סוכות 1978
"איך
היה בז'נבה ?" שואלת אותי טובה נצר לאחר שובי לארץ. כזכור, זאת הייתה הפעם
הראשונה שלי בחו"ל. "בעלי, אילן, לא רוצה לטוס, אולי תשכנע אותו . .
." מציעה טובה. גם טובה ואילן וגם יעל רעייתי לא היו מעולם בחו"ל ואנחנו
כבר בני שלושים פלוס פלוס. נפגשנו שני הזוגות והחלטנו לטוס לארץ קרובה – ליוון.
קנינו
את "מדריך לפיד ליוון" ספר ההדרכה היחיד באותם ימים ונפגשנו עם אברהם
לזר יליד יוון. אברהם נשוי לבת דודה של אמא של יעל והם גרים בחיפה. לא התעצלנו, נסענו לחיפה, נפגשנו עם אברהם וקיבלנו הרבה עצות שימושיות. "לא משנה באיזה
מסלול תבחרו", אמר אברהם, "אתם חייבים להגיע ולבקר במטאורה, הסמוכה לעיר
ילדותי לריסה".
טובה
הייתה מנהלת בית ספר כפר מל"ל, בית ספר בו לימדה יעל ולכן בחרנו לטוס בחופשת
סוכות. כשבוע לפני סוכות, הצטרפה לטיול אחת המורות מבית הספר, אורנה, ובעלה אריה
רוף הצעירים מאיתנו במספר שנים. השישיה נחתה באתונה, בירת יוון, וכך התחילה חברות
שנמשכה שנים רבות – שנים של פגישות ובילויים, של טיולים בארץ ובעולם, של גידול ילדים
ובעיקר הרבה מאוד ארוחות משותפות.
תוכנית
הטיול הייתה מאוד פשוטה: כמה ימים באתונה וסביבותיה, שייט במעבורות בין שלושה איים
מרכזיים, במכונית לצפון יוון - לריסה ומטאורה וחזרה לאתונה. כבר ביום הראשון הבנו
שהתקשורת ביוון תהיה לא פשוטה, האנגלית המצויינת שלנו לא הועילה כאשר השפה היחידה
ביוון הייתה יוונית. זה התחיל כאשר חנינו ברחוב קטן ובכדי לזכור את שם הרחוב
פענחנו את הכתובת ביוונית: Οδός = אודוס. רק כאשר
רצינו לחזור לרחוב בו חנינו גילינו ש"אודוס" ביוונית זה: "רחוב"
. . . והיו המון "אודוסים" בכל מקום.
החלטנו
לדבר עברית ולהכניס לטקסט מילים אוניברסאליות. כאשר רצינו לאכול במסעדה סלט יווני,
השתמשנו במילים גריק סלט וזה עבד. אבל, כשרצינו בצל בסלט היווני, נאלץ אריה לעמוד
ולבכות - מסתבר שגם ביוון כאשר חותכים בצל לסלט, זולגות הדמעות כמו בעברית. זה הצליח, קיבלנו
בצל בסלט. מצבנו היה הרבה יותר קשה, כאשר רצינו לשוט מהאי סירוס לאי טינוס. נכנסנו
למשרד נסיעות בנמל והסברנו בעברית, תוך הפניה אל המפה שעל קיר המשרד ושימוש במלים
סירוס וטינוס. האיש במשרד הניע ראשו מימין לשמאל ואמר שלוש פעמים נאיאס. גם במשרד
השני אמרו לנו נאיאס וכך גם במשרד הבא. היינו אובדי עצות עד שגילינו את המובן
מאליו ליוונים: הנעת הראש מצד אל צד זה "כן" ומלמעלה למטה זה "לא".
המילה "נה" – זה כן ו"אוכי" זה לא. תשאלו: מה זה נאיאס ? – מאוד
פשוט: זהו השם של המעבורת שמעבירה מאי לאי.
על המזח בנמל סירוס
איך הגענו לסירוס ? אי שאיש לא שמע את שמו ובוודאי לא היה בתכנון הטיול שלנו. יצאנו מנמל פיראוס ושטנו ביום שטוף שמש, כאשר היעד שלנו הוא האי נקסוס, אי מומלץ לתיירים. לאחר כשעה של שייט נעים על מעבורת, שהייתה מלאה רובה ככולה בתושבי האיים, החל הים לגעוש. הגלים היו גבוהים ביותר והמעבורת החלה לעלות ולרדת, כאשר אנחנו התחלנו להרגיש את מערכת העיכול שלנו מתהפכת בקרבנו. כולנו הקאנו את בני המעיים שלנו אבל התנחמנו בכך שגם היוונים שעל המעבורת ואפילו הזקנים והזקנות שרגילים לשוט הקיאו את נשמתם.
"במקום
הראשון שהיא (המעבורת) עוגנת אני יורדת !" אמרה יעל בתוקף, כשפניה ירוקות
לאחר הקאות רבות, "אתם רוצים להיצמד לתוכנית ? תעשו זאת בלעדי !". המעבורת
הגיעה לתחנה הראשונה וכך ירדנו באי סירוס.
נכנסנו למשרד נסיעות בנמל סירוס וקנינו מפה של האי. ראינו מפרץ יפה על המפה והחלטנו להגיע לשם. הפנו אותנו לאוטובוס מקומי שעמד לצאת לכפר היחיד שבמפרץ וכך עלינו על האוטובוס לכפר קיני. בדרך עצר האוטובוס במקומות שונים, העלה והוריד נוסעים עם סלים, עם ארגזים וחבילות ועם כלובי תרנגולות, אווזים ושאר בעלי חיים. בדרך הרצופה עליות וירידות היו הרבה עיקולים חדים ומסוכנים וברוב המקומות האלה בנו מצבות קטנות עם צלבים ונרות דולקים בתוכן. "זה לזכר אלו שלא לקחו טוב את העיקול", הסבירו לנו.
הגענו
לכפר קיני ששכן בלב מפרץ מקסים ביופיו. נכנסנו לטברנה שליד תחנת האוטובוס ובקשנו
לאכול ארוחת צהריים. הסבירו לנו בתנועות גוף וסימני ידיים שהמטבח סגור וייפתח עוד
מעט. "אין טברנות אחרות בכפר מלבד זאת שכאן" אמרו לנו. נאלצנו לשבת ולחכות, ואכן,
לאחר כשעתיים הגיע בחור צעיר על קטנוע הציג את עצמו כ"ג'ורג'" והכין לנו
ארוחת צהריים (מאוחרת). הבנו שהמושג "חור נידח" חל על הכפר הקטן הזה
ושאלנו איך יוצאים מכאן ? והתשובה: רק באוטובוס אשר מגיע רק פעם אחת ביום. אין מלון במקום או
בסביבה, אבל יש גברת אחת שמשכירה חדרים. תמורת כמה דרכמות בודדות נשארנו לישון
במקום.
בבוקר
קמנו ומיהרנו לשתות קפה בטברנה המוכרת לנו, אך מסתבר, כי יורגוס (ג'ורג') עדיין לא
התעורר. ראינו התקהלות על חוף הים בין סירות הדייגים, חמישה דייגים בבגדי עבודה
התווכחו בקול ובתנועות ידיים. לאחר כעשר דקות של ויכוחים ודיונים, הם, כנראה, קיבלו החלטה שאין טעם
לצאת לעבודה היום ושמו פעמיהם לטברנה. יורגוס עדיין לא הגיע ואנחנו הצטרפנו לדייגים
לטורניר שש בש סוער. כאן למדנו את המושג "העבודה היא לא ארנבת – היא לא תברח,
אפשר לשבת".
עד
שיגיע האוטובוס שיוציא אותנו מהמקום החלטנו לשוטט בסמטאות הכפר. מרחוק שמענו קולות
של ילדים, הלכנו בכיוון והגענו אל בית הספר. חדר אחד לא גדול ובתוכו כשנים עשר
ילדים בכל הגילים. מורה אחד צעיר לתלמידים בני חמש עד ארבע עשרה. ביקשנו רשות
להיכנס ל"כיתה" והמורה אישר בשמחה. הוא לא ידע אף מילה באנגלית, אבל
כשהזכרנו את המילה ירושלים הוא הבין ושמח לשתף את הילדים בחוויה המדהימה של פגישה
עם מורים מעיר הקודש ירושלים.
המשכנו
לשוטט בסמטאות הכפר ובצמוד לאחד הבתים הנמוכים עמד מקרר עם גלידות ושלגונים. קנינו גלידה ובעלת המקום, זקנה מקומטת, הזמינה אותנו להיכנס ל"חנות", חדרון קטן עם
כמה מדפים וכמות קטנה של מוצרים. בפינת החנות עמדה מרכזת טלפונים כמו מהסרטים של
פעם – חוטים, שקעים ותקעים. החלטנו להתחכם עם הזקנה: "אפשר להתקשר לישראל ?"
שאלנו, הגברת לא התרגשה, חיפשה ומצאה ספר טלפונים מרופט והחלה לדפדף. לא הבנו מה
קורה והתחלנו להתחרט על ההתחכמות שלא הייתה במקומה. בעלת החנות סיימה לדפדף, הראתה
לנו שמצאה את מה שחיפשה, את הקידומת לישראל. היא סימנה לנו לחייג ותוך שניות שמענו את קולות הילדים שלנו בבית, בישראל. מי צחק ממי ?
כשהגענו
לאי טינוס כבר היינו למודי ניסיון: אמנם נסענו באוטובוס לחוף הנהדר במפרץ פנורמוס
אבל וידאנו שיש אוטובוס בחזרה באותו יום, וידאנו שאפשר לאכול ארוחת צהריים בטברנה
שפועלת כל היום ומגישה פירות ים טריים. עד כדי כך טריים היו הקלמארי, שצפינו מקרוב
כיצד מנקזים את הדיו מקרבו של הדיונון תוך הטחתו בקיר המזח הצמוד לטברנה. היינו למודי
ניסיון עד כדי כך שדאגנו מבעוד מועד להזמין בבוקר מוסקה אמתית לארוחת ערב בטברנת
השקנאים, הצמודה למלון שלנו בעיר. כאשר פרצו הזקנים היושבים בטברנה, כטוב ליבם באוזו, בריקוד
סיריטאקי סוער, היה זה בונוס להנאתנו.
בכל
המסעדות שאכלנו נהגו להניח על השולחן גיליון נייר כמפת שולחן. בסיום הארוחה כאשר
ביקשנו חשבון לתשלום, שלף המלצר את העט או העיפרון וחישב על גיליון הנייר את
החשבון. באותם ימים שילמנו בדרכמות, המטבע של יוון. אף לא פעם אחת הצלחנו לנחש את
גובה החשבון – תמיד זה יצא פחות מהחישוב שלנו וזול בהרבה ממחיר ארוחה במסעדה
בישראל. היו זמנים . . .
בדרך
למטאורה עברנו דרך לריסה עיר ילדותו של אברהם לזר, קרוב משפחתה של יעל. במרכז העיר
הקטנה נערך באותו יום יריד החורף. כל שנה מגיעים סוחרים ומוכרים לתושבי העיר
ותושבי הכפרים בסביבה ביגוד והנעלה לקראת החורף המתקרב ובא. לצד היריד הוקם במקום
גם "גן שעשועים": גלגל ענק ממש לא ענק, סוסים עולים ויורדים מונעים על
ידי אופניים, משחקי קליעה למטרה והשחלת טבעות, ממתקים, בלונים ושאר שטויות לילדים.
באחד הדוכנים מכרו צפצפות מיוחדות: רצועה קטנה של פח דק אליו מחוברת פיסת פלסטיק. המוכר
לימד איך מצמידים את הצפצפה לחיך והדגים ציוץ של ציפורים. אריה קנה שתי צפצפות
בחמש דרכמות.
דוד אברם צדק. מטאורה הוא מקום מיוחד במינו. צוקי סלע אדירים בגודלם כשמעל הוקמו מנזרים, שהגישה אליהם קשה ביותר. הגענו למטאורה בזריחה והמקום היה מרשים במיוחד ומלא הוד. לאחר ההתפעלות מהמקום וצילומו מכל צד, לאחר שהחלפנו בגדים (מכנסיים ארוכים לבנים וחצאיות לבנות), התחלנו לטפס במדרגות אל אחד המנזרים. אריה צעד מאחור והרגיז את כולנו בניסיונותיו להפעיל את הצפצפה. פה ושם נשמע ציוץ של ציפור או צליל מעצבן אחר, כאשר לפתע דממה. הסתובבנו וראינו את אריה חיוור כסיד – "אל תשאלו, בלעתי את הצפצפה". ניסינו להרגיע אותו, "זה ייצא בסוף, תבדוק בשירותים . . .".
עכשיו ניתן לגלות: הצפצפה לא יצאה עד היום.
