הגיע
חודש יוני, שנת 2009. עשיתי צילום סי.טי. שגרתי. כעבור שבוע מצלצל ד"ר שכטר:
הגידול גדל, יש שני גידולים גדולים, אנחנו מקיימים מחר קונסיליום, תגיע. אני מגיע
ונכנס לחדר של ד"ר רוני שפירא. היא מדברת בטלפון. "תשמע", היא
אומרת למדריך טיולים בצד השני, "אי אפשר לטייל בשבת, אנחנו שומרי שבת. אנחנו סוג
של דוסים לייט". רוני שפירא לא נראית דוסית, אבל מסתבר שהיא כן. גם ד"ר
שכטר לא נראה דתי והכיפה על ראשו קטנה עד מאוד, אבל גם הוא כן. עם חיזוק שכזה
מהקב"ה אני מסודר. ד"ר זיפל הלא דתי בכלל מצטרף והקונסיליום מתחיל. הם
מביטים בתמונת הדימות של המעיים, מחליפים מידע במינוחים לטיניים, אני לא מבין דבר
וחצי דבר. הקונסיליום מסתיים והם מודיעים שהגיעו להחלטה: אין ברירה, אי אפשר
לחכות, בחודש אוגוסט מתחילים "טילים".
TIL, ראשי תיבות של Tumor Infiltrating Lymphocytes.
מינוח רפואי בעל שם מסובך, אבל בעברית זה נשמע מצוין: כדוריות לבנות טסות כמו טיל
והורגות, מחסלות, משמידות כל גידול סרטני שהן מוצאות בדרכן. קל ופשוט? לא כל כך.
הטילים מוכנים: זוכרים איך ד"ר זיפל רץ, בפרק הקודם, להביא את הגידולים שלי
למעבדה? שם הנדסו את התאים הסרטניים שלי, "הפכו" אותם לטילים והקפיאו. בכדי שזה יפעל
יש להוריד את המערכת החיסונית של הגוף עד לאפס ואז להחדיר / להחזיר לגוף את התאים
המהונדסים ולזרז אותם לפעול. זה כבר יותר מסובך. כל התהליך מתחילתו ועד סופו אורך
כחודש כאשר שלושה שבועות יש להיות בבידוד מוחלט.
את כל ההסבר הזה הסבירו לי הרופאים, קבעו תאריך לטיפול
בטילים בעוד חודשיים ועזבו את החדר.
נשארתי בחדר עם רוני ובשקט אני אומר לה: "יש
לי בעיה נוספת – אומרים שחולי סרטן מרזים ונראים נורא ורק אני עולה במשקל. מה
לעשות?". בלי היסוס היא עונה: "יש לנו דיאטנית נהדרת, יעל שמה, רד קומה
למטה ותתייעץ איתה". ירדתי. יעל הדיאטנית הבאמת נהדרת, כמעט התעלפה: שנים היא
עובדת ב"בית הסרטן" ומעולם לא פגשה מקרה כזה. היא רגילה להתאים דיאטות השמנה לחולי סרטן לא
להרזיה. אחרי שהתעשתה, הבטיחה לשלוח דיאטה בדואר אלקטרוני וביקשה שאחזור אליה בעוד שלושה חודשים.
מה עושים עד אוגוסט? – לקחנו את התאומות, שקד
ותמר, בתחילת החופש הגדול, לשבוע של כיף באוסטריה. היה זה מלון בעיירת סקי שעבר הסבה לקיץ עם בריכת שחיה מחוממת. נסענו לטיולים בהרי האלפים, הצטלמנו בשלג, חיפשנו
פרחי אדלוויס, סיירנו בעיר זלצבורג ואפילו ביקרנו בארמון על האגם, של לודוויג
המשוגע.
אוסטריה, 7-7-2009
ביום השנה הארבעים וחמש לנישואין שלנו, בארבעה
באוגוסט 2009, בשעה שתים עשרה בדיוק, התייצבתי עם מזוודה, לא לפני שהשלמתי סבב נוסף
של בדיקות וקיבלתי תוצאות טובות (חוץ מסרטן בבטן). הכנתי עצמי לחודש בידוד, עם
ספרי קריאה ומחשב נייד, בתוכו סרטים ומשחקים.
מרגע זה שום דבר לא הסתדר:
👈"הגעת עכשיו? החדר עוד לא מוכן!" קיבלה
את פני האחות האחראית, ביחידה להשתלת מח עצם, שם אמור להיות חדר מבודד במיוחד, עם
כל השקעים, תקעים, חוטים וצינורות, חדר טיפול נמרץ עם אחות צמודה סביב השעון,
לטובת ה"טילים". "לכו לאכול תחזרו עוד שעתיים". חזרנו והחדר עדיין לא
מוכן. רק בשעה שש בערב החדר היה מוכן. "תקלה בתקשורת" – זה היה ההסבר
שקיבלתי – "לא ידענו שזה מתחיל היום". בחדר לא היו מגבות, לא מנורת
קריאה ולא מערכת לכיבוי אורות ליד המיטה.
👈היקמן ופורטקט. אלה הם שני סוגים של צנתר,
המוחדרים לגוף מתחת לעור, קרוב ללב. כאשר עברתי את טיפולי כימותרפיה שתלו בגופי,
בהרדמה מקומית במחלקת כלי דם (אנגיו), את הצנתר פורטקט המכונה בקיצור פורט. הצנתר
מאפשר גישה מהירה לווריד המרכזי, חוסך דקירות ביד וחיפושי ווריד ואינו מפריע בחיי
היומיום. לפני האשפוז שלחה אותי ד"ר שפירא להתקין בגוף גם את הצנתר השני, היקמן,
באותה מחלקה. כך הגעתי לאישפוז עם שני צנתרים. כבר ביום השני, עוד בטרם החל
הטיפול, נסתם ההיקמן והזדהם. היו צריכים להוציא אותי מהבידוד, להסיע אותי עם המיטה
דרך מסדרונות בית חולים לחדר הניתוח במחלקת אנגיו, בקצה השני של בית החולים, בכדי לשלוף
את ההיקמן מגופי. נשארתי רק עם הפורט. הוא היה מחובר לעירוי של נוזלים אינפוזיה
קבועה. ביום השמיני לאשפוז, במקלחת, בתנועת יד לא זהירה שלי, נתלש הצינור החיצוני
של הפורט והיו צריכים להתקין פורט חדש.
👈בכדי להוריד את המערכת החיסונית למינימום, הערו
לגופי כימותרפיה חזקה במיוחד. תוך יומיים התחיל השיער לנשור. אני לא חיכיתי
וביקשתי מעומר והוא סיפר את השיער. אבל אז החלה פריחה. פריחה שאף רופא לא הכיר. הרגליים
היו אדומות כאילו נשרפו באש חזקה. הרופאים החליטו שזו אלרגיה לכימותרפיה, אמנם
קיבלתי מיד תרופות נגד אלרגיה אבל הם לא ידעו איך להעלים את הפריחה. למזלי הפריחה
לא גרדה, לא שרפה ולא כאבה ולכן כמוצא אחרון הציעה ד"ר שפירא שיעל תיגש לבית
המרקחת ותקנה משחת דזיטין. זוהי משחה עם ריח נוראי. כאשר מורחים שכבה דקה על
הטוסיק הקטן של התינוק בקושי מריחים, אבל כשמורחים חצי שפופרת על הרגליים הארוכות
שלי, הסירחון נוראי ובחדר אטום כמו שלי, כבר עדיף להישאר עם הפריחה.
👈הייתי מחובר באופן קבוע לעירוי. קיבלתי נוזלים
בכמויות. בכדי לבדוק שלא נצברים נוזלים בגוף, חויבתי להטיל שתן לתוך מיכל, למדוד
את הכמות ולרשום בטבלה. במשך היום, כל שעה לבלות בשירותים זה דבר מטריד. בלילה
לעשות זאת זה כבר סיוט. "אני חייב גם לישון קצת. לא?". אני שואל את
ד"ר שפירא "מה הבעיה, תשים פנרוס ותישן כמו תינוק". "מה
זה?" אני שואל. "תבקש ותראה". באותו ערב, לפני השינה, אח הלילה
התורן התקין לי פנרוס ואכן ישנתי כמו תינוק, השתן זרם ונאסף למדידה בבוקר ואני
קמתי רענן. למחרת בערב הייתה אחות ולא אח וזה היה כבר מביך . . .
👈בכדי להגביר את התרבות תאי הדם הלבנים, להגביר את
תגובת המערכת החיסונית ולהגביר את ייצור נוגדנים המסייעים לכוון את הפעילות נגד
תאים סרטניים, מכניסים לגוף חומר שנקרא אינטרלוקין. פרוטוקול הניסוי של ה"טילים" קובע, שיש להוסיף לגוף חמש עשרה מנות במשך חמישה ימים, שלוש מנות ביממה. כמות החומר
בכל מנה נגזרת ממשקל הגוף ומקרה שלי, כזכור, לא הייתי רזה, למרות הדיאטה ששלחה לי
יעל הדיאטנית. כעשרים דקות לאחר הכנסת מנת האינטרלוקין בעירוי לגוף, הוא מתחיל
להגיב. הצופה מבחוץ רואה גוף רועד ברעידות עזות, כמו בשוק חשמלי. כששאלה אותי טל,
בתי, אחות עם ניסיון, מה הרגשתי? ניסיתי להסביר ולא הצלחתי. זוהי תחושה שהגוף מנסה
לצאת מתוך העור העוטף אותו, תחושה של מצוקה שאתה כלוא בתוך עצמך ואין לך לאן
לברוח, תחושה של כאבים קשים, איומים ונוראיים ולא ברור איזה סוג כאב זה. אפיזודת
הטיפול ותופעת הלוואי שלו אורכת עשרים דקות ולהירגע ממנו עוד שעתיים.
👈ביום שלישי, לאחר
שהמערכת החיסונית ירדה למינימום, הכניסו לגופי את הטילים ומיד גם את האינטרלוקין.
ד"ר רוני שפירא עמדה לידי והכניסה לעירוי נוגדי אלרגיה ומשככי כאבים כשראתה
איך הגוף שלי מגיב לאינטרלוקין. שתי אחיות החזיקו את הגוף שלי משני הצדדים, כדי
שלא אפול מן המיטה, כתוצאה מהזעזועים הבלתי נשלטים. ד"ר שפירא החליטה לדחות
את המנה השנייה למחר כשראתה את תוצאות בדיקות הדם ותגובת הגוף.
למחרת ביקשה טל
להיות ליד מיטתי, בכדי להרגיע ולעזור, בזמן קבלת המנה השנייה. שתי דקות לאחר
שהאינטרלוקין התחיל להרעיד את גופי, פרצה טל בבכי וברחה מהחדר. הטיפול השני היה
גרוע מהיום הקודם, הגוף הגיב בעליית מידות החום, תוצאות מדאיגות של בדיקות הדם
וחולשה כללית. שוב הוחלט לדחות את מתן המנה היומית השלישית למחר.
ביום חמישי, לאחר
מתן המנה השלישית וקבלת תוצאות בדיקות הדם, הודיעה לי רוני כי בשיתוף עם ד"ר
שכטר, ממקום חופשתו בספרד, הוחלט להפסיק את הטיפול. "מה באשר
לפרוטוקול?" אני מזדעק, "צריך עוד שתים עשרה מנות". רוני הסבירה לי
שהטיפול מסכן עד מאוד את הכליות שלי. ומוסיפה: "אם נמשיך תצטרך בקרוב דיאליזה . . ."
👈אוגוסט הוא חודש של חופשות. ד"ר שכטר טייל
בספרד, אבל דאג להיות מעודכן, ברמה אישית, בכל המתרחש בחדר האטום והמבודד של ניסוי
ה"טילים" בו שכבתי. יומיים לאחר הפסקת הניסוי חזר ד"ר שכטר לארץ וד"ר
שפירא יצאה לחופשה. טרם יציאתה לחופשה, בשבת בבוקר, היא הגיעה עם בתה התינוקת לבקר.
ד"ר שפירא ידעה שאני מאוכזב קשות מהפסקת הניסוי בטרם עת. רוני הביאה לי במתנה
את ספר קריאה עליו דיברנו יום קודם, היא ישבה איתי כשעתיים ודיברנו על הכול. היה
זה ביקור חולים ולא ביקור רופאים. אין רופאים כאלה.
הניסוי תם. ביום ראשון החלו להעלות בחזרה את
המערכת החיסונית. ביום שלישי יצאתי מהחדר האטום ועברתי מהיחידה המבודדת למחלקה האונקולוגית.
ביום חמישי, לאחר הפצרות רבות, הסכימו רופאי המחלקה, בשיתוף ד"ר שכטר, לשחרר
אותי הביתה. במקום אשפוז של חודש סיימתי, באכזבה רבה, אשפוז של שבועיים.
עברו שלושה שבועות, חזרתי לשגרה ובנוהל עשיתי
בדיקת סי.ט. וקבלת תוצאות כעבור שלושה ימים. ביום שני 14 בספטמבר, קבעתי להיפגש עם
יעל הדיאטנית ומיד לאחר מכן עם ד"ר שפירא. "תוכל להביא לי את התיק שלך
ממזכירות מכון אלה" ביקשה יעל. עליתי למכון והבאתי את תיק הקרטון עב הכרס
והמרופט. יעל פתחה את התיק כדי לרשום את התקדמות הדיאטה וכמעט התעלפה. "מה
קרה הפעם?" אני שואל. "דבר עם האונקולוגית שלך" היא אומרת
"הגיעו תוצאות הדימות, לי אסור לגלות". יעל יצאה לרגע מהחדר ואני פתחתי
את התיק. הדיאטה כבר לא חשובה לי, לקחתי את התיק ועליתי לחדר של ד"ר שפירא.
"מה את אומרת על זה?" אני שואל, ורוני
עוברת פתאום לאנגלית: it is too good
to be true" או במילים אחרות "אני לא מאמינה !!!"
הגידולים לא נעצרו, הגידולים לא קטנו, הגידולים פשוט נעלמו. הגוף נקי מסרטן!
==========
קישורים:
