ודאי תשאלו: למה החלטת לכתוב עליו? למה דווקא מכל הדודים והדודות במשפחה בחרת את הדוד השקט ביותר, הצנוע והנחבא אל הכלים, הדוד שאיש לא שמע את שמו?
והתשובה
מאוד פשוטה: לדעתי, צריך להאיר במיוחד דווקא את אלה, כי כל האחרים עושים את המלאכה
בעצמם.
הוריו
של ראובן, חיה חוֹילֶה (לבית קארפ) ואברהם גלבנד, נולדו וגרו בעיירה סקאלאט. סקאלאט
נוסדה במאה ה-16 כעיר פרטית של האצולה הפולנית, כשלושים ק"מ ממזרח לעיר
הגדולה טרנופול. עם חלוקת פולין בשנת 1772 סופחה לגליציה האוסטרית ובין שתי מלחמות
העולם הייתה בשטח פולין העצמאית. יהודים התיישבו בסקאלאט מתחילת המאה ה-17 ובשנת
1890 הגיע מספר היהודים בעיר ל-3,250 והם היו 55% מכלל תושבי המקום.
חיה
ואברהם התחתנו ונרשמו לנישואין ברבנות המקומית, אולם לא נרשמו אצל השלטונות בעיר המחוז
טרנופול.
לפני
שש שנים, באביב 2017 נסענו, יעל ואני לוורשה בירת פולין. קבענו פגישה עם מרתה
מ"המכון ההיסטורי היהודי עמנואל רינגלבלום". הכנו רשימה של
שמות משפחה במטרה לקבל מידע להעשרת עץ המשפחה, אותו אני מאוד מטפח. ביקשנו ממרתה למצוא לנו מידע לגבי צאצאיה של חיה גלבנד (שמה השני של יעל הוא חיה ואחיה אבי נקרא על שמו של
אברהם גלבנד – סבא וסבתא שלהם).
"ברישומי
הלידה של חיה מופיעות רק שתי בנות: לאה וטובה גלבנד", כך מרתה.
"לא
יכול להיות, האח הבכור ראובן חייב להופיע ברישומי הלידה", אנחנו מתקוממים.
מרתה
שואלת ומסבירה: "במקרים רבים, כאשר בני זוג לא נרשמים אצל השלטונות כנשואים,
רישום הילדים הוא בשם משפחת האם".
מרתה מחפשת מידע על "חיה קארפ" ומוצאת את תעודת הלידה של ראובן קארפ שנולד ביום ראשון 12 בפברואר 1905.
"ידעתם שראובן לא היה הבכור?" היא מוסיפה מידע "הבת
הבכורה הייתה רגינה קלרה שנולדה שנה לפני ראובן, אבל נפטרה בגיל צעיר מאוד והיא
ילדה בת ארבע. כשהיה ראובן בן שנה נולד לו אח בשם יעקב נתן הלל שנפטר כתינוק בן
שנתיים. כשהיה ראובן בן ארבע נולד לו אח נוסף שנפטר גם הוא כתינוק בן עשרה חודשים.
כל ארבעת הילדים נרשמו בשם המשפחה של חיה ורק שתי הבנות הקטנות נרשמו בשם האב".
היינו
בהלם. חזרנו הביתה ושאלנו את בני משפחת קארפ הזקנים שנותרו עדיין בחיים – הידעתם?
"יש דברים שלא מדברים עליהם", ענו לנו. סודות משפחה.
עם מותה של רגינה קלרה הפך ראובן להיות הבן
הבכור. אחיותיו הצעירות לאה (לוניה) וטובה (גוסטה) שנולדו בהפרש של שנתיים זו מזו
היו צעירות ממנו בשבע שנים. חיה, אם המשפחה שילדה שישה ילדים ורק שלושה נשארו
בחיים, נפטרה בגיל ארבעים והשאירה אחריה שתי ילדות צעירות יתומות מאם וזמן קצר אחר כך גם מאביהן שנפטר גם הוא. לוניה שהייתה
בת שתים עשרה ואחותה בת העשר גידלו זו את זו. ואילו ראובן שהיה כבר בחור צעיר היה
פעיל בתנועת "הנוער הציוני" דרכה גם עלה לישראל. מאוחר יותר הלכו בדרכו גם שתי
אחיותיו.
תנועת
"הנוער הציוני" בעיירה סקאלאט הייתה תנועה מאוד חדורת מטרה – עליה לארץ
ישראל. בכדי לעלות לישראל צריך היה לקבל סרטיפיקט משלטונות אנגליה ובכדי לנצל את
אישור העלייה, זיווגו בתנועת "הנוער הציוני" זוגות וערכו נישואים
פיקטיביים. בדרכו לנמל, בעיר המחוז טרנופול, "חתנו" את ראובן לצילה בת הניה מייזלמן,
אך מיד עם הגיעם לארץ נפרדו דרכיהם. את הסוד הזה ידענו, סוד הנישואים הפיקטיביים, אבל לא סיפרנו לאיש.
ראובן הגיע לארץ ישראל בסוף שנת 1939 ונשלח לעבוד בפרדסי מגדיאל וגני עם. שם פגש את גוסטי קופרמן שגרה עם הוריה בכניסה לגני עם. השניים התחתנו וגרו בבית הוריה של גוסטי. לאחר חתונתם קנה ראובן צמד סוסים ועגלה והפך להיות מוביל, בעיקר של חומרי בניה, אבל שמח גם לעסוק בהעברות דירה. בין הובלה להובלה, הצטרף ראובן ל"פרלמנט הבלגולס" (בעלי העגלות), שישב בבית הקפה במרכז רמתים.
לימים עלו שתי אחיותיו של ראובן לארץ. אחותו לוניה ובעלה עזבו את קיבוץ "תל יצחק" שנוסד ע"י תנועת "הנוער הציוני" ועברו לגור במעונות
העובדים בפנימייה החקלאית "מוסינזון", שנוסדה אף היא ע"י תנועת "הנוער הציוני", בכניסה למגדיאל. ראובן אהב מאוד את
אבי בנה של אחותו ושנים אחר כך אהב הרבה יותר את יעל בתה.
לפני שעלה לישראל, שינה ראובן את שם משפחתו לשם אביו: גלבנד. משפחת לוניה אדלמן
ומשפחת ראובן גלבנד גרו במרחק הליכה ואכן הרבו לבקר אלה את אלה. לעיתים קרובות,
בעיקר בשבתות יפות, נהגו שולקו, לוניה ויעל (אבי התחמק) לטייל דרך הפרדסים של וירה
שרון (אמא של אריק), לביתם של דוד ראובן השמח ודודה גוסטי הנרגנת, לשבת על המרפסת ולנשום אוויר
פרדסים צח.
משפחת
קופרמן עלתה לארץ מגרמניה, ההורים ושלושת ילדיהם. שלושת הילדים התחתנו, האח והאחות
של גוסטי קבעו ביתם ברמתים ואילו גוסטי גרה בבית ההורים שלה, עד שהלכו לעולמם. הייתה
זאת משפחה יקית לכל דבר ועניין. כאשר הגיעו אורחים כיבדה אותם בקפה ועוגה כמקובל
אצל היקים. "הבעיה הייתה" סיפרה יעל "שגוסטי לא ידעה לאפות והעוגה
שהגישה הייתה בלתי אכילה. כאשר גוסטי סובבה את הראש, נהגתי לכבד את החתולה שלהם
בעוגה מעשה ידיה של בעלת הבית". סוד משפחתי נוסף.
ראובן
היה גבר גדול שאהב לאכול. בישיבת העגלונים והנהגים בבית הקפה, נהג לאכול ולהאכיל. לא
פעם כשחלפתי ברחוב היה קורא לי ומזמין לו ולי, כריך משתי פרוסות עבות של לחם שחור ובתווך
שכבת חמאה ונקניק פרוס לא דק. לזאת צרף כוסית קוניאק ולא הניח לי עד שסיימתי את הכיבוד ה"קל" ועד שהלכנו לחנות
הממתקים הסמוכה שם קנה כמה חופנים של ממתקים, "זה ליָעוֹלֶק, לא בשבילך", אמר
וחזר לפרלמנט.
"אני
לא מבינה" אמרה גוסטי כשישבו שתי המשפחות בשבת, על המרפסת, "רובנצ'וּק
אוכל כל כך מעט ולא יורד במשקל". ראובן חייך ולא אמר דבר. עוד סוד משפחתי?
יעל,
או יעולק, כפי שנהג דוד ראובן לקרוא לה, ילדה את אסף בנה הבכור בעיצומו של חורף קר
וסוער. בהפוגה בין מטר למטר, עצרה בפתח החצר שלנו העגלה הרתומה לסוסים של הדוד ראובן
ועליה, מכוסה בברזנט, מיטת תינוק גדולה ומפוארת. "בוא תעזור לי להכניס את
המיטה" קורא לי ראובן. "תגיד, השתגעת? מי נותן מתנה יקרה כל כך?"
אני כועס. "זה לא מתנה" אומר ראובן, "את המתנה תקבלו בברית ביום
ראשון ותשמור את זה בסוד, בעיקר שגוסטי לא תדע". עלה על העגלה ו"דיו
לסוסים" אמר. ואכן, ביום ראשון בברית המילה של אסף, שנערכה בהדר, הביאו ראובן
וגוסטי מתנה: חליפת תינוק עלובה אותה סרגה דודה גוסטי ואותה לא לבש אסף, אפילו פעם אחת.
ראובן נפטר ב-4 במאי 1976 וגוסטי נפטרה חמישה חודשים אחריו ב-17 בספטמבר אותה שנה. האם זה סודה של אהבה ללא גבולות?
קראתי
פעם שסודות בטלים אם בעלי הסוד הולכים לעולמם. לפיכך בטלים כל הסודות שסיפרתי כאן, כי ככל הידוע לי - כל בעלי הסוד הלכו לעולמם, גם החתולה.
==========
