ערד / שלום נוי

 סתיו 1983

חברת הנסיעות "גמא טורס" הייתה חברה קטנה שמשרדיה היו בקומה השמונה עשרה של מלון לרום (כיום מלון דן פנורמה) מול הדולפינריום בתל אביב. שמולי'ק פריהר הזמין אותי לפגישה ולארוחת צהריים במסעדת "אמא" בקומה הראשונה של המלון. שמולי'ק היה מנהל ההדרכה של החברה ובאותה עת לא הייתה לו עבודה רבה, כי רוב הטיולים לא התממשו ונשארו רק בתוך החוברת המהודרת של חברת גמא טורס.

"מה דעתך לעזוב את עבודתך במרכז הפדגוגי ולעבוד איתי בחברת גמא טורס ?", שאל.

"מה העבודה שאתה מציע לי ?", עניתי בשאלה.

"תהיה מנהל הפרויקטים של מחלקת ההדרכה!", כך שמוליק.

תחום התיירות מאוד קסם לי. לא עזבתי את המרכז הפדגוגי, אך במקביל, התחלתי לבצע הכנות לפרויקטים שונים ומוזרים שלא התממשו כמו: ארגון קבוצות לגלישת מצוקים באזור ים המלח, מסעות עם תרמילים מסביב למצדה, טיולי שטח ולינה בהיאחזות מצפה שלם ומצוקי דרגות וכו'.

בין שאר הפרוייקטים של החברה, החלטנו לפתוח קורס למלווי קבוצות לחו"ל. בכדי לפרסם שהקורס מקנה תעודה רשמית של מלווה קבוצות, פניתי לבית הספר לתיירות בבקשה לאשר את תוכנית הלימודים ואת הבחינות. עדה פרידמן, המנהלת הפדגוגית של בית הספר, דחתה את מתן התשובה לבקשתי עד לאחר בדיקת החומרים שהעברתי אליהם.

לאחר כחודש המתנה לתשובת משרד התיירות ובתשובה לפניות חוזרות ונשנות שלי, קיבלנו מעדה פרידמן הצעה מוזרה: המתנ"ס בעיירה ערד, הגיש בקשה לפתוח קורס מלווי קבוצות במתנ"ס. לבקשה צורפו שמות של כחמישים נרשמים המבקשים להשתתף בקורס והתחייבות לשלם את שכר הלימוד שלא היה כל כך זול. "מוכנים להרים את הכפפה ?" – שאלה עדה.

הרמנו.

נסענו לערד לסוף שבוע של מיונים, אשר בוצעו על ידי שמולי'ק פריהר, יפית מבי"ס לתיירות בתל אביב ועבדכם הנאמן. במיונים נשרו כעשרה נרשמים והקורס יצא לדרך. בין שאר התלמידים בקורס היו: מנהלת המרכז הפדגוגי המקומי וגיורא בן גרא שהיה אחראי בקיבוץ האון על כתיבת המקאמה המסורתית, אותה נהג לקרוא בחתונות שנערכו בקיבוץ וגם בחתונה שלנו. גיורא ומשפחתו עברו מהאון לערד בשל בעיות בדרכי נשימה של רותי אשתו של גיורא, כמו רבים מתושבי העיר.

עשיתי עסקה עם חברת המוניות בכפר סבא: אספו אותי מהמרכז הפדגוגי בכפר סבא, ביצענו עצירה לאיסוף מרצים בתל אביב, עצירה נוספת במפגש להב לרענון וקניית לשון וצלעות חזיר, המתנה ליד המתנ"ס בערד וחזרה בחצות הלילה הביתה. העמדתי תנאי לתחנת המוניות: רק מוניות מרצדס גדולות עם מיזוג אוויר חזק. פעמיים בשבוע, במשך כשנה, רבו בתחנת המוניות מי יזכה בהסעה שלנו. פעמיים בשבוע אספו אותי ואת הצידנית הריקה והחזירו אותנו עם צידנית מלאה בשר טעים שכה אהבנו.

לטקס פתיחת הקורס הגיעו מנכ"ל בית הספר לתיירות וכל הצוות הפדגוגי מירושלים וכן אנשי גמא טורס מתל אביב. לאחר מסכת  ברכות של המכובדים, העברתי הרצאת פתיחה בנושא: "תפקידו של מלווה הקבוצה במצבי לחץ". ישבתי בביתי ודמיינתי מצבים אבסורדיים אשר יכולים להתרחש בטיול בחו"ל וכיצד יש לפתור אותם. הוספתי להרצאה מעט קטעי הומור (בכל זאת, הרצאת פתיחה עם הרבה אורחים) וכך קניתי את לבם של המנכ"ל ושל עדה פרידמן, המנהלת הפדגוגית של בית הספר לתיירות.

רוב המרצים שגייסנו לפרוייקט היו נחמדים והנסיעה לערד ובחזרה עברה בנעימים, החלפנו סיפורים וחוויות ולעיתים נרדמנו והתעוררנו רק בהגיענו לביתנו. כך עברה במהירות שנה של לימודים, הקבוצה אהבה ללמוד ואנחנו אהבנו ללמד.

כך התחילה מערכת היחסים שלי עם בית הספר לתיירות, מערכת שנמשכה גם לאחר סיום הקורס בערד ולאחר עזיבתי את ה"פעילות" בחברת גמא טורס. ריכזתי במשך שנתיים שני מחזורים בסניף חיפה של ביה"ס לתיירות, ארגנתי וביצעתי בתל אביב השתלמויות קצרות למלווי קבוצות בנושאים מגוונים מיוון ועד יפן. גולת הכותרת היה קורס שנתי מיוחד (בשני מחזורים) בנושא "פרסום ויחסי ציבור במלונאות ותיירות". היה זה קורס מעולה אליו נרשמו רבים מבכירי העובדים והמנהלים של משרד התיירות.

סיום קורס פרסום ויחסי ציבור, יוני 1988, מימין יפית משמאל עדה

קיץ 2018

שנים רבות חלפו, עזבתי את הפעילות בעולם התיירות ונותקו הקשרים עם אנשי התחום. בחלוף השנים הפך העולם להיות וירטואלי ואני מופתע לקבל פנייה בפייסבוק: הצעה לחברות עם עדה פרידמן מירושלים. אישרתי בשמחה את החברות, ביקשתי ואף קיבלתי את מספר הטלפון שלה, ניהלנו שיחה ארוכה וקבענו פגישה לא וירטואלית בירושלים.

עדה אירחה אותנו בדירתם בדיור המוגן "מגדל נופים" אליו עברו עדה וינאי בעלה, המקום מדהים ביופיו ובמיקומו הצופה לנוף שכונת עין כרם. וכאילו לא חלפו שלושים שנה, ממשיכה עדה לעסוק בתחום התיירות: מתנדבת ביד בן צבי ויוזמת ומבצעת של הפרוייקט "תמונה באבן" ברחובות שכונת אוהל משה, ממול לשוק מחנה יהודה. לאחר שעדה ערכה לנו סיור מודרך ברחובות שכונת אוהל משה, ולאחר שקיבלנו הסבר על התמונות באבן ובעיקר של בני משפחתה, ישבנו לארוחת ערב קלה בית הקפה שבמתנ"ס השכונתי. "קפה הדרתא בלב העיר" הוא שמו של הפרוייקט הקהילתי, המופעל בהתנדבות על ידי נשות (המבשלות ואופות) ובני השכונה (הממלצרים) וכל ההכנסות מיועדות לקופת הקהילה ולפעילות השכונתית.

בעוד אנחנו נהנים מהמטעמים אשר מוגשים לשולחן, אנו מעלים זיכרונות משש שנות פעילותי בבית הספר לתיירות. "אתה יודע שהקורס בערד התחיל כבדיחה", כך עדה, "לא היה נעים לי לדחות את בקשתך, לקיים קורס בשיתוף פעולה עם חברה קטנה ולא מוכרת כ"גמא טורס". הצעתי לכם את ערד בידיעה ברורה שלא תקבלו את ההצעה ההזויה הזאת . . .".  

"בדיחה לא מוצלחת, מסתבר" אני מגיב "עובדה !".

=========

הערות וקישורים:

### גיורא בן גרא קורא את המקאמה המסורתית בחתונה המשולשת בקיבוץ האון

### שכונת אהל משה בויקיפדיה

### תמונה באבן – ירושלים

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

חו"ל וכו' / שלום נוי

יוני 1981

אסף, הבן הבכור שלנו, מסיים כיתה ח'. במסיבת הסיום אומר לי דוד אגמון, מנהל בית הספר, שהוא ממהר לעזוב את המסיבה - יש לו טיסה עם קבוצה כמדריך בחו"ל.

"אני לא מבין", כך הוא אומר לי, "למה אתה לא מתחיל להדריך, קח את הטלפון של שמולי'ק מ"הסתור" ותגיד שאני שלחתי  אותך".

שמולי'ק פריהר למד איתי באוניברסיטה. לא הייתי צריך את קשריו של דוד אגמון כדי להגיע אליו. נפגשנו במשרדי חברת "הסתור" והוא הזמין אותי מיד, למפגש הדרכה ממוקד לקראת ליווי קבוצות לרומניה. כל הישראלים טסים לרומניה ויש צורך דחוף במדריכים, הגעתי למפגש בגימנסיה הרצליה ולמדתי: איך משחדים במכס, במסעדות, בבתי המלון, בכניסות לאתרים וכו'. קחו אתכם הרבה מסטיקים, סיגריות, גרבי ניילון ודולרים, כך תדאגו להצלחת הטיול.

"זה לא בשבילי", אמרתי לשמולי'ק והחלטתי לוותר על קריירת המדריך בחו"ל.

שבועיים לאחר המפגש, הטלפון מצלצל ושמולי'ק שואל אם אני יכול לטוס למחרת היום ולהחליף מדריכה שחייבת לחזור ארצה מאתונה. למחרת הייתי באתונה, בירת יוון. אפרת סופר העבירה לי "קורס הדרכה" של מספר שעות איך מנהלים טיול. אפרת חזרה לארץ אחרי יום "חפיפה" ואני למדתי בדרך הקשה ולבד, במשך ששה מחזורים, בני שבוע כל אחד, איך להיות מדריך טיולים. כל שבוע הגיע מחזור חדש של נהגי אגד תיור והתהליך הקשה של לקבל קבוצה של "מומחים" לתיירות, לטייל בעיר העלובה והלא תיירותית, ולהצליח להחזירם למטוס עליזים ומרוצים – זה היה בית הספר לתיירות שלי.

לא פלא שכאשר חזרתי, הציע לי שמולי'ק להדריך בקורס מלווי קבוצות, בשיתוף עם בית הספר המרכזי לתיירות בירושלים. הקורס הראשון היה בערד. אני לימדתי את כל הנושאים הקשורים לארגון ומנהלה של הטיול. בעיקר התמקדתי בדרך בה מתגברים ומטפלים בתקלות במהלך הטיול. המצאתי תקלות דמיוניות וביחד הצענו דרכים להתגבר עליהן.

ארבע פעמים טיילתי בסקנדינביה.

בפעם הראשונה היה זה טיול פרטי ביחד עם דודו וחיה דהאן. היה זה טיול מאורגן בחלקו (הפיורדים בנורווגיה), פרטי בחלקו (בנהיגה במכונית פרטית בשבדיה) ומשפחתי בחלקו (דנמרק). התארחנו אצל דוד זמי, האח הצעיר של אבי.

במלחמת העולם השניה, עם גירוש היהודים מגרמניה לפולין, הועלה זמי על ידי הוריו על "רכבת ילדים", רכבת אשר הבריחה ילדים מגרמניה לדנמרק. בדנמרק הסתירו אותם מפני הנאצים אצל משפחות בכפרים. למשפחה שהסתירה את זמי היתה בת יחידה, זמי התאהב ברות, הבת, ולימים התחתנו.

התארחנו אצל זמי ורות בדירתם בקופנהגן. הם גרו בקומה השלישית, מול בית העלמין העירוני הקטן והמטופח. זמי ורות ארחו אותנו כמנהג המסורת הדנית: ארוחות כבדות ובעיקר שתיה חריפה. לעולם לא נשכח את ארוחת הערב המקומית שבישלה למעננו בתם היחידה, רגיצה, בדירתה הקטנטונת בעליית הגג. אי אפשר לשכוח את ה"סאקי" (משקה חריף על בסיס אורז) אשר זמי הכין בעצמו ובעיקר ואת הבקבוק הריק של הוויסקי שהבאנו להם כמתנה מחנות הדיוטי-פרי ושהוא ורות חיסלו תוך יומיים. 

נחתנו בקופנהגן מוקדם בבוקר, לאחר לילה ללא שינה. זמי ורות אספו אותנו בנמל התעופה ולקחו אותנו לקנות מצרכים לארוחת הבוקר. בארוחה שכנע אותנו זמי לטעום מהסאקי שהכין. לא רצינו להעליב ושתינו. לאחר כוסית אחת קטנה של סאקי גם פסל בתולת הים בנמל קופנהגן נראה שונה.

יעל, זמי, רות ובתולת הים הקטנה

בפעם השניה הוזעקתי על ידי שמולי'ק להדריך קבוצה, בזמן מלחמת לבנון השניה. המדריך שתוכנן לצאת עם הקבוצה לסקנדינביה היה במילואים והוא שכנע אותי לצאת במקומו. היה זה טיול עם תקלות רבות: אוטובוס שהתקלקל בשבדיה בדרך לשטוקהולם. נהג האוטובוס שזוהי לו הפעם הראשונה לנהוג באוטובוס מטיילים, עד אז נהג רק משאיות כבדות. זוהי גם הסיבה שהוא טעה טעויות רבות בדרך. מדריכה מקומית שלא הגיעה והיה צורך להטיס מחליפה מקופנהגן לשטוקהולם. ועוד תקלות רבות קטנות כגדולות.

האווירה בסקנדינביה הייתה אנטי ישראלית בשל המלחמה, אבל הטיול היה מוצלח ביותר. בין הנוסעים היו שני נערים שעזרו לי מאוד בעבודות הטכניות ובנשיאת המזוודות. שני נערים שזה היה טיול בר המצווה שלהם, בנים לשני זוגות שאחד מהם היו חניתה ואיציק לנדוי מרעננה. איציק לא התעניין בטיול, לא שם הארץ ולא שם העיר, מה שעניין אותו היה אוכל, שינה וקזינו. עברו שלושים שנה ונפגשנו בטיפולי כימותרפיה במחלקה האונקולוגית בתל השומר. איציק המשיך לא להתעניין, הפעם לא התעניין בפרטי המחלה והטיפולים. לימים, חניתה פחדה לספר לנו על מותו של איציק וכאשר נודע לנו באנו לבקר אותה זמן רב לאחר השבעה, סיפרה כי כך נהג עד יומו האחרון.

בפעם השלישית נסעתי עם קבוצה של גיל הזהב. לקבוצה הצמידו אחות, למקרה הצורך. היה זה טיול קל ונעים, לאחות לא הייתה עבודה כלל, אבל אני הייתי צריך להרגיע את האחות חסרת המנוחה. היא הייתה עסוקה בקניות ומאחר ואף למדה הדרכת טיולים הייתה עסוקה בלחנך את הנוסעים.

הטיול הרביעי היה טיול מיוחד בכדי ללמד באמצעותו בקורס מלווי קבוצות: טיול כל התקלות האפשריות. היה זה טיול מקיף ומודולרי שכלל: טיסה למוסקבה, רכבת לילה מפחידה ממוסקבה לסנט פטרבורג, אוטובוס רוסי מקרטע מסנט פטרבורג להלסינקי שבפינלנד, טיול מקומי בהלסינקי, שינוי השייט לאניית פאר הגדולה בעולם לשטוקהולם, אוטובוס שטעה והגיע לנמל אחר בשטוקהולם, שייט מסובך בפיורדים של נורווגיה, טיול בדנמרק וטיסה ישירה חזרה לארץ.

כל התקלות הדמיוניות שהמצאתי באותו קורס מדריכים בערד התממשו בטיול הזה. מתקלות קטנות של עיכוב נוסעים בשדה התעופה של מוסקבה, אוטובוס מקולקל בדרך, מזגנים שאינם פועלים, מסעדות ללא לחם ושאר מוצרי יסוד ועד התנפלות וחטיפת ארנק בתחנת הרכבת, רכבת תקועה בדרך, משאית מתהפכת על מכולת המזוודות שלנו בזמן השייט ושיא השיאים: מותה של אחת הנוסעות.

לא פלא שגם הטיסה חזרה לארץ לא הייתה טיסה ישירה מקופנהגן, כמתוכנן, אלא טיסת המשך ארוכה ומפרכת דרך הלסינקי.

החלטתי לוותר, הפעם באופן סופי, על קריירת מדריך בחו"ל.

==========

קישורים:

### הטיול הראשון לסקנדינביה - 1979

### הדרכת קבוצות בחו"ל

### לרשימת כל הסיפורים