ערד / שלום נוי

 סתיו 1983

חברת הנסיעות "גמא טורס" הייתה חברה קטנה שמשרדיה היו בקומה השמונה עשרה של מלון לרום (כיום מלון דן פנורמה) מול הדולפינריום בתל אביב. שמולי'ק פריהר הזמין אותי לפגישה ולארוחת צהריים במסעדת "אמא" בקומה הראשונה של המלון. שמולי'ק היה מנהל ההדרכה של החברה ובאותה עת לא הייתה לו עבודה רבה, כי רוב הטיולים לא התממשו ונשארו רק בתוך החוברת המהודרת של חברת גמא טורס.

"מה דעתך לעזוב את עבודתך במרכז הפדגוגי ולעבוד איתי בחברת גמא טורס ?", שאל.

"מה העבודה שאתה מציע לי ?", עניתי בשאלה.

"תהיה מנהל הפרויקטים של מחלקת ההדרכה!", כך שמוליק.

תחום התיירות מאוד קסם לי. לא עזבתי את המרכז הפדגוגי, אך במקביל, התחלתי לבצע הכנות לפרויקטים שונים ומוזרים שלא התממשו כמו: ארגון קבוצות לגלישת מצוקים באזור ים המלח, מסעות עם תרמילים מסביב למצדה, טיולי שטח ולינה בהיאחזות מצפה שלם ומצוקי דרגות וכו'.

בין שאר הפרוייקטים של החברה, החלטנו לפתוח קורס למלווי קבוצות לחו"ל. בכדי לפרסם שהקורס מקנה תעודה רשמית של מלווה קבוצות, פניתי לבית הספר לתיירות בבקשה לאשר את תוכנית הלימודים ואת הבחינות. עדה פרידמן, המנהלת הפדגוגית של בית הספר, דחתה את מתן התשובה לבקשתי עד לאחר בדיקת החומרים שהעברתי אליהם.

לאחר כחודש המתנה לתשובת משרד התיירות ובתשובה לפניות חוזרות ונשנות שלי, קיבלנו מעדה פרידמן הצעה מוזרה: המתנ"ס בעיירה ערד, הגיש בקשה לפתוח קורס מלווי קבוצות במתנ"ס. לבקשה צורפו שמות של כחמישים נרשמים המבקשים להשתתף בקורס והתחייבות לשלם את שכר הלימוד שלא היה כל כך זול. "מוכנים להרים את הכפפה ?" – שאלה עדה.

הרמנו.

נסענו לערד לסוף שבוע של מיונים, אשר בוצעו על ידי שמולי'ק פריהר, יפית מבי"ס לתיירות בתל אביב ועבדכם הנאמן. במיונים נשרו כעשרה נרשמים והקורס יצא לדרך. בין שאר התלמידים בקורס היו: מנהלת המרכז הפדגוגי המקומי וגיורא בן גרא שהיה אחראי בקיבוץ האון על כתיבת המקאמה המסורתית, אותה נהג לקרוא בחתונות שנערכו בקיבוץ וגם בחתונה שלנו. גיורא ומשפחתו עברו מהאון לערד בשל בעיות בדרכי נשימה של רותי אשתו של גיורא, כמו רבים מתושבי העיר.

עשיתי עסקה עם חברת המוניות בכפר סבא: אספו אותי מהמרכז הפדגוגי בכפר סבא, ביצענו עצירה לאיסוף מרצים בתל אביב, עצירה נוספת במפגש להב לרענון וקניית לשון וצלעות חזיר, המתנה ליד המתנ"ס בערד וחזרה בחצות הלילה הביתה. העמדתי תנאי לתחנת המוניות: רק מוניות מרצדס גדולות עם מיזוג אוויר חזק. פעמיים בשבוע, במשך כשנה, רבו בתחנת המוניות מי יזכה בהסעה שלנו. פעמיים בשבוע אספו אותי ואת הצידנית הריקה והחזירו אותנו עם צידנית מלאה בשר טעים שכה אהבנו.

לטקס פתיחת הקורס הגיעו מנכ"ל בית הספר לתיירות וכל הצוות הפדגוגי מירושלים וכן אנשי גמא טורס מתל אביב. לאחר מסכת  ברכות של המכובדים, העברתי הרצאת פתיחה בנושא: "תפקידו של מלווה הקבוצה במצבי לחץ". ישבתי בביתי ודמיינתי מצבים אבסורדיים אשר יכולים להתרחש בטיול בחו"ל וכיצד יש לפתור אותם. הוספתי להרצאה מעט קטעי הומור (בכל זאת, הרצאת פתיחה עם הרבה אורחים) וכך קניתי את לבם של המנכ"ל ושל עדה פרידמן, המנהלת הפדגוגית של בית הספר לתיירות.

רוב המרצים שגייסנו לפרוייקט היו נחמדים והנסיעה לערד ובחזרה עברה בנעימים, החלפנו סיפורים וחוויות ולעיתים נרדמנו והתעוררנו רק בהגיענו לביתנו. כך עברה במהירות שנה של לימודים, הקבוצה אהבה ללמוד ואנחנו אהבנו ללמד.

כך התחילה מערכת היחסים שלי עם בית הספר לתיירות, מערכת שנמשכה גם לאחר סיום הקורס בערד ולאחר עזיבתי את ה"פעילות" בחברת גמא טורס. ריכזתי במשך שנתיים שני מחזורים בסניף חיפה של ביה"ס לתיירות, ארגנתי וביצעתי בתל אביב השתלמויות קצרות למלווי קבוצות בנושאים מגוונים מיוון ועד יפן. גולת הכותרת היה קורס שנתי מיוחד (בשני מחזורים) בנושא "פרסום ויחסי ציבור במלונאות ותיירות". היה זה קורס מעולה אליו נרשמו רבים מבכירי העובדים והמנהלים של משרד התיירות.

סיום קורס פרסום ויחסי ציבור, יוני 1988, מימין יפית משמאל עדה

קיץ 2018

שנים רבות חלפו, עזבתי את הפעילות בעולם התיירות ונותקו הקשרים עם אנשי התחום. בחלוף השנים הפך העולם להיות וירטואלי ואני מופתע לקבל פנייה בפייסבוק: הצעה לחברות עם עדה פרידמן מירושלים. אישרתי בשמחה את החברות, ביקשתי ואף קיבלתי את מספר הטלפון שלה, ניהלנו שיחה ארוכה וקבענו פגישה לא וירטואלית בירושלים.

עדה אירחה אותנו בדירתם בדיור המוגן "מגדל נופים" אליו עברו עדה וינאי בעלה, המקום מדהים ביופיו ובמיקומו הצופה לנוף שכונת עין כרם. וכאילו לא חלפו שלושים שנה, ממשיכה עדה לעסוק בתחום התיירות: מתנדבת ביד בן צבי ויוזמת ומבצעת של הפרוייקט "תמונה באבן" ברחובות שכונת אוהל משה, ממול לשוק מחנה יהודה. לאחר שעדה ערכה לנו סיור מודרך ברחובות שכונת אוהל משה, ולאחר שקיבלנו הסבר על התמונות באבן ובעיקר של בני משפחתה, ישבנו לארוחת ערב קלה בית הקפה שבמתנ"ס השכונתי. "קפה הדרתא בלב העיר" הוא שמו של הפרוייקט הקהילתי, המופעל בהתנדבות על ידי נשות (המבשלות ואופות) ובני השכונה (הממלצרים) וכל ההכנסות מיועדות לקופת הקהילה ולפעילות השכונתית.

בעוד אנחנו נהנים מהמטעמים אשר מוגשים לשולחן, אנו מעלים זיכרונות משש שנות פעילותי בבית הספר לתיירות. "אתה יודע שהקורס בערד התחיל כבדיחה", כך עדה, "לא היה נעים לי לדחות את בקשתך, לקיים קורס בשיתוף פעולה עם חברה קטנה ולא מוכרת כ"גמא טורס". הצעתי לכם את ערד בידיעה ברורה שלא תקבלו את ההצעה ההזויה הזאת . . .".  

"בדיחה לא מוצלחת, מסתבר" אני מגיב "עובדה !".

=========

הערות וקישורים:

### גיורא בן גרא קורא את המקאמה המסורתית בחתונה המשולשת בקיבוץ האון

### שכונת אהל משה בויקיפדיה

### תמונה באבן – ירושלים

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

ציפורים / שלום נוי

קיץ 1965

עזבנו את קיבוץ האון ומיד התחלתי לעבוד כמורה בבית ספר "הדר", בית ספר לחינוך מיוחד בהוד השרון. יעל שובצה לעבוד בבית ספר זה, לאור ניסיונה כמורה למלאכה בחינוך המיוחד בטבריה. מנהל בית הספר שמע שאני מחפש עבודה ומיד הציע לי לחנך את כיתות ז'-ח' בבית הספר. קיבלתי את התפקיד למרות שלא היתה לי תעודת הוראה, אך התחייבתי להשלים את בחינות הסמכה להוראה תוך שנתיים וכך היה.

כמורה מתחיל, הציעו לי להשתמש בעזרי הלימוד שמציעה המרכזיה הפדגוגית, אשר שכנה בקומה השניה של בית ספר כפר מל"ל. "בית הספר לילדי העובדים ע"ש יוסף אהרונוביץ'", זה היה שמו הרשמי של בית הספר אשר שכן ביישוב הקטנטן כפר מל"ל, אולם הכל קראו לו בית ספר כפר מל"ל. היה זה בית הספר בו למדתי ומנהל המרכזיה הפדגוגית, אליעזר כהן, היה מחנך הכיתה שלנו מכיתה ז' עד כיתה ח'. עם צאתו של אליעזר כהן לגמלאות הוא קיבל, במשרה חלקית את ניהול המרכזיה הפדגוגית.

  

מורי בית ספר כפר מל"ל, יושב במרכז: אליעזר כהן

בסיום שנת הלימודים הראשונה שלי, פנה אלי אליעזר כהן וביקש ממני לעזור לו, להעביר את המרכזיה הפדגוגית מכפר מל"ל להוד השרון ובהמשך לעבוד, במשרה חלקית, בשעות אחה"צ, בתפקיד יועץ פדגוגי. בעת העברת המרכזיה למשכנה החדש, נתקלנו בבעיה קשה: איך מעבירים, מבלי לפגוע, את האוסף הנדיר של אליעזר שמאלי.

אליעזר שמאלי היה מורה ומנהל בית ספר כפר מל"ל וכשאני התחלתי ללמוד שם, הפך להיות מפקח על בתי הספר בשרון. אנחנו, תלמידי בית ספר כפר מל"ל, הכרנו את שמו כסופר מפורסם שכתב ספרים רבים, כתב סיפורים רבים אשר התפרסמו במקראות לבתי הספר ואשר את חלקם למדנו בשיעורי ספרות. אולם בעיקר הכרנו את אוסף הציפורים המפוחלצות, קני הציפורים וביצי הציפורים וכן דגמים יפים ורבים של עזרי הוראה, אותם תרם אליעזר שמאלי למרכזיה הפדגוגית. אליעזר שמאלי גר קרוב מאוד לבית הספר ובתו הצעירה תמר למדה אתנו בכיתה.

בזהירות רבה ובמשך שעות עבודה רבות העברנו את האוסף הנדיר למבנה בהוד השרון. שנתיים עברו, אליעזר כהן נאלץ לפרוש ואני זכיתי במכרז לניהול המרכזיה, אשר לימים שינתה את שמה ממרכזיה פדגוגית למרכז פדגוגי או בקיצור: מרפ"ד.

עיריית כפר סבא מאוד רצתה את המרכז הפדגוגי בתחומה, היא אף הציעה לאגף המרפ"דים במשרד החינוך, לשכן את המרפ"ד באגף מיוחד שיוקצה לכך, בהיכל התרבות העירוני העומד להיפתח. הלחץ עשה את שלו והמרכז הפדגוגי הועבר מהוד השרון למבנה זמני בכפר סבא. היה לנו ניסיון בהעברת דירה והאוסף של שמאלי הועבר בשלמות ולא ניזוק כלל.

היכל התרבות של כפר סבא נבנה כמבנה מפואר ומהודר. אדריכלים ומעצבי פנים תכננו כל פינה בהיכל והקפידו על כל פרט. ראש העיר, זאב גלר, ביקר במקום כמעט כל יום, פיקח על העבודה והיה מעורב בכל דבר. המרכז הפדגוגי היה ראשון להיכנס להיכל וראש העיר פסק: אוסף שמאלי לא ייכנס להיכל. "הפוחלצים, הקנים וביצי הציפורים לא מתאימים למקום מפואר כמו היכל התרבות", טען ראש העיר. פרצה מלחמת עולם ביני לבין ראש העיר, מלחמה שהגיעה עד צמרת משרד החינוך.

בצר לי, חיפשתי ומצאתי את אליעזר שמאלי שעבר להתגורר בדיור מוגן ברמת אביב. "אתה יכול לחלק את האוסף לבתי ספר בעיר", אמר, "אבל, יש באוסף ציפור נדירה: עורב לבקן, אותה תדאג להעביר לאוניברסיטת תל אביב". בצער רב פירקנו את אוסף הציפורים וחילקנו בין בתי הספר, את העורב האלבינו, העברתי לאוניברסיטת תל אביב והמלחמה ביני לבין זאב גלר נסתיימה.

שנים עברו, בתוקף תפקידי כמנהל פנימיית עלומים, הזדמנתי לדיור המוגן ברמת אביב. במסדרון, ממהר לחדר האוכל, ראיתי מולי את אליעזר שמאלי.

"אתה זוכר אותי?", שאלתי.

"תשכח ימיני אם ישכחך שמאלי", ענה לי בפרפראזה על הפסוק הידוע ומיהר להיכנס לארוחת הצהריים. אם זכר אותי או לא לעולם לא אדע, אבל אהבתי את שענה לי.

ארבע שנים מאוחר יותר הלך אליעזר שמאלי לעולמו. הוא נקבר לצד רעייתו בחלקת אגודת השומר בבית העלמין בקרית טבעון, לא רחוק מהאנדרטה לזכר אלכסנדר זייד עליו כתב את ספרו המפורסם "אנשי בראשית". הספרים על ציפורי ארצנו שכתב, היו אבני יסוד לזואולוגים וחוקרים רבים. אולם יותר מהכל: אישיותו ואורח חייו, דרכו החינוכית וכישרונו בכתיבת סיפורי ילדים הספוגים באהבת הארץ, הם שזיכו אותו בפרס ישראל לספרות ילדים ביום העצמאות התשיעי של מדינת ישראל. וכך גם כתבו השופטים, בין השאר, בהמלצה לפרס: "כל מה שכתב יש בו תום נפש וענווה, חיבת הארץ ואהבת האדם. כל מה שיצא מתחת עטו הנאמן חתום בחותם האמת".

עברו שנים רבות. בהוד השרון, לא הרחק ממקום מגוריו של אליעזר שמאלי, נבנו שכונות של בתים רבי קומות. בין הבניינים בגובה שש עשרה קומות הוקם בית ספר יסודי חדש, צמוד קרקע וירוק בתפיסת עולמו. קבוצה של ותיקים בעיר, התארגנה והחליטה להנציח את זכרו של המורה המיתולוגי שלהם ולדרוש מהעירייה לקרוא את בית הספר על שמו של אליעזר שמאלי. העירייה נענתה בחיוב, אך למיטב ידיעתי זה לא קרה עד היום.

בכל פעם שאני שומע, בחתונות לפני שבירת הכוס וסיום החופה, את הפסוק הידוע "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני . . .", ואני חושב: רק את ירושלים צריך לזכור ? ומה לגבי אותם אנשים כמו האיש ההוא ?

==========

הערות:

◄צביעת התמונה בתוכנת מיי הריטג'

◄בתמונה מימין לשמאל. עומדים: שושנה צחורי, רנן (מלאכה), אריה נוי, נחמה לב. יושבים: אסתר רייטר, אליעזר ט"ש, אליעזר כהן, מורה למלאכה, רוחמה ישראלי.

קישורים:

### אליעזר שמאלי - ויקיפדיה

### ראשית טיבוע ציפורים בישראל – ברוריה גל – סרטון ביוטיוב

### סופרים מספרים: אליעזר שמאלי – כאן חינוכית – סרטון ביוטיוב

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

מי אתה, אביגד ? / שלום נוי

ינואר 2013

אני יושב במטה הבחירות של מפלגת "יש עתיד" בכפר-סבא, נכנסת אישה זקנה אך מלאת מרץ. "באתי להתנדב", היא מכריזה, "קוראים לי מרגרט, אני בת שמונים וארבע ואני יכולה לעשות טלפונים ולשכנע אנשים להצביע ליאיר לפיד". "מי את? את מוכרת לי", שאלתי ומיד נזכרתי "את שכנה של יעקב אביגד". הייתי מרוצה שזכרוני פועל עדיין. היא עיוותה פניה ואמרה: "אל תזכיר לי את השם הזה !" והוסיפה כמה קללות שאני מתמלא בושה לכתוב אותן ושאינן מתאימות לגילה המתקדם.

המרכזיה הפדגוגית שכנה באולם הגדול, בקומה השנייה של בית הספר ע"ש אהרונוביץ בכפר-מל"ל. היה זה מרכז להשאלת סרטונים ועזרי לימוד. עזרים אלה היו יקרים לרכישה וזו הסיבה שמשרד החינוך הקים מרכזיות להשאלתם לבתי הספר בכל רחבי הארץ. מנהל המרכזיה הפדגוגית בכפר מל"ל היה אליעזר כהן, שהיה המחנך שלי בכיתה ח' והמזכירה היתה פנינה כברי. מן היום הראשון לעבודתי, כמורה בבית ספר "הדר", ניצלתי את המרכזיה הפדגוגית ושאלתי ציוד להוראה טובה יותר לתלמידי החינוך המיוחד אותם לימדתי. בסוף השנה הראשונה לעבודתי כמורה, פנה אלי אליעזר כהן והציע לי לעזור לו בהעברת המרכזיה הפדגוגית מבית ספר כפר מל"ל להוד השרון ובהמשך, לעבוד במקום. הסכמתי בשמחה ולאחר כשנה הוא פרש ואני זכיתי לנהל את המקום.

המרכזיה לא התפתחה בהוד השרון בשל העדר תקציבים עירוניים ואני יזמתי את העברתה לכפר סבא. המרכזיה הפדגוגית הפכה למרכז השתלמויות והדרכה ושינתה את שמה ל"מרפ"ד – מרכז פדגוגי".

זמן קצר לאחר שעברנו ממבנה זמני בכפר סבא להיכל התרבות העירוני, נחת אצלנו יעקב אביגד. "באתי לארגן השתלמויות בנושא תולדות ארץ ישראל", הציג את עצמו והוסיף "אביא לכאן את טובי המרצים בארץ".

למזכירה פנינה נוספה מזכירה נוספת, ניצה קרני, אשר התרשמה מאוד מיעקב. כאשר ראיתי את רשימת המרצים, צד את עיני שם מוכר, שם של אדם שכתבו עליו בעיתון. לא שם של מומחה לתולדות ארץ ישראל, אלא של נאשם במעילה כספית. ביררתי במחלקה להשתלמות והתברר שכל המרצים שהביא יעקב אביגד, כולל הוא עצמו, ריצו תקופת מאסר בכלא. שם בכלא, באגף לבעלי צווארון לבן, למדו לימודים אקדמיים ועשו תואר ושם גם החליטו לארגן את הקורס. "את חובם לחברה שילמו", אמרתי לעצמי "נאפשר להם להרצות כחלק מתהליך שיקום". הקורס התנהל כהלכה, במשך שנתיים יצאו ובאו מרצים ומורים וכולם היו מלאי שבח והלל. למחמאות מיוחדות ורבות זכה יעקב אביגד אשר ידע וזכר תאריכים, שמות, אירועים ומראי מקום. היום היינו מכנים אותו "ויקיפדיה מהלכת".

כאשר הסתיים הקורס, סיפר לנו יעקב, שהחליט לעבור דירה מפתח תקוה לכפר-סבא. "התאהבתי במרכז הפדגוגי שלכם", אמר, "רינה אשתי, מלמדת פעם בשבוע בקונסרבטוריון בפתח תקוה ובשאר הימים מלמדת מוסיקה בכפר סבא". כך התחיל יעקב אביגד להגיע מידי יום שישי למרכז הפדגוגי. בימי חמישי היה מסיע את רינה ללמד מוסיקה בפתח תקוה ובזמן שחיכה לה, נהג להיכנס לקונדיטוריה בפתח-תקוה ולמלא את תא המטען של המכונית בעוגות. לרינה אסור היה לדעת על העוגות.

שכחתי לספר: יעקב אביגד היה שמן – מאוד שמן ! כמו כן, יעקב אביגד היה ימני בדעותיו – מאוד ימני !

בכל יום שישי בבוקר, נהג יעקב לעלות לספריה העירונית בקומה מעל המרכז הפדגוגי, קרא וצילם חומרים להרצאותיו במכללה לביטחון, במכללת בית ברל, במכללת אחווה ובמרכזי הדרכה שונים. בשעה עשר היה יורד לפינת הקפה שלנו ביחד עם יואל כהן, מנהל הספריה העירונית, שותים קפה, אוכלים עוגות מהקונדיטוריה המשובת בפתח תקוה ומדברים על פוליטיקה.

 שכחתי לספר: יואל כהן אהב עוגות - מאוד אהב ! כמו כן, יואל כהן היה שמאלני בדעותיו – מאוד שמאלני !

המרכז הפדגוגי היה סגור לקהל בימי שישי. המזכירה ניצה ואני ניצלנו את השקט של ימי שישי לסיכום השבוע ובעיקר עסקנו בהנהלת חשבונות. כמה פעמים ניסה יעקב אביגד לעשות אתנו עסקים: מכירת ספרים וחוברות, הפקת חומר לימודי ואפילו המרת צ'קים למזומן. בחוש שישי נזהרתי ולא הסכמתי לשום עסקה, אפילו במחיר סגירת מאגר העוגות מפתח-תקוה.

רינה אביגד הקפידה על בריאותה וכושרה הגופני, היא שמרה מכל משמר על תזונתו של יעקב השמן והקפידה לא להכניס דברי מאפה ומתוקים לביתם. רינה נפטרה מקריש דם בריאות בגיל צעיר מאוד (בת חמישים ושבע בלבד), ללא התראה מוקדמת וללא שום מחלה ממושכת. ביום בו נפטרה, הגעתי לביתו של יעקב ומצאתי אותו במטבח, מזיל דמעה ולידו שני קילוגרם של פיסטוק חלבי אותם פיצח וחיסל להפגת צערו. לאחר מותה של רינה המשיך יעקב להגיע מידי יום שישי למרכז הפדגוגי, אך הביא עוגות רק מקונדיטוריות בכפר-סבא.

ראש ממשלת ישראל יצחק רבין נרצח. יעקב אביגד (מאוד ימני, כבר אמרנו) הצדיק את הרצח ויואל כהן (מאוד שמאלני, כבר אמרנו) היה מזועזע והפסיק להגיע לפרלמנט יום שישי שלנו. נותרנו שלושה ללא פוליטיקה: ניצה מספרת איך החתן שלה מצליח בצבא ויהיה יום אחד רמטכ"ל (ניצה נפטרה ולא זכתה לראות איך החתן, גבי אשכנזי, אכן מתמנה לרמטכ"ל) ואני מספר על הנכדים המתרבים במשפחתנו.

יעקב אביגד צילם את ניצה ואותי ביום שישי 6 ביוני 1995

כשיצאתי לגמלאות, הפסיק יעקב להגיע בימי שישי. הוא הפסיק לצלצל וניתק כל קשר איתי ועם המרכז הפדגוגי. שמעתי שחלה ואיבד את מאור עיניו,  ביקרתי אותו מספר פעמים בביתו וגם בבית חולים כשאושפז, אבל הקשר לא חודש. יעקב נפטר ולי נודע הדבר רק למעלה מחודש לאחר מותו.

ואז החלו להגיע סיפורים על הלוואות שלא פרע, על משכון הדירה שלו, על כספים שגלגל לא ברור לאן. מרגרט כספי הייתה אחת מנפגעות יעקב.

ועדיין נשארתי עם השאלה: מי אתה יעקב אביגד ? גאון או נוכל ?

==========

קישורים:

### מסיבת פרידה מהמרכז הפדגוגי ב' - מתכנסים - 28-11-1999 - סרטון ביוטיוב

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

מלחמה בהדסה ירושלים / שלום נוי

מרץ 1999

לאחר שנים רבות של עשייה ופעילות בתחום החינוך ולאחר שלושים וארבע שנים כמנהל המרכז הפדגוגי בכפר-סבא, החלטתי לצאת לפנסיה מוקדמת. פניתי למשרד החינוך והם השיבו, שאני בשיא פעילותי ועדיין צעיר מדי בכדי לפרוש. לא ויתרתי. רציתי לפרוש בשיא הפעילות, הגשתי בקשה לפרישה לגמלאות על בסיס רפואי.

קבעו לי וועדה רפואית.

"אתה מוכר לי", אמרתי לרופא בוועדה הרפואית שזומנתי אליה. ואז נזכרתי:

המלחמה בירושלים כמעט הסתיימה. הצנחנים הגיעו ושחררו את הכותל המערבי ואת הר הצופים. אני הגעתי לבית חולים "הדסה" ירושלים ללא הכרה. כשהתעוררתי לכמה שניות, שאלו אותי לשמי וכנראה שמלמלתי מלמול לא ברור וביקשתי מים. הם רשמו שם לא ברור על המיטה שלי ומיד הכניסו אותי לחדר ניתוח.

 "היית בסכנת חיים", אמרו לי האחיות במחלקה לניתוחי חזה כשהתעוררתי מהניתוח, "את יד שמאל ניתחנו וגיבסנו אבל עדיין יש בעיה בריאה השמאלית". המחשבה הראשונה שעלתה בראשי הייתה להודיע ליעל שאני חי. "תקראו לגבי מאירי ממחלקת יולדות", ביקשתי בשארית כוחותי.

גבי מאירי ויעל גדלו ביחד. אבא של גבי היה מנהל פנימיית מוסינזון במגדיאל ואמה הייתה אחות הפנימייה. הן גדלו בית ליד בית בחצר הגדולה של הפנימייה והיו החברות הכי טובות. גבי הייתה גדולה מיעל ולמדה איתי בכיתה, בתיכון גבעת השלושה, אבל החליטה שאינה רוצה להיות מורה, הלכה ללמוד בבית ספר לאחיות. היא הייתה אחות במחלקת יולדות בהדסה וגרה בדירה שכורה בירושלים. כשבאו לקרוא לה שאחד הפצועים מחפש אותה ואמרו את השם, ענתה שאינה מכירה מישהו בשם זה (כזכור: כתבו שם לא נכון על המיטה . . .).

"היית בסכנת חיים", אמרה לי גבי כשהגיעה לאחר פנייה נוספת ועדכון השם על המיטה.

"אני מקווה שסכנת החיים תמה ועכשיו אבריא ואצא מכאן מהר", עניתי ולא ידעתי מה אני אומר.

המלחמה בהדסה הייתה עדיין בעיצומה. גבי צלצלה ליעל ומיד התחילה לטפל בי: רחצה את כמויות הפיח שדבק בכל גופי מיריות תותחי הטנק שעמד מעל ראשי. יעל הגיעה לבית החולים ונשארה למורת רוחי עד שהשתחררתי מבית החולים. למורת רוחי, כי הייתה בהריון, ישנה על מזרון דק על הרצפה בדירה השכורה של גבי ונסעה לבית החולים בטרמפים.

כל רופאי בית חולים הדסה היו מגויסים למלחמה. את מחלקת ניתוחי חזה איישו רק שני רופאים: פרופסור מילויצקי שניהל את המחלקה ודר' שטיינר שהיה מתמחה צעיר וכנראה לא מוכשר במיוחד, שאפילו הצבא ויתר על שירותו. כל החולים בחדר היו מרותקים למיטות, מחוברים לאינפוזיות ולמכשירים שונים, כשביקשנו יום אחד מדר' שטיינר, לפתוח חלון בחדר, הסתבך החנון כחצי שעה ואת החלון לא הצליח לפתוח.

פרופסור מילויצקי נהג להגיע לביקור רופאים ולהציג אותי בתור "החולה שטוען ששלומו מצוין והוא רוצה הביתה, אבל הריאות שלו פגועות". כעבור שבוע במחלקה ולאחר צילומים רבים, הוחלט להכניס אותי לניתוח נוסף. בניתוח זה הוצא חלק גדול של הריאה השמאלית שהיה מלא ברסיסים. הניתוח היה ארוך ומסובך וההתאוששות ממנו לקחה זמן רב. התברר כי בהיותי בחדר ניתוח, הגיעה לבקרני בבית החולים, סבתא אטל. כאשר לא יכלה לראותני, יצאה עם האלפים שזרמו לכותל המערבי להתפלל ולהטמין פתק כמו כולם. אולי בזכות הפתק שהטמינה בין אבניו יצאתי מכלל סכנה וזאת למרות תקלות רבות שקרו לי בבית החולים:

• בחדר ההתאוששות הייתה ידי האחת מחוברת לעירוי דם, ידי השניה הייתה מגובסת ועל פני מסכת חמצן אשר הזרימה אוויר לח לריאות. משהו קרה בווסת והאוויר הפך יותר ויותר ספוג במים עד שרק מים זרמו מהקיר. הרגשתי שאני נחנק ולא יכולתי להסיר את המסכה. התחלתי להתפתל מצד לצד עד שמישהו ניגש לראות מה קרה והסיר את מסכת החמצן/מים מפני.
• פרופסור מילויצקי החליט בביקור רופאים שגרתי שאני חיוור מדי ויש לתת לי מנת דם. שתי דקות לאחר שחוברתי לשקית הדם התחלתי להתגרד, לפרוח ולהתקשות בנשימה. יעל שנבהלה, ניגשה לעמדת האחיות והאחות אמרה לה: "זה בסדר, הגירוד מראה שהפצעים מתחילים להגליד". היא חזרה לחדר וכשראתה שאני משתולל רצה למסדרון, תפסה רופא והוא תלש את שקית הדם מידי. התברר כי אני אלרגי לתת סוג הדם של התורם ולא הייתי רחוק מסופי בגלל זה ובגלל "הגלדת הפצעים".
• לאחר הניתוח הפלסטי של היד, הייתי צריך לקבל מנת דם נוספת. דר' שטיינר בא אחה"צ לחבר אותי לאינפוזיה. הוא דקר וחיטט כעשרים דקות בזרועי בניסיון למצוא וריד ופצע/קרע מספר עצבים בידי הבריאה. בעדינות, בלי לפגוע בו, ביקשתי לדחות את קבלת הדם למחר בבוקר. למחרת יעל תפסה את פרופ' בלר (מנהל מחלקת ראש) שעבר לתומו במסדרון והוא חיבר אותי תוך שניה לאינפוזיה. משרד הביטחון לא הכיר בפגיעה שגרם לי דר' שטיינר כחלק מהפציעה – הפציעה שלך היא ביד שמאל ואיך אתה מתלונן על יד ימין. לך תסביר להם ....

"אתה היית מתמחה בהדסה ירושלים במלחמת ששת הימים ?", שאלתי את הרופא בוועדה הרפואית, לאחר שאישר לי יציאה לפנסיה מוקדמת.

"כן, למה ?", ענה לי דר' שטיינר.

==========

קישורים:

### על פרופסור מילויצקי

### מסיבת פרידה מהמרכז הפדגוגי א' - נזכרים

### מסיבת פרידה מהמרכז הפדגוגי ב' - מתכנסים

### מסיבת פרידה מהמרכז הפדגוגי ג' - מופיעים

### מסיבת פרידה מהמרכז הפדגוגי ד' - מברכים

### מסיבת פרידה מהמרכז הפדגוגי ה' - נפרדים

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג