הבית בהדר / שלום נוי

חורף. דצמבר 2010

השעה שש וחצי בבוקר. הטלפון מצלצל ומעיר אותנו. עופר רייסנר בטלפון:

"ביקשת שאודיע לך כשנהרוס את בית ההורים שלך. היום אנחנו עומדים לעשות זאת".

בשנת 1946 עזבו אריה שושנה ובנם הצעיר (אני) את שרונה ועברו לכפר הדר. גרנו בשכירות בצריף של הינדה גוטליב. היה זה צריף דו משפחתי בכניסה לפרדס של משפחת גוטליב, בכניסה אחת של הצריף גרה גברת הינדה גוטליב הזקנה ובכניסה השניה גרנו אנחנו, משפחת נויר. המשפחה הצטופפה בשני חדרים ומטבח קטן, ללא שירותים וללא מקלחת. בפרדס היה צריפון קטן ובו מקלחת של מים קרים ולידו בית שימוש שהיה בור ועליו מכסה. בקיץ התקלחנו במקלחת בפרדס ובחורף חיממנו מים על פרימוס (מכשיר להרתחה וחימום מים שפעל על נפט) ועשינו אמבטיה, בקערת פח גדולה שהוצבה ב"סלון" הבית. גם לשירותים לא הלכנו בלילה והשתמשנו ב"סיר" שנקרא בשם "סיר לילה".

אריה עבד במחסן התערובת של הכפר. תושבי כפר הדר שגידלו תרנגולות ופרות האכילו אותן בתערובת שהוכנה במחסן האספקה שהיה במרכז הכפר. אריה עבד קשה בנשיאת שקים כבדים על גבו וסבל מכאבי גב גוברים והולכים. שושנה עזרה מעט בפרנסת המשפחה כשעסקה במקצועה כתופרת לנשות הכפר.

כשהייתי בן ארבע נולדה אחותי גילה. היא נקראה כך על שם הסבתא שלא היכרנו מעולם, פרידה, שנספתה בשואה וזהו תרגום שמה לעברית.

הצריף הפך להיות צפוף. אריה ושושנה חסכו גרוש לגרוש וקנו מגרש, לא רחוק מהצריף. מאחר ולא היה להם כסף לשלם למהנדס, פנו לשכנים ובקשו להשתמש בתוכנית הבניה שלהם. השכנים הסכימו וכך אישרו למשפחת נויר לבנות בית ברחוב שלימים נקרא רחוב התכלת. שוב עברו שנים והמצב הכלכלי היה קשה בארץ והכסף לבניה לא הספיק אלא ליסודות בלבד. שנתיים ימים היו היסודות בשטח. בחצר הבית החדש ובין היסודות שמולאו באדמה, שתלו אריה ושושנה שתילי תרד והוסיפו כמה לירות כל חודש ממכירת תרד. בקצה המגרש בנו לול קטן וגם ממכירת ביצים ועופות הגדילו במעט את תקציב המשפחה.

כאבי הגב של אריה תכפו והלכו. היה חורף קשה ואנשים רבים חלו בשפעת. שלג ירד בכל הארץ, אנחנו הילדים, שמחנו כי הלימודים בכל בתי הספר בוטלו הרווחנו יום חופש. שושנה חלתה ב"קדחת עכברים" והייתה מרותקת למיטה זמן רב. מחלה זו היא מחלה מדבקת שמועברת באמצעות עכברים. בין לוחות העץ של הצריף שגרנו בו, חיו והתרוצצו המוני עכברים ובלילות היינו שומעים אותם מצייצים, רצים על הגג ושורטים את הקירות.

באותו חורף קראה שושנה מודעה בעיתון: מחפשים מורים ללמד בבתי ספר.

שושנה פנתה לאריה ואמרה לו: "מספיק להיות חלוץ. מספיק להרוס את הגב בנשיאת שקי תערובת כבדים. אתה למדת להיות מורה בגרמניה, אתה אוהב ללמד – תענה למודעה בעיתון".

אריה התלבט, היסס, אבל לבסוף השתכנע.

אריה התקבל לעבוד כמורה בבית ספר ע"ש אהרונוביץ בכפר-מל"ל. גם אני למדתי שם, בכתה ד'. משרד החינוך מאוד שמח לקבל את אריה כמורה, הוא למד הוראה בגרמניה וידע עברית מעולה. אני לא כל כך שמחתי שאבי מורה בבית הספר בו למדתי. כל דבר שעשיתי, מיד הגיע לאבי תוך כדי שתיית תה בחדר המורים.

כשאריה הפך להיות מורה והמצב הכלכלי השתפר. החלו לבנות קירות על היסודות ותוך שנה הגיע הזמן לכסות את הבניין בגג רעפים אדום. זמן קצר לאחר שעברנו לבית החדש נולד אחינו הקטן ירוחם שלמה (ירוחם על שם סבא פישל ירוחם, השם השני: שלמה על שם דוד שלמה, אח של אמא שנספה בשואה), הידוע בכינוי ירל'ה. בבית החדש היו שלושה חדרים: בחדר אחד גרו גילי וירוחם בחדר השני גרו ההורים ואילו אני ישנתי בסלון. בין חדר ההורים והסלון אמורה הייתה להיות דלת הזזה. מאחר ולא היה מספיק כסף גרנו בבית מסויד מבפנים, אך ללא טיח וצבע מבחוץ, ללא דלת הזזה וללא מכשירים חשמליים מלבד רדיו.

כשהייתי בן עשר התחלתי לעבוד: איסוף וחיתוך ירק להאכלת העופות בחצר, שמרטפות על ילדי השכנים וקטיף תרד ותותים בשדה שלנו ובשדה של הדודים שלי. בכסף הראשון שהרווחתי קניתי מצלמה ודבר ראשון צילמתי את המשפחה על רקע הבית.

אריה ושושנה, גילי וירלה (אני הצלם)

כשהגעתי לגיל בר-מצווה שאלו אותי ההורים איך אני רוצה לחגוג את האירוע ואני זוכר שעניתי כך:

"לבית הכנסת לא אלך כי אנחנו לא משפחה דתית. במקום חגיגה לכיתה, אני מבקש בכסף הזה לבנות דלת הזזה, בין חדר השינה שלכם לבין סלון הבית בו אני ישן". וכך היה. סוף סוף היה לי חדר משלי.

כאשר משתמשים בביטוי "בנו את הבית במו ידיהם" לא מבינים עד כמה זה היה נכון לגבי הבית ברחוב התכלת מספר שבע בהדר.

*****

לאחר שאריה נפטר בשיבה טובה, החלטנו למכור את הבית שהיה בן למעלה מחמישים שנה והיה זקוק לשיפוצים. עופר רייסנר קנה את הבית, במטרה להרסו ולבנות במקום הבית וילה רב מפלסית ובמקום הלול ושטח התרד בריכת שחיה ודק מודרני. היה לי קשה לראות את המקום ולכן ביקשתי מירל'ה שיצלם.

מגרש ריק ברחוב התכלת מספר שבע

==========

קישורים:

### שורשים בהדר - ותיקי הדר מספרים - אתר עיריית הוד השרון

### זיכרונות אריה - חלק ז' - ביוטיוב

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

שרונה / שלום נוי

קיץ, יוני 1967

מלחמת ששת הימים פרצה ביום ראשון בבוקר. הצנחנים ואני ביניהם עלו להגן על ירושלים מההתקפה של הירדנים. הפלוגה שלי הייתה צריכה לפרוץ לגבעת התחמושת. בחשיכה של שעת הבוקר המוקדמת, עברנו דרך בית הספר לשוטרים הירדני. בעליה לגבעת התחמושת, שכב פצוע צנחן שנכווה מאש (רשף) של הבזוקה שהוא ירה, ליד קיר האבן שבכניסה. אני נפצעתי על ראש הגבעה ליד המבנה שניצב במקום עד היום.

סתיו, אוקטובר 1943

מיד לאחר החתונה עברו אריה ושושנה לגור בשרונה. אריה עבד בעיקר בגידול תרנגולות ושושנה הייתה עקרת בית ועסקה קצת בגידול ירקות בחצר ליד הבית. לאחר שנה נולד הבן הבכור הלא הוא אני. את הדרך לטבריה, לבית החולים הסקוטי, עשו שושנה ואריה בשעות הלילה בעגלה הרתומה לסוס. אני נולדתי בשעת בוקר מוקדמת ובתום שבוע וברית מילה, שביצע רופא בבית החולים, חזרנו לשרונה.

החיים במושב לא היו קלים. התינוק והיולדת היו חולים ולכן, אחרי כמה חודשים, החליטה שושנה לעבור לתקופה קצרה לגור עם ההורים שלה בגבעתיים: עד שבּוּבִּי (זה אני) יקבל במשקל ויבריא ממחלות החורף שתקפו אותו במושב.

אריה מגדל תרנגולות, בשרונה

כך כתבה שושנה משכונת קרית יוסף לשרונה:

"בובי קיבל השבוע 250 גרם. חסר לו עוד 50 גרם ל-5 ק"ג. וכמה חסר לי ל-50 ק"ג, אז נראה בבית, אני מקווה שלא יחסר אלא להיפך, יהיה עודף. גם חיים אמר שאני נראית הרבה יותר טוב. אני מאוד שמחה שאתה ניקית את הבית, אני מקווה שסילקת הרבה פישפשים, זהו הדבר העיקרי שבנקיון. איך אתה מסתדר עם אוכל בשבת? איפה אתה אוכל? אם יש לך הרבה ביצים תעשה לך הרבה חביתות, תחשוב שאני עושה אותם אז זה יהיה טעים".

ואילו אריה מצידו דיווח לה במכתב משרונה:

"אני כותב לך עכשיו ביום שמחת תורה מכתב ומקווה שאצלך הכל בריא ובסדר, שהבובי אוכל טוב וצורח מעט. היום גמרתי הרבה עבודה: ניקיתי את החדר ואת המטבח באופן יסודי, הרגתי 1 עכבר ו-3 נמלטו, הם היו סוף סוף יותר מהירים ממני. צפרדע אחד זרקתי החוצה למרות התנגדותו, כי הוא רצה בכל מחיר להשאר אצלנו בקרבת הדליים, אבל לא נתתי לו ובזה הוא גמר את מגוריו אצלנו במטבח".

"היום בעת הנקיון מצאתי עוד קופסה של בשר, בוליביף, אני סידרתי בתוך מחבת קצת בצל בשמן, שופך את תוכן הקופסה לתוך המחבת, מחכה עד שירתח ואז אוכל את הכל לתיאבון. נדמה לי שקוראים לזה בשר צלוי. אתמול קניתי בצרכניה עגבניות, מלפפונים, פלפלים ורימון. אני כותב רימון, כי הוא נתן לי רק רימון אחד. הוא היה טוב מאוד, אבל מעט. גם שמן דגים חילקו אתמול".

שושנה לא אהבה לגור במושבה. לא אהבה את הבוץ והקור, לא אהבה את העבודה הגופנית הקשה, לא את התנים והשועלים, לא את הזבובים ולא את היתושים. היא לא אהבה את השכנים והשכנות, מלבד חברה אחת: שרה ביז'נסקי. לשרה היה בן  בגילי: זאביק שמו. את הכל עשו יחד: טיילו יחד, שיחקו יחד ובתמונה ניתן לראות את שרה מחבקת אותי ואת שושנה מחבקת את זאביק.

שושנה וזאב, שלום ושרה

מלחמת ששת הימים נמשכה עוד כמה ימים, אבל אני אושפזתי פצוע בבית חולים הדסה בירושלים. כאשר שושנה אמי, באה לבקר אותי בבית החולים, כמעט התעלפה מהתרגשות: במסדרון פגשה את שרה אמו של זאביק ביז'נסקי. זאביק הוא אותו צנחן שבער ונכווה ליד החומה בעליה לגבעת התחמושת. למעלה מעשרים שנה חלפו והנה הן שבו ונפגשו.

לא עבר זמן רב ומשפחת נויר: אריה, שושנה ושלום עזבו את שרונה ועברו לגור בהדר.

==========

קיץ, ספטמבר 2019

היום, יום ראשון, 15 בספטמבר 2019, התבשרנו על מותו במפתיע של זאביק. ההודעה הגיעה במייל הפנימי של חיילי המילואים של חטיבה 55, שם גם העלו חברים מהיחידה קוים לדמותו. 

אחד הלוחמים, חיים שלם, כתב לי: אני זוכר היטב את זעקתו של זאביק כשנפצע: ''חובש, חובש, אמא, אמא''!  לימים היינו צוחקים יחד ואומרים כי הוא לא מילא את הפקודה כראוי כי במקום לצעוק רק ''חובש חובש'' כפי שלמדנו ותרגלנו, הוא הוסיף גם את הקריאה ''אמא, אמא''.

ואני שואל: האם אין כאן צירוף מיקרים ?

===========

קישורים:

### גבעת התחמושת - שורשים שחר נוי - 2015 - סרטון ביוטיוב

### עבודת שורשים - שירה ורסנו - 2011 - בלוג

### אהבה בימי שרונה - זיכרונות ומכתבים

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

מכתב עצוב / שלום נוי

חורף, 1938

הגרמנים החליטו לנקות את גרמניה מיהודים. הם גרשו את כולם. גם פישל ופרידה שטיינברוך גורשו מדלמנהורסט לפולין. שלושת ילדיהם הגדולים היו בארץ ואילו הבן הצעיר זמי, שהיה בהכשרה גרמניה הצליח לברוח לשוודיה ומשם לדנמרק. פישל ופרידה ניסו לעלות לארץ וכתבו בקשות ומכתבים רבים לשלטונות בארץ במטרה לקבל אישור עליה (סרטיפיקט). הנה אחד מהם:

לעשנא יום 26/1/39

 אל משרד ההגירה לארץ ישראל בתל-אביב.

א.נ,

בזה אני פונה אליכם בבקשה לעזור לי בענין עלייתי.

אני נמצא פה כמה חדשים בתור פליט שגורש מגרמניה. עד עכשיו קיבלתי תמיכה מוועדת הפליטים אצל הקהילה העברית בלשנה. ומפני זה שאין להם כבר כספים בקופתם, אינם יכולים לעזור לי הלאה. מצבי רע מאוד, כי אין לי אפשרות להתפרנס פה. בלי קרובים ובלי ידיעת השפה הפולנית אינני יכול לשבת פה. אין לי כח לסבול את העינויים הקשים. חיי שלי הם כמו גסיסה לאיטה וכאובה, רק הסיכויים לעלות ולהיות עם בני יחד הם ניחומים בגורלי הטרגי. בני בארץ דורשים אותי ומתחייבים לפרנס אותי עם אשתי וגם עסוקים בדבר זה ופנו כבר פעמים אחדות אליכם בעניין הנ"ל, על מספר 1792-3/938.

לכן אני מבקש מכם שתשתדלו להקל את קבלת רישיון ההגירה ולאפשר לי לעלות ארצה בזמן הכי קרוב. תואילו נא לשים לב לבקשתי ולעניין, בכדי להגשים את שאיפתי בימים הקרובים. בתקוה שתמלאו את רצוני הכביר ותתנו לי תשובה פוזיטיבית.

מביע את תודתי הלבבית וחותם ברגשי כבוד ובברכת ציון,

פ. שטיינברוך

וכך מספר חיים שטיינברוך:

אחי אריה ואני, עבדנו כפועלים בפרדס של אדון גזונטהייט בהדר. כשהגיעו המכתבים מן ההורים, פנינו לשלטונות וביקשנו לאחד את המשפחה ולאפשר להורינו לעלות ארצה. "הביאו הוכחה שאתם יכולים לפרנס את הוריכם" הייתה התשובה שקיבלנו, "עליכם להשתכר לפחות עשר לירות לחודש". מאחר והרווחנו רק שבע לירות ביקשנו מאדון גזונטהייט שייתן לנו הצהרה על שכר של עשר לירות. הוא סירב למרות כל תחנונינו: "אני אדם דתי ולא יכול לשקר", ענה לנו.

אדון גזונטהייט לא שיקר. פרידה ופישל לא הצליחו לעלות לארץ ולהתאחד עם שלושת ילדיהם, הם נספו במחנה ההשמדה בלזץ. אריה וחיים לא יכלו לעולם לסלוח לאדון גזונטהייט שלא הסכים לשקר כי הוא "דתי".

==========

קישורים:

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

משורר ומוזיקאי / שלום נוי

חורף, 1934

"מר שטיינברוך היקר, . . . ."

כך התחיל המכתב שקיבל אריה שטיינברוך (נויר), מהוגה הדעות, המחנך, הסופר והפילוסוף מרטין בובר.

אריה התחיל ללמוד בסמינר למורים עבריים בעיר וירצבורג בגרמניה. מלבד לימודי קודש בשפה העברית, הוא התחיל ללמוד גם גרמנית ואהב במיוחד את הספרות והשירה. בשלב מסוים התחיל אריה, תלמיד הסמינר הדתי, לכתוב שירים בגרמנית. בכדי לדעת מה ערכם של השירים, שלח אותם למספר אישים של אותה תקופה וגם למספר עיתונים.

שני מכתבים מצאנו בבית, מכתבי תשובה שנכתבו בשנת 1934.

המכתב הראשון היה מהפילוסוף הגרמני מרטין בובר שחי באותה תקופה בעיירה הפנהיים ליד פרנקפורט בגרמניה. בובר כתב שלמרות שהוא חולה ויש לו המון דואר על שולחנו, הוא טורח וכותב כמה מילים באופן רציני ו"לא שטחי". הוא מציע לאריה הצעיר לקרוא את הספרים שהוא, בובר, כתב והשקיע בהם ימים כלילות: "אני ואתה", "דיאלוג", "מלחמה למען ישראל" ו"ספר החסידים", בקריאת הספרים יקבל מענה לשאלותיו. בכלל, כדאי שיכתוב על מלחמות, על סבל, על מצוקה, על החיים בכלל ועל אינטימיות בפרט.

המכתב השני היה מהסופר והמשורר הדגול סטפן צוויג, שחי באותו זמן בעיר זלצבורג, אוסטריה. סטפן צוויג ענה לו על גבי גלויה, בה כתב היגדים חשובים על היותו צעיר. בין השאר כתב: "חוסר הידע והבורות של היותך צעיר, שווה אלף מונים מלהיות זקן וחסר בטחון. אין בי רחמים ולא קנאה בכאב ההתבגרות של בני הנוער".

בנימוס גרמני טיפוסי, כתבו שניהם: אתה עדיין צעיר ועליך עוד הרבה ללמוד . . . ..

אריה קיבל את עצתם והפסיק לכתוב. אולם כעבור עשר שנים, כשאריה פגש את שושנה הוא חוזר לכתוב והפעם שירי אהבה וגעגועים. כאשר שושנה נסעה עם שלום הקטן משרונה לבית הוריה בקרית יוסף (גבעתיים), כתב לה את השיר הבא:

איננה 

אשמח לקרוא מכתב ממנה/ שחור על גב לבן,

כי כאן לוחש כל יום: "איננה!"/ כל דוּד כל סיר קטן.

שחורה ככושי הפתיליה/ וגם הדלי הוא ריק,

והמטבח בדומיה/ כעין אילם שותק.

והכפות מלוכלכות,/ לחתוך סכין שכח 

מזמן אינן מצוחצחות/ חלון וכוס ופח. 

וגם המטאטא הדל/ זקנו מורַד ונח 

ורק עכבר קפץ לסל/ ותיכף הוא ברח. 

כי אין בו תוכן, ריק הוא רַק,/ הכל שומם, בודד, 

שעון הפסיק את תיק ותק/ אין זכר ואין נֵד. 

אבלים כאן כלי מטבח/ "איננה" היא בבית 

וכל דבר בשקט נח/ בלי שָיַט אין גם שַיִט. 

והבחור, כי קר לו כאן,/ מרגיש שאין פה סדר, 

בורח גם . . . איפה? לאן?/ החוצה אל העדר. 

אשמח לקרוא מכתב ממנה/ שחור על גב לבן 

כי כאן לוחש כל יום: "איננה!"/ כל דוּד כל סיר קטן.

גם במוסיקה ניסה אריה את מזלו ובסמינר למורים בווירצבוג למד לנגן בכינור. גם כאן לא הפגין כישרון גדול, אך כאשר החליט להיות מורה בארץ, ציין בהסמכתו להוראה את יכולתו בנגינת כינור. שושנה קנתה לאריה כינור לקראת התחלת עבודתו כמורה בבית הספר כפר מל"ל. אריה מעולם לא ניגן בו והכינור העלה אבק בעליית הגג בביתנו.

לאחר שנים גיליתי באקראי, כי בתוך בטן הכינור יש מדבקה דהויה עליה מודפס "סטרדיוואריוס". בדקתי ומצאתי שאלו הכינורות הטובים בעולם. מיד פניתי לבונה כינורות מומחה ושאלתי: "מה ערכו של הכינור ?" – הוא צחק וענה: "הכינור לא נבנה על ידי סטראדיווריוס, זהו דגם פשוט שאינו שווה אגורה".

שנים רבות התחפשתי בפורים למקבץ נדבות, נגן רחוב עיוור, המנגן בכינור סטראדיווריוס . . .

==========

קישורים:
### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

חתונה בקרית יוסף / שלום נוי

סתיו, 1942

שושנה ואריה מתחתנים.

מיד לאחר שמשפחת רוכמן הגיעה לארץ ישראל, התחילה שושנה לעבוד כתופרת בתל אביב. יום יום נסעה באוטובוס לעיר הגדולה ועזרה בפרנסת המשפחה.

לא רחוק משכונת חאפ היה בית חרושת לשוקולד וסוכריות "עלית". כל מי שעבר ליד בית החרושת נהנה מריח השוקולד שנישא שם באוויר. יצחק שטיינמן עבד בבית חרושת עלית. יצחק ואשתו עליזה הכירו את השכנים משכונת חאפ. יצחק שטיינמן היה ב"קיבוץ כרית" ביחד עם אריה נויר. ביחד עלו כקבוצת חלוצים מגרמניה לארץ ישראל וגרו ב"קיבוץ כרית" שליד הדר, היום שכונה בהוד השרון.

אריה סיים את הלימודים ב"חדר" של דלמנהורסט ועבר ללמוד בסמינר למורים עבריים בעיר וירצבורג בגרמניה. עם סיום לימודיו החליט לעלות לארץ ישראל. הוא אמר: "בארץ ישראל לא צריכים מורים אלא עובדי אדמה ועובדי אדמה לא צריכים להיות דתיים". אריה החליט להיות חלוץ. הוא הסיר את הכיפה מראשו והצטרף לגרעין של צעירים שעברו הכשרה חקלאית בעיירה קטנה ליד המבורג.

לאחר שנת הכשרה, בשנת 1938, עלו לארץ. גם אריה וגם יצחק שטיינמן לא מצאו את מקומם במסגרת החברתית של הקיבוץ. הם עזבו: יצחק התחתן עם עליזה ועבר לגור ברמת גן ואילו אריה הרווק יצא עם קבוצה של חלוצים וביחד הקימו את המושבה שרונה, מעל בקעת יבנאל בגליל התחתון.

יצחק ועליזה החליטו לשדך את אריה המושבניק הביישן מהגליל לשושנה היפה מהעיר. השידוך הצליח. השניים התאהבו ממבט ראשון והחליטו להתחתן. הבעיה הייתה שמשפחת רוכמן הייתה משפחה דתית ולא הסכימה ששושנה תתחתן עם חילוני. לאריה לא הייתה ברירה: כשהגיע להיפגש עם הורי הכלה, חבש כיפה לראשו ובשבת התפלל את כל התפילות שזכר מילדותו ב"חדר". שמעון ועטל אישרו את החתן ה"דתי". החתונה יצאה לדרך.

שושנה ואריה אשר גרו רחוק זו מזה, הוא בשרונה בגליל והיא ברמת גן, כתבו מכתבים. בהתחלה התביישה שושנה לכתוב, כי היא ידעה רק אידיש והתקשתה בשפה העברית ואילו אריה שלמד עברית בסמינר למורים, ידע עברית מעולה. אריה אמר לה: "אל תחששי משגיאות, כמו שאת מדברת כך תכתבי". את חילופי המכתבים שלהם, עם שגיאות הכתיב הדפסנו לאחר מותם והכל כתוב בספר הידוע "אהבה בימי שרונה".

ההכנות לחתונה היו קצרות אבל מרגשות. וכך כתבה שושנה לאהובה אריה:

"כל הערב מדברים מסביב הענין שלנו, עושים תוכניות והכנות: מה לקנות, מה לעשות, את מי להזמין, במילה אחת – הכל הולך על גלגלים, מתחילים כל כך לבלבל את המח, שאני לא יודעת איך יעברו עוד כמה הימים האלה. אני צוחקת. האמא דווקא צדקה שאני אעשה לי שמלה לבנה ליום החופה. אמרתי לה שאני לא רוצה, אז היא התחילה לצעוק עלי "איך תוכלי להתחתן בלי שמלה לבנה?". אוי, הראש כבר מתחיל להסתובב לי, אני רואה שבאמת מוכרחים לסגור את העינים ולתת להם לעשות מה שהם רוצים, הרי זה מה שמוכרח לעבור, אנחנו נפלנו עכשיו לרשותם. נו, אז אין כבר מה לדבר. יעשו מה שיעשו, לא איכפת לנו ואין כל ברירה אחרת, נכון? היות שנפלת כבר לפח, אז אני התחלתי לעשות לך את הכותונת שלך עם שרוולים ארוכים, כי כבר קריר ושרוולים קצרים לא יפה".

אריה ושושנה תכננו לחיות בשרונה. ושושנה הייתה צריכה להפסיק לעבוד. וכך היא כותבת לאריה לפני החתונה:

"החלטתי ללכת ביום שבת לבעל הבית שלי ולברר מה נשמע. ובכן בבואי היתה שמחה גדולה. דבר ראשון שאני שמעתי היה שיש הרבה עבודה והם חשבו לשלוח אלי מישהו להגיד לי לבוא. הם התחילו לדבר על כל הבחורות שאחת קצת חולה, השניה מרגישה לא טוב והגברת שלי מוכרחה לעבוד בשביל כולם, מובן שהיא עושה לי טובה בזה אם היא עובדת. אבל, לפתע אני קפצתי עם החתונה שלנו. אז הבעל הבית פתח את הפה: "מהההה" בתוך המה הרגשתי שהוא לא חושב לשמוח רק "את עוזבת את העבודה?" אני הרגשתי ברגע הזה כזה תענוג שאין לך מושג, אינני יודעת איך לא התפקעתי לו מצחוק. אבל כעבור זמן מה, אמר: "בעוד כמה זמן את מתחתנת?" וכששמע שבעוד שבועיים, אמר: "לא טוב עשית, למה לא אמרת לי את זה קודם? עכשיו התחילה העונה ואני צריך לקבל בחורה במקומך ומה אני עושה עכשיו?" אז נתתי לו עצה ללכת להסתדרות ולבקש בחורה, שמה יש מספיק. למחרת באתי לעבודה בפעם האחרונה, אז כולם כבר ידעו. עוד לא הספקתי להגיד שלום וכולם במילה אחת: "מזל טוב!" ותיכף שאלו מי הבחור שלך, האם זה עם המשקפיים? ולמה לא סיפרתי להם שום דבר ואיפה הסוכריות. ובכן כבר הכנתי להם סוכריות".

בשכונת חאפ בין הצריף של משפחת זלצמן לצריף של משפחת רוכמן היה עץ תות. מתחת לעץ התות בין שני הבתים, תלו מנורות חשמל וקישוטים ובערב סתיו בהיר וצח התחתנו אריה ושושנה.

==========

קישורים:
### אהבה בימי שרונה

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

תופרת / שלום נוי

קיץ, 1936

שושנה למדה תפירה בפולין. היא גם למדה לקרוא ולכתוב באידיש. לרבקה אטל היו שני אחים שעזבו את פולין והיגרו לניו זילנד הרחוקה. שושנה נהגה לכתוב להם מכתבים באידיש, כי רבקה אטל מעולם לא למדה קרוא וכתוב. גם לאחר החתונה של שושנה הייתה אטל מגיעה ושושנה הייתה קוראת לה את המכתבים שהגיעו משני האחים וכותבת להם בשם אמה.

כששמעון הגיש בקשה לשלטונות להעלאת המשפחה לארץ ציין בפירוש, כי שושנה תופרת, היא תמצא בקלות עבודה במקצוע זה בארץ והיא בת שבע עשרה ולכן זוהי הזדמנות אחרונה להעלות אותה לארץ ישראל.

טופס עליה לאוניה, 27-9-1936

לפני נסיעתו לפולין, להביא את משפחתו, הספיק שמעון "לחטוף" ביחד עם אחיינו מאיר זלצמן שני "בתים" בשכונה חדשה שנבנתה בגבעתיים. ומעשה שהיה כך היה:

יהודים טובים במצרים קנו אדמות ליד תל אביב (כיום גבעתיים) וקראו למקום קרית יוסף, על שם יוסף בן יעקב אבינו. הם קנו את האדמות בשנת 1921 אבל נשארו לגור במצרים. בשנת 1934 פשטה שמועה בתל-אביב כאילו האדמות בשכונה הן שטח הפקר. מיד פשטו על השטחים יהודים (ביניהם שמעון רוכמן ומאיר זלצמן), הקימו צריפים למגורים החלו לחיות במקום. הרבה שנים אחר כך ניסו הבעלים של הקרקעות להשיב את האדמה אליהם, אבל השלטונות הבריטיים לא הצליחו לעשות דבר.

באידיש לחטוף זה "חאפ". וכך, שנים רבות, עד הריסת הצריפים ובניית רבי קומות במקומם, נקראה השכונה: שכונת חאפ. שם בצריף קטן בשכונת חאפ, היא קרית יוסף, היה ביתם הראשון של שמעון לייב, רבקה אטל ושלוש הבנות. ללא גדר בין הצריפים, בצריף סמוך, גרו מאיר עם אימו שיינדל ואביה של שיינדל שלום זלצקוואר הלא הוא הסבא רבא שלי.

שם בשכונת חאפ בין הצריפים היה עץ תות ענק. שלום זלצמן (בנו של מאיר) שנקרא גם "שלום הגדול" ואני, "שלום הקטן", בילינו שעות רבות של ילדותנו במשחקים על עץ התות בחצר המשותפת.

===========

קישורים:

### זכרונות משכונת חאפ באתר נוסטלגיה

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

מגרש בבת ים / שלום נוי

קיץ, 2005

אחי ירוחם שלמה, הידוע בשם החיבה ירלה, מצלצל ומספר שראה בעיתון מודעה של חברה בשם "השבה". במודעה מפנים את בני המשפחה לאתר אינטרנט ובו רשימת נכסים, של אנשים שנספו בשואה והיו בעלי נכסים בארץ ישראל.

בשנת 1932 הגיע סבא שלי, שמעון לייב רוכמן, ביחד עם האחיין של רבקה אטל רבקה אישתו לארץ ישראל. האחיין, מאיר זלצמן, ודודו שמעון גרו יחד בחדר בתל-אביב. מאיר התחיל לעבוד בבית דפוס בשם "אחדות" ושמעון פתח מפעל קטן לייצור נעליים. הם עבדו קשה והתבססו, עד אשר יכלו לקנות כרטיסים ולהעלות את משפחתם שנשארה בפולין.

בכדי להגיע לארץ ישראל שהייתה תחת שלטון המנדט הבריטי היה צריך באותם ימים אישור מיוחד. שמעון לייב פנה לסוכנות היהודית וביקש אישור מיוחד (סרטיפיקט) להעלות את אשתו, אביה וארבעת ילדיו. הסוכנות היהודית הפנתה את הבקשה לשלטונות הבריטיים ואלה השיבו בשלילה. הם טענו, ששמעון הגיע לארץ ישראל באשרת תייר שתוקפה פג מזמן ולכן לא רק שלא יתנו אישור למשפחה לעלות לארץ אלא שגם עליו לעזוב, אחרת ייעצר כשוהה בלתי חוקי.

מכתב הבקשה ומכתב הסירוב

בסוכנות היהודית הציעו לשמעון לחזור לפולין ולבקש שם אישור. בכדי לשכנע את השלטונות שיתנו לו אישור עליה, הציעו לו לקנות נכס בארץ. כך עשה. לפני שעזב את הארץ קנה שני מגרשים בחולות מדרום לתל-אביב. האחיין של שמעון, מאיר זלצמן, סיפר לי:

"אמרתי לו: דוד שמעון, לך וקנה את חנות הנעליים במרכז תל-אביב, אבל הוא לא שמע בקולי. אנשים סיפרו לו, כי תל-אביב מתפתחת לכיוון דרום ומחיר המגרשים שם ימריא שחקים בעתיד. הוא מיהר וקנה שני מגרשים בחולות מדרום לתל-אביב, בטרם עזב את הארץ".

מי שנוסע היום בכביש המוביל מתל-אביב לאשדוד, יכול לראות אחרי תחנת הדלק "הסיירים", שטח חולי השייך לעיר חולון. שם נמצאים גם שני המגרשים הקטנים שקנה שמעון. המחיר עדיין לא המריא לשחקים ואנחנו מחכים.

שמעון חזר לפולין. הוא פנה לסוכנות היהודית ולאחר מכתבים רבים ופניות אין ספור, אישרו הבריטים למשפחת רוכמן לעלות לארץ ישראל. השמחה במשפחת רוכמן הייתה מהולה בעצב: שלמה, האח הבכור, שהתחתן בינתיים ואף נולדה לו ילדה, היה צריך להגיש בקשת עליה בנפרד, ולמרבה הצער לא יכול היה להצטרף לאביו, לאמו ולאחיותיו.

חברים ו"מומחים" הציעו לשלמה: קנה אדמה בארץ ישראל ואז יאשרו לך לעלות. שלמה ושניים מחבריו קנו, באמצעות הקרן הקיימת לישראל, מגרש מדרום לתל-אביב.

מלחמת העולם השנייה פרצה. פולין נכבשה על ידי גרמניה והנאצים השמידו את היהודים. שלמה, אשתו ובתו נספו בשואה.

חברת "השבה" מצאה בין המסמכים של הקרן הקיימת לישראל מסמך שבו כתוב שלשלמה רוכמן ביחד עם שני אנשים נוספים, יש מגרש, כיום בעיר בת-ים. לאחר שפנינו באמצעות האינטרנט ומלאנו טפסים ומסמכים לרוב, מסרו לנו אנשי "השבה", את הפרטים הכלליים של המגרש.

גילי אחותי ואני נסענו לראות את המגרש בבת ים. מחלקת ההנדסה של העירייה מסרה לנו כתובת על הטיילת לחוף הים. הגענו למקום ומתברר שבמקום הוקם מלון. חזרנו הביתה מאושרים: ניצחנו במשחק ה"מונופול" - יש לנו גם מגרשים בחולון וגם מלון בבת ים.

עברו שנתיים ומחברת "השבה" הודיעו לנו שחלה טעות: שלמה רוכמן אחר קנה את המגרש עם המלון ולא שלמה רוכמן "שלנו". עברו עוד שנתיים ועיריית חולון הודיעה שיעברו עוד שנים רבות עד שיגיעו לפתח את המגרשים שלנו.

החלטנו למכור את חלקנו במגרשים ולהפסיק לשחק "מונופול".

===========

קישורים:
### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

שושנה נולדה בפולין / שלום נוי

קיץ, 2003

אסף, גלית, דפנה, שקד ותמר (יואב עוד לא נולד . . .), הזמינו אותנו לבלות את ערב יום שישי בים. נסענו ל"חוף כושי" במכמורת וקיבלנו שם את השבת. ישבתי ובניתי עם שקד ותמר ארמונות בחול, כאשר קראו לנו לאכול ארוחת ערב, עשינו תחרות ריצה, מי יגיע ראשון לברז המים. שקד ותמר ניצחו, כי רגל ימין שלי נתקעה ביתד עץ שהייתה מוסתרת בחול. ריסקתי את הציפורן בזרת רגל ימין שלי ואת הלילה ביליתי בבית חולים "מאיר". אשפזו אותי בבידוד מחשש זיהום שנגרם מחול הים. שבוע ימים ביליתי באשפוז חלקי במחלקה האורתופדית: הגעתי שלוש פעמים ביום, התחברתי לאינפוזיה של אנטיביוטיקה וחזרתי הביתה.

בתום השבוע הלכתי להתייעץ עם הרופאים מה לעשות: אנחנו רשומים לנסיעה של "ראש ירוק" לפולין, הרגל חבושה ויש לי עדיין כאבים. הרופאים לא כל כך ידעו מה לייעץ, כי לא כל כך הכירו את המקרה. פולין אינה ידועה בשירותי הרפואה המשובחים שלה וההחלטה הייתה קשה. החלטתי לנסוע. צולע וכואב הגעתי לנתב"ג. ישבתי על הספסל בזמן שכל הקבוצה הייתה עסוקה בקניות בחנויות הפטורות ממכס. והנה התיישב לידי הרב בני קלמנזון.

הרב בני היה הרב של ישיבת עתניאל. מחבלים שחדרו לישיבה בערב שבת פגעו במספר תלמידים בישיבה שניהל. כמה שנים קודם לפיגוע זה, נהרג חברו הטוב של בני והפלוגתא (בן הזוג) שלו ללימודים. היה זה בפיגוע מחבלים אחר, בעת שנסע באחד מכבישי השומרון. האירוע השפיע עליו קשות והוא נכנס לדיכאון. רעייתו, פסיכולוגית בהכשרתה, הציעה לו לצאת עם משלחת של תלמידים לפולין ולהתנתק לזמן מה מהארץ. הוא נסע ונדבק בחיידק ההנצחה. מאותו זמן לא הפסיק לנסוע עם משלחות תלמידים דתיים לפולין.

כשדנצ'ו ונעמי, המנהלים של "ראש ירוק", נענו לבקשתם של רבים לארגן מסע לפולין, החליטו שזה יהיה משהו שונה. מישהו סיפר להם על הרב בני קלמנזון. הם פנו אליו והוא התלבט קשות. זו תהיה הפעם הראשונה שהוא ידריך קבוצה שאיננה מהמגזר הדתי.

ישבנו, בני ואני, על הספסל בנתב"ג ותוך כדי שיחה, שאלתי אותו שתי שאלות מביכות. השאלה הראשונה הייתה: איך תגיב על כך שכולנו בקבוצה אוכלים חזיר ביום כיפור ? והשאלה השנייה הייתה קשה יותר: איפה היה אלוהים בשואה ?

בני לא היסס וענה: "אני אוכל כשר. הבאתי איתי מנות חמות ופירות. אתה תאכל מה שתרצה זה בינך ובין אלוהיך. באשר לשאלה השנייה: כשיגיע יומי ואגיע לשמיים אשאל את אלוהים שאלה הרבה יותר קשה: למה הוא היה עם הנאצים ולא איתנו".

במסע לפולין ביקרנו במחנות ההשמדה, במחנות כפייה ובמחנות עבודה. ראינו קברי המונים ללא אבן ומצבה, ובתי קברות שבהם נקברו גדולי התרבות היהודית של פולין שלפני השואה. בנוסף לשרידי המלחמה והשואה היינו גם במקומות בהם היו שרידים ליהדות פולין המפוארת שלפני המלחמה.

בעיירה פשיסחא ביקרנו במבנה שהיה בעבר בית כנסת מפואר. הרב בני סיפר, כי הקהילה היהודית הייתה כל כך חזקה וחשובה, ששלטונות פולין אפשרו לאנשי הקהילה לקיים מערכת משפטית משלהם. כאשר יהודי פשע, שופטי הקהילה שישבו בבית הכנסת, שפטו אותו ואחד העונשים המקובלים היה, קשירת הפושע בצווארו לקיר החיצוני של בית הכנסת, בקולר מתכת ושרשרת הצמודה לקיר.

על הקיר ליד הקולר תלו שלט ובו פירטו השופטים, ראשי הקהילה, את המעשים שעשה הפושע הקשור לקיר ומדוע הוא נענש בעונש החמור הזה.

תושבי פשיסחא היהודים והגויים היו עוברים ברחוב, קוראים את השלט, יורקים ומעליבים את הפושע הקשור. העונש היה כפול גם פיזי וגם נפשי ובנוסף למדו תושבי העיירה שלא כדאי לפשוע ולחטוא.

כשהיה צריך הרב בני להדגים איך פעל העונש ביקש ממני להתנדב. הוא קשר אותי לקיר. פחדתי שישאיר אותי קשור וימשיך את המסע בלעדי.

האם הרב בני העניש אותי על ששאלתי שאלות קשות? לעולם לא אדע.

שושנה נולדה בפולין, בעיירה בשם קורוב.

סבא וסבתא שלי, שמעון לייב רוכמן ורבקה אטל זלצקוואר התחתנו בקורוב. בעיירה הזו נולדו שניים מארבעת ילדיהם: הבן הבכור שלמה והבת שושנה, שתי האחיות הקטנות לאה ובלה נולדו בורשה לשם עברה המשפחה בהמתנה לעלייה לישראל.

העיירה קורוב נמצאת בדרך מקוזמיר ללובלין. במסגרת המסע בפולין, ביקשתי מהרב בני קלמנזון שיעשה עיקוף ונבקר בעיר הולדתה של אמי שושנה ואחיה.

האוטובוס הגיע לקורוב. עצרנו. עיירה פולנית רגילה ללא שום סממן יהודי.

פתחו למעני את הדלת. אפילו לא ירדתי מהאוטובוס.

==========

קישורים:

### מסע ראש ירוק לפולין - סרטון ביוטיוב                                                 

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

אוכל / שלום נוי

ספטמבר 2007

לא אכלנו שווארמה בדלמנהורסט, יש מספיק מזה בארץ. מצאנו מסעדה עם אוכל מקומי טעים ומשמין. ישבנו במסעדה ולא יכולתי שלא להיזכר בסיפור שסיפר אבי ואף כתב בזיכרונותיו.

וכך כתב:

"הייתי ילד רזה וחלש, לכן שלחו אותי לאי נורדרַני להבראה. הזמנים היו קשים מבחינה כלכלית. האינפלציה הגיעה לממדים כאלה שעבור מיליון מרק השיגו בקושי כיכר לחם אחד. אני סבלתי מתת תזונה, הרביתי להרטיב בלילה והתביישתי נורא. אבל גם הרחצה בים והמזון הטוב לא הצליחו לחזק אותי, כי פשוט לא אכלתי את המאכלים הללו. אני זוכר שיום אחד הגישו לשולחן תרד, רוב הילדים סיימו את אכילתם והלכו למנוחת צהריים. אני ישבתי לבדי בחדר האוכל ולא הסכימו לשחרר אותי, אלא אם כן אני אגמור את התרד. כך ישבתי עד שעה ארבע כשחזרו יתר הילדים לתה מנחה (חלב, שגם לא אהבתי). מאז ריחמו עלי ולא נתנו לי עוד תרד.

רק בביקורי בפעם השנייה, לפני בר המצווה שלי, בגיל 12, התרפאתי, הטיפול באי הזה הצליח והפסקתי להרטיב במיטה".

בהבראה, אריה ליאו במשקפיים יושב בצד ימין למטה

שנים רבות ביקשנו, אחותי גילי ואני מאבא שיכתוב את זיכרונותיו והוא אכן התחיל לכתוב. עם מותה של אמי, שושנה, הפסיק לכתוב ולא יסף...

==========
קישורים:

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

דלמנהורסט / שלום נוי

ספטמבר 2007

יעל ואני הגענו לדלמנהורסט בצהריים. עיירה קטנה, נקיה, מטופחת ומשובצת בגנים ציבוריים וגינות פרטיות משופעות בפרחים, מדרחוב קטן וכיכר שוק נחמדה ליד בית העירייה. חיפשנו מקום לאכול וגילינו ש"בני דודינו", הערבים, הגיעו גם לכאן: הם  פתחו שלוש מסעדות שווארמה בעיירה קטנה. כיום אין בעיר תושבים יהודים, אבל ערבים יש בה בשפע.

יצאנו לחפש את בית משפחת שטיינברוך ברחוב ברמר 111. מצאנו את הרחוב אבל הבית לא היה. לבית הזה הגיעו סבתא פרידה וליאו התינוק עם סבא ירוחם פישל. פרידה רצתה מאוד בת וכאשר ירוחם פישל יצא לצבא האוסטרי, נהגה להלביש את ליאו הקטן בשמלה.

לא מאמינים ? – הנה ההוכחה: 

ירוחם פישל במדי הצבא

פרידה עם אריה בשמלה

המשכנו לטייל בעיירה. חיפשנו את בית הכנסת ששם גם היה בית הספר. המבנה נהרס ונשרף, אבל את השלט לזכר המבנה צילמנו.

לשם, לבית הספר הגיע ליאו בן השש. בבית הספר למדו יחד מכיתה א' עד כיתה ח', כולם באותו חדר. מורה אחד היה שם: המורה פרוינד, היה שמו. הוא התחיל ללמד את ליאו לקרוא אך ללא הצלחה. כולם כבר חשבו שהילד מפגר וכדאי להוציאו מבית הספר, אבל אז החליט המורה פרוינד שאולי הילד פשוט לא רואה. הרכיבו לליאו משקפיים ומאז לא הפסיק לקרוא עד יום מותו. ספרים תמיד היו אהבת חייו. גם כאשר חיינו במצוקה תמיד נמצא כסף לרכישת ספרים.

וזה השלט שמצאנו במקום בו היה בית הספר:

בתרגום חופשי: כאן ניצב בשנים 1928-1938 בית הכנסת
של קהילת יהודי דלמנהורסט, שנהרס ונשרף בליל 10.11.1938

==========

קישורים:

### זכרונות חלק ג' - 2004 - סרטון ביוטיוב

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג