לתגובות


‏הצגת רשומות עם תוויות גלית נוי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות גלית נוי. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 19 במאי 2023

מנת יתר / שלום נוי

היום יום חמישי. השעה שבע בבוקר. יעל מתארגנת לצאת, לשמוע הרצאות בקתדרה העירונית. כבכל יום חמישי. אנחנו אוכלים ארוחת בוקר מוקדמת ובשגרה אני נוטל את תרופות הבוקר ובולע עשר טיפות קנביס רפואי. היום התחלתי בקבוקון חדש של קנביס. "הטיפות נראות לי כהות יותר וסמיכות יותר" אני מעיר לעצמי "וגם הטעם שונה מהרגיל".

אני חוזר לשבת ליד המחשב ולהמשיך בכתיבה. התחלתי את הבוקר בשעה שלוש. התעוררתי ולא יכולתי להמשיך לישון, יש ימים, או נכון יותר יש לילות כאלה, "לילות לבנים". מנסה לעבוד והעיניים נעצמות.

השעה שמונה וחצי. "יעל תצא לקתדרה ואני אלך למיטה להשלים את שעות השינה שהחסרתי הלילה", אני מחליט.

יעל ליד הדלת מוכנה לצאת, הטלפון שלי מצלצל, "תענה לטלפון" היא קוראת לי והטלפון ממשיך לצלצל. יעל נכנסת לחדר לבדוק למה אני לא עונה. הטלפון מונח על השולחן לידי, "למה אתה לא עונה?" היא שואלת ומגלה שהראש שלי מוטה לצד, הידיים שמוטות לצדדים ואני לא מגיב. היא מטלטלת אותי ומנסה להעיר ולא מצליחה. יעל רצה לדירה הצמודה אלינו, השכן אבי הוא פרמדיק הוא יודע מה לעשות. היא מצלצלת ודופקת על הדלת ואבי מגיע בריצה לחדר. "הוא נושם, הוא לא מת", הוא אומר ליעל ומנסה להעיר אותי, ללא הצלחה. יעל מצלצלת לטל שנכנסת למכונית וטסה לכפר סבא, בינתיים מוצי מצלצל למד"א, הם אומרים שיש אמבולנס ממש קרוב ומיד יגיע, טל מזעיקה בזמן הנהיגה את אסף ואת עומר. האמבולנס מגיע, הפרמדיקים מנסים להעיר אותי, ללא הצלחה. הם מזעיקים ניידת טיפול נמרץ. יעל קוראת לשכנים ממול, שיעזרו לה להעביר אותי למיטה, אני כבד מדי והם לא מצליחים להזיז אותי. אני עדיין יושב על הכיסא לידי המחשב, הראש מוטה לצד והידיים שמוטות. החדר מתמלא באנשים: השכנים בחדר, גלית הגיעה, טל נכנסה ואנשי הניידת לטיפול נמרץ הגיעו. אני פוקח עיניים והפרמדיקית הראשית שואלת אותי: "מה קרה?", בלי להסס אני ממלמל: "קנביס..., במטבח..." ומאבד שוב את ההכרה.

אני מתעורר בחדר מיון, לא מצליח להזיז שום אבר בגוף, לא מצליח לפקוח עיניים וחושב לעצמי: "אם אני מת, איך אזכור את מה שעובר עלי?, אני חייב לזכור הכל!" ושוקע שוב בשינה. אני מתחיל לראות "סרטים": זכרונות מן העבר צפים ועולים והם מוחשיים כל כך, בין סרט לסרט אני צופה בקלדיוסקופ של צבעים מטורפים. "משה, משה תתעורר" מנערים אותי מהשינה, "מי זה משה?" אני שואל את עצמי. "אנחנו הולכים לעשות לך סי.טי. ראש, זה בסדר?" אני נרדם וחוזר לסרטים. הסרטים נמשכים וצבעים מטורפים עפים עלי מכל כיוון בין סרט לסרט ובין התמונות השונות שמוצגות ונעלמות. זמן רב חולף עד ששוב מעירים אותי ומדווחים לי "עשינו לך סי.טי." אני פוקח עיניים ומזהה את ציורי הזכוכית בתקרת חדרי המיון של בלינסון: ענפים, עלים ופרחים על רקע שמי תכלת. כל המשפחה עומדת מסביב למיטה עם פנים מודאגים. "מי זאת?" שואל אותי הרופא ומצביע על יעל, "ומי זאת?" ומצביע על טל וכך ממשיך על כל המשפחה. אני מצליח לזהות את כולם ולמלמל את השמות. הרופא מאושר ומצהיר "זה לא אירוע מוחי".

אני עדיין משותק בכל הגוף. הרופא ממשיך: "שים את אצבע ימין על האף", אני מנסה בכל כוחי להזיז את היד לכיוון האף, לא מצליח ונרדם. הסרטים והצבעים נמשכים, אבל כל הזמן יש הפרעות: יעל מנערת אותי: "מה איתך?" היא שואלת, "בסדר", אני עונה וחוזר לסרטים, האחות מנערת אותי:"אני צריכה שתיתן שתן לבדיקת סמים", "בסדר", אני ממלמל וחוזר לצבעים ולתמונות. הרופא מגיע שוב ומבקש שאגע עם האצבע באף. מתחילות לי רעידות בלתי רצוניות ובלתי מוסברות בכף יד ימין. אני נבהל אבל חושב לעצמי "אם יש רעידות כאלה, אז אני לא משותק . . ." ונרדם.

אני מתעורר, פוקח עיניים ומזהה את ציורי הזכוכית בתקרה. "איך זה יכול להיות שמחזיקים אותי בחדר מיון כל כך הרבה ימים?" חושב לעצמי. טל רואה שאני ער ומתקרבת. "איזה יום היום?" אני שואל, "יום חמישי" היא עונה. אני חושב שזה לא הגיוני: ראיתי כל כך הרבה סרטים, תמונות ומראות במשך כמה ימים, כנראה שאיבדתי גם תחושת זמן. אני נרדם.

"הם רוצים לאשפז אותך במחלקה, אבל אני חושבת שעדיף שנחזור הביתה", מעירה אותי טל ואני חושב שאין מי שיטפל בי בבית כשאני משותק. אני מנסה להרים את היד ולהגיע עם האצבע לאף, במאמץ רב אני מרים את היד אבל בקושי מגיע עם האצבע לאף. יש התקדמות, אני שמח, אני לא משותק. "תרים את רגל ימין" פוקדת עלי האחות שמביאה את מכתב השחרור, בשמחה אני מצליח להזיז את הרגל כמה מילימטרים.

אמבולנס פרטי מגיע ומביא אותי הביתה. השכנים יוצאים מהדירות ומביטים עלי בכיסא הגלגלים בעיניים דואגות. אסף מגלגל אותי ובמאמץ רב מכניס אותי למיטה. אני נרדם מיד והפעם ללא סרטים, ללא תמונות וללא צבעים. אחרי שעתיים של שינה טובה, אני מתעורר, הולך לסלון הדירה, שם יושבים מודאגים כל בני המשפחה. "לא קרה שום דבר" אני אומר להם "זה היה פשוט אירוע של אובר דוז – מנת יתר".

==========

קישורים:

    

יום רביעי, 17 ביוני 2020

סיפורי גנאלוגיה - חלק ב': קדושי קהיר / שלום נוי

מרץ, 2020

שבת. שבט נוי המצומצם, ילדים ונכדים, יושבים כבכל שבת אצלנו בסלון לאחר ארוחת הבוהרים.

"יודעים מה גיליתי?" ניסיתי למשוך את תשומת לבם, "הרוג המלכות משה מרזוק קשור למשפחתנו", אמרתי.

"מה זה הרוג מלכות ומי זה משה מרזוק ?" שאלו,

"על תרצה אתר שמעתם?" – אין תגובה...

"נתן אלתרמן..." ניסיתי את מזלי, ללא הצלחה.

איך קשורים כל אלה אלינו ? - בסיפור הבא:

כשנולד גמאל עבד אל נאצר בקהיר, העסיקה משפחתו את רחל מרזוק כמינקת לבנם, לימים הפך גמאל עבד אל נאצר לנשיא מצרים.
לרחל ולאליהו ליאטו מרזוק נולדו בקהיר שלושה בנים: הבן הבכור אלברט נפטר כשהיה תינוק, הבן משה שנולד כמה שנים מאוחר יותר הפך להיות הבכור, ואז נולד האח הצעיר יוסף. משה סיים את לימודיו היסודיים והתיכוניים בבתי ספר הממשלתיים ופנה ללמוד בפקולטה לרפואה באוניברסיטה על שם פואד הראשון בקהיר. הוא התמחה ככירורג וכמרדים. תחילה עבד בבית החולים האוניברסיטאי, אחר כך בבית החולים לעיניים, ולבסוף בבית החולים היהודי בקהיר. תוך זמן קצר יצא לו שם של רופא מוכשר ורגיש.

משה היה מבית קראי וציוני מילדותו. בהתבגרותו עסק בפעילויות ציוניות בהתארגנות להגנה עצמית, נגד כוונת "האחים המוסלמים" לפגוע באזרחי הרובע היהודי בקהיר. הוא היה פעיל בארגון העלייה הבלתי לגאלית לארץ ישראל ומיד עם קום המדינה גויס ליחידות חשאיות של צה"ל שפעלו במצרים.

משה הקים יחידה שפעלה באיסוף מידע ואימונים בקהיר ובאלכסנדריה. השלוחות של היחידה קיבלו הוראות לבצע פעולות חבלה במתקנים ציבוריים בשתי הערים, בכדי לקלקל את היחסים הדיפלומטיים בין מצרים לבריטניה ולארצות הברית. תוך זמן קצר נתגלו השלוחות הסודיות, נתפסו ונחקרו באכזריות. הם נשפטו במשפט ראווה: רובם נידונו לתקופות מאסר ארוכות ואילו שני מפקדי היחידות, ד"ר משה מרזוק מפקד יחידת קהיר ושמואל עזאר מפקד יחידת אלכסנדריה, נידונו למוות בתליה.

רחל, אמו של משה, פנתה לגמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים, וביקשה חנינה לבנה מתוקף היותה המינקת שלו בינקותו, ללא הצלחה. השניים הוצאו להורג בתליה. לפני מותו אמר משה לרב הקראי שבא לחזק את רוחו: "סעו כולכם לשם (לישראל), אין לכם מה לחפש פה". לאחיו יוסף, אשר עלה לישראל והתחיל את שירותו הצבאי שלח את המסר הבא: "שלושה דברים אני מבקש:  דבר ראשון לא לנקום את דמי, דבר שני לטעת עץ בארץ ישראל לזכרי ודבר שלישי לקרוא משה לבן שיוולד לך".

האח הצעיר יוסף הלך בעקבות אביו שהיה רוקח ולמד גם הוא רוקחות. יוסף הגיע לארץ לאחר סיום לימודיו, התגייס לצה"ל ובעת שירותו נודע לו על מות אחיו. יוסף כתב ספר על אחיו ובו הוא מתאר איך השלטונות בישראל התעלמו ממנו ומאמו שעלתה לארץ זמן קצר לאחר המשפט. היחידים שגילו עניין בחייל הבודד ובאמו השכולה היו נשיא המדינה באותה עת יצחק בן צבי ורעייתו רחל ינאית. הנשיא ורעייתו הזמינו אותם לביתם וגילו יחס חם ואוהד, אולי בשל היותם גם הם הורים שכולים.

סיפור גבורתו של ד"ר משה מרזוק נעלם במכוון מדפי ההיסטוריה של מדינת ישראל הצעירה. הסיבות לכך היו שבסיפור יש מעשי בגידה של הממונים, פקודות לא חוקיות, הוראות לא הגיוניות, ויכוחים פנימיים, ועדות חקירה, עדויות שקר, זיוף מסמכים ועוד ועוד. להיסטוריה של מדינת ישראל נכנסו עשרות ספרים ומחקרים רבים שהציגו צדדים שונים של הפרשה.

"הפרשה", הוא אחד המונחים שנכנסו להיסטוריה של ישראל, וכך גם "העסק הביש", "מי נתן את ההוראה?" ו"הקצין הבכיר". שמות של רבים מנבחרי מדינת ישראל באותה עת: פנחס לבון מ"פרשת לבון", "הזקן" דוד בן גוריון, משה דיין ("אם הייתי יודע מי נתן את ההוראה הייתי מוציא לו את העין השניה", אמר שמעון פרס). כולם ועוד רבים נוספים היו מעורבים בפרשה. הפרשה טלטלה את צמרת המדינה במשך עשרות שנים, אבל את המחיר שילמו כל גיבורי הפרשה שנשארו בכלא כל אותן שנים וגם אחרי שחרורם קיבלו כתף קרה מהמדינה למענה פעלו.

על הפרשה הוטלה צנזורה צבאית ואיפול מירבי. הראשון שכתב ופרסם על הפרשה היה נתן אלתרמן. נתן אלתרמן כתב בעיתון "דבר" את "הטור השביעי", טור שליווה את ההיסטוריה של מדינת ישראל. במדינת ישראל חשבו שמה שקרה בקהיר היתה עלילה נגד היהודים. נתן אלתרמן היה מקורב לצמרת המדינה וידע את האמת. הוא כתב שיר ארוך, בן שבעה עשר בתים, הרומז על המחדל הישראלי כאשר נתנו הוראה לבצע פעילות צבאית במצרים. ד"ר משה מרזוק התנגד לפעילות אבל שילם בחייו את המחיר. השיר "הדף הפתוח" הוגש לצנזורה הצבאית ואושר לפרסום בטור השביעי.

 בספר שכתב יוסף הוא מתאר את המאבק להעלאת גופותיהם של הרוגי המלכות, זה היה המאבק העצוב מכולם. היו הזדמנויות רבות לאחר מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור - מדינת ישראל לא עשתה דבר ובמכוון. כשנה לפני ביקור אנואר סאדת בארץ ולקראת הסכם השלום עם מצרים, ביוזמת יוסף עצמו, אשר כתב מכתב אישי לנשיא מצרים, הוחזרו הגופות לישראל ונקברו בחלקת "עולי הגרדום" בהר הרצל בירושלים.

משה ביקש שיטעו עץ באדמת ישראל. גם כאן נלחמה משפחת מרזוק מלחמה קשה עם השלטונות, עד שזכתה לטעת את יער "קדושי קהיר" באזור מושב עמינדב. "קדושי קהיר" הוא רק אחד השמות בהם הנציחו את מרזוק ועזאר: הוציאו בולים לזכרם, קראו גנים ציבוריים ורחובות בכל הארץ לזכרם. הערה גנאלוגית: תיאורים יסודיים, טובים מאוד ומפורטים מצאתי, במפתיע, באתר "אישי רחוב", פשר שמות רחובות של עיריית תל אביב יפו.

ד"ר יוסף מרזוק רצה להקים בית בישראל, להינשא לבחירת לבו מרים דייסי ילידת טבריה. אף שתרם תרומה גדולה למדינה כקצין בכיר בצה"ל, כעובד בכיר במעבדה לנגיפים ביפו וכאח שכול לאחד מ"קדושי קהיר" – כאשר ביקש להוציא תעודת רווקות, סירבה הרבנות להיענות לבקשתו בשל היותו קראי. חודשים רבים חלפו ורק בהשתדלותו של יצחק בן צבי קיבל יוסף תעודת רווקות ועלה בידו להתחתן.

לפי בקשתו של אחיו, קרא יוסף לבנו הבכור שנולד יום לפני שחרור ירושלים בשם משה.

"איך הסיפור הארוך הזה קשור אלינו?" שאלו השומעים,

"פשוט מאוד" עניתי, "אליהו אלישע, סבא של אלי אלישע, אבא של גלית שלנו, הוא אח של מרייטה מנשה, סבתא של משה מרזוק, גיבור סיפורנו".

אבא של גלית הוא בן דוד מדרגה שניה של הרוג המלכות משה מרזוק גיבור "מבצע סוזנה".


"ואיך כל היתר?" שאלו,

"מכאן זה קל", עניתי, "משה בנו של יוסף התחתן עם יעל סלור שהיא נכדתו של נתן אלתרמן".


נתן אלתרמן היה מעורב, פוליטית ומקצועית, בפרשת "העסק הביש". אולם אני אישית, אוהב עד למאוד, דווקא את שירו המרגש "שיר משמר" בביצוע של חוה אלברשטיין. את השיר הידוע גם בשם "שמרי נפשך", כתב אלתרמן לבתו היחידה, תרצה אתר, אשר כידוע לא שמרה את נפשה . . .

אבל, זהו סיפור אחר אותו תקראו במקום אחר.

==========

קישורים: