ערד / שלום נוי

 סתיו 1983

חברת הנסיעות "גמא טורס" הייתה חברה קטנה שמשרדיה היו בקומה השמונה עשרה של מלון לרום (כיום מלון דן פנורמה) מול הדולפינריום בתל אביב. שמולי'ק פריהר הזמין אותי לפגישה ולארוחת צהריים במסעדת "אמא" בקומה הראשונה של המלון. שמולי'ק היה מנהל ההדרכה של החברה ובאותה עת לא הייתה לו עבודה רבה, כי רוב הטיולים לא התממשו ונשארו רק בתוך החוברת המהודרת של חברת גמא טורס.

"מה דעתך לעזוב את עבודתך במרכז הפדגוגי ולעבוד איתי בחברת גמא טורס ?", שאל.

"מה העבודה שאתה מציע לי ?", עניתי בשאלה.

"תהיה מנהל הפרויקטים של מחלקת ההדרכה!", כך שמוליק.

תחום התיירות מאוד קסם לי. לא עזבתי את המרכז הפדגוגי, אך במקביל, התחלתי לבצע הכנות לפרויקטים שונים ומוזרים שלא התממשו כמו: ארגון קבוצות לגלישת מצוקים באזור ים המלח, מסעות עם תרמילים מסביב למצדה, טיולי שטח ולינה בהיאחזות מצפה שלם ומצוקי דרגות וכו'.

בין שאר הפרוייקטים של החברה, החלטנו לפתוח קורס למלווי קבוצות לחו"ל. בכדי לפרסם שהקורס מקנה תעודה רשמית של מלווה קבוצות, פניתי לבית הספר לתיירות בבקשה לאשר את תוכנית הלימודים ואת הבחינות. עדה פרידמן, המנהלת הפדגוגית של בית הספר, דחתה את מתן התשובה לבקשתי עד לאחר בדיקת החומרים שהעברתי אליהם.

לאחר כחודש המתנה לתשובת משרד התיירות ובתשובה לפניות חוזרות ונשנות שלי, קיבלנו מעדה פרידמן הצעה מוזרה: המתנ"ס בעיירה ערד, הגיש בקשה לפתוח קורס מלווי קבוצות במתנ"ס. לבקשה צורפו שמות של כחמישים נרשמים המבקשים להשתתף בקורס והתחייבות לשלם את שכר הלימוד שלא היה כל כך זול. "מוכנים להרים את הכפפה ?" – שאלה עדה.

הרמנו.

נסענו לערד לסוף שבוע של מיונים, אשר בוצעו על ידי שמולי'ק פריהר, יפית מבי"ס לתיירות בתל אביב ועבדכם הנאמן. במיונים נשרו כעשרה נרשמים והקורס יצא לדרך. בין שאר התלמידים בקורס היו: מנהלת המרכז הפדגוגי המקומי וגיורא בן גרא שהיה אחראי בקיבוץ האון על כתיבת המקאמה המסורתית, אותה נהג לקרוא בחתונות שנערכו בקיבוץ וגם בחתונה שלנו. גיורא ומשפחתו עברו מהאון לערד בשל בעיות בדרכי נשימה של רותי אשתו של גיורא, כמו רבים מתושבי העיר.

עשיתי עסקה עם חברת המוניות בכפר סבא: אספו אותי מהמרכז הפדגוגי בכפר סבא, ביצענו עצירה לאיסוף מרצים בתל אביב, עצירה נוספת במפגש להב לרענון וקניית לשון וצלעות חזיר, המתנה ליד המתנ"ס בערד וחזרה בחצות הלילה הביתה. העמדתי תנאי לתחנת המוניות: רק מוניות מרצדס גדולות עם מיזוג אוויר חזק. פעמיים בשבוע, במשך כשנה, רבו בתחנת המוניות מי יזכה בהסעה שלנו. פעמיים בשבוע אספו אותי ואת הצידנית הריקה והחזירו אותנו עם צידנית מלאה בשר טעים שכה אהבנו.

לטקס פתיחת הקורס הגיעו מנכ"ל בית הספר לתיירות וכל הצוות הפדגוגי מירושלים וכן אנשי גמא טורס מתל אביב. לאחר מסכת  ברכות של המכובדים, העברתי הרצאת פתיחה בנושא: "תפקידו של מלווה הקבוצה במצבי לחץ". ישבתי בביתי ודמיינתי מצבים אבסורדיים אשר יכולים להתרחש בטיול בחו"ל וכיצד יש לפתור אותם. הוספתי להרצאה מעט קטעי הומור (בכל זאת, הרצאת פתיחה עם הרבה אורחים) וכך קניתי את לבם של המנכ"ל ושל עדה פרידמן, המנהלת הפדגוגית של בית הספר לתיירות.

רוב המרצים שגייסנו לפרוייקט היו נחמדים והנסיעה לערד ובחזרה עברה בנעימים, החלפנו סיפורים וחוויות ולעיתים נרדמנו והתעוררנו רק בהגיענו לביתנו. כך עברה במהירות שנה של לימודים, הקבוצה אהבה ללמוד ואנחנו אהבנו ללמד.

כך התחילה מערכת היחסים שלי עם בית הספר לתיירות, מערכת שנמשכה גם לאחר סיום הקורס בערד ולאחר עזיבתי את ה"פעילות" בחברת גמא טורס. ריכזתי במשך שנתיים שני מחזורים בסניף חיפה של ביה"ס לתיירות, ארגנתי וביצעתי בתל אביב השתלמויות קצרות למלווי קבוצות בנושאים מגוונים מיוון ועד יפן. גולת הכותרת היה קורס שנתי מיוחד (בשני מחזורים) בנושא "פרסום ויחסי ציבור במלונאות ותיירות". היה זה קורס מעולה אליו נרשמו רבים מבכירי העובדים והמנהלים של משרד התיירות.

סיום קורס פרסום ויחסי ציבור, יוני 1988, מימין יפית משמאל עדה

קיץ 2018

שנים רבות חלפו, עזבתי את הפעילות בעולם התיירות ונותקו הקשרים עם אנשי התחום. בחלוף השנים הפך העולם להיות וירטואלי ואני מופתע לקבל פנייה בפייסבוק: הצעה לחברות עם עדה פרידמן מירושלים. אישרתי בשמחה את החברות, ביקשתי ואף קיבלתי את מספר הטלפון שלה, ניהלנו שיחה ארוכה וקבענו פגישה לא וירטואלית בירושלים.

עדה אירחה אותנו בדירתם בדיור המוגן "מגדל נופים" אליו עברו עדה וינאי בעלה, המקום מדהים ביופיו ובמיקומו הצופה לנוף שכונת עין כרם. וכאילו לא חלפו שלושים שנה, ממשיכה עדה לעסוק בתחום התיירות: מתנדבת ביד בן צבי ויוזמת ומבצעת של הפרוייקט "תמונה באבן" ברחובות שכונת אוהל משה, ממול לשוק מחנה יהודה. לאחר שעדה ערכה לנו סיור מודרך ברחובות שכונת אוהל משה, ולאחר שקיבלנו הסבר על התמונות באבן ובעיקר של בני משפחתה, ישבנו לארוחת ערב קלה בית הקפה שבמתנ"ס השכונתי. "קפה הדרתא בלב העיר" הוא שמו של הפרוייקט הקהילתי, המופעל בהתנדבות על ידי נשות (המבשלות ואופות) ובני השכונה (הממלצרים) וכל ההכנסות מיועדות לקופת הקהילה ולפעילות השכונתית.

בעוד אנחנו נהנים מהמטעמים אשר מוגשים לשולחן, אנו מעלים זיכרונות משש שנות פעילותי בבית הספר לתיירות. "אתה יודע שהקורס בערד התחיל כבדיחה", כך עדה, "לא היה נעים לי לדחות את בקשתך, לקיים קורס בשיתוף פעולה עם חברה קטנה ולא מוכרת כ"גמא טורס". הצעתי לכם את ערד בידיעה ברורה שלא תקבלו את ההצעה ההזויה הזאת . . .".  

"בדיחה לא מוצלחת, מסתבר" אני מגיב "עובדה !".

=========

הערות וקישורים:

### גיורא בן גרא קורא את המקאמה המסורתית בחתונה המשולשת בקיבוץ האון

### שכונת אהל משה בויקיפדיה

### תמונה באבן – ירושלים

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

סרט קולנוע / שלום נוי

קיץ 1953

ארבעה בתי קולנוע היו לנו בילדותנו:

קולנוע "בית הפועלים הדר", במרכז כפר הדר, בו הוקרנו סרטים פעם בשבוע במוצאי שבת.

קולנוע "בית הפועלים רמתים", במרכז המושבה, בו הוקרנו סרטים בכל יום מימות השבוע.

קולנוע "מגדיאל", ליד בית הכנסת הגדול של מגדיאל, גם בו הוקרנו סרטים כמעט בכל יום מימות השבוע. היה זה בית קולנוע אשר בקיץ הוצאו הספסלים מהאולם אל מגרש הספורט הצמוד והוא הפך לקולנוע קייצי.

קולנוע "גיל עמל", הוקם במרכז שכונת גיל עמל במזרח מגדיאל ובמרחק שלושה ק"מ מהדר והוא נועד בעיקר לתושבי השכונה.

אם נכנסת לאחד מבתי הקולנוע האלה, היית מוצא בשורה שלוש באמצע, זוג אנשים נמוכי קומה. גם אם היה האולם ריק מצופים הקפידו אריה ושושנה לשבת תמיד בשורה שלוש. ערב ערב יצאו הורינו מהבית בהדר והלכו מרחק לא קטן לאחד מבתי הקולנוע. את אהבת סרטי הקולנוע ספגתי מהורי ומגיל צעיר הייתי מתגנב והולך לסרטים. בהתחלה הייתי מציץ מחלון בית הפועלים בהדר, מאוחר יותר, כשהייתי בכיתה ו' והתחלתי להבין מעט אנגלית, קיבלתי תפקיד חשוב כמתרגם בסרטים שהוקרנו בקולנוע זה.

זה המקום להסביר, כי הסרטים הוקרנו במערכת קולנוע מסורבלת שהיו בה שלושה חלקים:
- רמקול חיצוני גדול ומסורבל.
- מכונה שהקרינה את סרטי הצלולואיד שהיו ברוחב שישה עשר מילימטר. השחלת הסרט במכונה הייתה קשה ומסובכת ודרשה מיומנות.
- החלק השלישי היה פנס קסם פשוט אשר הקרין בצד ימין של המסך את התרגום של הסרט. התרגום נכתב בכתב יד ובחלק גדול, בסוף התרגום, היה כתוב: תורגם על ידי ירושלים סגל תל אביב. במקרים רבים לא היה קשר בין הסרט לבין התרגום. זה קרה כאשר הסרט לא היה באנגלית אלא בשפה אחרת והמתרגם רק ניחש את ההקשר, או כאשר הדיאלוגים בסרט היו ארוכים ומסובכים או, הרבה פעמים, כאשר המתרגם שישב ליד המקרן היה עייף ונרדם. זה היה "קולנוע אינטראקטיבי" כאשר הצופים היו משתתפים בפעילות וצועקים: תרגום !! תרגום !!!

את אהבת הקולנוע שזרמה בגופי קיבלתי מהורי. אמנם לא ישבתי מעולם בשורה שלוש ולא הלכתי לסרט כל יום, אך בהגיעי לתיכון התחילו להקרין סרטים יומיים בארבעה בתי קולנוע בתל אביב. אם נכנסת לאחד מבתי הקולנוע האלה היית יכול למצוא אותי צופה בסרטים שהוקרנו לאורך היום. אם היו המורים בתיכון "מלשינים" ומספרים להורי איפה אני מבלה את הבקרים במקום בכיתה הייתי מספר להם מאיפה וממי ירשתי את זה. למזלי למורים לא היה אכפת והורי לא ידעו כלום. הסרטים בתל אביב התחילו בשעה עשר בבוקר והוקרנו ברצף עד הערב. עד היום אני רואה בין חמישה לשבעה סרטים בשבוע ואין זה מפריע לי לראות מאמצע הסרט לסוף וחוזר להתחלה. ההבדל היחיד שהיום אני צופה מהכורסה בביתי באמצעות מסך הטלוויזיה ולא משתכנע לצפות באולם קולנוע ואפילו אם הוא משוכלל וממוזג.

חורף 1963

 החורף של שנת 1963 היה חורף קשה ביותר, בעיקר בשל לילות של קרה, עם טמפרטורות נמוכות מהרגיל. אני הייתי בצבא לקראת סיום קורס המ"כים של הנח"ל המוצנח. בגדוד חמישים כבר היינו עם נעליים אדומות על הרגליים, כנפי צניחה על החזה וכומתה אדומה על הראש. היינו בניווטים באזור ערד (ערד עוד לא הוקמה) והקור בלילה הקפיא את המוח. יריעות אוהל הסיירים הפכו לגושי קרח ובבוקר השתמשנו באתי חפירה ובפטישים כדי להכות על היריעות הקפואות, לקפל אותן ולהמשיך במסע הנווט. באותם לילות קרים קפאו כל מטעי הבננות במדינת ישראל, מלבד המטעים של מזרח הכינרת: עין גב, מעגן, תל קציר והאון.

קיבוץ האון הוקם כשנה לאחר קום המדינה כהיאחזות נח"ל. אוכלוסיית הקיבוץ הורכבה מגרעיני עולים מפולין, הונגריה ומשני גרעינים טורקים. בנוסף לכך חיו בקיבוץ שאריות של גרעיני נח"ל שהתפרקו ולא שרדו במקום. הקיבוץ היה במצב קשה ועמד בפני פירוק. באיחוד הקבוצות והקיבוצים החליטו על פעולת הצלה - משלוח של שלושה גרעיני נח"ל טובים וחזקים בזה אחר זה. הגרעינים יעברו במשך שלוש שנים את אותו מסלול: של"ת (שירות ללא תשלום) מוקדם והכשרה בקיבוץ כפר רופין. חברי כפר רופין היו אנשי עבודה, בעלי מוסר עבודה גבוה ביותר. אם צריך מקום איכותי להכשרת גרעינים זה היה המקום. אם אנשי כפר רופין היו סמל למוסר עבודה קיבוץ האון היה ההפך הגמור.

מיד עם השחרור מצה"ל הגעתי לקיבוץ האון ושובצתי לעבוד בבננות. העבודה במטעי הבננות הייתה קשה ביותר. לאחר הקור הגדול לא היו בננות בישראל ולילדי השמנת של תל אביב לא היו בננות ו"דנ'לה" הרי חייב ל"אכול בננה'לה" בכל מחיר בכדי להיות גיבור, כמאמר השיר הידוע. עבדנו סביב השעון לספק בננות  במחירים שהרקיעו שחקים. הקיבוץ הרוויח והרבה.

באסיפה הכללית, עם סיום העונה, העלו לדיון את השאלה מה עושים עם הכסף הרב שענף הבננות הכניס לקיבוץ: לקנות משאית סמי טריילר חדשה או מכשיר "שמרטף" לבתי הילדים. בקיבוץ האון הייתה תופעת מזג אוויר שנקראת שרקייה. זוהי רוח מזרחית עזה וחמה. מדי פעם היו נוחתות מרמת הגולן לכיוון הכינרת שרקיות, רוחות מטורפות ששרקו ברעש אדיר. הילדים של הקיבוץ גדלו בבתי ילדים ושומרת הלילה בלילות מוכות שרקייה לא שמעה מה קורה בבתי הילדים שאותם עזבה רק לפני דקות אחדות.

חוק הטריוויאליות של פרקינסון, הוא החוק השלישי שלו. פרקינסון ידע בדיוק מה יקרה באסיפה הכללית של קיבוץ האון. בנושא סמי טריילרים שיעלו כסף רב, אף אחד לא מבין ולכן הדיון בנושא יימשך חמש דקות כולל הצבעה בעד. בנושא התקנת מערכת שמע בין בתי הילדים, "שמרטף", כולם מומחים ומבינים גדולים ולמרות סכום ההשקעה האפסי, הדיון ארך שעות ולא אושר לרכישה. בינתיים.

האביב הגיע. במטעי הבננות עסקנו בתחזוקת המטעים ובהשקייה. העבודה התנהלה בעצלתיים ונעשתה ברובה על ידי פועלים מהעיר טבריה הסמוכה. אנחנו, שלושה חברים מגרעין תומר עסקנו בהשקייה. פתחנו את הברזים בקצה הערוגות הארוכות, הלכנו לקצה השני, ישבנו וחיכינו כחצי שעה עד שהמים יגיעו לסוף הערוגה. הייתה זו עבודה לא קשה, לא דחופה ולא מעניינת.

מרכז ענף הבננות היה שלמה (סלומון) צ'יפרוט משרידי הגרעינים הטורקיים. באחד הימים פניתי לסלומון וביקשתי בשם שלושת חברי לגרעין לעבוד חצי יום. סלומון הסכים ואמר: "עבדנו מאוד קשה בעונה ומגיע לכם לבלות". עבדנו עד ארוחת הבוקר, התרחצנו, לבשנו בגדי א' ונסענו לטבריה. בטבריה התחילו באותו שבוע להקרין בקולנוע המקומי סרטים בהצגות בוקר. קנינו גרעיני חמניות שחורים ב"מגריל" ונכנסנו לקולנוע. אגב, הסרטים בקולנוע היו טובים יותר תוך כדי פיצוח גרעינים שחורים והגרעינים של מגריל, היו לדעתי, טובים יותר מגרעיני עפולה.

בערב פנינו לסדרן העבודה וביקשנו לרשום לנו חצי יום חופש.

כעבור שבוע תלו על לוח המודעות בחדר האוכל של הקיבוץ פרוטוקול מישיבת ועדת עבודה. הנושא: שלושה חברים שעזבו את העבודה והלכו לסרט. ההחלטה הייתה "מאחר וזאת הפעם הראשונה הם מקבלים רק נזיפה". החתומים על הפרוטוקול היו שני חברי קיבוץ שנודעו כבטלנים הגדולים של הקיבוץ אבל היו מגרעין המייסדים. כששאלתי את אחד מהם מה עשינו לא בסדר – הרי קיבלנו אישור ממרכז הענף וביקשנו מסדרן העבודה להוריד לנו חצי יום עבודה ? ענה: "פגעתם במוסר העבודה של הקיבוץ".

זה היה הרגע המכונן של חיי. שבוע לאחר מכן הודענו, יעל ואני, למזכיר הקיבוץ שאנחנו עוזבים: אנחנו, שלמדנו מהו מוסר עבודה בקיבוץ כפר רופין ננזפים על ידי בטלני קיבוץ האון ?

לימים חשבתי לעצמי: אם היינו הולכים לבית קפה, או לקניות, או לשחות בכינרת – כנראה שלא היינו פוגעים במוסר העבודה. אבל ללכת בזמן העבודה לראות סרט קולנוע ?

חוגגים בקיבוץ האון

==========

קישורים:

### דנ'לה אכול את הבננ'לה – בביצוע יעקב טימן – יוטיוב

### חוק הטריוויאליות של פרקינסון – ויקיפדיה

### יומולדת 70 לילדי גרעין תומר - האון - 17-11-2013 - יוטיוב

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג