק לפני שמונה שנים ולשפה העברית רק ממש בימים אלה.

נרגעתי. ראשית, מכשיר השמיעה שלי בסדר, אני שומע טוב. שנית, זה משהו חדש אז מותר לי לא לדעת מה זה.

כבכל שבת מגיעים כל בני המשפחה אלינו לברנץ'. אני שואל את ילדי ובני זוגם: יודעים מה זה פומו? לשמחתי, אף אחד מהם לא ידע, אני לא היחיד שאינו מעודכן. אבל אז הצעיר שבחבורה (כמעט בן חמישים) מנסה להיזכר ומדקלם: זה ראשי תיבות באנגלית של: "פיר אוף מיסינג אאוט" – שחר לימדה אותי.

שחר, נכדתי בת התשע עשרה סיימה זה עתה מכינה ועומדת להתגייס לצה"ל. פומו?, אני שואל אותה. בטח, היא משיבה, יש לי פומו המון זמן. למה לי אין פומו? אני שואל. יש לך, לכולם יש, היא עונה בפסקנות, אתה פשוט לא מודע לכך. למשל, בכל פעם שאתה מגיע לצומת וצריך לבחור לאן לפנות אתה בפומו, כי אולי החמצת משהו בצד השני. תראה אותי: הציעו לי בצבא המון הצעות ובגלל הפומו לא בחרתי בכלום והיום אני לא יודעת לאן ישבצו אותי.

הבנתי. כשמסבירים לי לאט אני מבין מהר. אבל, אני לא מרפה: אמא שלי לימדה אותי ש"אי אפשר לרקוד על שתי חתונות" – זה פומו? בטח עונה שחר. גם "הדשא של השכן ירוק יותר" זה פומו, "תפסת מרובה לא תפסת", "יש לך עיניים גדולות", וגם טוב "ציפור אחת ביד משתיים על ענף".

לא הבנתי. פעם זה היה: חוסר יכולת החלטה, אסרטיביות, קנאה ותסכול והיום הכול זה פומו.

שחר, בלבלת אותי.

אל דאגה סבא, היא מרגיעה אותי, חוסר ההבנה שלך נובע מפער הדורות. אבל, אני יודעת שאתה צופה המון בטלוויזיה ואתה אוהב  סדרות בבינג' אז גם אתה "סובל" מפומו. תבדוק בויקיפדיה: צפיה בבינג' זה פומו!

בדקתי. היא צודקת.

יש לי פומו. עכשיו אני שקט.

יום שישי, 13 במאי 2022

לכתוב את עצמי - ביקורת / שלום נוי

בקיץ 2021 השתתפתי בסדנה "לכתוב את עצמי".
המשימה השניה:
ממה הייתי שמח להיפטר





יום חמישי. פגישה שניה של הסדנה "לכתוב את עצמי".

אני מזמין מונית ב"גט טקסי". מקבל אישור שהנהג יוסף, אוהב לדבר על פוליטיקה ויגיע עוד שלוש דקות. יורד לרחוב ומחכה בשמש היוקדת ואז האפליקציה מודיעה לי שיוסף ביטל את הנסיעה. לא ידעתי שיש אופציה כזאת. האפליקציה שואלת אם לחפש נהג אחר, אני מאשר. הנהג שי יגיע עוד שמונה דקות ואתו אפשר לדבר על טניס. מחכה בשמש, אין צל ליד הבית, שי מגיע ונוסע במהירות מטורפת. אפילו כשניסיתי לדבר איתו על טניס לא נרגע. אני לא מבין דבר וחצי דבר בטניס אבל מיזוג האוויר במונית היה נפלא.

מגיע ראשון לכתובת של המקום החדש והקבוע (והמהמם !!) ששלחה עדי. מוצא את רענן ועומר על הרצפה מנסים להרכיב מאוורר תעשייתי גדול ללא הצלחה. מגיעות שתי בנות ומציעות את עזרתן (יש לנו ידיים טובות – כך הן טוענות) – גם הן לא מצליחות. חדר הכיתה (הלא מהמם) הופך לסאונה. עומר יוצא לחפש מקום לימוד חלופי.

השיעור מתחיל בהערות ביקורת כלליות על הסיפורים שכתבנו: להרבות בפסקאות, למעט במרכאות, לא להשתמש בשלוש נקודות, לא בסימני שאלה ולא בסימני קריאה, להיזהר לא לסטות לשביל צדדי. את הביקורת האישית על הסיפורים נקבל בדוא"ל עוד הערב, אחרי הסדנה.

עומר חוזר עם מקום חלופי בחנות נעליים הסמוכה, יש שם מיזוג אוויר טוב. לוקחים את הכיסאות ונודדים. בפסג' נושבת רוח נעימה. מוותרים על חנות הנעליים ומתנחלים ליד השולחנות של מסעדת ההמבורגרים הנטושה. השמש שקעה – חוזרים לכיתה כי חייבים לראות קטעי סרטים. הפסקה וכתיבת טקסט על שריטה אישית. אני אוכל את הכריך שהכינה יעל, אשתי, וכותב טקסט קצר על 'אוכל לא זורקים':

יוצא לשביל צדדי. {'אוכל לא זורקים' – כמה פעמים שמענו את המשפט הזה. אני מנסה להיזכר מתי, איפה וממי שמעתי אותו, את אותו משפט, לראשונה. בבית ילדותי, בית עני בתקופת הצנע, בטוח לא: לא היה מה לזרוק.

נראה לי, שבשלב כלשהו בחיי, פשוט מצאתי את המשפט, אימצתי אותו והצמדתי אותו ל"אמא ז"ל תמיד אמרה ש" + גלגול עיניים לשמיים + הוספת פנייה ישירה לשמים: "נכון אמא" ?

עכשיו אני יכול לנגב את הצלחת כמו שאני אוהב ולהמשיך עם השריטה שלי, בלי שאיש או אישה (ובעיקר אישתי) יעירו לי}. חזרה משביל צדדי. אוכל את הכריך עד הפירור האחרון.

הסדנה נמשכת. שיעורי בית: לכתוב ולשלוח סיפור על "ממה הייתי שמח להיפטר". הסדנה נגמרת.

יוצא לרחוב ומזמין מונית בגט. האפליקציה מחפשת, ממשיכה לחפש, מרחיבה את החיפוש. עוברות עשרים דקות. אתה עוד שם ? שואלת האפליקציה, להמשיך את החיפוש ? אני מאשר. עוברות עוד עשרים דקות, חיפוש המונית נמשך. אני מחליט ללכת לכיכר ולמצוא מונית חולפת ואז האפליקציה מודיעה בשמחה, שאחמד יגיע לקחת אותי עוד שתי דקות לא מפרטת על מה אפשר לדבר אתו וטוב שכך.  

נכנס הביתה גמור מעייפות ואומר ליעל: עברתי ערב מטורף בחום נוראי, אני חייב להתקלח. אני צריך לכתוב על משהו שהייתי שמח להיפטר ממנו, תעזרי לי ותחשבי על משהו עד שאצא מהמקלחת.

- אני לא צריכה לחשוב, יורה יעל בלי לחשוב לרגע, תיפטר מחוסר היכולת שלך לקבל ביקורת.

- אני (שלושה סימני שאלה), אני מזדעק, לי אין יכולת לקבל ביקורת (שלושה סימני שאלה ושלושה סימני קריאה).

- אתה רואה, זה סימן שאתה לא יכול לקבל ביקורת, היא חוגגת.

נכנסתי ללופ. איך יוצאים ממנו, אני תוהה. כאן הולך ומתפתח ריב. אני נכנס להתקלח.

כל החיים שלי אני עובד ופועל בשירות הציבורי, חשוף לביקורת וגם מקבל המון ביקורת, טובה ורעה, אבל תמיד אני מתייחס, מגיב ובדרך כלל מקבל, בעיקר את הביקורות הטובות.

 -  שישים שנה אנחנו ביחד ורק עכשיו נזכרת להגיד לי שאני צריך להיפטר מחוסר היכולת הזאת, אני אומר לה בצאתי מהמקלחת, תני לי דוגמא. בעצם לא, אני מותש ועייף והולך לישון. נדבר בבוקר.

בבוקר אני מחכה במיטה עד ששומע את טריקת הדלת. יעל הלכה לשיעור התעמלות. נכנס למטבח ומוצא פתק: אל תחכה לי, אני הולכת עם חברות לשתות קפה אחרי ההתעמלות. הנה רשימה של שש ביקורות וזה רק מהשבוע האחרון. אני קורא את הרשימה. היא צודקת. חלק מהמקרים התפתחו אפילו לריב של ממש.

תובנה: יש לי יכולת אדירה ומוכחת לקבל ביקורות מכל העולם (ואשתו) אבל, אין לי יכולת לקבל ביקורת מאשתי. אני נזכר במה שאמר לי אבי ז"ל, לפני המון שנים: "תמיד תגיד לה: כן, יקירתי ותעשה מה שאתה רוצה". יצאתי מהלופ.

מתיישב ליד המחשב לקרוא את הביקורת שכתבו רענן, עומר ועדי על הסיפור מהשבוע שעבר.

==========

קישורים:


יום שלישי, 12 באפריל 2022

לכתוב את עצמי - "אינני בוכה אף פעם" / שלום נוי

בקיץ 2021 השתתפתי בסדנת כתיבה: "לכתוב את עצמי".
המשימה הראשונה:
מתי בכית לאחרונה ?
התוצאה כאן -




"סבא, מתי בכית בפעם האחרונה ?" שאל אותי נכדי בן העשר, במסגרת שאלון מוזר שהמציאו בבית ספרו.

אני מאמץ את מוחי ולא מצליח להיזכר. אני שייך לדור, שגדל על השיר "דני גיבור" שכתבה מרים ילן שטקליס. גם כשנורית אכלה את התפוח ואת הפרח זרקה לחצר וגם כשהלכה לשחק עם ילד אחר - אנחנו לא בוכים. דור שלא בוכה.

"בכל זאת . . ." לחץ עלי הנכד.

נזכרתי. זה היה מאוד מזמן -

מלחמת ששת הימים כמעט הסתיימה. הצנחנים הגיעו לירושלים ושחררו את הכותל המערבי ואת הר הצופים. אני הגעתי לבית חולים "הדסה" בירושלים. פינו אותי מגבעת התחמושת ללא הכרה.

"היית בסכנת חיים", אמרו לי האחיות במחלקה לניתוחי חזה כשהתעוררתי מהניתוח, "את יד שמאל ניתחנו וגיבסנו אבל עדיין יש בעיה בריאה השמאלית".

המון אחיות היו בבית החולים ומעט מאוד רופאים, כל הרופאים היו מגויסים למלחמה. את מחלקת ניתוחי חזה איישו רק שני רופאים: פרופסור מילוויצקי ודר' שטיינר שהיה סטז'ר צעיר וכנראה לא מוכשר במיוחד, שאפילו הצבא ויתר על שירותו.

פרופסור מילוויצקי היה מרצה בכיר בבית הספר לרפואה ושנים רבות כבר לא טיפל אישית בחולים. הוא עשה הכל, בניסיון להציל את הריאה שלי שהייתה מלאה ברסיסים. אנחנו, מאושפזי חדר חמש, אהבנו אותו, כי הוא דיבר איתנו בגובה העיניים, לא ניסה ליפות דברים. הוא נהג להגיע לביקור רופאים ולהציג אותי בתור "זה החולה שטוען ששלומו מצוין והוא רוצה הביתה, אבל הריאות שלו פגועות". כעבור שבוע במחלקה ולאחר צילומים רבים, הוחלט להכניס אותי לניתוח נוסף. בניתוח זה הוצא חלק גדול של הריאה השמאלית. הניתוח היה ארוך ומסובך וההתאוששות ממנו לקחה זמן רב.

בינתיים המלחמה הסתיימה ורופאים צעירים חזרו לעבוד בבית החולים, אך פרופסור מילוויצקי נשאר לטפל בפצועים שלו. "תראה לי את היד שלך" אמר הפרופסור בביקור רופאים כשבוע לאחר הניתוח הגדול, הוא הניח את היד שלו ליד שלי ואמר: "אתה חיוור מדי בכדי ללכת הביתה, תקבל שתי מנות דם ונראה מה קורה. בינתיים תשתדל ללכת הרבה במסדרונות בית החולים. ההליכה תזרז את ההחלמה".

למחרת בבוקר עברתי, במסגרת ההליכה במסדרונות, ליד משרדי המחלקה ושמעתי את הפרופסור שלי הרגוע, הנינוח והשלו מרעים בקולו וצועק על מנהל בית החולים ועל חבורה של קציני צה"ל שהיו בחדר: "אני קיבלתי אותם פצועים ואני אשחרר אותם בריאים. לא מעניין אותי הריב שלכם עם המדינה קחו את האמבולנסים שלכם ועופו מכאן". הם עפו.

מסתבר שהאשפוז שלנו בהדסה עולה למדינה כסף רב מדי וניתנה פקודה/הוראה להעביר את כולנו לבית החולים הממשלתי תל השומר.

"מה היית עושה" שאלתי אותו בזמן ביקור רופאים "אם הם היו מתעקשים ומעלים אותנו לאמבולנס ?".

"הייתי עומד לפני האמבולנס ולא זז. היו מעבירים אתכם מכאן על גופתי !".

כעבור שבוע השתחררתי מבית החולים.

"תגיד" שאלתי את הפרופסור בזמן השחרור "אני יכול לחזור לעשן ?"

"מה אומר לך", ענה "כל הרופאים אומרים שזה לא בריא לעשן, אתה מאמין להם ?" – הדליק את הסיגר שהיה תקוע בין שפתיו והלך.

עברו שנתיים.

"קול ישראל מירושלים השעה שבע והרי החדשות: מטוס סוויסאייר שהיה בדרכו מציריך לישראל התפוצץ מחומר נפץ שהוטמן על ידי מחבלים בתא המטען של המטוס. בין ההרוגים פרופסור חנוך מילוויצקי שהיה בדרכו משוויץ לישראל ...."

ישבתי בבית ליד הרדיו ובכיתי את נשמתי.

את גופתו לא מצאו.

==========

קישורים: