סרט קולנוע / שלום נוי

קיץ 1953

ארבעה בתי קולנוע היו לנו בילדותנו:

קולנוע "בית הפועלים הדר", במרכז כפר הדר, בו הוקרנו סרטים פעם בשבוע במוצאי שבת.

קולנוע "בית הפועלים רמתים", במרכז המושבה, בו הוקרנו סרטים בכל יום מימות השבוע.

קולנוע "מגדיאל", ליד בית הכנסת הגדול של מגדיאל, גם בו הוקרנו סרטים כמעט בכל יום מימות השבוע. היה זה בית קולנוע אשר בקיץ הוצאו הספסלים מהאולם אל מגרש הספורט הצמוד והוא הפך לקולנוע קייצי.

קולנוע "גיל עמל", הוקם במרכז שכונת גיל עמל במזרח מגדיאל ובמרחק שלושה ק"מ מהדר והוא נועד בעיקר לתושבי השכונה.

אם נכנסת לאחד מבתי הקולנוע האלה, היית מוצא בשורה שלוש באמצע, זוג אנשים נמוכי קומה. גם אם היה האולם ריק מצופים הקפידו אריה ושושנה לשבת תמיד בשורה שלוש. ערב ערב יצאו הורינו מהבית בהדר והלכו מרחק לא קטן לאחד מבתי הקולנוע. את אהבת סרטי הקולנוע ספגתי מהורי ומגיל צעיר הייתי מתגנב והולך לסרטים. בהתחלה הייתי מציץ מחלון בית הפועלים בהדר, מאוחר יותר, כשהייתי בכיתה ו' והתחלתי להבין מעט אנגלית, קיבלתי תפקיד חשוב כמתרגם בסרטים שהוקרנו בקולנוע זה.

זה המקום להסביר, כי הסרטים הוקרנו במערכת קולנוע מסורבלת שהיו בה שלושה חלקים:
- רמקול חיצוני גדול ומסורבל.
- מכונה שהקרינה את סרטי הצלולואיד שהיו ברוחב שישה עשר מילימטר. השחלת הסרט במכונה הייתה קשה ומסובכת ודרשה מיומנות.
- החלק השלישי היה פנס קסם פשוט אשר הקרין בצד ימין של המסך את התרגום של הסרט. התרגום נכתב בכתב יד ובחלק גדול, בסוף התרגום, היה כתוב: תורגם על ידי ירושלים סגל תל אביב. במקרים רבים לא היה קשר בין הסרט לבין התרגום. זה קרה כאשר הסרט לא היה באנגלית אלא בשפה אחרת והמתרגם רק ניחש את ההקשר, או כאשר הדיאלוגים בסרט היו ארוכים ומסובכים או, הרבה פעמים, כאשר המתרגם שישב ליד המקרן היה עייף ונרדם. זה היה "קולנוע אינטראקטיבי" כאשר הצופים היו משתתפים בפעילות וצועקים: תרגום !! תרגום !!!

את אהבת הקולנוע שזרמה בגופי קיבלתי מהורי. אמנם לא ישבתי מעולם בשורה שלוש ולא הלכתי לסרט כל יום, אך בהגיעי לתיכון התחילו להקרין סרטים יומיים בארבעה בתי קולנוע בתל אביב. אם נכנסת לאחד מבתי הקולנוע האלה היית יכול למצוא אותי צופה בסרטים שהוקרנו לאורך היום. אם היו המורים בתיכון "מלשינים" ומספרים להורי איפה אני מבלה את הבקרים במקום בכיתה הייתי מספר להם מאיפה וממי ירשתי את זה. למזלי למורים לא היה אכפת והורי לא ידעו כלום. הסרטים בתל אביב התחילו בשעה עשר בבוקר והוקרנו ברצף עד הערב. עד היום אני רואה בין חמישה לשבעה סרטים בשבוע ואין זה מפריע לי לראות מאמצע הסרט לסוף וחוזר להתחלה. ההבדל היחיד שהיום אני צופה מהכורסה בביתי באמצעות מסך הטלוויזיה ולא משתכנע לצפות באולם קולנוע ואפילו אם הוא משוכלל וממוזג.

חורף 1963

 החורף של שנת 1963 היה חורף קשה ביותר, בעיקר בשל לילות של קרה, עם טמפרטורות נמוכות מהרגיל. אני הייתי בצבא לקראת סיום קורס המ"כים של הנח"ל המוצנח. בגדוד חמישים כבר היינו עם נעליים אדומות על הרגליים, כנפי צניחה על החזה וכומתה אדומה על הראש. היינו בניווטים באזור ערד (ערד עוד לא הוקמה) והקור בלילה הקפיא את המוח. יריעות אוהל הסיירים הפכו לגושי קרח ובבוקר השתמשנו באתי חפירה ובפטישים כדי להכות על היריעות הקפואות, לקפל אותן ולהמשיך במסע הנווט. באותם לילות קרים קפאו כל מטעי הבננות במדינת ישראל, מלבד המטעים של מזרח הכינרת: עין גב, מעגן, תל קציר והאון.

קיבוץ האון הוקם כשנה לאחר קום המדינה כהיאחזות נח"ל. אוכלוסיית הקיבוץ הורכבה מגרעיני עולים מפולין, הונגריה ומשני גרעינים טורקים. בנוסף לכך חיו בקיבוץ שאריות של גרעיני נח"ל שהתפרקו ולא שרדו במקום. הקיבוץ היה במצב קשה ועמד בפני פירוק. באיחוד הקבוצות והקיבוצים החליטו על פעולת הצלה - משלוח של שלושה גרעיני נח"ל טובים וחזקים בזה אחר זה. הגרעינים יעברו במשך שלוש שנים את אותו מסלול: של"ת (שירות ללא תשלום) מוקדם והכשרה בקיבוץ כפר רופין. חברי כפר רופין היו אנשי עבודה, בעלי מוסר עבודה גבוה ביותר. אם צריך מקום איכותי להכשרת גרעינים זה היה המקום. אם אנשי כפר רופין היו סמל למוסר עבודה קיבוץ האון היה ההפך הגמור.

מיד עם השחרור מצה"ל הגעתי לקיבוץ האון ושובצתי לעבוד בבננות. העבודה במטעי הבננות הייתה קשה ביותר. לאחר הקור הגדול לא היו בננות בישראל ולילדי השמנת של תל אביב לא היו בננות ו"דנ'לה" הרי חייב ל"אכול בננה'לה" בכל מחיר בכדי להיות גיבור, כמאמר השיר הידוע. עבדנו סביב השעון לספק בננות  במחירים שהרקיעו שחקים. הקיבוץ הרוויח והרבה.

באסיפה הכללית, עם סיום העונה, העלו לדיון את השאלה מה עושים עם הכסף הרב שענף הבננות הכניס לקיבוץ: לקנות משאית סמי טריילר חדשה או מכשיר "שמרטף" לבתי הילדים. בקיבוץ האון הייתה תופעת מזג אוויר שנקראת שרקייה. זוהי רוח מזרחית עזה וחמה. מדי פעם היו נוחתות מרמת הגולן לכיוון הכינרת שרקיות, רוחות מטורפות ששרקו ברעש אדיר. הילדים של הקיבוץ גדלו בבתי ילדים ושומרת הלילה בלילות מוכות שרקייה לא שמעה מה קורה בבתי הילדים שאותם עזבה רק לפני דקות אחדות.

חוק הטריוויאליות של פרקינסון, הוא החוק השלישי שלו. פרקינסון ידע בדיוק מה יקרה באסיפה הכללית של קיבוץ האון. בנושא סמי טריילרים שיעלו כסף רב, אף אחד לא מבין ולכן הדיון בנושא יימשך חמש דקות כולל הצבעה בעד. בנושא התקנת מערכת שמע בין בתי הילדים, "שמרטף", כולם מומחים ומבינים גדולים ולמרות סכום ההשקעה האפסי, הדיון ארך שעות ולא אושר לרכישה. בינתיים.

האביב הגיע. במטעי הבננות עסקנו בתחזוקת המטעים ובהשקייה. העבודה התנהלה בעצלתיים ונעשתה ברובה על ידי פועלים מהעיר טבריה הסמוכה. אנחנו, שלושה חברים מגרעין תומר עסקנו בהשקייה. פתחנו את הברזים בקצה הערוגות הארוכות, הלכנו לקצה השני, ישבנו וחיכינו כחצי שעה עד שהמים יגיעו לסוף הערוגה. הייתה זו עבודה לא קשה, לא דחופה ולא מעניינת.

מרכז ענף הבננות היה שלמה (סלומון) צ'יפרוט משרידי הגרעינים הטורקיים. באחד הימים פניתי לסלומון וביקשתי בשם שלושת חברי לגרעין לעבוד חצי יום. סלומון הסכים ואמר: "עבדנו מאוד קשה בעונה ומגיע לכם לבלות". עבדנו עד ארוחת הבוקר, התרחצנו, לבשנו בגדי א' ונסענו לטבריה. בטבריה התחילו באותו שבוע להקרין בקולנוע המקומי סרטים בהצגות בוקר. קנינו גרעיני חמניות שחורים ב"מגריל" ונכנסנו לקולנוע. אגב, הסרטים בקולנוע היו טובים יותר תוך כדי פיצוח גרעינים שחורים והגרעינים של מגריל, היו לדעתי, טובים יותר מגרעיני עפולה.

בערב פנינו לסדרן העבודה וביקשנו לרשום לנו חצי יום חופש.

כעבור שבוע תלו על לוח המודעות בחדר האוכל של הקיבוץ פרוטוקול מישיבת ועדת עבודה. הנושא: שלושה חברים שעזבו את העבודה והלכו לסרט. ההחלטה הייתה "מאחר וזאת הפעם הראשונה הם מקבלים רק נזיפה". החתומים על הפרוטוקול היו שני חברי קיבוץ שנודעו כבטלנים הגדולים של הקיבוץ אבל היו מגרעין המייסדים. כששאלתי את אחד מהם מה עשינו לא בסדר – הרי קיבלנו אישור ממרכז הענף וביקשנו מסדרן העבודה להוריד לנו חצי יום עבודה ? ענה: "פגעתם במוסר העבודה של הקיבוץ".

זה היה הרגע המכונן של חיי. שבוע לאחר מכן הודענו, יעל ואני, למזכיר הקיבוץ שאנחנו עוזבים: אנחנו, שלמדנו מהו מוסר עבודה בקיבוץ כפר רופין ננזפים על ידי בטלני קיבוץ האון ?

לימים חשבתי לעצמי: אם היינו הולכים לבית קפה, או לקניות, או לשחות בכינרת – כנראה שלא היינו פוגעים במוסר העבודה. אבל ללכת בזמן העבודה לראות סרט קולנוע ?

חוגגים בקיבוץ האון

==========

קישורים:

### דנ'לה אכול את הבננ'לה – בביצוע יעקב טימן – יוטיוב

### חוק הטריוויאליות של פרקינסון – ויקיפדיה

### יומולדת 70 לילדי גרעין תומר - האון - 17-11-2013 - יוטיוב

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

חתונה – שלום כפול שלוש / שלום נוי

אוגוסט, קיץ, 1964

"אני לא רוצה ללכת לצבא" – אמרה יעל כאשר סיימה את לימודיה בבית המדרש למורים למלאכה בגבעתיים, "אם אתגייס לצבא ישלחו אותי להיות מורה בטבריה או במקום אחר. בוא נתחתן ואני אהיה מורה בטבריה בלי שהצבא יהיה בתמונה".

היה הגיון רב בדבריה והחלטנו להתחתן.

יעל ואני היינו חברים ארבע שנים. הכול התחיל כשהייתי מדריך ב"נוער העובד" ברמתים. מדי יום שישי, בשעות אחר הצהריים, נהגתי להגיע לסניף התנועה (מאוחר יותר שינו את השם ל"קן"), לשבת שם ולהדפיס במכונת הכתיבה של מועצת הפועלים את הדף השבועי. ב"ערב הסניף" היו מחלקים את הדף, בזמן קבלת השבת. גולת הכותרת בדף השבועי היה "שיר השבוע" שאת מילותיו טרחתי לפענח בהאזנה מאומצת לרדיו ומאוחר יותר מהטייפ (רשמקול), לרשום ולהדפיס מדי שבוע בשבוע. היה לי מפתח למזכירות מועצת הפועלים ובכל יום שישי, לפנות ערב, נכנסתי ושכפלתי את הדף השבועי. באחד מימי שישי הגיעה יעל, הציעה את עזרתה בהכנת הדף ומאז הכנו ביחד את הדף השבועי במשך כשנה, עד שהתגייסתי לצבא.

כך פרחה לה החברות בינינו, אשר נמשכה במהלך השירות הצבאי שלי: בהכשרה בקיבוץ כפר רופין, בטירונות הנח"ל במחנה שמונים, בהדרכה בקן הנוער העובד בראשון לציון ובנח"ל המוצנח.

מיד עם שחרורי מהצבא וכשהגיע מועד גיוסה של יעל אשר סיימה לימודיה בסמינר, עברנו לגור יחד בקיבוץ האון. כשפנינו למזכירות הקיבוץ וביקשנו להתחתן בראשית הקיץ, ביקשו מאתנו לדחות את החתונה בחודש. "בט"ו באב, חג האהבה, מתחתנים שני זוגות תוכלו להצטרף אליהם. שלוש חתונות בערב אחד – יהיה יותר שמח !".

וכך התחתנו בט"ו באב שלושה זוגות: ברוך ונינה לנגר, יגאל ורותי'קה שילוני ואנחנו.

לפני החתונה נסענו לרב במושבה כינרת להרשם לנישואין.

"מה שם החתן?", שאל הרב. "שלום" עניתי. "ושם אבי הכלה?" שאל הרב, "שלום" עניתי. "אתה עושה צחוק ממני?" כעס הרב, "גם שמי שלום".

וכך התחתן שלום נויר עם יעל בת שלום אדלמן על ידי הרב שלום כהן מהמושבה כינרת

שלוש פעמים שלום בטקס עם שלוש חתונות בחג האהבה – רק טוב יכול לצאת מזה.

שלום, שלום ושלום . . . ויעל גם

==========

קישורים:

### חתונה בקיבוץ האון

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

שרונה / שלום נוי

קיץ, יוני 1967

מלחמת ששת הימים פרצה ביום ראשון בבוקר. הצנחנים ואני ביניהם עלו להגן על ירושלים מההתקפה של הירדנים. הפלוגה שלי הייתה צריכה לפרוץ לגבעת התחמושת. בחשיכה של שעת הבוקר המוקדמת, עברנו דרך בית הספר לשוטרים הירדני. בעליה לגבעת התחמושת, שכב פצוע צנחן שנכווה מאש (רשף) של הבזוקה שהוא ירה, ליד קיר האבן שבכניסה. אני נפצעתי על ראש הגבעה ליד המבנה שניצב במקום עד היום.

סתיו, אוקטובר 1943

מיד לאחר החתונה עברו אריה ושושנה לגור בשרונה. אריה עבד בעיקר בגידול תרנגולות ושושנה הייתה עקרת בית ועסקה קצת בגידול ירקות בחצר ליד הבית. לאחר שנה נולד הבן הבכור הלא הוא אני. את הדרך לטבריה, לבית החולים הסקוטי, עשו שושנה ואריה בשעות הלילה בעגלה הרתומה לסוס. אני נולדתי בשעת בוקר מוקדמת ובתום שבוע וברית מילה, שביצע רופא בבית החולים, חזרנו לשרונה.

החיים במושב לא היו קלים. התינוק והיולדת היו חולים ולכן, אחרי כמה חודשים, החליטה שושנה לעבור לתקופה קצרה לגור עם ההורים שלה בגבעתיים: עד שבּוּבִּי (זה אני) יקבל במשקל ויבריא ממחלות החורף שתקפו אותו במושב.

אריה מגדל תרנגולות, בשרונה

כך כתבה שושנה משכונת קרית יוסף לשרונה:

"בובי קיבל השבוע 250 גרם. חסר לו עוד 50 גרם ל-5 ק"ג. וכמה חסר לי ל-50 ק"ג, אז נראה בבית, אני מקווה שלא יחסר אלא להיפך, יהיה עודף. גם חיים אמר שאני נראית הרבה יותר טוב. אני מאוד שמחה שאתה ניקית את הבית, אני מקווה שסילקת הרבה פישפשים, זהו הדבר העיקרי שבנקיון. איך אתה מסתדר עם אוכל בשבת? איפה אתה אוכל? אם יש לך הרבה ביצים תעשה לך הרבה חביתות, תחשוב שאני עושה אותם אז זה יהיה טעים".

ואילו אריה מצידו דיווח לה במכתב משרונה:

"אני כותב לך עכשיו ביום שמחת תורה מכתב ומקווה שאצלך הכל בריא ובסדר, שהבובי אוכל טוב וצורח מעט. היום גמרתי הרבה עבודה: ניקיתי את החדר ואת המטבח באופן יסודי, הרגתי 1 עכבר ו-3 נמלטו, הם היו סוף סוף יותר מהירים ממני. צפרדע אחד זרקתי החוצה למרות התנגדותו, כי הוא רצה בכל מחיר להשאר אצלנו בקרבת הדליים, אבל לא נתתי לו ובזה הוא גמר את מגוריו אצלנו במטבח".

"היום בעת הנקיון מצאתי עוד קופסה של בשר, בוליביף, אני סידרתי בתוך מחבת קצת בצל בשמן, שופך את תוכן הקופסה לתוך המחבת, מחכה עד שירתח ואז אוכל את הכל לתיאבון. נדמה לי שקוראים לזה בשר צלוי. אתמול קניתי בצרכניה עגבניות, מלפפונים, פלפלים ורימון. אני כותב רימון, כי הוא נתן לי רק רימון אחד. הוא היה טוב מאוד, אבל מעט. גם שמן דגים חילקו אתמול".

שושנה לא אהבה לגור במושבה. לא אהבה את הבוץ והקור, לא אהבה את העבודה הגופנית הקשה, לא את התנים והשועלים, לא את הזבובים ולא את היתושים. היא לא אהבה את השכנים והשכנות, מלבד חברה אחת: שרה ביז'נסקי. לשרה היה בן  בגילי: זאביק שמו. את הכל עשו יחד: טיילו יחד, שיחקו יחד ובתמונה ניתן לראות את שרה מחבקת אותי ואת שושנה מחבקת את זאביק.

שושנה וזאב, שלום ושרה

מלחמת ששת הימים נמשכה עוד כמה ימים, אבל אני אושפזתי פצוע בבית חולים הדסה בירושלים. כאשר שושנה אמי, באה לבקר אותי בבית החולים, כמעט התעלפה מהתרגשות: במסדרון פגשה את שרה אמו של זאביק ביז'נסקי. זאביק הוא אותו צנחן שבער ונכווה ליד החומה בעליה לגבעת התחמושת. למעלה מעשרים שנה חלפו והנה הן שבו ונפגשו.

לא עבר זמן רב ומשפחת נויר: אריה, שושנה ושלום עזבו את שרונה ועברו לגור בהדר.

==========

קיץ, ספטמבר 2019

היום, יום ראשון, 15 בספטמבר 2019, התבשרנו על מותו במפתיע של זאביק. ההודעה הגיעה במייל הפנימי של חיילי המילואים של חטיבה 55, שם גם העלו חברים מהיחידה קוים לדמותו. 

אחד הלוחמים, חיים שלם, כתב לי: אני זוכר היטב את זעקתו של זאביק כשנפצע: ''חובש, חובש, אמא, אמא''!  לימים היינו צוחקים יחד ואומרים כי הוא לא מילא את הפקודה כראוי כי במקום לצעוק רק ''חובש חובש'' כפי שלמדנו ותרגלנו, הוא הוסיף גם את הקריאה ''אמא, אמא''.

ואני שואל: האם אין כאן צירוף מיקרים ?

===========

קישורים:

### גבעת התחמושת - שורשים שחר נוי - 2015 - סרטון ביוטיוב

### עבודת שורשים - שירה ורסנו - 2011 - בלוג

### אהבה בימי שרונה - זיכרונות ומכתבים

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג