לתגובות


‏הצגת רשומות עם תוויות טל נוי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות טל נוי. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 19 במאי 2023

מנת יתר / שלום נוי

היום יום חמישי. השעה שבע בבוקר. יעל מתארגנת לצאת, לשמוע הרצאות בקתדרה העירונית. כבכל יום חמישי. אנחנו אוכלים ארוחת בוקר מוקדמת ובשגרה אני נוטל את תרופות הבוקר ובולע עשר טיפות קנביס רפואי. היום התחלתי בקבוקון חדש של קנביס. "הטיפות נראות לי כהות יותר וסמיכות יותר" אני מעיר לעצמי "וגם הטעם שונה מהרגיל".

אני חוזר לשבת ליד המחשב ולהמשיך בכתיבה. התחלתי את הבוקר בשעה שלוש. התעוררתי ולא יכולתי להמשיך לישון, יש ימים, או נכון יותר יש לילות כאלה, "לילות לבנים". מנסה לעבוד והעיניים נעצמות.

השעה שמונה וחצי. "יעל תצא לקתדרה ואני אלך למיטה להשלים את שעות השינה שהחסרתי הלילה", אני מחליט.

יעל ליד הדלת מוכנה לצאת, הטלפון שלי מצלצל, "תענה לטלפון" היא קוראת לי והטלפון ממשיך לצלצל. יעל נכנסת לחדר לבדוק למה אני לא עונה. הטלפון מונח על השולחן לידי, "למה אתה לא עונה?" היא שואלת ומגלה שהראש שלי מוטה לצד, הידיים שמוטות לצדדים ואני לא מגיב. היא מטלטלת אותי ומנסה להעיר ולא מצליחה. יעל רצה לדירה הצמודה אלינו, השכן אבי הוא פרמדיק הוא יודע מה לעשות. היא מצלצלת ודופקת על הדלת ואבי מגיע בריצה לחדר. "הוא נושם, הוא לא מת", הוא אומר ליעל ומנסה להעיר אותי, ללא הצלחה. יעל מצלצלת לטל שנכנסת למכונית וטסה לכפר סבא, בינתיים מוצי מצלצל למד"א, הם אומרים שיש אמבולנס ממש קרוב ומיד יגיע, טל מזעיקה בזמן הנהיגה את אסף ואת עומר. האמבולנס מגיע, הפרמדיקים מנסים להעיר אותי, ללא הצלחה. הם מזעיקים ניידת טיפול נמרץ. יעל קוראת לשכנים ממול, שיעזרו לה להעביר אותי למיטה, אני כבד מדי והם לא מצליחים להזיז אותי. אני עדיין יושב על הכיסא לידי המחשב, הראש מוטה לצד והידיים שמוטות. החדר מתמלא באנשים: השכנים בחדר, גלית הגיעה, טל נכנסה ואנשי הניידת לטיפול נמרץ הגיעו. אני פוקח עיניים והפרמדיקית הראשית שואלת אותי: "מה קרה?", בלי להסס אני ממלמל: "קנביס..., במטבח..." ומאבד שוב את ההכרה.

אני מתעורר בחדר מיון, לא מצליח להזיז שום אבר בגוף, לא מצליח לפקוח עיניים וחושב לעצמי: "אם אני מת, איך אזכור את מה שעובר עלי?, אני חייב לזכור הכל!" ושוקע שוב בשינה. אני מתחיל לראות "סרטים": זכרונות מן העבר צפים ועולים והם מוחשיים כל כך, בין סרט לסרט אני צופה בקלדיוסקופ של צבעים מטורפים. "משה, משה תתעורר" מנערים אותי מהשינה, "מי זה משה?" אני שואל את עצמי. "אנחנו הולכים לעשות לך סי.טי. ראש, זה בסדר?" אני נרדם וחוזר לסרטים. הסרטים נמשכים וצבעים מטורפים עפים עלי מכל כיוון בין סרט לסרט ובין התמונות השונות שמוצגות ונעלמות. זמן רב חולף עד ששוב מעירים אותי ומדווחים לי "עשינו לך סי.טי." אני פוקח עיניים ומזהה את ציורי הזכוכית בתקרת חדרי המיון של בלינסון: ענפים, עלים ופרחים על רקע שמי תכלת. כל המשפחה עומדת מסביב למיטה עם פנים מודאגים. "מי זאת?" שואל אותי הרופא ומצביע על יעל, "ומי זאת?" ומצביע על טל וכך ממשיך על כל המשפחה. אני מצליח לזהות את כולם ולמלמל את השמות. הרופא מאושר ומצהיר "זה לא אירוע מוחי".

אני עדיין משותק בכל הגוף. הרופא ממשיך: "שים את אצבע ימין על האף", אני מנסה בכל כוחי להזיז את היד לכיוון האף, לא מצליח ונרדם. הסרטים והצבעים נמשכים, אבל כל הזמן יש הפרעות: יעל מנערת אותי: "מה איתך?" היא שואלת, "בסדר", אני עונה וחוזר לסרטים, האחות מנערת אותי:"אני צריכה שתיתן שתן לבדיקת סמים", "בסדר", אני ממלמל וחוזר לצבעים ולתמונות. הרופא מגיע שוב ומבקש שאגע עם האצבע באף. מתחילות לי רעידות בלתי רצוניות ובלתי מוסברות בכף יד ימין. אני נבהל אבל חושב לעצמי "אם יש רעידות כאלה, אז אני לא משותק . . ." ונרדם.

אני מתעורר, פוקח עיניים ומזהה את ציורי הזכוכית בתקרה. "איך זה יכול להיות שמחזיקים אותי בחדר מיון כל כך הרבה ימים?" חושב לעצמי. טל רואה שאני ער ומתקרבת. "איזה יום היום?" אני שואל, "יום חמישי" היא עונה. אני חושב שזה לא הגיוני: ראיתי כל כך הרבה סרטים, תמונות ומראות במשך כמה ימים, כנראה שאיבדתי גם תחושת זמן. אני נרדם.

"הם רוצים לאשפז אותך במחלקה, אבל אני חושבת שעדיף שנחזור הביתה", מעירה אותי טל ואני חושב שאין מי שיטפל בי בבית כשאני משותק. אני מנסה להרים את היד ולהגיע עם האצבע לאף, במאמץ רב אני מרים את היד אבל בקושי מגיע עם האצבע לאף. יש התקדמות, אני שמח, אני לא משותק. "תרים את רגל ימין" פוקדת עלי האחות שמביאה את מכתב השחרור, בשמחה אני מצליח להזיז את הרגל כמה מילימטרים.

אמבולנס פרטי מגיע ומביא אותי הביתה. השכנים יוצאים מהדירות ומביטים עלי בכיסא הגלגלים בעיניים דואגות. אסף מגלגל אותי ובמאמץ רב מכניס אותי למיטה. אני נרדם מיד והפעם ללא סרטים, ללא תמונות וללא צבעים. אחרי שעתיים של שינה טובה, אני מתעורר, הולך לסלון הדירה, שם יושבים מודאגים כל בני המשפחה. "לא קרה שום דבר" אני אומר להם "זה היה פשוט אירוע של אובר דוז – מנת יתר".

==========

קישורים:

    

יום שני, 15 במאי 2023

סרטן: פרק ה' – טילים / שלום נוי

הגיע חודש יוני, שנת 2009. עשיתי צילום סי.טי. שגרתי. כעבור שבוע מצלצל ד"ר שכטר: הגידול גדל, יש שני גידולים גדולים, אנחנו מקיימים מחר קונסיליום, תגיע. אני מגיע ונכנס לחדר של ד"ר רוני שפירא. היא מדברת בטלפון. "תשמע", היא אומרת למדריך טיולים בצד השני, "אי אפשר לטייל בשבת, אנחנו שומרי שבת. אנחנו סוג של דוסים לייט". רוני שפירא לא נראית דוסית, אבל מסתבר שהיא כן. גם ד"ר שכטר לא נראה דתי והכיפה על ראשו קטנה עד מאוד, אבל גם הוא כן. עם חיזוק שכזה מהקב"ה אני מסודר. ד"ר זיפל הלא דתי בכלל מצטרף והקונסיליום מתחיל. הם מביטים בתמונת הדימות של המעיים, מחליפים מידע במינוחים לטיניים, אני לא מבין דבר וחצי דבר. הקונסיליום מסתיים והם מודיעים שהגיעו להחלטה: אין ברירה, אי אפשר לחכות, בחודש אוגוסט מתחילים "טילים".

TIL, ראשי תיבות של Tumor Infiltrating Lymphocytes. מינוח רפואי בעל שם מסובך, אבל בעברית זה נשמע מצוין: כדוריות לבנות טסות כמו טיל והורגות, מחסלות, משמידות כל גידול סרטני שהן מוצאות בדרכן. קל ופשוט? לא כל כך. הטילים מוכנים: זוכרים איך ד"ר זיפל רץ, בפרק הקודם, להביא את הגידולים שלי למעבדה? שם הנדסו את התאים הסרטניים שלי, "הפכו" אותם לטילים והקפיאו. בכדי שזה יפעל יש להוריד את המערכת החיסונית של הגוף עד לאפס ואז להחדיר / להחזיר לגוף את התאים המהונדסים ולזרז אותם לפעול. זה כבר יותר מסובך. כל התהליך מתחילתו ועד סופו אורך כחודש כאשר שלושה שבועות יש להיות בבידוד מוחלט.

את כל ההסבר הזה הסבירו לי הרופאים, קבעו תאריך לטיפול בטילים בעוד חודשיים ועזבו את החדר.

נשארתי בחדר עם רוני ובשקט אני אומר לה: "יש לי בעיה נוספת – אומרים שחולי סרטן מרזים ונראים נורא ורק אני עולה במשקל. מה לעשות?". בלי היסוס היא עונה: "יש לנו דיאטנית נהדרת, יעל שמה, רד קומה למטה ותתייעץ איתה". ירדתי. יעל הדיאטנית הבאמת נהדרת, כמעט התעלפה: שנים היא עובדת ב"בית הסרטן" ומעולם לא פגשה מקרה כזה. היא רגילה להתאים דיאטות השמנה לחולי סרטן לא להרזיה. אחרי שהתעשתה, הבטיחה לשלוח דיאטה בדואר אלקטרוני וביקשה שאחזור אליה בעוד שלושה חודשים.

מה עושים עד אוגוסט? – לקחנו את התאומות, שקד ותמר, בתחילת החופש הגדול, לשבוע של כיף באוסטריה. היה זה מלון בעיירת סקי שעבר הסבה לקיץ עם בריכת שחיה מחוממת. נסענו לטיולים בהרי האלפים, הצטלמנו בשלג, חיפשנו פרחי אדלוויס, סיירנו בעיר זלצבורג ואפילו ביקרנו בארמון על האגם, של לודוויג המשוגע.

אוסטריה, 7-7-2009
ביום השנה הארבעים וחמש לנישואין שלנו, בארבעה באוגוסט 2009, בשעה שתים עשרה בדיוק, התייצבתי עם מזוודה, לא לפני שהשלמתי סבב נוסף של בדיקות וקיבלתי תוצאות טובות (חוץ מסרטן בבטן). הכנתי עצמי לחודש בידוד, עם ספרי קריאה ומחשב נייד, בתוכו סרטים ומשחקים.

מרגע זה שום דבר לא הסתדר:

👈"הגעת עכשיו? החדר עוד לא מוכן!" קיבלה את פני האחות האחראית, ביחידה להשתלת מח עצם, שם אמור להיות חדר מבודד במיוחד, עם כל השקעים, תקעים, חוטים וצינורות, חדר טיפול נמרץ עם אחות צמודה סביב השעון, לטובת ה"טילים". "לכו לאכול תחזרו עוד שעתיים". חזרנו והחדר עדיין לא מוכן. רק בשעה שש בערב החדר היה מוכן. "תקלה בתקשורת" – זה היה ההסבר שקיבלתי – "לא ידענו שזה מתחיל היום". בחדר לא היו מגבות, לא מנורת קריאה ולא מערכת לכיבוי אורות ליד המיטה.
👈היקמן ופורטקט. אלה הם שני סוגים של צנתר, המוחדרים לגוף מתחת לעור, קרוב ללב. כאשר עברתי את טיפולי כימותרפיה שתלו בגופי, בהרדמה מקומית במחלקת כלי דם (אנגיו), את הצנתר פורטקט המכונה בקיצור פורט. הצנתר מאפשר גישה מהירה לווריד המרכזי, חוסך דקירות ביד וחיפושי ווריד ואינו מפריע בחיי היומיום. לפני האשפוז שלחה אותי ד"ר שפירא להתקין בגוף גם את הצנתר השני, היקמן, באותה מחלקה. כך הגעתי לאישפוז עם שני צנתרים. כבר ביום השני, עוד בטרם החל הטיפול, נסתם ההיקמן והזדהם. היו צריכים להוציא אותי מהבידוד, להסיע אותי עם המיטה דרך מסדרונות בית חולים לחדר הניתוח במחלקת אנגיו, בקצה השני של בית החולים, בכדי לשלוף את ההיקמן מגופי. נשארתי רק עם הפורט. הוא היה מחובר לעירוי של נוזלים אינפוזיה קבועה. ביום השמיני לאשפוז, במקלחת, בתנועת יד לא זהירה שלי, נתלש הצינור החיצוני של הפורט והיו צריכים להתקין פורט חדש.
👈בכדי להוריד את המערכת החיסונית למינימום, הערו לגופי כימותרפיה חזקה במיוחד. תוך יומיים התחיל השיער לנשור. אני לא חיכיתי וביקשתי מעומר והוא סיפר את השיער. אבל אז החלה פריחה. פריחה שאף רופא לא הכיר. הרגליים היו אדומות כאילו נשרפו באש חזקה. הרופאים החליטו שזו אלרגיה לכימותרפיה, אמנם קיבלתי מיד תרופות נגד אלרגיה אבל הם לא ידעו איך להעלים את הפריחה. למזלי הפריחה לא גרדה, לא שרפה ולא כאבה ולכן כמוצא אחרון הציעה ד"ר שפירא שיעל תיגש לבית המרקחת ותקנה משחת דזיטין. זוהי משחה עם ריח נוראי. כאשר מורחים שכבה דקה על הטוסיק הקטן של התינוק בקושי מריחים, אבל כשמורחים חצי שפופרת על הרגליים הארוכות שלי, הסירחון נוראי ובחדר אטום כמו שלי, כבר עדיף להישאר עם הפריחה.
👈הייתי מחובר באופן קבוע לעירוי. קיבלתי נוזלים בכמויות. בכדי לבדוק שלא נצברים נוזלים בגוף, חויבתי להטיל שתן לתוך מיכל, למדוד את הכמות ולרשום בטבלה. במשך היום, כל שעה לבלות בשירותים זה דבר מטריד. בלילה לעשות זאת זה כבר סיוט. "אני חייב גם לישון קצת. לא?". אני שואל את ד"ר שפירא "מה הבעיה, תשים פנרוס ותישן כמו תינוק". "מה זה?" אני שואל. "תבקש ותראה". באותו ערב, לפני השינה, אח הלילה התורן התקין לי פנרוס ואכן ישנתי כמו תינוק, השתן זרם ונאסף למדידה בבוקר ואני קמתי רענן. למחרת בערב הייתה אחות ולא אח וזה היה כבר מביך . . .
👈בכדי להגביר את התרבות תאי הדם הלבנים, להגביר את תגובת המערכת החיסונית ולהגביר את ייצור נוגדנים המסייעים לכוון את הפעילות נגד תאים סרטניים, מכניסים לגוף חומר שנקרא אינטרלוקין. פרוטוקול הניסוי של ה"טילים" קובע, שיש להוסיף לגוף חמש עשרה מנות במשך חמישה ימים, שלוש מנות ביממה. כמות החומר בכל מנה נגזרת ממשקל הגוף ומקרה שלי, כזכור, לא הייתי רזה, למרות הדיאטה ששלחה לי יעל הדיאטנית. כעשרים דקות לאחר הכנסת מנת האינטרלוקין בעירוי לגוף, הוא מתחיל להגיב. הצופה מבחוץ רואה גוף רועד ברעידות עזות, כמו בשוק חשמלי. כששאלה אותי טל, בתי, אחות עם ניסיון, מה הרגשתי? ניסיתי להסביר ולא הצלחתי. זוהי תחושה שהגוף מנסה לצאת מתוך העור העוטף אותו, תחושה של מצוקה שאתה כלוא בתוך עצמך ואין לך לאן לברוח, תחושה של כאבים קשים, איומים ונוראיים ולא ברור איזה סוג כאב זה. אפיזודת הטיפול ותופעת הלוואי שלו אורכת עשרים דקות ולהירגע ממנו עוד שעתיים.

👈ביום שלישי, לאחר שהמערכת החיסונית ירדה למינימום, הכניסו לגופי את הטילים ומיד גם את האינטרלוקין. ד"ר רוני שפירא עמדה לידי והכניסה לעירוי נוגדי אלרגיה ומשככי כאבים כשראתה איך הגוף שלי מגיב לאינטרלוקין. שתי אחיות החזיקו את הגוף שלי משני הצדדים, כדי שלא אפול מן המיטה, כתוצאה מהזעזועים הבלתי נשלטים. ד"ר שפירא החליטה לדחות את המנה השנייה למחר כשראתה את תוצאות בדיקות הדם ותגובת הגוף.
למחרת ביקשה טל להיות ליד מיטתי, בכדי להרגיע ולעזור, בזמן קבלת המנה השנייה. שתי דקות לאחר שהאינטרלוקין התחיל להרעיד את גופי, פרצה טל בבכי וברחה מהחדר. הטיפול השני היה גרוע מהיום הקודם, הגוף הגיב בעליית מידות החום, תוצאות מדאיגות של בדיקות הדם וחולשה כללית. שוב הוחלט לדחות את מתן המנה היומית השלישית למחר. 
ביום חמישי, לאחר מתן המנה השלישית וקבלת תוצאות בדיקות הדם, הודיעה לי רוני כי בשיתוף עם ד"ר שכטר, ממקום חופשתו בספרד, הוחלט להפסיק את הטיפול. "מה באשר לפרוטוקול?" אני מזדעק, "צריך עוד שתים עשרה מנות". רוני הסבירה לי שהטיפול מסכן עד מאוד את הכליות שלי. ומוסיפה: "אם נמשיך תצטרך בקרוב דיאליזה . . ." 
👈אוגוסט הוא חודש של חופשות. ד"ר שכטר טייל בספרד, אבל דאג להיות מעודכן, ברמה אישית, בכל המתרחש בחדר האטום והמבודד של ניסוי ה"טילים" בו שכבתי. יומיים לאחר הפסקת הניסוי חזר ד"ר שכטר לארץ וד"ר שפירא יצאה לחופשה. טרם יציאתה לחופשה, בשבת בבוקר, היא הגיעה עם בתה התינוקת לבקר. ד"ר שפירא ידעה שאני מאוכזב קשות מהפסקת הניסוי בטרם עת. רוני הביאה לי במתנה את ספר קריאה עליו דיברנו יום קודם, היא ישבה איתי כשעתיים ודיברנו על הכול. היה זה ביקור חולים ולא ביקור רופאים. אין רופאים כאלה.

הניסוי תם. ביום ראשון החלו להעלות בחזרה את המערכת החיסונית. ביום שלישי יצאתי מהחדר האטום ועברתי מהיחידה המבודדת למחלקה האונקולוגית. ביום חמישי, לאחר הפצרות רבות, הסכימו רופאי המחלקה, בשיתוף ד"ר שכטר, לשחרר אותי הביתה. במקום אשפוז של חודש סיימתי, באכזבה רבה, אשפוז של שבועיים.

עברו שלושה שבועות, חזרתי לשגרה ובנוהל עשיתי בדיקת סי.ט. וקבלת תוצאות כעבור שלושה ימים. ביום שני 14 בספטמבר, קבעתי להיפגש עם יעל הדיאטנית ומיד לאחר מכן עם ד"ר שפירא. "תוכל להביא לי את התיק שלך ממזכירות מכון אלה" ביקשה יעל. עליתי למכון והבאתי את תיק הקרטון עב הכרס והמרופט. יעל פתחה את התיק כדי לרשום את התקדמות הדיאטה וכמעט התעלפה. "מה קרה הפעם?" אני שואל. "דבר עם האונקולוגית שלך" היא אומרת "הגיעו תוצאות הדימות, לי אסור לגלות". יעל יצאה לרגע מהחדר ואני פתחתי את התיק. הדיאטה כבר לא חשובה לי, לקחתי את התיק ועליתי לחדר של ד"ר שפירא.

"מה את אומרת על זה?" אני שואל, ורוני עוברת פתאום לאנגלית: it is too good to be true" או במילים אחרות "אני לא מאמינה !!!"

הגידולים לא נעצרו, הגידולים לא קטנו, הגידולים פשוט נעלמו. הגוף נקי מסרטן!

 ==========

קישורים:



יום שישי, 27 בינואר 2023

סרטן: פרק א' - מה זה? / שלום נוי

 איך הכל התחיל? מתי זה קרה? איפה נמקם את הסיפור על רצף הזמן?

אני אוהב להתחיל את הסיפור ביום שישי, שישי לשישי, בשנת 2008.

כבר שנים רבות שאנו נוהגים לפקוד את פסטיבל חג שבועות באבו גוש. קנינו כרטיסים לקונצרט בשעה שש, בכנסיית "גבירתנו של ארון הברית" באבו גוש. הזמנו שולחן לארוחת ערב, לאחר הקונצרט, במסעדת "בלק סטיר" במוצא. הזמנו חדר ללינת לילה במלון מעלה החמישה. המזוודה הייתה ארוזה והכול היה מוכן לקראת הנסיעה.

יעל יצאה לקניות אחרונות לקראת הנסיעה. בשעה עשר בבוקר בעודי מדבר בטלפון, התחילו כאבי בטן מאוד, מאוד, מאוד חזקים. אני רגיל לכאבים בכלל ולכאבי בטן מסוגים שונים בפרט, אבל כאבים כאלה לא היו לי מעולם. אני מסיים בבהילות את שיחת הטלפון ומתקשר לטל. טל עובדת כאחות כללית, בבית חולים השרון ויודעת לאבחן. אני מתאר לה את כאבי התופת שאני חש בבטן התחתונה מצד ימין.

"כנראה תוספתן" היא אומרת "אבל צלצל למוקד בכדי שנהיה בטוחים".

אני מצלצל למוקד חירום של קופת חולים, מתאר את הכאבים ובינתיים מתחיל לעלות לי החום ויש לי צמרמורות.

"כנראה תוספתן" מאבחנת האחות במוקד "אבל סע למיון בכדי שנהיה בטוחים".

יעל חוזרת מהקניות ואנחנו נוסעים במהירות, לחדר המיון בבית חולים השרון. טל צלצלה לכירורג התורן ד"ר אלחנדרו שיקבל אותי ואכן הוא מקבל אותי מיד ובודק באופן יסודי.

"זה לא תוספתן" קובע ד"ר אלחנדרו "נאשפז אותך במחלקה כירורגית ונבדוק".

החום קפץ לארבעים מעלות ואני רועד בכל גופי מצמרמורות. אני מתחיל לקבל אנטיביוטיקה לוריד, בתוספת תרופות משככות כאבים ומורידי חום. מבצעים צילומים מכל הסוגים וקובעים: "במעי הדק באזור האיליאום נצפו מספר לולאות מעי מורחבות ובבטן ימנית תחתונה באזור איליאום סופי, נצפו מספר קטעי מעי בעלי דופן מעובה מאוד עם בלוטות לימפה מזנטריאליות באזור, שגודלם עד 1.5 ס"מ".

אין לי מושג מה זה אומר אבל בטוח שזה לא תוספתן.

אז, מה יש לי? אני שואל.

"נמשיך לחפש", עונה לי מנהל המחלקה הכירורגית.

"חזרנו לפני שבועיים מקפדוקיה", אני מספר לו, "היו שם המון תיירים במלון שלנו שסבלו מכאבי בטן, קיבלו חום ושלשולים. אולי נדבקתי במטוס בטיסה חזרה לארץ".

את חג שבועות ביליתי בבית חולים, מחובר לאינפוזיה ובנוסף גם בולע תרופות מיוחדות שהביאו במיוחד מבלינסון נגד ה"חיידק מקפדוקיה".



קפדוקיה, 12-5-2008

חלפו כמה ימים, כאבי הבטן חלפו גם וגם החום ירד – אני לוחץ להשתחרר. לאף אחד מהרופאים אין מושג מה יש לי והם מסכימים לשחרר אותי. טל מבקשת שאבדק לפני השחרור על ידי ד"ר דיקר, מנהל מחלקה פנימית ד', המחלקה בה עבדה שנים רבות. הוא "מגלה" שההמוגלובין בתוצאות בדיקות הדם שלי, נמוך עד מפחיד. "תלך הביתה רק לאחר שתקבל מנת דם". ישבתי בבגדי היציאה הביתה, קיבלתי מנת דם וחזרתי הביתה, לאחר שהבטחתי לעשות עוד בדיקות בקהילה, בכדי שנדע סוף סוף: מה יש לי?

במשך חודש ימים, בקהילה, עשיתי בדיקות דם כל שבוע (ההמוגלובין נשאר נמוך), עשיתי גסטרוסקופיה ושני סוגים של קולונוסקופיה (ללא תוצאות). הרגשתי חלש, עייף ובעיקר מבולבל – מה יש לי?

בהתייעצות עם ד"ר ויקה (ויקטוריה) ביילין, סגנית מנהל מחלקה פנימית ד' בבי"ח השרון, אני מחליט להתאשפז לבירור יסודי. במחלקה קיבלתי שתי מנות דם ונשלחתי לסדרת בדיקות שונות ומשונות. דווקא בבדיקה פשוטה, שנקראת פסג', גילו ש"נמצא עיבוי בדופן המעי הדק בחלק האמצעי שלו, ייתכן שמשהו חיצוני לוחץ". מהו המשהו שלוחץ נדע רק אם ניכנס פנימה בניתוח. בינתיים יש דמם פנימי ואנמיה חזקה.

טל פונה לד"ר אלדד פובזנר, מנהל מחלקה כירורגית ב', ומבקשת שינתח אותי, כי הוא הטוב מכולם. הוא מסכים, אך מבקש לדחות את הניתוח עד לאחר שובו מחו"ל בעוד שבוע וחצי. טל מספרת לו על דחיפות הניתוח בשל הדמם פנימי והאנמיה הקשה, הוא משתכנע ומסכים לנתח אותי למחרת היום, זאת אחרי קבלת קהל במרפאה הפרטית שלו בשעות הבוקר, כל זאת בתנאי שיהיה חדר ניתוח פנוי בשעות אחה"צ. טל מתחילה במירוץ להשיג חדר ניתוח לשעות אחה"צ וכמובן מצליחה.

אני מתאשפז במחלקה כירורגית ב'. ד"ר אלחנדרו והרופאה האיטלקיה היפה קיארה מקבלים אותי ומכינים אותי לניתוח: שולחים לשפע של בדיקות ומחתימים אותי על טפסים להסכמה ללפרסקופיה ו/או כריתה, אם יהיה צורך, במהלך הניתוח. אחר הצהריים מתחיל צום מצד אחד ושתיית "מרוקן" מצד שני. את הלילה אני מבלה בין החדר שהוקצה לי לבין חדר השירותים הסמוך שם אני משלשל את בני מעי.

17 ביולי 2008 - יום חמישי: בשעה שש בבוקר, מעיר אותי איש מפחיד עם קול נמוך בעל מבטא סובייטי כבד בשם זוניה – "באתי לגלח אותך ולקחת אותך לחדר ניתוח". "הניתוח רק אחה"צ" אני מוחה "לך תבדוק". הוא הולך ולא חוזר. התברר שזו טעות.

בשעה שתיים בצהריים אני מובל לחדר ניתוח. יעל ושלושת הילדים מחכים בחוץ. ד"ר פובזנר וד"ר קיארה ניתחו ובסיום הניתוח דיווח למשפחה: "היה צורך לפתוח את הבטן ולהוציא את הגידול וכן לכרות חלק בגודל של שישים ס"מ מן המעי. על המעי היה גידול ממאיר אולי קרצינומה וקרוב לוודאי לימפומה".

בשעות הערב, אחרי שקיבלתי מנת דם בחדר התאוששות, חזרתי למחלקה. בני המשפחה חזרו לביתם וטל נשארה לישון במיטה הסמוכה למיטתי, לשמור עלי. בשעה שלוש לפנות בוקר טל מביאה את דו"ח הניתוח שמאשר את שנמסר כבר למשפחה – הגידול נראה כמו קרצינומה או לימפומה, הוא נשלח לבדיקה פתולוגית במעבדה. נדע תשובה מדויקת תוך יומיים שלושה.

בשעה חמש לפנות בוקר טל נרדמה ואני שמרתי עליה . . .

==========

קישורים:

יום שישי, 12 ביוני 2020

סיפורי גנאלוגיה - חלק א': עץ משפחה מורחב / שלום נוי

מרץ, 2020

הרבה שנים לפני שידעתי שיש מונח ששמו "גנאלוגיה", עסקתי בחקר המשפחה שלי: ציירתי "עץ משפחה" וחקרתי פרטים על כל אחד מענפי העץ. הסתפקתי בענפים קרובים ובפרטים מעטים – שם, תאריך לידה והקשר המשפחתי. עם השנים חקר שורשי המשפחה הפך מקצועי ובעיקר ממוחשב. לא עוסקים יותר בחקר עץ משפחה אלא בגנאלוגיה.

אותם קשיים שהיו לי כ"חוקר מתחיל", קיימים גם היום ובעיקר חוסר עניין וחוסר נכונות לעסוק בנושא. "בשביל מה אתה צריך לדעת, את מי זה מעניין?" שאלו לוניה ושולקו, הורי יעל, כששאלתי אותם לפני ארבעים שנה, מה היה שמם של האחים והאחיות של שולקו, אשר נספו בשואה. הם לא הסכימו לתת לי לא שם ולא תאריכי לידה. תגובות כאלה אני מקבל גם היום כאשר מנסה לברר פרטים על בני משפחה שונים.

כניסת המחשב לתחום הגנאלוגיה עושה את החיים קלים יותר, חיבור בין בוני עצי משפחה וכניסת האינטרנט עושים את חקר המשפחות מרתקים יותר. מאגרי מידע שנפתחים לטובת הציבור היא מתנה אדירה לגנאלוגים ומאפשרים הגעה למידע ללא צורך להיתקל בקירות, החסומים על ידי בני משפחה, אשר מסרבים לשתף פעולה. כל אלה מגלים חיבורים מעניינים, אולם מעלים שאלות חדשות: מה גודל העץ שאתה בונה וכמה ענפים וענפי ענפים יהיו בעץ? האם המידע במאגרים אמין? מי הוא בן משפחה ומה גודל משפחה גרעינית?

התשובות לשאלות האלה הפכו קריטיות לאחרונה, כאשר התוכנה למדה לחבר חיבורים ומציעה להוסיף לעץ בני משפחה ולא משנה מה הקשר לעץ שלי. כאשר העברתי את עץ המשפחה שלי לתוכנת "מיי הריטג'" קיבלתי החלטות קשוחות: לא יותר מחמשת אלפים "בני משפחה" בעץ ומרחק של עד עשרה שלבים. בתוכנה יש כרטיס לכל אחד מחברי המשפחה ובכרטיס ניתן להוסיף תמונה של בן המשפחה, מידע רב ככל האפשר ואפילו סיפור חיים.

דוגמא לבעיות שעולות תוך כדי חקר גנאלוגי, ניתן למצוא במקרה של יצחק רבין. יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, אשר נרצח בשנת 1995 ואמור להיות בעץ שלנו:


ניתן לראות כי הקרבה של דליה, בתם של יצחק ולאה רבין אלי היא שמונה שלבים בלבד. למרבה הצער קיבלתי החלטה  נוספת: כאשר בני זוג מתגרשים נמחק הענף של הגרוש / גרושה מעץ המשפחה שלנו. ברגע שדליה התגרשה מאבי פילוסוף נמחק כל הענף שלה מהעץ וכך נמחקו ראש ממשלת ישראל ושאר בני משפחת רבין מעץ המשפחה שלי. רק דליה רבין נשארה כאשתו לשעבר של אבי פילוסוף, בן הדוד של ג'ו יוחננוף בעלה של דבורה בת דודתי.

אדם חשוב לא פחות הוא עמוס פורת, חבר גרעין תומר, הגרעין שלי. עמוס צלצל אלי באחד הימים ושאל מה הקשר המשפחתי שלי לפולה בליט. מיד פתחתי את עץ המשפחה וביחד גילינו את הקשר שלנו זה לזה:




ניתן לראות כי הקשר המשפחתי הוא מאוד רופף: שרה, אמו של דוד יטיב גיסי, נישאה לאחר גירושיה מאביו של דוד ליצחק לנדאו שהיה אלמן. הקרבה שלנו היא דרך נלידה, אשתו הראשונה של יצחק. אנחנו קרובי משפחה? באידיש היו קוראים לזה "טוכעס קרויבים". ולמרות כל זאת ולמרות שהקרבה היא יותר מעשרה שלבים נשארו עמוס ורחל פורת באילן היוחסין שלי.

חבר גרעין נוסף שגילינו שהוא בן משפחה, הגיע מהשלוחה הבולגרית. אלי זיו פגש את טל בתנו ליד שולחן הכיבוד שהכנו לקראת המפגש השנתי, שאנו עורכים לחברי גרעין תומר בכל שנה בחנוכה.

"מה ליעל ולצ'יקור ? זהו מאכל בולגרי שאני מאוד אוהב !"

"זה הכל בגלל שבן זוגי הוא בולגרי", ענתה טל.

"מה שם משפחתו?" שאל אלי

אלי כמעט התעלף ולא ידע את נפשו, כאשר שמע שמוצי (משה) ורסנו הוא בן זוגה של טל. "אבא של בן זוגך ואני בני דודים מדרגה ראשונה, שנים אני מחפש קשר לבני המשפחה של יצחק ורסנו". בשמחה רבה ובמהירות גדולה הוספתי את אלי וניצה לאילן היוחסין שלנו:


ברגע שהוספתי את אלי וניצה זיו לאילן היוחסין שלי, קיבלתי שפע התאמות שהמערכת הממוחשבת הציעה לי. אחת ההתאמות משכה את תשומת לבי, היה זה שמו של יורם יגאל. יורם הרצה מספר פעמים בסניף השרון של ה"עמותה לחקר משפחות בישראל (עיל"ם)". יורם גם פעיל ב"לתת פנים לנופלים", זהו ארגון מתנדבים אשר עוסק במחקר ובחיפוש מידע על נופלי מלחמות ישראל והוספת הפרטים על מצבותיהם. יורם הוא גנאלוג מומחה ואילן היוחסין שלו מונה עשרות אלפי אנשים. לאחרונה קיבלתי על עצמי את תפקיד יו"ר סניף השרון של עיל"ם וזמן קצר לאחר מכן קיבל יורם תפקיד דומה כיו"ר סניף חיפה והצפון. לא יכולתי להשאירו מחוץ לאילן היוחסין שלי, למרות שהקירבה המשפחתית שלנו רחוקה עד מאוד ומגיעה ליותר מעשרה שלבים.


ברור לחלוטין ש"קרבה" שכזאת היא לא משמעותית, אבל למען הדגשת הבלתי יאומן כדאי לראות כיצד נוצר כאן באילן היוחסין מעגל סגור:

הקרבה שלי לשתי האחיות מטילדה ויוהנה לבית מאינץ יכולה להיות דרך הענף של בתי טל:


או דרך הענף של אסף:


מסתבר שטל ואסף הם קרובי משפחה מדרגה 24, אבל אני בטוח שהם יסתפקו בעובדה שהם אחים.

גנאלוגיה הוא מדע עזר מרתק. ככל שמעמיקים במחקר המשפחתי חושפים עוד ועוד סיפורים. אמנם הסיפורים שייכים אלי רק באופן עקיף ואינם נמצאים בענף המרכזי של אילן היוחסין שלי, אבל בגלל חשיבותם החלטתי לספר את הסיפורים, וזאת בחלקים הבאים.

==========

קישורים:

יום שבת, 4 במאי 2019

סיפורי סבא / שלום נוי

קיץ, 2010

משפחת ורסנו נסעה לגרמניה. מוצי, טל, תום, שירה וגלעד ארזו מזוודות, השאירו את דודו הכלב אצל השכנים ואת השקיית העציצים השאירו לנו ונסעו.

הם טיילו בשבילי היער השחור עלו לאלפים, טיילו במכונית וברגל, שטו באגמים, נשמו אוויר צח וחוו חווית גשמים באמצע הקיץ.

שבועיים לאחר שחזרו לארץ, פנה אלי גלעד ואמר:
"סבא, אתה מוכן ללמד אותי אידיש?"
"אידיש ???", נדהמתי, "מאיפה זה צץ לך?"
"כשהיינו בגרמניה שמענו מילים מוכרות שאתה אומר לעיתים קרובות. אמא אמרה שזה באידיש ושזה כמו גרמנית".
ניצלתי את ההזדמנות ואמרתי: "קודם כל דע לך שאידיש כותבים באותיות עבריות. אין ניקוד ולכן כמו בשפות הלטיניות  הניקוד הוא באמצעות אותיות. זה די פשוט: במקום קמץ ופתח כותבים את האות א', במקום צירה וסגול כותבים את האות ע' והשאר זה בדיוק כמו בעברית".

לאחר ההקדמה המלומדת התחלתי שולף כמה מילים וכמה ביטויים, עד שהגעתי לביטוי "בובע מאיסעס".
"בובע זה סבתא ומאיסעס זה מהמילה מעשיות או סיפורים והביטוי בעברית הוא "סיפורי סבתא". אלה הם בעצם סיפורים שלא ברור אם הם קרו באמת או שהם פרי הדמיון", הסברתי.
"מה ההבדל בין סיפורי סבתא לסיפורי סבא ?", שאלה שירה, שהצטרפה בינתיים לשיעור הראשון באידיש.
"אין מושג כזה סיפורי סבא", עניתי, "כי כל הסיפורים של סבא, כולם קרו באמת".
"איך מוכיחים את זה", שאלו.
"פשוט מאוד", אמרתי, "יש אמרה ש"תמונה אחת שווה אלף מילים", אני אספר סיפורים, סיפורי סבא, ולכל סיפור אוסיף אלפי מילים בתמונות. זאת ההוכחה הכי טובה".

זה היה הסיפור הראשון והנה ההוכחה: תמונה של טל וגלעד בגרמניה, כפי שמופיעה בדף הפייסבוק של טל. באידיש היו אומרים על זה: "ארופ פון קופ" ובתרגום חופשי: "רד לי מהגב".


==========
קישורים: