יום חמישי. פגישה שניה של הסדנה "לכתוב את עצמי".
אני מזמין מונית ב"גט טקסי". מקבל אישור שהנהג יוסף, אוהב לדבר על פוליטיקה ויגיע עוד שלוש דקות. יורד לרחוב ומחכה בשמש היוקדת ואז האפליקציה מודיעה לי שיוסף ביטל את הנסיעה. לא ידעתי שיש אופציה כזאת. האפליקציה שואלת אם לחפש נהג אחר, אני מאשר. הנהג שי יגיע עוד שמונה דקות ואתו אפשר לדבר על טניס. מחכה בשמש, אין צל ליד הבית, שי מגיע ונוסע במהירות מטורפת. אפילו כשניסיתי לדבר איתו על טניס לא נרגע. אני לא מבין דבר וחצי דבר בטניס אבל מיזוג האוויר במונית היה נפלא.
מגיע ראשון לכתובת של המקום החדש והקבוע (והמהמם !!) ששלחה עדי. מוצא את רענן ועומר על הרצפה מנסים להרכיב מאוורר תעשייתי גדול ללא הצלחה. מגיעות שתי בנות ומציעות את עזרתן (יש לנו ידיים טובות – כך הן טוענות) – גם הן לא מצליחות. חדר הכיתה (הלא מהמם) הופך לסאונה. עומר יוצא לחפש מקום לימוד חלופי.
השיעור מתחיל בהערות ביקורת כלליות על הסיפורים שכתבנו: להרבות בפסקאות, למעט במרכאות, לא להשתמש בשלוש נקודות, לא בסימני שאלה ולא בסימני קריאה, להיזהר לא לסטות לשביל צדדי. את הביקורת האישית על הסיפורים נקבל בדוא"ל עוד הערב, אחרי הסדנה.
עומר חוזר עם מקום חלופי בחנות נעליים הסמוכה, יש שם מיזוג אוויר טוב. לוקחים את הכיסאות ונודדים. בפסג' נושבת רוח נעימה. מוותרים על חנות הנעליים ומתנחלים ליד השולחנות של מסעדת ההמבורגרים הנטושה. השמש שקעה – חוזרים לכיתה כי חייבים לראות קטעי סרטים. הפסקה וכתיבת טקסט על שריטה אישית. אני אוכל את הכריך שהכינה יעל, אשתי, וכותב טקסט קצר על 'אוכל לא זורקים':
יוצא לשביל צדדי. {'אוכל לא זורקים' – כמה פעמים שמענו את המשפט הזה. אני מנסה להיזכר מתי, איפה וממי שמעתי אותו, את אותו משפט, לראשונה. בבית ילדותי, בית עני בתקופת הצנע, בטוח לא: לא היה מה לזרוק.
נראה לי, שבשלב כלשהו בחיי, פשוט מצאתי את המשפט, אימצתי אותו והצמדתי אותו ל"אמא ז"ל תמיד אמרה ש" + גלגול עיניים לשמיים + הוספת פנייה ישירה לשמים: "נכון אמא" ?
עכשיו אני יכול לנגב את הצלחת כמו שאני אוהב ולהמשיך עם השריטה שלי, בלי שאיש או אישה (ובעיקר אישתי) יעירו לי}. חזרה משביל צדדי. אוכל את הכריך עד הפירור האחרון.
הסדנה נמשכת. שיעורי בית: לכתוב ולשלוח סיפור על "ממה הייתי שמח להיפטר". הסדנה נגמרת.
יוצא לרחוב ומזמין מונית בגט. האפליקציה מחפשת, ממשיכה לחפש, מרחיבה את החיפוש. עוברות עשרים דקות. אתה עוד שם ? שואלת האפליקציה, להמשיך את החיפוש ? אני מאשר. עוברות עוד עשרים דקות, חיפוש המונית נמשך. אני מחליט ללכת לכיכר ולמצוא מונית חולפת ואז האפליקציה מודיעה בשמחה, שאחמד יגיע לקחת אותי עוד שתי דקות לא מפרטת על מה אפשר לדבר אתו וטוב שכך.
נכנס הביתה גמור מעייפות ואומר ליעל: עברתי ערב מטורף בחום נוראי, אני חייב להתקלח. אני צריך לכתוב על משהו שהייתי שמח להיפטר ממנו, תעזרי לי ותחשבי על משהו עד שאצא מהמקלחת.
- אני לא צריכה לחשוב, יורה יעל בלי לחשוב לרגע, תיפטר מחוסר היכולת שלך לקבל ביקורת.
- אני (שלושה סימני שאלה), אני מזדעק, לי אין יכולת לקבל ביקורת (שלושה סימני שאלה ושלושה סימני קריאה).
- אתה רואה, זה סימן שאתה לא יכול לקבל ביקורת, היא חוגגת.
נכנסתי ללופ. איך יוצאים ממנו, אני תוהה. כאן הולך ומתפתח ריב. אני נכנס להתקלח.
כל החיים שלי אני עובד ופועל בשירות הציבורי, חשוף לביקורת וגם מקבל המון ביקורת, טובה ורעה, אבל תמיד אני מתייחס, מגיב ובדרך כלל מקבל, בעיקר את הביקורות הטובות.
- שישים שנה אנחנו ביחד ורק עכשיו נזכרת להגיד לי שאני צריך להיפטר מחוסר היכולת הזאת, אני אומר לה בצאתי מהמקלחת, תני לי דוגמא. בעצם לא, אני מותש ועייף והולך לישון. נדבר בבוקר.
בבוקר אני מחכה במיטה עד ששומע את טריקת הדלת. יעל הלכה לשיעור התעמלות. נכנס למטבח ומוצא פתק: אל תחכה לי, אני הולכת עם חברות לשתות קפה אחרי ההתעמלות. הנה רשימה של שש ביקורות וזה רק מהשבוע האחרון. אני קורא את הרשימה. היא צודקת. חלק מהמקרים התפתחו אפילו לריב של ממש.
תובנה: יש לי יכולת אדירה ומוכחת לקבל ביקורות מכל העולם (ואשתו) אבל, אין לי יכולת לקבל ביקורת מאשתי. אני נזכר במה שאמר לי אבי ז"ל, לפני המון שנים: "תמיד תגיד לה: כן, יקירתי ותעשה מה שאתה רוצה". יצאתי מהלופ.
מתיישב ליד המחשב לקרוא את הביקורת שכתבו רענן, עומר ועדי על הסיפור מהשבוע שעבר.
==========
