סבא שמעון – עשר תמונות, עשר שאלות והמון תאריכים / שלום נוי

אפריל, 2020

מגיפת הקורונה שהחלה בסין והתפשטה לכל העולם. המגיפה הרסה את תוכנית המשפחה לחגוג את חג הפסח בבטומי שבגיאורגיה. כל משפחת נוי אמורה היתה לטוס לחמישה ימים של חופשה במלון אופוריה, מלון גדול ויפה השוכן על הפארק סמוך לטיילת שעל שפת הים השחור. התוכנית בוטלה ואנחנו נשארנו בארץ. איך כל זה מתחבר לסבא שמעון⁽¹⁾? – פשוט מאוד: היינו אמורים לנסוע על חשבונו. נשמע מוזר ? קראו עד הסוף ותבינו.

סבא שמעון, סבא שלי, או בשמו המלא שמעון לייב רוכמן נולד בעיירה הקטנה אירנה הסמוכה לעיר דמבלין. כותבים דמבלין אבל מבטאים דבלין. זוהי עיירה במחוז לובלין על שפת נהר הויסלה. שמעון נולד ביום 18 ביוני  1888 בשעה חמש לפנות בוקר, להוריו שלמה זלמן רוכמן, סוחר בן ארבעים וארבע ולאשתו פרימטה רוכמן לבית טייגמן בת שלושים ושלוש. מחוז לובלין כיום הוא חלק מפולין הגדולה, אך באותם ימים הייתה תחת שלטון רוסיה ולכן, כמו בכל המחוז, דיברו וכתבו רוסית.

אחרי מחקר ארוך ומיגע מצאתי את תעודת הלידה של שמעון בארכיון של עיר המחוז לובלין. התעודה כתובה בכתב יד מסולסל ומסורבל, בשפה רוסית עתיקה. אנשים רבים אליהם פניתי והם דוברים רוסית, התקשו לפענח את הכתוב. התעודה מעלה מספר שאלות: האם היו לשמעון אחים ואחיות או היה הוא בן יחיד⁽²⁾? תאריך הרישום של הלידה הוא 12-11-1891. האם התאריך הרשום בתעודה הוא תאריך הלידה המדויק או סוג של זיכרון⁽³⁾?

תעודת רישום הלידה של שמעון רוכמן, דמבלין, 1891

מלחמת העולם הראשונה פרצה כאשר שמעון הצעיר היה בן 26. כל צעיר ולא משנה מהי דתו התגייס לשרת בצבא כלשהו. זוכרים את סבא ירוחם פישל שחי בגרמניה והיה מגויס לצבא האוסטרי ? ונשאלת השאלה: כיצד הצליח שמעון שהיה בריא וחזק לא להתגייס לצבא⁽⁴⁾ ?
[אריאלה בן שלום, בת דודתי לאה, נכדתו של שמעון, כתבה: "למיטב ידיעתי, שמעון דווקא כן שירת בצבא הרוסי". כך לדברי גב' חיה סובול השכנה של משפחת רוכמן בגבעתיים.] - שווה בדיקה.

רבקה אטל זלצקוואר נולדה בקורוב בשנת 1890 לאמה מלכה ולאביה שלום זלצקוואר. כשהיתה רבקה אטל בת 18 מתה אמה (בשנת 1908), מלכה נפטרה בגיל צעיר מאוד - בת 49 שנים בלבד. האב שלום, נשאר אלמן וכמקובל באותו זמן, נסמך על שולחנן של שתי בנותיו שיינדל בת 24 ורבקה אטל, הבת הצעירה. שנת 1915 היתה שנה מורכבת: שיינדל היתה בהריון מבעלה משה מלכסון, אשר נטש אותה ונעלם. הבן של משה ושל שיינדל, מאיר, אשר נולד באותה שנה, לא זכה להכיר את אביו ואילו אמו שיינדל חזרה לשם משפחתה המקורי אותה שינו כולם מזלצקוואר לזלצמן, מלבד האב שלום. כאשר התחתנו רבקה אטל ושמעון באותה שנה, הוא נכנס למשפחה מעט מורכבת. שמעון היה בן 27 כאשר התחתן בקורוב עם רבקה אטל זלצקוואר  – מדוע⁽⁵⁾  ?

קורוב שוכנת על אם הדרך בין דמבלין ללובלין ובכל זאת, להגיע מדמבלין לקורוב אורך זמן רב, בעיקר בתנאי התחבורה של אותם ימים. כיצד הכירו שמעון ורבקה אטל? האם היה זה שידוך על ידי שדכן⁽⁶⁾?

אחרי החתונה, 1915

לא חלפה שנה והבן הבכור נולד בעיירה קורוב, הוחלט לקרוא לו שלמה זלמן על שם סבא של שמעון: שלמה זלמן רוכמן. המשפחה הצעירה גרה בצריף קטן לא רחוק מבית הכנסת המפואר של העיר. שמעון עבד כסנדלר והמשפחה חיה בדוחק. עוד שלוש שנים עברו והבת רייזל (שושנה, נקראה על שם סבתא של רבקה אטל) נולדה. המשפחה החלה שוקלת לעזוב את קורוב ולעבור לעיר הגדולה ורשה.

בשנת 1921 כאשר שושנה הייתה בת שנתיים ושלמה בן חמש עברה המשפחה לורשה. מצבם הכלכלי השתפר מעט והם נהנו גם מתמיכה כספית שקיבלו מאחיה של רבקה אטל, שמואל, אשר שינה כמו כל השאר את שם משפחתו מזלצקוואר לזלצמן. שמואל זלצמן עזב את קורוב בהיותו בן ארבע עשרה, נדד בעולם, למד להיות חייט לבגדי נשים. בגיל צעיר מאוד השתקע בניו זילנד הרחוקה, פתח חנויות לבגדי נשים והצליח מאוד.

בוורשה בתנאים טובים יותר, נולדו עוד שתי בנות, בלה נולדה כשנה לאחר שעברו לעיר הגדולה ולאה הקטנה שנולדה כעבור עוד שלוש שנים. בזכות התנאים הטובים של המשפחה הרשו לעצמם להצטלם בתמונה משפחתית, כאשר שלמה היה בן עשר, שושנה בת שבע, בלה בת חמש ולאה בת שנתיים.

מימין לשמאל: שמעון, בלה, שושנה, שלמה, לאה, אטל (1926)

                                        

עשר שנים חלפו בהרמוניה יחסית. שלמה למד בגימנסיה של ורשה ושלח אגרות ברכה בראש השנה למשפחה. הבנות הקטנות למדו בבית הספר היסודי של הקהילה היהודית בורשה. שושנה סיימה לימודיה בבית הספר היסודי ולמדה להיות תופרת. למותר לציין כי הלימודים לא התנהלו בפולנית אלא באידיש. המשפחה המורחבת של רבקה אטל, בעלה וילדיה, אחותה שיינדל ובנה מאיר ואביהן שלום, חיו ביחד בורשה עד שנת 1932.

אגרת ברכה משלמה רוכמן, ורשה, 1932

מאיר זלצמן הצעיר החליט לעלות לישראל. הוא הגיש בקשה להיתר עליה (סרטיפיקט) וקיבל. אמו שיינדל פחדה לשלוח אותו לבד למרות שהיה כמעט בן שמונה עשרה וביקשה משמעון שיסע איתו. שמעון הוציא אשרת תייר, על ידי קניית כרטיס לתערוכת "יריד המזרח" שהתקיימה באותה שנה בתל אביב. הגיס, שמואל זלצמן מניו זילנד שלח מימון והשניים יצאו לדרך.

כרטיס ליריד המזרח

תעודת תייר

האם עלו השנים לבד או לקחו עמם את שיינדל האם⁽⁷⁾? האם ביקש שמעון אישור עליה וסורב או מראש ביקש אשרת תייר⁽⁷⁾?
[שלום זלצמן, בנו של מאיר מספר בשיחת טלפון:
במשך שנתיים פעלו יהודים בכל העולם לקיים תחרויות ספורט ליהודים בארץ ישראל. ארגון הספורט מכבי קרא לספורטאים יהודים מכל העולם לבוא ולהשתתף במכביה הראשונה שתתקיים בשנת 1932. התאריך נקבע במלאת 1800 שנים למרד בר כוכבא.
אבא שלי קנה זוג אופני ספורט, נרשם למכביה ושמעון הצטרף אליו כמלווה. השניים הגיעו למכביה הראשונה עם אשרת תייר שתוקפה פג לאחר סיום התחרויות. האם אבא השתתף במירוץ האופניים ? - אין לי מידע. ידוע לי כי השניים שכרו חדר בדרום תל אביב ונשארו בארץ. מאוחר יותר תפסו וגרשו את שמעון מהארץ ואילו אבא נשאר עם אשרת התייר.

- איך תפסו את שמעון ? שאלתי
- כי הוא קנה שני מגרשים במקוה ישראל, כך עלו על עקבותיו, ענה שלום
- אם לא היה קונה את שני המגרשים - לא היינו מבלים בבטומי . . . עניתי]

המצב הכלכלי בארץ ישראל בשנת 1932 היה טוב יחסית. שמעון פתח מפעל לייצור נעליים בתל אביב ומאיר מצא עבודה במשרדים של בית הדפוס "אחדות", גם הוא בתל אביב. בית הדפוס היה גדול ויציב, הוא נוסד כקואופרטיב להדפסת כל הפרסומים של ההסתדרות הכללית. בין השאר הודפס שם השבועון "דבר לילדים". אחד מזיכרונות ילדותי היו הכרכים העבים של השבועון, בבית משפחת זלצמן. אהבתי בעיקר את הקומיקס בהמשכים על עלילות "אורי מורי" ו"אורי כדורי" שכתב וצייר אריה נבון ונחרז על ידי לאה גולדברג ואשר פורסמו מדי שבוע. לי הייתה עדיפות: קראתי את הקומיקס ברצף ולא הייתי צריך לחכות במתח משבוע לשבוע.

מאיר זלצמן ודודו שמעון גרו בדירות שכורות והכתובת למכתבים הייתה: דפוס אחדות ת.ד. 159.

המצב הכלכלי של השניים השתפר והלך ושמעון שלח איגרת ברכה לראש השנה שכולה אופטימיות:

אגרת ברכה משמעון, תל אביב, 10-9-1934

גם לשלטונות היהודיים וגם לאנגלים שלח שמעון מכתבים, במטרה לאחד את המשפחה ולדאוג להעלות את כולם לארץ ישראל. אחד מהמכתבים המרגשים נשלח לסוכנות היהודית וכך כתב:

תל אביב, 11 בנובמבר 1935

לכבוד

מנהל מחלקת העליה

הסוכנות היהודית לא"י

ירושלים

א.נ,

אני שמעון לייב רוכמן מתכבד לפנות אליו דלקמן:

באתי ארצה ביום 30 אפריל 1932 בתור תייר ואחרי שחקרתי את המצב בארץ החלטתי לסדר לי בית מסחר לנעלים בתל אביב. אחרי שפתחתי את הבימ"ס ועסקי התפתחו פניתי אל הממשלה בבקשת רשיון להשאר בארץ באופן קבוע בכדי שאוכל להביא ארצה את אשתי וארבעת ילדי אבל לדאבוני הגדול קבלתי תשובה שלילית מאת מחלקת העליה של הממשלה לאחר שחכיתי אחד עשר חודשים. ערערתי נגד זה ולבסוף כשלא נשארה עצה אחרת פניתי בבקשה לנציב העליון בעצמו אבל גם זה היה לשוא. לא נשארה לי דרך אחרת אלא לפרק את עסקי כי קבלתי מכתב מהמשטרה לעזוב את הארץ במשך 14 יום,  אף על פי שהיה לי באותו הזמן וגם היום, יותר ממאה לא"י במזומנים, שני מגרשים במקוה ישראל, מגרש וצריף בקרית יוסף ע"י שכונת בורוכוב ובית מלאכה לנעלים ברחוב גאולה 45 במקום שאני מעסיק 4-5 פועלים בקביעות.

עכשיו בשבילי אינכם יכולים בזה לתת לי סרטיפיקט מפאת גילי למעלה מ-45. שנה אני מבקש לאשר לבני סרטיפיקט שהגשתי בקשה עבורו עוד ב-31 אוגוסט 1934. שמו שלמה זלמן רוכמן, ובני יוכל לדרוש אחר כך את אשתי ושאר משפחתי היות ולא נשארה דרך אחרת אלא זו וזו תציל אותי ואת משפחתי.

לתשובתכם החיובית אני מחכה,

בכבוד רב,

שמעון לייב רוכמן

שמעון לייב רוכמן

אצל מאיר זלצמן

ת.ד. 159, תל אביב

את התשובה למכתב המרגש הזה, קיבל שמעון במכתב יבש וענייני, שנכתב בתאריך 21 ביולי 1936:

"לכבוד החבר שמעון לייב רוכמן תל אביב, ת.ד. 159, דפוס אחדות, זלצמן". כך התחיל המכתב ובהמשכו, בתמצית, נאמר שעל שמעון לעזוב את הארץ כי אשרת התייר שלו פגה מזמן. עליו לחזור למקום מגוריו ורק אז ידונו בבקשותיו לאשרות כניסה לו ולכל משפחתו. כמובן, הם מדגישים במכתב, אין הם מתחייבים לתת לו אשרה, גם אם יחזור לארץ מוצאו.

שמעון מיהר לחזור לפולין. כעבור זמן קצר קיבלה המשפחה אישור לעלות לארץ. למרבה השמחה, גם האב שלום קיבל אישור עליה, אבל למרבה הצער, הבן הבכור שלמה לא קיבל אישור ונותר בפולין.

לפני עליית המשפחה לארץ ישראל הצטלמו למזכרת:

מימין לשמאל: שמעון, בלה, שושנה, אטל, שלמה, לאה (1936)

שש שנים עברו. שלמה הבן הבכור התחתן בפולין ונולדה לו בת. מלחמת העולם השניה פרצה ושמעון ומשפחתו הקטנה נרצחו. רבקה אטל, סבתי, שמעה על גורלו של בנה והחליטה החלטה מוזרה: היא לקחה את כל התמונות, המכתבים, המסמכים וכל דבר שהזכיר את בנה הבכור, הניחה בדלי מתכת, שפכה נפט ושרפה הכל.

שלוש שאלות חשובות ביותר: מי היתה אשתו של שלמה ואיך קראו לבת^(8)? למה אטל עשתה מה שעשתה⁽⁹⁾? איפה היה שמעון ומדוע לא מנע את המעשה⁽¹⁰⁾?

מלחמת העולם השניה הסתיימה, שמעון זכה להשיא את בתו שושנה, זכה לראות ולשחק עם הנכד הראשון שנולד (אני) ואפילו דאג להצטלם בתמונה משפחתית מאושרת:

מימין לשמאל: שמעון, אטל, אריה, שלום, שושנה, לאה, בלה (1945)

שנתיים עברו מיום הצילום החייכני והמאושר הזה. שלוש הבנות של שמעון ורבקה אטל היו בהריון ועמדו ללדת, אך האושר נעלם כאשר שמעון חלה בסרטן ונפטר והוא בן 59 שנים בלבד. הוא לא הספיק לראות את גילי אחותי ושתי הנכדות הנוספות: סימה ובלומה, אשר נולדו זמן קצר מאוד לאחר מותו.

המצבה על קברו של שמעון רוכמן (1947)

שמעון נקבר בבית הקברות נחלת יצחק, קרוב מאוד לשכונת חאפ, שכונה שנעלמה ובמקומה נבנו רבי קומות. על המצבה שעל קברו חרוט "ח' ניסן תש"ז", כלומר 29 במרץ 1947, "בן נט שנה", כלומר: שמעון נולד בשנת 1888. האמנם ?

בכל המסמכים שהוצאו בארץ נכתב ששמעון נולד בדמבלין בשנת 1888 בנתינות רוסית ועלה מפולין. במסמך הבא ניתן לראות שהייתה לו דירה (כנראה בשכירות) ברחוב אחד העם 32 תל אביב והוא בעל מפעל לייצור נעליים ברחוב אלנבי 50 בתל אביב:

*******

כל שנה דואג אחינו הצעיר ירוחם, לארגן אזכרה להורינו. באזכרה האחרונה, סמוך לחג פורים, סיפרתי לשני אחי, על כוונתי לקחת את כל המשפחה לחופשה משפחתית בבאטומי שבגאורגיה. זאת, על חשבון סבא שמעון. זוכרים את שני המגרשים במקוה ישראל, המוזכרים במכתבו לשלטונות משנת 1935? - הם נמכרו השנה ובכסף הזה אנחנו טסים כולנו לבאטומי.

"את כל האירוע אני מקדיש לזכרו של שמעון". אמרתי לגילי אחותי, בסיום האזכרה.

 "אין הרבה מה לספר עליו" אמרה גילי "אין תמונות ואין מידע".

"אמנם יש הרבה שאלות והרבה נעלמים" עניתי, "אבל יש עשר תמונות וגם את עשר השאלות כדאי לזכור, אולי אי פעם נמצא להן תשובה".

"תגיד" שאלה גילי "אין מקומות יפים יותר מבאטומי?"

"יש" עניתי "אבל בטומי היא עיר זולה וזה כל הכסף מה שנשאר ממכירת שני המגרשים, אחרי שהשלטונות גזלו שבעים אחוז ויותר של אגרות ומיסים . . ."

אילן היוחסין של שמעון רוכמן

==========
הערות:

◄צביעת התמונות בתוכנת מיי הריטג'

◄לחצו על כותרת התמונה לאילן היוחסין של שמעון רוכמן במיי הריטג'

◄תגובות לסיפור בסוגריים מרובעים [..]

קישורים:

### העיירה דמבלין – בית התפוצות

### העיירה קורוב - בית התפוצות

### המכביה הראשונה - אתר המכביה

### אורי מורי ואורי כדורי – ויקיפדיה

### אילן היוחסין של שמעון - מיי הריטג'

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

### הצגת הסיפור בזום - 2020

תופרת / שלום נוי

קיץ, 1936

שושנה למדה תפירה בפולין. היא גם למדה לקרוא ולכתוב באידיש. לרבקה אטל היו שני אחים שעזבו את פולין והיגרו לניו זילנד הרחוקה. שושנה נהגה לכתוב להם מכתבים באידיש, כי רבקה אטל מעולם לא למדה קרוא וכתוב. גם לאחר החתונה של שושנה הייתה אטל מגיעה ושושנה הייתה קוראת לה את המכתבים שהגיעו משני האחים וכותבת להם בשם אמה.

כששמעון הגיש בקשה לשלטונות להעלאת המשפחה לארץ ציין בפירוש, כי שושנה תופרת, היא תמצא בקלות עבודה במקצוע זה בארץ והיא בת שבע עשרה ולכן זוהי הזדמנות אחרונה להעלות אותה לארץ ישראל.

טופס עליה לאוניה, 27-9-1936

לפני נסיעתו לפולין, להביא את משפחתו, הספיק שמעון "לחטוף" ביחד עם אחיינו מאיר זלצמן שני "בתים" בשכונה חדשה שנבנתה בגבעתיים. ומעשה שהיה כך היה:

יהודים טובים במצרים קנו אדמות ליד תל אביב (כיום גבעתיים) וקראו למקום קרית יוסף, על שם יוסף בן יעקב אבינו. הם קנו את האדמות בשנת 1921 אבל נשארו לגור במצרים. בשנת 1934 פשטה שמועה בתל-אביב כאילו האדמות בשכונה הן שטח הפקר. מיד פשטו על השטחים יהודים (ביניהם שמעון רוכמן ומאיר זלצמן), הקימו צריפים למגורים החלו לחיות במקום. הרבה שנים אחר כך ניסו הבעלים של הקרקעות להשיב את האדמה אליהם, אבל השלטונות הבריטיים לא הצליחו לעשות דבר.

באידיש לחטוף זה "חאפ". וכך, שנים רבות, עד הריסת הצריפים ובניית רבי קומות במקומם, נקראה השכונה: שכונת חאפ. שם בצריף קטן בשכונת חאפ, היא קרית יוסף, היה ביתם הראשון של שמעון לייב, רבקה אטל ושלוש הבנות. ללא גדר בין הצריפים, בצריף סמוך, גרו מאיר עם אימו שיינדל ואביה של שיינדל שלום זלצקוואר הלא הוא הסבא רבא שלי.

שם בשכונת חאפ בין הצריפים היה עץ תות ענק. שלום זלצמן (בנו של מאיר) שנקרא גם "שלום הגדול" ואני, "שלום הקטן", בילינו שעות רבות של ילדותנו במשחקים על עץ התות בחצר המשותפת.

===========

קישורים:

### זכרונות משכונת חאפ באתר נוסטלגיה

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

מגרש בבת ים / שלום נוי

קיץ, 2005

אחי ירוחם שלמה, הידוע בשם החיבה ירלה, מצלצל ומספר שראה בעיתון מודעה של חברה בשם "השבה". במודעה מפנים את בני המשפחה לאתר אינטרנט ובו רשימת נכסים, של אנשים שנספו בשואה והיו בעלי נכסים בארץ ישראל.

בשנת 1932 הגיע סבא שלי, שמעון לייב רוכמן, ביחד עם האחיין של רבקה אטל רבקה אישתו לארץ ישראל. האחיין, מאיר זלצמן, ודודו שמעון גרו יחד בחדר בתל-אביב. מאיר התחיל לעבוד בבית דפוס בשם "אחדות" ושמעון פתח מפעל קטן לייצור נעליים. הם עבדו קשה והתבססו, עד אשר יכלו לקנות כרטיסים ולהעלות את משפחתם שנשארה בפולין.

בכדי להגיע לארץ ישראל שהייתה תחת שלטון המנדט הבריטי היה צריך באותם ימים אישור מיוחד. שמעון לייב פנה לסוכנות היהודית וביקש אישור מיוחד (סרטיפיקט) להעלות את אשתו, אביה וארבעת ילדיו. הסוכנות היהודית הפנתה את הבקשה לשלטונות הבריטיים ואלה השיבו בשלילה. הם טענו, ששמעון הגיע לארץ ישראל באשרת תייר שתוקפה פג מזמן ולכן לא רק שלא יתנו אישור למשפחה לעלות לארץ אלא שגם עליו לעזוב, אחרת ייעצר כשוהה בלתי חוקי.

מכתב הבקשה ומכתב הסירוב

בסוכנות היהודית הציעו לשמעון לחזור לפולין ולבקש שם אישור. בכדי לשכנע את השלטונות שיתנו לו אישור עליה, הציעו לו לקנות נכס בארץ. כך עשה. לפני שעזב את הארץ קנה שני מגרשים בחולות מדרום לתל-אביב. האחיין של שמעון, מאיר זלצמן, סיפר לי:

"אמרתי לו: דוד שמעון, לך וקנה את חנות הנעליים במרכז תל-אביב, אבל הוא לא שמע בקולי. אנשים סיפרו לו, כי תל-אביב מתפתחת לכיוון דרום ומחיר המגרשים שם ימריא שחקים בעתיד. הוא מיהר וקנה שני מגרשים בחולות מדרום לתל-אביב, בטרם עזב את הארץ".

מי שנוסע היום בכביש המוביל מתל-אביב לאשדוד, יכול לראות אחרי תחנת הדלק "הסיירים", שטח חולי השייך לעיר חולון. שם נמצאים גם שני המגרשים הקטנים שקנה שמעון. המחיר עדיין לא המריא לשחקים ואנחנו מחכים.

שמעון חזר לפולין. הוא פנה לסוכנות היהודית ולאחר מכתבים רבים ופניות אין ספור, אישרו הבריטים למשפחת רוכמן לעלות לארץ ישראל. השמחה במשפחת רוכמן הייתה מהולה בעצב: שלמה, האח הבכור, שהתחתן בינתיים ואף נולדה לו ילדה, היה צריך להגיש בקשת עליה בנפרד, ולמרבה הצער לא יכול היה להצטרף לאביו, לאמו ולאחיותיו.

חברים ו"מומחים" הציעו לשלמה: קנה אדמה בארץ ישראל ואז יאשרו לך לעלות. שלמה ושניים מחבריו קנו, באמצעות הקרן הקיימת לישראל, מגרש מדרום לתל-אביב.

מלחמת העולם השנייה פרצה. פולין נכבשה על ידי גרמניה והנאצים השמידו את היהודים. שלמה, אשתו ובתו נספו בשואה.

חברת "השבה" מצאה בין המסמכים של הקרן הקיימת לישראל מסמך שבו כתוב שלשלמה רוכמן ביחד עם שני אנשים נוספים, יש מגרש, כיום בעיר בת-ים. לאחר שפנינו באמצעות האינטרנט ומלאנו טפסים ומסמכים לרוב, מסרו לנו אנשי "השבה", את הפרטים הכלליים של המגרש.

גילי אחותי ואני נסענו לראות את המגרש בבת ים. מחלקת ההנדסה של העירייה מסרה לנו כתובת על הטיילת לחוף הים. הגענו למקום ומתברר שבמקום הוקם מלון. חזרנו הביתה מאושרים: ניצחנו במשחק ה"מונופול" - יש לנו גם מגרשים בחולון וגם מלון בבת ים.

עברו שנתיים ומחברת "השבה" הודיעו לנו שחלה טעות: שלמה רוכמן אחר קנה את המגרש עם המלון ולא שלמה רוכמן "שלנו". עברו עוד שנתיים ועיריית חולון הודיעה שיעברו עוד שנים רבות עד שיגיעו לפתח את המגרשים שלנו.

החלטנו למכור את חלקנו במגרשים ולהפסיק לשחק "מונופול".

===========

קישורים:
### לרשימת כל הסיפורים בבלוג