מכינים מסלול טיול / שלום נוי

פסח 1988

חיים רחמים עבד בחברת אל על ורכש ניסיון בארגון תעופה ובעיקר בהפעלת מערכת הטיסות של חברת "נופש פלוס". כאשר הכרתי אותו הוא הקים חברת טיסות שכר חדשה משלו, את חברת "קשרי תעופה". הכרנו לאחר שהדרכתי מספר פעמים קבוצות של החברה בחו"ל. אהבתי לשבת איתו במשרדו או בבית קפה סמוך, כאשר השיחות שלנו היו שילוב של דמיון ומציאות: ישבנו והעפנו באוויר מטוסים לארצות שונות, לשדות תעופה שונים גדולים וקטנים בקבוצות של נופש ושל טיול ותיור. היום היו קוראים לשיחות הללו "סיעור מוחות", אז קראתי להן פנטזיות. אהבתי לשבת איתו ולפנטז.

באחת השיחות דיברנו על יוצאי בולגריה הגרים כקהילה גדולה ביפו ורוצים לטוס לביקור / נופש / טיול בארץ הולדתם. "נארגן טיסה לסלוניקי בצפון יוון", הציע חיים, "משם באוטובוס לבולגריה ונחזור דרך איסטנבול". "ומה לגבי נופש ?", שאלתי, "בוא נוסיף כמה ימי נופש בחצי האי חלקידיקי שאינו מופיע על מפות הנופש של הישראלים", הצעתי. הייתה זאת עוד אחת מהתוכניות הרבות שפנטזנו עליהן ורק מעטות מהן זכו למימוש.

 "אתה זוכר שדיברנו על בולגריה לפני שבועיים ?" שאל אותי חיים בהגיעי למשרדי החברה, "אתה מוכן לצאת לבדיקת המסלול שעליו דיברנו ? – צא לדרך. תפנה לרן רונן הוא יארגן הכל". רן היה מנהל האופרציה של החברה. "ברור לך שאני לא טס לבד, יעל טסה איתי". אמרתי לרן. "תסדר את הטיסה עם משרד הנסיעות ביפו", ענה לי, "אגב, בהזדמנות זאת שאתה בטורקיה, תקפוץ לבדוק מספר בתי מלון בחוף קושדסי".

כך יצאנו לדרך. את כרטיסי הטיסה הכין משרד נסיעות של בולגרים ביפו. את הזמנת החדרים בבתי המלון ואת הפגישות עם נציגי חברות התיירות המקומיות לאורך המסלול ביצע רן רונן.

נחתנו באיסטנבול בשעת בוקר מוקדמת מהצפוי ואיש לא חיכה לנו בנמל התעופה. נסענו במונית למלון דילסון המוזמן לנו והערנו את שומר הלילה. כאשר נפתח שולחן הקבלה אמרו לנו את שידענו: קבלת חדרים רק בצהריים. יצאנו לשוטט ברחובות העיר. באחד הרחובות הייתה מספרה קטנה לגברים, החלטתי להיכנס להסתפר. ריח מוזר היה במספרה, אבל קיבלתי אומץ ונכנסנו. כאשר גילו במספרה שאנחנו תיירים, שלחו ילד קטן שחזר עם שתי כוסות קפה ומגש בקלאוות. לאחר שטעמנו ממבחר הממתקים הטורקיים בצד הקפה המר מתוק ישבתי להסתפר. הספר היה מקצוען ולמרות זאת קצת פחדתי, כאשר הניף לעברי את התער לחיתוך הפאות. פחדתי הרבה יותר כאשר לסיום הוא הדליק פיסת בד טבולה בספירט והחל לשרוף את השיער שצמח על האוזניים. רק אז הבנתי מה פשר הריחות המוזרים שקיבלנו את פנינו בכניסה.

כמה דקות לאחר שהגענו לחדר במלון, צלצל הטלפון והסוכן המקומי הזמין אותי לפגישה במשרדו, לאחר שפע התנצלויות על כך שלא קיבל את פנינו בנמל התעופה. ישבנו יחד ועברנו על המסלול והוא הסביר לי את הקושי להוציא רכב שכור מחוץ לטורקיה. "אין ברירה", אמר, "נקנה רכב חדש, נרשום אותו על שמך ותוכל לצאת עם הרכב החדש שלך ליוון ובולגריה". קניית הרכב ורישומו גם בדרכון ארכה שלושה ימים, אותם העברנו באירוח וי.אי.פי של הסוכן המקומי: סיורים מודרכים בעיר, כניסות לכל אתרי התיירות, מסעדות ומועדוני לילה.

איסטנבול, 30-3-1988

לאחר שלושה ימים נפגשנו במשרדו של הסוכן המקומי כדי לקבל את מפתחות המכונית החדשה "שלי". הוא היה עסוק ודיבר בטלפון. ניסיתי לעקוב אחרי השיחה ולא הצלחתי להבין אף מילה אחת – טורקית שפה קשה !

נסענו ברנו שתים עשרה החדשה תוצרת טורקיה וחצינו את רמת אנטוליה בדרך לקושדסי. בכניסה לעיירה בורסה עצרו אותנו שלושה שוטרים, באשמה של נהיגה מהירה בשטח עירוני. ביקשו לבדוק את רישיונות הרכב ולא הצליחו להבין מאיזה צד לקרוא את הפספורט הישראלי. הם דיברו אך ורק טורקית, אמרו לי מילים כמו "ראדאר ראדאר", אמרו "ספיד ספיד" ואני עניתי להם בעברית – "לא מבין מה אתם רוצים". הראו לי את מכשיר המכ"מ והצביעו על מד המהירות במכונית ועדיין "לא הבנתי". ראו שאין עם מי לדבר ואמרו לי בטורקית שוטפת ותנועות ידיים לעוף להם מהעיניים. את זאת הבנתי ועפתי. כאמור – טורקית שפה קשה !

המשכנו בנסיעה. את הווייז עדיין לא המציאו, אבל השילוט בדרכים היה באותיות לטיניות ועל כך תודה למנהיג הטורקי כמאל אטאטורק, שאת הפסלים שלו ראינו מוצגים בכל כיכרות הערים ובכל האתרים שעברנו בדרך: מבורסה ועד הר אולו דאג המושלג ופמוקלה המדהימה, מאיזמיר ועד פרגמון וטרויה.

הגענו למעבר הגבול בין טורקיה ליוון, חצינו את הגבול הטורקי ושם נעצרנו. מסתבר שבכדי להכניס רכב ליוון יש צורך בתעודת ביטוח מיוחדת, סוג של גרין קארד בינלאומי, אותו ניתן להוציא רק בעיר הטורקית מרחק ארבעים קילומטר מהגבול. חזרנו לגבול הטורקי ולא הסכימו להחתים את הדרכון שהרגע הוחתם. נתקענו בין הגבולות. מחוסר ברירה, בחיל ורעדה, הפקדנו את הדרכונים שלנו בידי מאכער מקומי אשר לקח את הדרכונים, עלה על אופנוע ונעלם. שעתיים ישבנו בין מעברי הגבול רועדים מפחד, שמא נפלנו על נוכל שלא יחזור לעולם. סוף טוב הכל טוב – הוא חזר עם החותמות הנדרשות, עברנו את הגבול והגענו בשלום לסלוניקי ביוון.

הנציג המקומי בסלוניקי היה איש חביב ביותר, הוא קיבל אותנו בזרועות פתוחות, דאג שיהיו פרחים ופירות בחדר המלון ושאר פינוקים. בערב הוא הזמין אותנו למסעדת דגים נהדרת על חוף הים ויחד עם רעייתו בילינו ערב נפלא. למחרת הוא נסענו יחד לחלקדיקי וביחד קיימנו סיורים במספר בתי מלון ופגישות עם המנהלים ואנשי השיווק. לפני שהתמקמנו בבית המלון האחרון ללינת לילה, ביקשתי לבקר במערת הנטיפים פטרונלה, כחלק מהמסלול המתוכנן, שהרי הישראלים אוהבים מערות נטיפים. מגרש החניה של המערה היה ריק וגם הקופה הייתה סגורה, פתחו את המערה במיוחד בשבילנו. הנציג החביב הפגיש אותנו עם המדריך המקומי של המערה, נפרדנו בחיבוקים ונשיקות והוא חזר לסלוניקי.

המערה היא מערת נטיפים ככל המערות, אבל ייחודה בכך שנתגלו בה ממצאים פרה היסטוריים ומוצגים בה גם שלדי אדם, כחלק מהמוזיאון לאנתרופולוגיה. בין הסבר להסבר שוחחנו עם המדריך שלנו, סטודנט שנה שלישית באוניברסיטת סלוניקי, שמעולם לא הדריך ומעולם לא פגש ישראלים. תוך כדי שיחה סיפרנו לו שרוב תושבי ישראל הם יהודים. "גם אתם יהודים ?" שאל. כשהשבנו בחיוב התחיל לצעוק: "זה אתם שהרגתם את ישו !!!". ניסיתי להרגיעו בהתלוצצות, שאנחנו היינו ילדים קטנים כאשר רצחו את ישו – זה לא עזר הוא המשיך לכעוס. היינו בטוחים שהוא ילך וישאיר אותנו סגורים במערה ואנו נצטרף לשלדים המוצגים במערת פטרונלה.

פיצוי על טראומת המערה קיבלנו ממנהל המלון בו התאכסנו שהיה ידיד ישראל. לאחר ארוחת ערב משותפת אתו במלון, "הכריח" אותנו לצפות ביחד במשחק כדורסל ששודר בטלוויזיה. כאשר מכבי תל אביב ניצחה את אריס סלוניקי לא היה מאושר ממנו. ניסינו להיראות גם אנחנו מאושרים, אבל ספורט בכלל וכדורסל בפרט מעולם לא עניינו אותי. בבוקר ראינו את הכותרת הראשית בכל העיתונים, אמנם ביוונית אבל באותיות קידוש לבנה וחשבתי לעצמי: שוב אנחנו המכבים ניצחנו את היוונים, אמנם זה היה בפסח ולא בחנוכה, אבל גם זו לטובה.

הגענו לבולגריה. שלושת הימים במדינה זו היו מדכאים עד למאוד. מיד לאחר מעבר הגבול עקבו אחרינו שני בחורים במכונית רוסית עלובה וסימנו לנו בידיים, שהם מציעים לנו להחליף כסף למטבע המקומי והיו מאוד מאוכזבים כאשר סירבנו. עצרנו לארוחת צהריים במסעדה קטנה, אכלנו את מנת היום, מנה שהרסה ליעל את הקיבה – כאבים ושלשולים במשך יומיים. שילוטי הדרך היו באותיות קיריליות בלבד ועמדנו כמעט חצי שעה לפענח ולהבין את השלט  СОФИЯ = סופיה.

כשנכנסו לסופיה כבר ויתרנו על הניסיון לפענח את השילוט, מצאנו בחור צעיר על טוסטוס, דובר אנגלית, אשר התנדב להראות לנו את הדרך למלון נובוטל. המלון עצמו היה מפואר ומרשים אבל האנשים ברחובות, בחנויות, בתחנת הרכבת הסמוכה למלון – כולם היו כבויי הבעה. ארוחת ערב אכלנו במסעדת המלון, מקום גדול ומרשים כך גם התפריט. רק זוג אחד היה במסעדה ובגלל גודל המקום היא נראתה נטושה עוד יותר. רוב המנות בתפריט העשיר לא היו בנמצא, מה שכן הצלחנו לקבל היה רחוק מטעים – אבל, היו במקום שלושה נגנים, שעמדו וניגנו על ידנו וכששמעו שאנחנו מישראל אפילו ניגנו "הבה נגילה".

המלון היה ממוקם במרכז העיר ובבוקר יצאנו לסיור רגלי לאתרי התיירות. התחלנו בשוק: מאות דוכנים צמודים זה לזה לאורך של שני קילומטר, כולם מסומנים ברישיון מטעם השלטונות ובכולם אין כמעט כלום: מלפפוני ענק, כרוב לבן בגדלים שונים ותפוחי אדמה. נכנסנו לכלבו הענק ברחוב הראשי ומצאנו מאות מדפים ריקים, בכדי שלא יראו את הריקנות מלאו את המדפים באריזות ריקות של אבקות כביסה ובקבוקים ריקים של סבון נוזלי. בית הכנסת היה בשיפוצים, אבל היה פתוח והתקיימה בו תפילת שחרית לחג שני של פסח. קיבלו את פנינו בשמחה כיהודים מארץ ישראל, סיפרו בגאווה איך שלטונות בולגריה עוזרים במימון השיפוצים וכמעט התעלפו כאשר תרמתי לבית הכנסת עשרים דולר. אגב, אני תמה אם ההלכה מתירה קבלת כסף בחג הפסח ?

אמנם יש בבולגריה כמה שכיות חמדה כמו אתר הסקי ויטושה ומנזר רילה המרשים בהן ביקרנו, אבל המחסור והעוני גרמו לנו לקצר את השהות בארץ זו. את הלילה השלישי בבולגריה העברנו במלון נובוטל בעיר פלובדיב, בחדר רגיל (לא סוויטה) שהיה הגדול ביותר, המפואר ביותר והמאובזר ביותר שהייתי מעודי. יצאנו לאכול גלידה בדוכן קטן בפינת הרחוב, המוכר היה מצויד במאזניים ושקל כל כדור לבל תבוזבז ולו טיפה אחת של גלידה. הפער בין העוני והדלות לעושר והפאר לתיירים גרם לנו לקום מוקדם בבוקר, לוותר על אתרים בדרך ולחצות את הגבול לטורקיה.

את הלילה העברנו בעיר אדירנה, משם חזרה לאיסטנבול וטיסה הביתה.

חזרנו עם תיק גדול מלא ברושורים, חוברות הדרכה, מפות ערים ואתרים, צילומים שאני צילמתי וצילומים שצילמו אחרים. עד היום איש לא פנה אלי לברר, לשאול, לראות את החומר הרב שהבאתי עמי או אפילו לשאול איך היה.

והמסלול ? הוא נשאר על הנייר בלבד ובחלומות.

==========

קישורים:

### בדיקת מסלול: טורקיה-יוון-בולגריה - יוטיוב - 28-3-1988

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג