לתגובות


‏הצגת רשומות עם תוויות גרמניה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות גרמניה. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 21 בספטמבר 2021

נופש פלוס - הסוף / שלום נוי

קיץ 1984

כמלווה קבוצות בחו"ל, אהבתי להדריך בעיקר בנופשונים הרבים והמגוונים של חברת "נופש פלוס". אהבתי את הרגיעה שבניהול הקבוצות שבחרו בטיולים היומיים מרצון, את הישיבה במלון אחד ללא מרוץ נגד הזמן ובעיקר את האפשרות לפגוש וליצור קשר עם האוכלוסייה המקומית. בקיץ זה חתמה "נופש פלוס" הסכם עם התעשייה האווירית והציעה להם, בצד מבחר נופשונים גם מגוון טיולים באירופה. לאחר שביצעתי שלושה טיולים קצרים, בתחילת הקיץ לאיטליה, לחצו עלי בחברה לקבל טיול ארבע ארצות: איטליה – אוסטריה – גרמניה – יוגוסלביה. מסלול עמוס לעייפה באתרים ובילוי שעות רבות וארוכות באוטובוס.

קיבלתי קבוצה הטרוגנית בצורה לא רגילה: אנשים נחמדים מאוד מול אנטיפטיים ביותר, צעירים נמרצים מול זקנים חסרי כושר ומרץ, עובדי תעשייה אווירית וסתם נספחים. הכניסה ליוגוסלביה הייתה כרוכה, באותם ימים, בהכנת אישור כניסה (ויזה) אישית לכל נוסע. כבר בארץ גליתי בבקשות לויזה, כי אחת הנוסעות, עובדת התעשייה האווירית בשם מיכל, נולדה ב-8 בספטמבר 1943, אך עוד יותר הופתעתי כאשר, מאוחר יותר בטיול,  נודע לי שהיא נולדה באותו בית חולים בטבריה ובערך באותה שעת בוקר, מאותו רגע הפכה ל"אחותי התאומה". מיכל הרווקה וחברתה ברכה, בילו במחיצתי לאורך כל הטיול. מיכל המשיכה לשמור על קשר איתי לאורך שנים והקפידה לשלוח כל שנה ברכה ליום ההולדת ה"משותף" שלנו. המפגש עם מיכל, השיחות הארוכות והשוואת קווי האופי הדומים שלנו היו נקודות האור היחידות בטיול שארך חמישה עשר יום.

בנמל התעופה של טריאסטה חיכה לנו נהג יוגוסלבי צעיר, אשר לו זו הפעם הראשונה שיצא מגבולות ארצו. הוא לא הכיר את מסלול הטיול. האוטובוס היוגוסלבי היה מיושן מאוד, לא מתאים לנסיעות ארוכות ואכן, ארבעה ימים לפני סיום הטיול, בהגיענו לשמורת הטבע פליטוויצה התקלקל האוטובוס. שלחו לנו אוטובוס אחר, חדש, נוח יחסית ונהג טוב יותר ומיומן. זה היה מעט מדי ומאוחר מדי.

בית המלון הראשון בונציה, מלון "מודרנו", כשמו כן לא הוא: מלון ישן, מרופט ועלוב ובהתאם לכך, גם השירות וארוחת הבוקר. חברת "נופש פלוס" עשתה דבר נוסף שאסור לעשות: שינתה בתי מלון ובשל כך גם שינתה מסלול, בחלק מהמקרים הקבוצה הרוויחה, לדוגמא: בשל שינוי לינת לילה בבולזנו במקום בקורטינה "הרווחנו" טיול משגע בהרי הדולומיטים. זה לא סיפק את הנוסעים אשר קבעו עם בני משפחתם קשרי טלפון לפי הרשימה שקיבלו לפני הטיול – הקבוצה כעסה. תפקידי היה להרגיע ולכסות על מחדלי החברה.

בהגיענו לאינסברוק התחיל לחץ של הקבוצה לערוך "עיקוף קל" דרך מינכן לקניות. לאחר שקבלתי מכתב חתום ע"י כל משתתפי הטיול, בלי יוצא מן הכלל, הסכמתי כחלק מהניסיון שלי להרגיע כעסים. נסענו למינכן, בניגוד להוראות של איסור שינוי מסלול הטיול. בהגיענו לתחנת הרכבת במינכן קבענו מקום מפגש ליד התחנה ושעת איסוף. הקבוצה התפזרה לקניות. אגב, היה זה הקו המאפיין היחיד שאיחד את הקבוצה ההטרוגנית – קניות. אפילו בחנויות ובערים העלובות ביותר ביוגוסלביה, חזרו הנוסעים מסיור של חצי שעה עמוסי חבילות. כאשר הגעתי עם האוטובוס לנקודת המפגש ליד תחנת הרכבת, התברר כי אחד הנוסעים, מנשה בן השבעים ותשע, נעלם. התחלתי לחפש ולאחר זמן קצר ארגנתי את הצעירים של הקבוצה לחיפוש מסביב לתחנת הרכבת. לאחר כשעה של חיפושים הזעקתי את המשטרה המקומית של תחנת הרכבת – הם העמידו לרשותי שני שוטרים איתם נכנסתי לחדרי השירותים בכל התחנה ללא תוצאות. פנינו לחפש בגנים וברחובות הסמוכים ולאחר שלוש שעות של חיפושים, גילינו את מנשה יושב על ספסל באחד הרחובות הצדדיים ובוכה. התברר כי כאשר כולם יצאו לקניות הוא נתקף בגעגועים לאשתו, אשר נפטרה מספר חדשים קודם לכן, כך ישב ובכה במשך שעות.

לאחר האיחור בן השלוש שעות, חזרנו למסלול הטיול המקורי ונסענו כיוון זלצבורג. במעבר הגבול לא הסכימו חברי הקבוצה לוותר ולמרות ההליכים המעצבנים, עמדו כשעה וחצי בתור לקבלת החזר המע"מ על קניותיהם. באותו זמן צלצלתי למלון בעיירה הסמוכה לזלצבורג להודיע על איחורנו. את העיירה הקטנה בה היינו אמורים לבלות באותו לילה בקושי איתרנו והנהג הטירון שלנו טעה פעמיים בירידה מהכביש המהיר של עוקף זלצבורג. הגענו קרוב לחצות למלון הכפרי הקטן והציורי על שפת פלג ומוקף יערות. היינו מותשים ובעיקר רעבים. בעלת המלון החליטה לפנק אותנו, טרחה והכינה עבורנו את מעדן הבית (ארוחת ערב שבת !) - קורדון בלו. כאשר גילו הנוסעים, כי לקבלת שבת הם מקבלים חזה עגל ופרוסת שינקן, מגולגלים בגבינה צהובה, מצופים בפירורי לחם ומטוגנים בחמאה - רצו לרצוח אותי. מזל שהיו עייפים מדי.

הארגון "המוצלח" של נופש פלוס נמשך: התברר כי ביקור בקן הנשרים הסמוך לעיירה ברכסטגאדן בגרמניה לא היה כלול במסלול הסיטי טור של המדריכה המקומית האוסטרית בזלצבורג, אך היה צורך לבצעו כי כך רשום בתכנית הכתובה של הנוסעים. נסענו ללא מדריך מקומי, שלמתי מכספי את דמי מעבר הגבולות, שילמתי מכספי למיניבוסים המיוחדים להר וכן שילמתי מכספי עבור כרטיסי הכניסה למעלית קן הנשרים.

למחרת על פי התכנית היינו צריכים לסייר במכרות המלח בעיירה האליין באוסטריה, בקופת המכרה לא הייתה הזמנה על שמנו וגם את הוואוצ'ר האוסטרי שבידי לא הסכימו לקבל. שוב הוצאתי כסף פרטי ומכיוון שהיו לי רק דולרים ולא שילינגים, ומכיוון שלא היה בנק פתוח (יום ראשון), נתקענו זמן רב. רק לאחר טלפון למנהל הבנק המקומי שבילה את יום ראשון בביתו, הסכימו לקבל ממני את הדולרים והסיור בוצע. הקבוצה לא ידעה על כך דבר ואני ידעתי בוודאות שלא תהיה שום בעיה ואקבל את כספי בשובי לארץ.

שמחים ועליזים במכרות המלח בהאליין

סכום כסף גדול ונוסף הוצאתי ביום האחרון של הטיול, כאשר בתוך נמל התעופה של טריאסטה, בבית הקפה של השדה, לא הסכימו לשרת אותנו, עד שלא אשלם את החוב של המדריך מן הטיול הקודם, גוזל, אשר הזמין כיבוד לקבוצה בגלל איחור בטיסה ולא שילם. שוב שילמתי מכספי הפרטי ולקחתי קבלה.

חזרנו לארץ וכרגיל בסיום כל טיול, ריכזתי את כל הקבלות, שהגיעו לסכום של כמעט אלף דולר והגשתי לחברה. חברתי הניה, האחראית על ההדרכה, אמרה שכרגע אין לה מזומנים להעביר לי. אני הצעתי שיזמינו וישלמו עבור חדר במלון, לשלושה ימים במנהטן, ניו יורק, לשם טסנו בטיול פרטי וכך נתקזז.

יעל ואני טסנו לניו יורק עם חניית ביניים של יומיים באמסטרדם. בהגיענו לאסוף את המזוודות בנמל התעופה של אמסטרדם, התברר כי אחת משתי המזוודות (שלי), לא הורדה מהמטוס המשיכה לניו יורק. היה קר וירד גשם ואני בחולצה קצרה וג'ינס. מיהרנו לחנות פתוחה, קניתי טרנינג ובמשך שלשה ימים באמסטרדם הלכתי עם אותם בגדים. רק עם עזיבתנו את הולנד בשדה התעופה, קיבלתי את המזוודה שטסה לארה"ב וחזרה.

בניו-יורק היינו צריכים לקבל מלון במחיר מיוחד ל"נופש פלוס". הגענו למלון "פנטה" בשעת הערב עייפים ומותשים והופתענו לגלות שלא רק שלא שולמו לנו שלושה ימים, אלא אפילו לא הוזמן לנו חדר. לאחר לילה ראשון במלון במחירי רצח, עברנו למלון של זונות אותו מצאנו בדפי זהב של מנהטן. הייתה זאת מתנה מיוחדת של "נופש פלוס" ליום ההולדת שלי שחל באותו יום.

במטוס, בדרך הביתה, קראתי באחד העמודים הפנימיים של עיתון "חדשות" ז"ל את הכותרת הבאה:

כותרת משעשעת שלא גרמה לי אפילו לחייך.

המון בעלי חוב היו ל"נופש פלוס". פניתי לעורכי הדין והצטרפתי לנושים הרבים של החברה. ללא הצלחה, חברת נופש פלוס נעלמה ביחד עם אלף הדולר שלי. . .

==========

קישורים:

יום רביעי, 8 במאי 2019

מכתב עצוב / שלום נוי

חורף, 1938

הגרמנים החליטו לנקות את גרמניה מיהודים. הם גרשו את כולם. גם פישל ופרידה שטיינברוך גורשו מדלמנהורסט לפולין. שלושת ילדיהם הגדולים היו בארץ ואילו הבן הצעיר זמי, שהיה בהכשרה גרמניה הצליח לברוח לשוודיה ומשם לדנמרק. פישל ופרידה ניסו לעלות לארץ וכתבו בקשות ומכתבים רבים לשלטונות בארץ במטרה לקבל אישור עליה (סרטיפיקט). הנה אחד מהם:



לעשנא יום 26/1/39
 אל משרד ההגירה לארץ ישראל בתל-אביב.
א.נ,
בזה אני פונה אליכם בבקשה לעזור לי בענין עלייתי.

אני נמצא פה כמה חדשים בתור פליט שגורש מגרמניה. עד עכשיו קיבלתי תמיכה מוועדת הפליטים אצל הקהילה העברית בלשנה. ומפני זה שאין להם כבר כספים בקופתם, אינם יכולים לעזור לי הלאה. מצבי רע מאוד, כי אין לי אפשרות להתפרנס פה. בלי קרובים ובלי ידיעת השפה הפולנית אינני יכול לשבת פה. אין לי כח לסבול את העינויים הקשים. חיי שלי הם כמו גסיסה לאיטה וכאובה, רק הסיכויים לעלות ולהיות עם בני יחד הם ניחומים בגורלי הטרגי. בני בארץ דורשים אותי ומתחייבים לפרנס אותי עם אשתי וגם עסוקים בדבר זה ופנו כבר פעמים אחדות אליכם בעניין הנ"ל, על מספר 1792-3/938.

לכן אני מבקש מכם שתשתדלו להקל את קבלת רישיון ההגירה ולאפשר לי לעלות ארצה בזמן הכי קרוב. תואילו נא לשים לב לבקשתי ולעניין, בכדי להגשים את שאיפתי בימים הקרובים. בתקוה שתמלאו את רצוני הכביר ותתנו לי תשובה פוזיטיבית.

מביע את תודתי הלבבית וחותם ברגשי כבוד ובברכת ציון,

פ. שטיינברוך

וכך מספר חיים שטיינברוך:

אחי אריה ואני, עבדנו כפועלים בפרדס של אדון גזונטהייט בהדר. כשהגיעו המכתבים מן ההורים, פנינו לשלטונות וביקשנו לאחד את המשפחה ולאפשר להורינו לעלות ארצה. "הביאו הוכחה שאתם יכולים לפרנס את הוריכם" הייתה התשובה שקיבלנו, "עליכם להשתכר לפחות עשר לירות לחודש". מאחר והרווחנו רק שבע לירות ביקשנו מאדון גזונטהייט שייתן לנו הצהרה על שכר של עשר לירות. הוא סירב למרות כל תחנונינו: "אני אדם דתי ולא יכול לשקר", ענה לנו.

אדון גזונטהייט לא שיקר. פרידה ופישל לא הצליחו לעלות לארץ ולהתאחד עם שלושת ילדיהם, הם נספו במחנה ההשמדה בלזץ. אריה וחיים לא יכלו לעולם לסלוח לאדון גזונטהייט שלא הסכים לשקר כי הוא "דתי".

==========

קישורים:

משורר ומוזיקאי / שלום נוי


חורף, 1934






























"מר שטיינברוך היקר, . . . ."
כך התחיל המכתב שקיבל אריה שטיינברוך (נויר), מהוגה הדעות, המחנך, הסופר והפילוסוף מרטין בובר.

אריה התחיל ללמוד בסמינר למורים עבריים בעיר וירצבורג בגרמניה. מלבד לימודי קודש בשפה העברית, הוא התחיל ללמוד גם גרמנית ואהב במיוחד את הספרות והשירה. בשלב מסוים התחיל אריה, תלמיד הסמינר הדתי, לכתוב שירים בגרמנית. בכדי לדעת מה ערכם של השירים, שלח אותם למספר אישים של אותה תקופה וגם למספר עיתונים.

שני מכתבים מצאנו בבית, מכתבי תשובה שנכתבו בשנת 1934.

המכתב הראשון היה מהפילוסוף הגרמני מרטין בובר שחי באותה תקופה בעיירה הפנהיים ליד פרנקפורט בגרמניה. בובר כתב שלמרות שהוא חולה ויש לו המון דואר על שולחנו, הוא טורח וכותב כמה מילים באופן רציני ו"לא שטחי". הוא מציע לאריה הצעיר לקרוא את הספרים שהוא, בובר, כתב והשקיע בהם ימים כלילות: "אני ואתה", "דיאלוג", "מלחמה למען ישראל" ו"ספר החסידים", בקריאת הספרים יקבל מענה לשאלותיו. בכלל, כדאי שיכתוב על מלחמות, על סבל, על מצוקה, על החיים בכלל ועל אינטימיות בפרט.

המכתב השני היה מהסופר והמשורר הדגול סטפן צוויג, שחי באותו זמן בעיר זלצבורג, אוסטריה. סטפן צוויג ענה לו על גבי גלויה, בה כתב היגדים חשובים על היותו צעיר. בין השאר כתב: "חוסר הידע והבורות של היותך צעיר, שווה אלף מונים מלהיות זקן וחסר בטחון. אין בי רחמים ולא קנאה בכאב ההתבגרות של בני הנוער".

בנימוס גרמני טיפוסי, כתבו שניהם: אתה עדיין צעיר ועליך עוד הרבה ללמוד . . . ..

אריה קיבל את עצתם והפסיק לכתוב. אולם כעבור עשר שנים, כשאריה פגש את שושנה הוא חוזר לכתוב והפעם שירי אהבה וגעגועים. כאשר שושנה נסעה עם שלום הקטן משרונה לבית הוריה בקרית יוסף (גבעתיים), כתב לה את השיר הבא:

איננה 
אשמח לקרוא מכתב ממנה/ שחור על גב לבן,
כי כאן לוחש כל יום: "איננה!"/ כל דוּד כל סיר קטן.

שחורה ככושי הפתיליה/ וגם הדלי הוא ריק,

והמטבח בדומיה/ כעין אילם שותק.
והכפות מלוכלכות,/ לחתוך סכין שכח 

מזמן אינן מצוחצחות/ חלון וכוס ופח. 

וגם המטאטא הדל/ זקנו מורַד ונח 

ורק עכבר קפץ לסל/ ותיכף הוא ברח. 

כי אין בו תוכן, ריק הוא רַק,/ הכל שומם, בודד, 

שעון הפסיק את תיק ותק/ אין זכר ואין נֵד. 

אבלים כאן כלי מטבח/ "איננה" היא בבית 

וכל דבר בשקט נח/ בלי שָיַט אין גם שַיִט. 

והבחור, כי קר לו כאן,/ מרגיש שאין פה סדר, 

בורח גם . . . איפה? לאן?/ החוצה אל העדר. 

אשמח לקרוא מכתב ממנה/ שחור על גב לבן 

כי כאן לוחש כל יום: "איננה!"/ כל דוּד כל סיר קטן.

גם במוסיקה ניסה אריה את מזלו ובסמינר למורים בווירצבוג למד לנגן בכינור. גם כאן לא הפגין כישרון גדול, אך כאשר החליט להיות מורה בארץ, ציין בהסמכתו להוראה את יכולתו בנגינת כינור. שושנה קנתה לאריה כינור לקראת התחלת עבודתו כמורה בבית הספר כפר מל"ל. אריה מעולם לא ניגן בו והכינור העלה אבק בעליית הגג בביתנו.
לאחר שנים גיליתי באקראי, כי בתוך בטן הכינור יש מדבקה דהויה עליה מודפס "סטרדיוואריוס". בדקתי ומצאתי שאלו הכינורות הטובים בעולם. מיד פניתי לבונה כינורות מומחה ושאלתי: "מה ערכו של הכינור ?" – הוא צחק וענה: "הכינור לא נבנה על ידי סטראדיווריוס, זהו דגם פשוט שאינו שווה אגורה".

שנים רבות התחפשתי בפורים למקבץ נדבות, נגן רחוב עיוור, המנגן בכינור סטראדיווריוס . . .

==========

קישורים:
### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

יום ראשון, 5 במאי 2019

אוכל / שלום נוי

ספטמבר 2007

לא אכלנו שווארמה בדלמנהורסט, יש מספיק מזה בארץ. מצאנו מסעדה עם אוכל מקומי טעים ומשמין. ישבנו במסעדה ולא יכולתי שלא להיזכר בסיפור שסיפר אבי ואף כתב בזיכרונותיו.

וכך כתב:
"הייתי ילד רזה וחלש, לכן שלחו אותי לאי נורדרַני להבראה. הזמנים היו קשים מבחינה כלכלית. האינפלציה הגיעה לממדים כאלה שעבור מיליון מרק השיגו בקושי כיכר לחם אחד. אני סבלתי מתת תזונה, הרביתי להרטיב בלילה והתביישתי נורא. אבל גם הרחצה בים והמזון הטוב לא הצליחו לחזק אותי, כי פשוט לא אכלתי את המאכלים הללו. אני זוכר שיום אחד הגישו לשולחן תרד, רוב הילדים סיימו את אכילתם והלכו למנוחת צהריים. אני ישבתי לבדי בחדר האוכל ולא הסכימו לשחרר אותי, אלא אם כן אני אגמור את התרד. כך ישבתי עד שעה ארבע כשחזרו יתר הילדים לתה מנחה (חלב, שגם לא אהבתי). מאז ריחמו עלי ולא נתנו לי עוד תרד.
רק בביקורי בפעם השנייה, לפני בר המצווה שלי, בגיל 12, התרפאתי, הטיפול באי הזה הצליח והפסקתי להרטיב במיטה".
בהבראה, אריה ליאו במשקפיים יושב בצד ימין למטה

שנים רבות ביקשנו, אחותי גילי ואני מאבא שיכתוב את זיכרונותיו והוא אכן התחיל לכתוב. עם מותה של אמי, שושנה, הפסיק לכתוב ולא יסף...

==========
קישורים:

דלמנהורסט / שלום נוי

ספטמבר 2007

יעל ואני הגענו לדלמנהורסט בצהריים. עיירה קטנה, נקיה, מטופחת ומשובצת בגנים ציבוריים וגינות פרטיות משופעות בפרחים, מדרחוב קטן וכיכר שוק נחמדה ליד בית העירייה. חיפשנו מקום לאכול וגילינו ש"בני דודינו", הערבים, הגיעו גם לכאן: הם  פתחו שלוש מסעדות שווארמה בעיירה קטנה. כיום אין בעיר תושבים יהודים, אבל ערבים יש בה בשפע.

יצאנו לחפש את בית משפחת שטיינברוך ברחוב ברמר 111. מצאנו את הרחוב אבל הבית לא היה. לבית הזה הגיעו סבתא פרידה וליאו התינוק עם סבא ירוחם פישל. פרידה רצתה מאוד בת וכאשר ירוחם פישל יצא לצבא האוסטרי, נהגה להלביש את ליאו הקטן בשמלה.
לא מאמינים ? – הנה ההוכחה: 

ירוחם פישל במדי הצבא
פרידה עם אריה בשמלה


















המשכנו לטייל בעיירה. חיפשנו את בית הכנסת ששם גם היה בית הספר. המבנה נהרס ונשרף, אבל את השלט לזכר המבנה צילמנו.

לשם, לבית הספר הגיע ליאו בן השש. בבית הספר למדו יחד מכיתה א' עד כיתה ח', כולם באותו חדר. מורה אחד היה שם: המורה פרוינד, היה שמו. הוא התחיל ללמד את ליאו לקרוא אך ללא הצלחה. כולם כבר חשבו שהילד מפגר וכדאי להוציאו מבית הספר, אבל אז החליט המורה פרוינד שאולי הילד פשוט לא רואה. הרכיבו לליאו משקפיים ומאז לא הפסיק לקרוא עד יום מותו. ספרים תמיד היו אהבת חייו. גם כאשר חיינו במצוקה תמיד נמצא כסף לרכישת ספרים.

וזה השלט שמצאנו במקום בו היה בית הספר:

בתרגום חופשי: כאן ניצב בשנים 1928-1938 בית הכנסת
של קהילת יהודי דלמנהורסט, שנהרס ונשרף בליל 10.11.1938
















==========

קישורים:

יום שבת, 4 במאי 2019

גרמניה / שלום נוי

ספטמבר 2007

גם אנחנו נסענו לגרמניה. את יום הולדתי השישים וחמש החלטתי לחגוג בצורה מיוחדת: מצאתי באינטרנט כי בתאריך יום ההולדת שלי, שמונה בספטמבר, מתקיים מופע של זיקוקים, אורות זרקורים, אורות לייזר ומוסיקה על נהר הריין בגרמניה. המופע נקרא "הריין בלהבות". נרשמנו לשייט. השארנו את השקיית העציצים לטל ונסענו.

שכרנו יחידת נופש לשבוע ימים, לא רחוק מנהר הריין, והחלטנו לשלב ביקור בעיר הולדתו של אבי: דלמנהורסט.
האמת, אבא שלי, שהיה יקה אמיתי לא נולד בגרמניה, הוא הגיע לשם בהיותו בן שנה.

***

הכל התחיל כשסבא שלי, ירוחם פישל שטיינברוך, התחתן בשנת 1911, בעיירה רווה רוסקה, עם פרידה נויר שנולדה בעיר זו. המשפחה עברה לגור בעיירה פוטיליץ', שם גם נולד אבי, אריה לייב או כפי שקראו לו בגרמנית: ליאו.
סבא ירוחם פישל היה סופר סת"ם. גם אביו היה סופר סת"ם. דור שלישי לסופרי סת"ם בפוטיליץ'. הבעיה הייתה שבעיירה הקטנה לא היה צורך במקצוע הזה – כמה ספרי תורה ומזוזות צריך לכתוב בחודש? משפחת שטיינברוך התחילה להתפרנס מיצירת כלי חרס, ירוחם פישל קנה סוס ועגלה ונסע בין העיירות בסביבה ומכר כלי חרס שייצרו בני המשפחה.
המצב הכלכלי המשיך להיות קשה וירוחם פישל החליט להגר ולנסות את מזלו באמריקה.
הוא השאיר את פרידה ואריה לייבל התינוק בפולין ונסע ברכבת לעיר הנמל המבורג בגרמניה. בהמבורג עבד ירוחם פישל בעבודות שונות, הרוויח כסף לקניית כרטיסים לרכבת ושלח לפרידה מכתב וכרטיסי נסיעה ברכבת, כדי שיצטרפו אליו להמבורג. פרידה ואריה לייב בן השנה עלו לרכבת ונסעו להמבורג. בגבול, בכניסה לגרמניה נרשמו בשמה הפולני של פרידה: נויר. כך נקרא אבי אריה נויר כשם משפחתה של סבתא פרידה עד היום הזה.

פרידה הגיעה עם אריה לייב הקטן להמבורג, נפגשה עם ירוחם פישל ושמחה מאוד. הוא לקח אותה לנמל לראות את האוניה עליה יעלו וישוטו לאמריקה.
פרידה ראתה לראשונה בחייה את הים הגדול ונבהלה.
"אני על אוניה ששטה בים המפחיד הזה לא עולה", הכריזה. לא עזרו תחנוניו של ירוחם פישל היא התעקשה והוא ויתר.
ירוחם פישל, פרידה וליאו בן השנה עזבו את המבורג ועברו לגור בעיירה קטנה ששמה דלמנהורסט. בעיירה זו ניסה ירוחם פישל להתפרנס ממקצועו כסופר סת"ם. כמו בפולין גם כאן, מעט מאוד יהודים היו בעיירה וכמה תפילין ומזוזות כבר צריך?

אחרי הרבה שנים כתב אבי את זכרונותיו. בין השאר סיפר שכאשר פרצה שריפה בעיירה הסמוכה ונשרף ספר התורה בבית הכנסת, במשפחת שטיינברוך הייתה שמחה – סוף סוף יש פרנסה: כתיבת ספר תורה זה כסף טוב והרבה.
לאחר זמן קצר נולדה לפרידה וירוחם פישל בת: אתל פשה ובגרמנית פאולה. עכשיו צריך להאכיל עוד פה. לירוחם פישל לא הייתה ברירה ולפרנסתו נאלץ להתגייס לצבא האוסטרי. כעבור זמן קצר בצבא, הוא נפצע ונשלח הביתה להבריא ואז נולד בן נוסף: הרש חיים ובגרמנית הרמן. לא עברו שנתיים ועוד בן נולד: זמי. לאחר שפישל הבריא הוא חזר לצבא, אבל הרוויח מעט מאוד, הכסף ששלח הביתה לא הספיק והמשפחה סבלה מחרפת רעב.

ירוחם פישל היה בצבא ופרידה נשארה לבד בדלמנהורסט. היא מצאה מפלט מצרות היום בקריאת ספרים ובעיקר רומנים וסיפורי אהבה. היא נהגה לטפס על העץ בחצר ולשקוע בקריאה. פרידה מצאה חברה בעיירה, אישה עשירה בשם סאלי מימה פינק. למשפחת פינק הייתה חנות רהיטים ברחוב הראשי של דלמנהורסט ומצבה הכלכלי היה מעולה. מימה פינק השאילה לפרידה ספרי קריאה, אבל גם הייתה שולחת סלי מזון מהשוק לפרידה ולארבעת ילדיה.

***

הגענו לדלמנהורסט ולאחר שקיבלנו את החדר במלון יצאנו לשוטט ברחוב הראשי. לא נשארו יהודים בעיר, אף לא אחד, כולם גורשו על ידי הנאצים לפולין ושם רובם לא שרדו. כשעברנו ליד המקום בו הייתה חנות הרהיטים של משפחת פינק, ראינו אריחי ברונזה על המדרכה. על האריחים היו מוטבעים פרטי משפחת פינק ותאריך גירושם מהעיר על ידי הנאצים, לזיכרון / דראון עולם.








אריחי הברונזה לזכר משפחת פינק

ראינו את האריחים ברחוב הראשי וכעסתי: מדוע למשפחת פינק העשירה הקימו לוח זיכרון ולמשפחת שטיינברוך הענייה לא? למחרת בבוקר נכנסנו לעיריית דלמנהורסט. בעירייה קיבלו את פנינו בסבר פנים יפות, הראו לנו ספר נדיר של תולדות יהודי העיירה והסבירו לנו שאת אריחי הברונזה יוזמת המשפחה ומקימים אותם באמצעות מתנדב לא יהודי, אשר עושה זאת בכל רחבי גרמניה ואף נתנו לנו את פרטיו.

חזרנו לארץ. פניתי לדוד חיים והצעתי לו להציב אריחי ברונזה לזיכרון עולם ליד בית ההורים שלו שנהרס במלחמה ברחוב ברמר – הוא סרב. לעולם לא נדע מדוע.

==========


קישורים:

סיפורי סבא / שלום נוי

קיץ, 2010

משפחת ורסנו נסעה לגרמניה. מוצי, טל, תום, שירה וגלעד ארזו מזוודות, השאירו את דודו הכלב אצל השכנים ואת השקיית העציצים השאירו לנו ונסעו.

הם טיילו בשבילי היער השחור עלו לאלפים, טיילו במכונית וברגל, שטו באגמים, נשמו אוויר צח וחוו חווית גשמים באמצע הקיץ.

שבועיים לאחר שחזרו לארץ, פנה אלי גלעד ואמר:
"סבא, אתה מוכן ללמד אותי אידיש?"
"אידיש ???", נדהמתי, "מאיפה זה צץ לך?"
"כשהיינו בגרמניה שמענו מילים מוכרות שאתה אומר לעיתים קרובות. אמא אמרה שזה באידיש ושזה כמו גרמנית".
ניצלתי את ההזדמנות ואמרתי: "קודם כל דע לך שאידיש כותבים באותיות עבריות. אין ניקוד ולכן כמו בשפות הלטיניות  הניקוד הוא באמצעות אותיות. זה די פשוט: במקום קמץ ופתח כותבים את האות א', במקום צירה וסגול כותבים את האות ע' והשאר זה בדיוק כמו בעברית".

לאחר ההקדמה המלומדת התחלתי שולף כמה מילים וכמה ביטויים, עד שהגעתי לביטוי "בובע מאיסעס".
"בובע זה סבתא ומאיסעס זה מהמילה מעשיות או סיפורים והביטוי בעברית הוא "סיפורי סבתא". אלה הם בעצם סיפורים שלא ברור אם הם קרו באמת או שהם פרי הדמיון", הסברתי.
"מה ההבדל בין סיפורי סבתא לסיפורי סבא ?", שאלה שירה, שהצטרפה בינתיים לשיעור הראשון באידיש.
"אין מושג כזה סיפורי סבא", עניתי, "כי כל הסיפורים של סבא, כולם קרו באמת".
"איך מוכיחים את זה", שאלו.
"פשוט מאוד", אמרתי, "יש אמרה ש"תמונה אחת שווה אלף מילים", אני אספר סיפורים, סיפורי סבא, ולכל סיפור אוסיף אלפי מילים בתמונות. זאת ההוכחה הכי טובה".

זה היה הסיפור הראשון והנה ההוכחה: תמונה של טל וגלעד בגרמניה, כפי שמופיעה בדף הפייסבוק של טל. באידיש היו אומרים על זה: "ארופ פון קופ" ובתרגום חופשי: "רד לי מהגב".


==========
קישורים: