חורף, 2020
כל
אנשי כפר הדר, כפר ילדותי, קראו את עיתון "דבר" העיתון של מפא"י
(מפלגת פועלי ארץ ישראל). כל אנשי הכפר, מלבד משפחת אקסלרוד. כל אנשי כפר הדר היו
מפא"יניקים ואילו חיים אקסלרוד היה איש עם עקרונות ובהיותו איש מפלגת הציונים הכללים היה חתום
על עיתון "הבוקר". אבא שלי לא היה שמאלני ולא ימני, מפלגות ופוליטיקה לא
עניינו אותו במיוחד, לכן במשך שנים רבות לא היה עיתון מצוי בביתנו.
כילד,
מאוד קינאתי בחברי לכפר שקראו את "דבר לילדים", שבועון שיצא לאור כנספח
לעיתון דבר וכבר כתבתי על כך בסיפור אחר. כשהייתי בן שמונה נוסד עיתון חדש לילדים:
"הארץ שלנו". העיתון היה נספח לעיתון "הארץ" ובתחילת דרכו
חולק חינם בבית הספר שלנו. היה זה עיתון חדשני וללא הטיה פוליטית. חלק מחדשנותו של
העיתון, היה המקום הנרחב שהקצו בו לחומרים שנכתבו על ידי הקוראים הצעירים. "ע"קים"
קראו להם – "עיתונאים קטנים". פעם בשנה ערכו תחרות ומי שזכה קיבל את
התואר ע"ק.
גם
אני השתתפתי בתחרות כאשר הייתי בן עשר. כתבתי סיפור על טיול שערכתי עם חבר, ביום
קיץ חם, לכפר הערבי טירה. לטירה לא הגענו, כך בסיפור, אבל חזרנו הביתה עם פח מלא
סברס וידיים ופה מלאים בקוצים. בכדי שהסיפור יהיה משעשע, הגזמתי עד מאוד בתיאורים.
זכורה לי שורה אחת בסיפור אותו כתבתי לפני למעלה משישים שנה: "היום היה כל כך
חם שאת הדרך חזרה הביתה עשינו לצד הנחל שנוצר מהזיעה שזרמה מהגוף שלנו". חשבתי
שהסיפור ששלחתי לתחרות הוא סיפור משעשע, אבל מה רבה הייתה הפתעתי וכמה התאכזבתי, כאשר
קיבלתי מכתב קצר ובו הודיעו לי שלא זכיתי בתואר ע"ק. כנקמה הפסקתי מיד לקרוא
את "הארץ שלנו".
כשנה
לאחר מכן, בהיותי בן 11
נוסד עיתון חדש במדינת ישראל – "למרחב". היה זה עיתון פוליטי, ביטאונה של
מפלגה חדשה שהוקמה: "אחדות העבודה – פועלי ציון". בשנים הראשונות חולק
העיתון חינם ואבי התמים מיהר לחתום עליו. תמים פוליטי היה אבי, אכן הוא קיבל עיתון
יומי בחינם, אבל תויג בכפר כאחד שאינו "משלנו". כולם בכפר היו מפא"יניקים ששמו
בקלפי פתק עם האות "א" והוא נחשד כאיש אחדות העבודה אשר שם בקלפי פתק עם
האותיות "תו".
אני,
כילד, לא הייתי מודע לשטויות הפוליטיות שעשה אבי. במשך שנים קראתי את העיתון
החינמי שהגיע כל יום לביתנו, למרות שלא הבנתי את רוב המאמרים שכתבו יצחק טבנקין,
ישראל גלילי, יצחק בן אהרון ופעילי מפלגה אחרים. הסתפקתי, כילד, לקרוא את דפי
החדשות בעמוד הראשי. רק בהיותי בסוף בית הספר התיכון, שמחתי שאנחנו קוראים את "למרחב" ויכולתי לקרוא את הדיווחים,
הכתובים נפלא, אשר כתב המשורר חיים גורי ממשפט אייכמן ואשר פורסמו מידי יום רק בעיתון
"למרחב" תחת הכותרת "מול תא הזכוכית".
מה
עושים עם העיתון לאחר שמסיימים לקרוא אותו? הקלישאה אומרת: עוטפים בו דג מלוח. אצלנו
בבית, נהגנו לשמור את העיתונים הישנים וכאשר הגיע הזמן לעטוף את הפירות על העצים
בחצר, להגן על הפרי מפני מזיקים וציפורים - גזרנו את העיתונים, הדבקנו את הקצוות
בדבק שהכנו מקמח ומים ועטפנו את הפירות הזעירים. עץ אפרסקים אחד, שני עצים של תפוחי
עץ, עץ אחד של אגסים ומאוחר יותר עץ ענק של אבוקדו כל אלה זכו להיות מקושטים
בעיתונים הישנים. בחצר הבית, על מגרש בגודל של קצת פחות מדונם אחד, צמחו גם שלושה
עצי שזיף, עץ גויאבות ושפע עצי הדר וביניהם ערוגות של ירקות שונים.
שלושה
מגרשים גבלו עם המגרש שלנו ברחוב התכלת: במערב המגרש של משפחת רוזנקרנץ אשר היה סוחר
עופות ובעל מעשנה לעישון דגים, בצפון המגרש של צבי רובינשטיין שהיה עגלון הכפר
וגידל עופות ובדרום המגרש הענק והפרדס של משפחת ברזובסקי אשר היה היוזם, המייסד
והגבאי של בית הכנסת. יוסף ברזובסקי היה דתי בעל זקן מרשים ואחי הקטן ירוחם "אימץ"
אותו כסבא, ירוחם נהג לעמוד ליד הגדר המשותפת ולקרא בקול "סבא, סבא", פניו של ברזובסקי הזקן היו זורחות והוא היה מאושר באדם. כאשר נפטרו בני הזוג ברזובסקי נכנס לגור בביתם הבן שמואל ששינה את שם
משפחתו לליבנה.
כאשר
עיתון "למרחב" נסגר הציע שמואל, השכן החדש, סטארט-אפ: אל הגדר הצפונית ואל
הגדר הדרומית חיברו צינור קצר שאורכו כאורך העיתון. צבי רובינשטיין קנה את העיתון היומי "מעריב" או "ידיעות אחרונות" כל בוקר. כאשר סיים לקרוא הכניס אותו לצינור, אבי היה מוציא את העיתון מתוך הצינור
שבגדר וקורא מהצהריים עד הערב ומעביר לשמואל דרך הצינור המשותף. שמואל היה אוסף את
העיתונים. שמואל היה רווק וחי לבדו בבית ההורים. איש לא נכנס לביתו, התריסים והחלונות היו
מוגפים תמיד. יש טוענים כי הוא חי בחדר אחד וריכז את אוסף את העיתונים הישנים בשני
החדרים האחרים.
עברו
שנים. יעל ואני הקמנו בית בשיכון עממי בהוד השרון. לאחר שנים אחדות החליט שמואל
למכור את הבית והפרדס בהדר ועבר לגור לא רחוק מביתנו. לעיתים היינו נפגשים ברחובות
השיכון ושמואל לא הפסיק להזמין אותנו לבקר, לראות את ביתו ואת הגינה שבחצר.
החלטנו
לבקר. "עכשיו העלים נשרו מהעצים, תבואו באביב", אמר שמואל. חיכינו לאביב
ואז הוא דחה אותנו לקיץ, בקיץ נדחינו לסתיו וכך הלאה. עברו שנים ועד יום מותו לא הצלחנו לקבוע זמן לבקר אותו.
נשארנו
סקרנים עד היום הזה: האם כאשר עבר דירה לקח והעביר גם את אוסף העיתונים הישנים ?
