קיץ, 2003
אסף,
גלית, דפנה, שקד ותמר (יואב עוד לא נולד . . .), הזמינו אותנו לבלות את ערב יום שישי בים. נסענו ל"חוף כושי" במכמורת וקיבלנו שם את השבת. ישבתי ובניתי עם שקד
ותמר ארמונות בחול, כאשר קראו לנו לאכול ארוחת ערב, עשינו תחרות ריצה, מי יגיע ראשון
לברז המים. שקד ותמר ניצחו, כי רגל ימין שלי נתקעה ביתד עץ שהייתה מוסתרת בחול.
ריסקתי את הציפורן בזרת רגל ימין שלי ואת הלילה ביליתי בבית חולים "מאיר".
אשפזו אותי בבידוד מחשש זיהום שנגרם מחול הים. שבוע ימים ביליתי באשפוז חלקי
במחלקה האורתופדית: הגעתי שלוש פעמים ביום, התחברתי לאינפוזיה של אנטיביוטיקה
וחזרתי הביתה.
בתום
השבוע הלכתי להתייעץ עם הרופאים מה לעשות: אנחנו רשומים לנסיעה של "ראש ירוק"
לפולין, הרגל חבושה ויש לי עדיין כאבים. הרופאים לא כל כך ידעו מה לייעץ, כי לא כל
כך הכירו את המקרה. פולין אינה ידועה בשירותי הרפואה המשובחים שלה וההחלטה הייתה
קשה. החלטתי לנסוע. צולע וכואב הגעתי לנתב"ג. ישבתי על הספסל בזמן שכל הקבוצה הייתה עסוקה
בקניות בחנויות הפטורות ממכס. והנה התיישב לידי הרב בני קלמנזון.
הרב
בני היה הרב של ישיבת עתניאל. מחבלים שחדרו לישיבה בערב שבת פגעו במספר תלמידים
בישיבה שניהל. כמה שנים קודם לפיגוע זה, נהרג חברו הטוב של בני והפלוגתא (בן הזוג)
שלו ללימודים. היה זה בפיגוע מחבלים אחר, בעת שנסע באחד מכבישי השומרון. האירוע
השפיע עליו קשות והוא נכנס לדיכאון. רעייתו, פסיכולוגית בהכשרתה, הציעה לו לצאת עם
משלחת של תלמידים לפולין ולהתנתק לזמן מה מהארץ. הוא נסע ונדבק בחיידק ההנצחה.
מאותו זמן לא הפסיק לנסוע עם משלחות תלמידים דתיים לפולין.
כשדנצ'ו
ונעמי, המנהלים של "ראש ירוק", נענו לבקשתם של רבים לארגן מסע לפולין,
החליטו שזה יהיה משהו שונה. מישהו סיפר להם על הרב בני קלמנזון. הם פנו אליו והוא
התלבט קשות. זו תהיה הפעם הראשונה שהוא ידריך קבוצה שאיננה מהמגזר הדתי.
ישבנו,
בני ואני, על הספסל בנתב"ג ותוך כדי שיחה, שאלתי אותו שתי שאלות מביכות.
השאלה הראשונה הייתה: איך תגיב על כך שכולנו בקבוצה אוכלים חזיר ביום כיפור ?
והשאלה השנייה הייתה קשה יותר: איפה היה אלוהים בשואה ?
בני
לא היסס וענה: "אני אוכל כשר. הבאתי איתי מנות חמות ופירות. אתה תאכל מה
שתרצה זה בינך ובין אלוהיך. באשר לשאלה השנייה: כשיגיע יומי ואגיע לשמיים אשאל את
אלוהים שאלה הרבה יותר קשה: למה הוא היה עם הנאצים ולא איתנו".
במסע
לפולין ביקרנו במחנות ההשמדה, במחנות כפייה ובמחנות עבודה. ראינו קברי המונים ללא
אבן ומצבה, ובתי קברות שבהם נקברו גדולי התרבות היהודית של פולין שלפני השואה. בנוסף
לשרידי המלחמה והשואה היינו גם במקומות בהם היו שרידים ליהדות פולין המפוארת שלפני
המלחמה.
בעיירה
פשיסחא ביקרנו במבנה שהיה בעבר בית כנסת מפואר. הרב בני סיפר, כי הקהילה היהודית
הייתה כל כך חזקה וחשובה, ששלטונות פולין אפשרו לאנשי הקהילה לקיים מערכת משפטית
משלהם. כאשר יהודי פשע, שופטי הקהילה שישבו בבית הכנסת, שפטו אותו ואחד העונשים
המקובלים היה, קשירת הפושע בצווארו לקיר החיצוני של בית הכנסת, בקולר מתכת ושרשרת
הצמודה לקיר.
על
הקיר ליד הקולר תלו שלט ובו פירטו השופטים, ראשי הקהילה, את המעשים שעשה הפושע
הקשור לקיר ומדוע הוא נענש בעונש החמור הזה.
תושבי
פשיסחא היהודים והגויים היו עוברים ברחוב, קוראים את השלט, יורקים ומעליבים את הפושע
הקשור. העונש היה כפול גם פיזי וגם נפשי ובנוסף למדו תושבי העיירה שלא כדאי לפשוע
ולחטוא.
כשהיה
צריך הרב בני להדגים איך פעל העונש ביקש ממני להתנדב. הוא קשר אותי לקיר. פחדתי
שישאיר אותי קשור וימשיך את המסע בלעדי.
האם
הרב בני העניש אותי על ששאלתי שאלות קשות? לעולם לא אדע.
שושנה
נולדה בפולין, בעיירה בשם קורוב.
סבא
וסבתא שלי, שמעון לייב רוכמן ורבקה אטל זלצקוואר התחתנו בקורוב. בעיירה הזו נולדו שניים מארבעת ילדיהם: הבן הבכור שלמה והבת שושנה, שתי האחיות הקטנות לאה ובלה נולדו בורשה לשם עברה המשפחה בהמתנה לעלייה לישראל.
העיירה
קורוב נמצאת בדרך מקוזמיר ללובלין. במסגרת המסע בפולין, ביקשתי מהרב בני קלמנזון שיעשה
עיקוף ונבקר בעיר הולדתה של אמי שושנה ואחיה.
האוטובוס הגיע לקורוב.
עצרנו. עיירה פולנית רגילה ללא שום סממן יהודי.
פתחו למעני את הדלת. אפילו
לא ירדתי מהאוטובוס.
==========
==========
