נפגשים בגן חנה / שלום נוי

מאי 2009

מונס מזורי נפטר. בן מאה ושתיים היה במותו. בהלוויה של אמי שושנה, אותה מאוד אהב, הוא התפלל את תפילת אל מלא רחמים, בכוונה ובעצמה רבה. כשסיים ספד לה ואמר: "שושנה, אני מבוגר ממך ואני מאמין שעוד מעט ניפגש, שם למעלה בשמיים". תשע שנים מאוחר יותר בהלוויה של אבי אריה, מונס עדיין היה בכושר וכשסיים את תפילת אל מלא רחמים, שב ואמר אותו דבר: "אריה, אני מבוגר ממך ואני מאמין שעוד מעט ניפגש שם למעלה בשמיים".

עברו חמש שנים ומונס המשיך לתפקד כגבאי ומנהל של בית הכנסת בהדר, המשיך ללמד ילדי בר מצווה את התפילות, הפרשה וההפטרה בעליה לתורה ויש אומרים, שאף המשיך לצבוט את ישבנן של החברות, בחוג להתעמלות קשישים בו הקפיד להשתתף. בהלוויה של מונס, שהיה ממייסדי "כפר הדר" השתתפו רבים מוותיקי ותושבי המקום.

בשבעה, כשבאתי לנחם את בנותיו של מונס, השכן של הורי ממורד הרחוב, את כרמלה, נירה ולייקה (לאה), פגשתי את ניצה בורלא. ניצה ואני למדנו יחד מגן הילדים ועד סוף כיתה ח'. ישבנו והעלינו זיכרונות ולפתע היא שואלת את נירה ואותי: "אתם זוכרים את יום העצמאות הראשון של מדינת ישראל?" ואנו עונים: "בטח, אבא שלך טס עם מטוס קל מעל מרכז הכפר וזרק סוכריות לילדים". ניצה התרגזה. היא לא זוכרת את האירוע הזה, אירוע שאבא שלה כיכב כשחקן ראשי.

ניצה אמרה באכזבה: "אני שמעתי את הסיפור על ה"סוכריות מהשמיים" מפיה של חנה הגננת ולא האמנתי שזה היה באמת". נירה ואני הופתענו: "איפה את פוגשת את חנה הגננת, היא עדיין בחיים?" – "פגשתי אותה בבאר-שבע והיא עדיין גרה שם", עונה ניצה ומוסיפה "מה דעתכם לארגן מפגש ילדי גן חנה לדורותיו?".

כעבור חודשיים התאספו ילדי חמשת המחזורים של גן חנה, כל אלה שהצלחנו לאתר, ילידי השנים 1942 – 1947, אשר למדו בגן בין השנים 1945 – 1951. נפגשנו במבנה של גן הילדים בהדר, שהפך למשרדי מפעל המים של הכפר ופרט לכך לא השתנה שם דבר – אפילו הכיור הקטן לנטילת ידיים והשירותים הנמוכים המותאמים לילדים נשארו כשהיו. חנה הגננת הגיעה במלוא מרצה, עשתה לנו שעת ריכוז ולכבוד ניצה שלא זכרה את ה"סוכריות מהשמיים" הורדנו חבילת הפתעה מהתקרה כמקובל בכל מסיבה בגן ילדים. שחזרנו את התמונות לפי המצגת שהוקרנה וסיפרנו זיכרונות.

רבים ובעיקר רבות סיפרו סיפורים מתקופת הגן: העונשים שקבלו, המאכלים שאכלו, הפעילויות והמשחקים ששיחקו. אפילו נירה סיפרה, איך נהגה לנסוע לבריכת השחייה ברמות השבים, על העגלה הרתומה לאתון שנקראה שחורק'ה. מיד קמתי גם אני וסיפרתי סיפור על השכנים שהיו לנו ושהכריחו אותי לשחק עם הילדה שלהם – עולים חדשים שלא דיברו עברית.

למחרת שאלה אותי גילי, אחותי, שגם היא היתה במפגש, איך אני זוכר אירועים ופרטים מגיל כה צעיר? - עניתי לה שאף אחד מהמספרים לא באמת זוכר שום דבר, אבל כמו שנירה ואחרים סיפרו שם "בובע מייסעס" הצטרפתי גם אני למספרים.

כזכור: סיפורי סבתא (בובע מייסעס) לא בהכרח היו – סיפורי סבא: תמונה אחת שווה אלף מלים.

ניצה ואני בפורים: המלך אחשוורוש ואסתר המלכה

מימין: כלילה אריאל, משמאל: אמנון נויבך, לילי כרמי ויגאל כספי

==========

קישורים:

### קטעי מונס מתוך חתונת הזהב של אריה ושושנה - 7-11-1992 - סרטיון ביוטיוב

### מפגש גן חנה - 25-7-2009 - סרטון ביוטיוב

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

מרק עגבניות / שלום נוי

ספטמבר 2019

קצת לפני ראש השנה, ביום שישי בערב, חגגנו יומולדת מאה לשושנה. שושנה נפטרה בגיל צעיר והיא בת שבעים ושבע בלבד. שושנה נולדה בצמוד לראש השנה, אך חגגה תמיד את יום ההולדת בראש השנה. ההחלטה לחגוג בגדול יומולדת בתאריך עגול לאדם שאיננו עוד, נראית החלטה מוזרה, אך כשבעולם החליטו לחגוג במשך שנה שלמה, חגיגות במלאת מאתים וחמישים שנה להולדתו של בטהובן, חגיגות מאה לשושנה נראו ממש הגיוניות.

באירוע שהתקיים בחצר של גילי על הדשא בניר צבי, השתתפו כל הצאצאים לרבות הנינות החיילות והנין הבכור, תום, שהגיע במיוחד מברלין. באירוע המפואר, מלבד שפע של אוכל ברוח מורשת המטבח של שושנה, היה גם חידון ממוחשב שהצריך הכנה מוקדמת ודברים שכתבה וקראה גילי תחת הכותרת "אמא שלי".

וכך כתבה אחותי גילי, בין השאר:

"אמא שלי הייתה קטנת קומה, אבל בעיני הייתה אישה גדולה.

אמא שלי הייתה אישה צנועה, מסתפקת במה שיש ותמיד מרוצה ושמחה בחלקה.

אמא שלי הייתה אישה חרוצה, מעולם לא התעצלה, שום עבודה לא הייתה קשה בעיניה."

ועוד הוסיפה וכתבה:

"מעל הכל אמא שלי הייתה אשת משפחה – המשפחה עמדה אצלה במקום הראשון,

דאגה לבעלה ולילדיה יותר מאשר לעצמה – היא הייתה האחרונה בשורה."

וזה הזכיר לי:

שושנה בישלה כל יום ארוחת צהרים בת שלוש מנות: מרק, מנה עיקרית וקינוח. היא בישלה לפי המצב הכלכלי בבית, לפי לוח השנה של הירקות והפירות שגדלו בחלקת הקרקע הקטנה שלנו ולפי המצב הכלכלי במדינה הצעירה. גם בתקופת ה"צנע", כאשר בכל המדינה קנו מוצרי מזון ב"נקודות" והשתמשו ב"תלושים" לקניה, לא חסר על שולחננו בבית דבר.

ימי  ההולדת של בעלה וילדיה של שושנה היו מיוחדים מינם. את מנהגי היום המיוחד הזה, הביא אבא שלנו מחגיגות הגבורצטאג (Geburtstag) של יוצאי גרמניה (היקים). בבוקר יום ההולדת, כשקמנו משנתנו, מצאנו ליד המיטה את מתנות יום ההולדת בצד קופסה מלאה בממתקים. לארוחת הצהרים הזמין חתן יום ההולדת את התפריט האהוב עליו וכל המשפחה אכלה את מה שהזמין. אני תמיד הזמנתי כמנה ראשונה מרק עם קרפלך. לשושנה איש לא חגג. לא מתנות בבוקר יום ההולדת, לא קופסה עם ממתקים ובוודאי לא תפריט צהרים אישי. איך כתבה גילי: "דאגה לבעלה ולילדיה יותר מאשר לעצמה".

גילי שנאה מרק עגבניות. האם זה המרקם של האורז בתוך המרק ? האם זו החמיצות הקלה של המרק ? האם זה הצבע האדום כתום ? – חידה היא. כאשר הגיע היום בשבוע או בעונה שהוגש לשולחן מרק עגבניות – סירבה גילי לאכול.

ביום בת המצווה של גילי, בארוחת הצהריים, הוגש לשולחן מרק עגבניות.

"אמא", קראתי, "היום יום ההולדת של גילי, ולא סתם אלא בת מצווה, ואת הכנת לה את המרק שהיא שונאת ?"

"זה מה שהיא הזמינה", ענתה אמי.

"מה קרה ??" – שאלתי את אחותי.

"לאדם מותר לשנות את דעתו ואת טעמו", ענתה.

לך תבין תובנה של ילדת בת מצווה.

-----

שבועיים לפני האירוע של חגיגות המאה, נסעתי לחגוג את יום ההולדת שלי באמסטרדם שבהולנד. נסענו, יעל ואני, להשתתף בכנס בינלאומי של חוקרי משפחה (גנאלוגים) שהתקיים בעיר, בדיוק בתאריך יום ההולדת שלי. הכנס הוקדש השנה לחקר משפחות בעזרת בדיקות ד.נ.א. במסגרת הכנס גם עשיתי בדיקת ד.נ.א, אשר נשלחה למעבדה בארצות הברית.

שילבנו את אירועי הכנס עם סיורים ובילויים בעיר המרתקת הזו. בימים ביקרנו במוזיאונים, בפארקים ובגנים ואפילו שמענו קונצרט, באולם עם האקוסטיקה הטובה בעולם. בכל ערב בילינו במסעדה זו או אחרת ברחבי אמסטרדם. מאחר והיה מעט קר בחוץ, ביקשנו לפתוח, כמנה ראשונה, במרק שיחמם את גופנו. בכל המסעדות היה בתפריט רק מרק אחד: מרק עגבניות.

אה, שכחתי להזכיר: יעל לא כל כך אוהבת מרק עגבניות.

"תטעמי" אני מפציר בה "מרק העגבניות של ההולנדים שונה לגמרי מזה שאנחנו רגילים לו בארץ". לא עזר דבר. אכלתי מרק עגבניות לבדי גם ביום הולדתי.

*****

היום הגיעו תוצאות בדיקת הד.נ.א. מארצות הברית. התברר לי בסבירות של למעלה משלושים ושבעה אחוזים שיש לי אחות.

==========

קישורים:

 ### מורשת שושנה - סרטון הכנה לחידון

### יומולדת מאה לשושנה - מפגש בניר צבי

### הכנס השנתי באמסטרדם

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

הבית בהדר / שלום נוי

חורף. דצמבר 2010

השעה שש וחצי בבוקר. הטלפון מצלצל ומעיר אותנו. עופר רייסנר בטלפון:

"ביקשת שאודיע לך כשנהרוס את בית ההורים שלך. היום אנחנו עומדים לעשות זאת".

בשנת 1946 עזבו אריה שושנה ובנם הצעיר (אני) את שרונה ועברו לכפר הדר. גרנו בשכירות בצריף של הינדה גוטליב. היה זה צריף דו משפחתי בכניסה לפרדס של משפחת גוטליב, בכניסה אחת של הצריף גרה גברת הינדה גוטליב הזקנה ובכניסה השניה גרנו אנחנו, משפחת נויר. המשפחה הצטופפה בשני חדרים ומטבח קטן, ללא שירותים וללא מקלחת. בפרדס היה צריפון קטן ובו מקלחת של מים קרים ולידו בית שימוש שהיה בור ועליו מכסה. בקיץ התקלחנו במקלחת בפרדס ובחורף חיממנו מים על פרימוס (מכשיר להרתחה וחימום מים שפעל על נפט) ועשינו אמבטיה, בקערת פח גדולה שהוצבה ב"סלון" הבית. גם לשירותים לא הלכנו בלילה והשתמשנו ב"סיר" שנקרא בשם "סיר לילה".

אריה עבד במחסן התערובת של הכפר. תושבי כפר הדר שגידלו תרנגולות ופרות האכילו אותן בתערובת שהוכנה במחסן האספקה שהיה במרכז הכפר. אריה עבד קשה בנשיאת שקים כבדים על גבו וסבל מכאבי גב גוברים והולכים. שושנה עזרה מעט בפרנסת המשפחה כשעסקה במקצועה כתופרת לנשות הכפר.

כשהייתי בן ארבע נולדה אחותי גילה. היא נקראה כך על שם הסבתא שלא היכרנו מעולם, פרידה, שנספתה בשואה וזהו תרגום שמה לעברית.

הצריף הפך להיות צפוף. אריה ושושנה חסכו גרוש לגרוש וקנו מגרש, לא רחוק מהצריף. מאחר ולא היה להם כסף לשלם למהנדס, פנו לשכנים ובקשו להשתמש בתוכנית הבניה שלהם. השכנים הסכימו וכך אישרו למשפחת נויר לבנות בית ברחוב שלימים נקרא רחוב התכלת. שוב עברו שנים והמצב הכלכלי היה קשה בארץ והכסף לבניה לא הספיק אלא ליסודות בלבד. שנתיים ימים היו היסודות בשטח. בחצר הבית החדש ובין היסודות שמולאו באדמה, שתלו אריה ושושנה שתילי תרד והוסיפו כמה לירות כל חודש ממכירת תרד. בקצה המגרש בנו לול קטן וגם ממכירת ביצים ועופות הגדילו במעט את תקציב המשפחה.

כאבי הגב של אריה תכפו והלכו. היה חורף קשה ואנשים רבים חלו בשפעת. שלג ירד בכל הארץ, אנחנו הילדים, שמחנו כי הלימודים בכל בתי הספר בוטלו הרווחנו יום חופש. שושנה חלתה ב"קדחת עכברים" והייתה מרותקת למיטה זמן רב. מחלה זו היא מחלה מדבקת שמועברת באמצעות עכברים. בין לוחות העץ של הצריף שגרנו בו, חיו והתרוצצו המוני עכברים ובלילות היינו שומעים אותם מצייצים, רצים על הגג ושורטים את הקירות.

באותו חורף קראה שושנה מודעה בעיתון: מחפשים מורים ללמד בבתי ספר.

שושנה פנתה לאריה ואמרה לו: "מספיק להיות חלוץ. מספיק להרוס את הגב בנשיאת שקי תערובת כבדים. אתה למדת להיות מורה בגרמניה, אתה אוהב ללמד – תענה למודעה בעיתון".

אריה התלבט, היסס, אבל לבסוף השתכנע.

אריה התקבל לעבוד כמורה בבית ספר ע"ש אהרונוביץ בכפר-מל"ל. גם אני למדתי שם, בכתה ד'. משרד החינוך מאוד שמח לקבל את אריה כמורה, הוא למד הוראה בגרמניה וידע עברית מעולה. אני לא כל כך שמחתי שאבי מורה בבית הספר בו למדתי. כל דבר שעשיתי, מיד הגיע לאבי תוך כדי שתיית תה בחדר המורים.

כשאריה הפך להיות מורה והמצב הכלכלי השתפר. החלו לבנות קירות על היסודות ותוך שנה הגיע הזמן לכסות את הבניין בגג רעפים אדום. זמן קצר לאחר שעברנו לבית החדש נולד אחינו הקטן ירוחם שלמה (ירוחם על שם סבא פישל ירוחם, השם השני: שלמה על שם דוד שלמה, אח של אמא שנספה בשואה), הידוע בכינוי ירל'ה. בבית החדש היו שלושה חדרים: בחדר אחד גרו גילי וירוחם בחדר השני גרו ההורים ואילו אני ישנתי בסלון. בין חדר ההורים והסלון אמורה הייתה להיות דלת הזזה. מאחר ולא היה מספיק כסף גרנו בבית מסויד מבפנים, אך ללא טיח וצבע מבחוץ, ללא דלת הזזה וללא מכשירים חשמליים מלבד רדיו.

כשהייתי בן עשר התחלתי לעבוד: איסוף וחיתוך ירק להאכלת העופות בחצר, שמרטפות על ילדי השכנים וקטיף תרד ותותים בשדה שלנו ובשדה של הדודים שלי. בכסף הראשון שהרווחתי קניתי מצלמה ודבר ראשון צילמתי את המשפחה על רקע הבית.

אריה ושושנה, גילי וירלה (אני הצלם)

כשהגעתי לגיל בר-מצווה שאלו אותי ההורים איך אני רוצה לחגוג את האירוע ואני זוכר שעניתי כך:

"לבית הכנסת לא אלך כי אנחנו לא משפחה דתית. במקום חגיגה לכיתה, אני מבקש בכסף הזה לבנות דלת הזזה, בין חדר השינה שלכם לבין סלון הבית בו אני ישן". וכך היה. סוף סוף היה לי חדר משלי.

כאשר משתמשים בביטוי "בנו את הבית במו ידיהם" לא מבינים עד כמה זה היה נכון לגבי הבית ברחוב התכלת מספר שבע בהדר.

*****

לאחר שאריה נפטר בשיבה טובה, החלטנו למכור את הבית שהיה בן למעלה מחמישים שנה והיה זקוק לשיפוצים. עופר רייסנר קנה את הבית, במטרה להרסו ולבנות במקום הבית וילה רב מפלסית ובמקום הלול ושטח התרד בריכת שחיה ודק מודרני. היה לי קשה לראות את המקום ולכן ביקשתי מירל'ה שיצלם.

מגרש ריק ברחוב התכלת מספר שבע

==========

קישורים:

### שורשים בהדר - ותיקי הדר מספרים - אתר עיריית הוד השרון

### זיכרונות אריה - חלק ז' - ביוטיוב

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

מגרש בבת ים / שלום נוי

קיץ, 2005

אחי ירוחם שלמה, הידוע בשם החיבה ירלה, מצלצל ומספר שראה בעיתון מודעה של חברה בשם "השבה". במודעה מפנים את בני המשפחה לאתר אינטרנט ובו רשימת נכסים, של אנשים שנספו בשואה והיו בעלי נכסים בארץ ישראל.

בשנת 1932 הגיע סבא שלי, שמעון לייב רוכמן, ביחד עם האחיין של רבקה אטל רבקה אישתו לארץ ישראל. האחיין, מאיר זלצמן, ודודו שמעון גרו יחד בחדר בתל-אביב. מאיר התחיל לעבוד בבית דפוס בשם "אחדות" ושמעון פתח מפעל קטן לייצור נעליים. הם עבדו קשה והתבססו, עד אשר יכלו לקנות כרטיסים ולהעלות את משפחתם שנשארה בפולין.

בכדי להגיע לארץ ישראל שהייתה תחת שלטון המנדט הבריטי היה צריך באותם ימים אישור מיוחד. שמעון לייב פנה לסוכנות היהודית וביקש אישור מיוחד (סרטיפיקט) להעלות את אשתו, אביה וארבעת ילדיו. הסוכנות היהודית הפנתה את הבקשה לשלטונות הבריטיים ואלה השיבו בשלילה. הם טענו, ששמעון הגיע לארץ ישראל באשרת תייר שתוקפה פג מזמן ולכן לא רק שלא יתנו אישור למשפחה לעלות לארץ אלא שגם עליו לעזוב, אחרת ייעצר כשוהה בלתי חוקי.

מכתב הבקשה ומכתב הסירוב

בסוכנות היהודית הציעו לשמעון לחזור לפולין ולבקש שם אישור. בכדי לשכנע את השלטונות שיתנו לו אישור עליה, הציעו לו לקנות נכס בארץ. כך עשה. לפני שעזב את הארץ קנה שני מגרשים בחולות מדרום לתל-אביב. האחיין של שמעון, מאיר זלצמן, סיפר לי:

"אמרתי לו: דוד שמעון, לך וקנה את חנות הנעליים במרכז תל-אביב, אבל הוא לא שמע בקולי. אנשים סיפרו לו, כי תל-אביב מתפתחת לכיוון דרום ומחיר המגרשים שם ימריא שחקים בעתיד. הוא מיהר וקנה שני מגרשים בחולות מדרום לתל-אביב, בטרם עזב את הארץ".

מי שנוסע היום בכביש המוביל מתל-אביב לאשדוד, יכול לראות אחרי תחנת הדלק "הסיירים", שטח חולי השייך לעיר חולון. שם נמצאים גם שני המגרשים הקטנים שקנה שמעון. המחיר עדיין לא המריא לשחקים ואנחנו מחכים.

שמעון חזר לפולין. הוא פנה לסוכנות היהודית ולאחר מכתבים רבים ופניות אין ספור, אישרו הבריטים למשפחת רוכמן לעלות לארץ ישראל. השמחה במשפחת רוכמן הייתה מהולה בעצב: שלמה, האח הבכור, שהתחתן בינתיים ואף נולדה לו ילדה, היה צריך להגיש בקשת עליה בנפרד, ולמרבה הצער לא יכול היה להצטרף לאביו, לאמו ולאחיותיו.

חברים ו"מומחים" הציעו לשלמה: קנה אדמה בארץ ישראל ואז יאשרו לך לעלות. שלמה ושניים מחבריו קנו, באמצעות הקרן הקיימת לישראל, מגרש מדרום לתל-אביב.

מלחמת העולם השנייה פרצה. פולין נכבשה על ידי גרמניה והנאצים השמידו את היהודים. שלמה, אשתו ובתו נספו בשואה.

חברת "השבה" מצאה בין המסמכים של הקרן הקיימת לישראל מסמך שבו כתוב שלשלמה רוכמן ביחד עם שני אנשים נוספים, יש מגרש, כיום בעיר בת-ים. לאחר שפנינו באמצעות האינטרנט ומלאנו טפסים ומסמכים לרוב, מסרו לנו אנשי "השבה", את הפרטים הכלליים של המגרש.

גילי אחותי ואני נסענו לראות את המגרש בבת ים. מחלקת ההנדסה של העירייה מסרה לנו כתובת על הטיילת לחוף הים. הגענו למקום ומתברר שבמקום הוקם מלון. חזרנו הביתה מאושרים: ניצחנו במשחק ה"מונופול" - יש לנו גם מגרשים בחולון וגם מלון בבת ים.

עברו שנתיים ומחברת "השבה" הודיעו לנו שחלה טעות: שלמה רוכמן אחר קנה את המגרש עם המלון ולא שלמה רוכמן "שלנו". עברו עוד שנתיים ועיריית חולון הודיעה שיעברו עוד שנים רבות עד שיגיעו לפתח את המגרשים שלנו.

החלטנו למכור את חלקנו במגרשים ולהפסיק לשחק "מונופול".

===========

קישורים:
### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

אוכל / שלום נוי

ספטמבר 2007

לא אכלנו שווארמה בדלמנהורסט, יש מספיק מזה בארץ. מצאנו מסעדה עם אוכל מקומי טעים ומשמין. ישבנו במסעדה ולא יכולתי שלא להיזכר בסיפור שסיפר אבי ואף כתב בזיכרונותיו.

וכך כתב:

"הייתי ילד רזה וחלש, לכן שלחו אותי לאי נורדרַני להבראה. הזמנים היו קשים מבחינה כלכלית. האינפלציה הגיעה לממדים כאלה שעבור מיליון מרק השיגו בקושי כיכר לחם אחד. אני סבלתי מתת תזונה, הרביתי להרטיב בלילה והתביישתי נורא. אבל גם הרחצה בים והמזון הטוב לא הצליחו לחזק אותי, כי פשוט לא אכלתי את המאכלים הללו. אני זוכר שיום אחד הגישו לשולחן תרד, רוב הילדים סיימו את אכילתם והלכו למנוחת צהריים. אני ישבתי לבדי בחדר האוכל ולא הסכימו לשחרר אותי, אלא אם כן אני אגמור את התרד. כך ישבתי עד שעה ארבע כשחזרו יתר הילדים לתה מנחה (חלב, שגם לא אהבתי). מאז ריחמו עלי ולא נתנו לי עוד תרד.

רק בביקורי בפעם השנייה, לפני בר המצווה שלי, בגיל 12, התרפאתי, הטיפול באי הזה הצליח והפסקתי להרטיב במיטה".

בהבראה, אריה ליאו במשקפיים יושב בצד ימין למטה

שנים רבות ביקשנו, אחותי גילי ואני מאבא שיכתוב את זיכרונותיו והוא אכן התחיל לכתוב. עם מותה של אמי, שושנה, הפסיק לכתוב ולא יסף...

==========
קישורים:

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג