רישיון נהיגה ב' - לזכרה של נילי ירון / שלום נוי

חנוכה, חורף תש"ף

כבכל שנה בשנים האחרונות, מוזמנים חברים מגרעין תומר להדלקת נרות חנוכה אצלנו. שרים שירי חג מעלים זיכרונות ואוכלים. משנה לשנה אנחנו הולכים ופוחתים והברכה בסוף כל ערב שכזה, בכל שנה: "להתראות בחנוכה בשנה הבאה – באותו הרכב !".

גם השנה נפגשנו ונהנינו מאוד. עשרה ימים לאחר הפגישה השנתית ובלי שום קשר פרסמתי בבלוג שלי את הסיפור "רישיון נהיגה" (5 בינואר 2020). הסיפור מצא חן בעיני רבים וזכה לתגובות רבות.

גרעין תומר, חנוכה, 25 בדצמבר 2019

מחלת הקורונה הגיעה לישראל וסגרה אותנו בבתים. זה התחיל מביטול חלק גדול מחגיגות פורים, נמשך ב"סגר פסח" בו אכלנו את סעודת החג מבודדים איש איש בביתו, עבור דרך המנגל של יום העצמאות אותו עשו רבים על המרפסות ועד ביטול מדורות ל"ג בעומר. נילי, חברתנו האהובה, נפטרה בעיצומם של ימי הקורונה. היא נפטרה לבדה בבית חולים ונמנע מאתנו אפילו להגיע להלוויתה.

בסוף חודש מאי, עם ההקלות בבידוד, החליטה משפחת ירון לקיים אזכרה וגילוי מצבה לנילי. בבית העלמין במושב לכיש, נשאו דברים לדמותה וסיפרו כי בחודשים האחרונים לחייה נרשמה נילי לחוג ציור, לסדנה לכתיבה יוצרת ולחוג התעמלות. על הדשא בחצר משפחת ירון, שם התכנסנו, הציגו את פרי עבודתה של נילי – בציור ובכתיבה.

אזכרה לנילי בחצר משפחת ירון בלכיש, 22 במאי 2020

מה רבה הייתה תדהמתי, כאשר דפדפתי בתוצרי הכתיבה שהיו מוצגים על השולחן, לראות את הסיפור הבא:

סדנת כתיבה מושב לכיש – נילי ירון – 08-01-20 רישיון נהיגה אחד מחבריי מימי הנח'ל והקיבוץ מזכיר במבנה הגוף ובתנועות הידיים הדיבור ובהבעות הפנים את ליאור שליין מהטלביזיה, הוא לא ממש דומה לו פיזית אבל זה הטיפוס. כל רגע בדיבורו מחויך ומגזים אבל תמיד מתקבלת התמונה הכללית ברורה ומדגישה את דעתו הפרטית.  הוא הגיע אלינו לגרעין הנח'ל מאזור המרכז כאשר הגרעין שהוא היה שייך אליו התפרק וחבריו פנו להתגייס בחילות צה'ל האחרים, אבל הוא התעקש ללכת לנח'ל ולקיבוץ ונשלח אלינו ע'י ההנהגה הארצית של תנועת הנוער העובד שאליהם הוא פנה וביקש למצוא לו גרעין נח'ל אחר. היינו באחד מקיבוצי עמק בית שאן והוא סיפר לי שמצאנו חן בעיניו והוא החליט להישאר איתנו ואני זוכרת שהוא השתלב מיד בחברה. הוא סודר לעבוד בענף גידולי שדה בקיבוץ, והעובדים היו מרכז ענף בשם גד ועוד חבר קיבוץ בשם יהושע ומתנדב אמריקני שכל היום שר באנגלית שירי עבודה והללויה. הם עסקו בהשקיית צמחי הכותנה בעזרת צינור פלסטיק שלתוכו נשאבו מימי הירדן, הנהר היה צר ולא נ-ה-ר ממש והמים שנשאבו היו עם דגים, עלים ובוץ והעובדים נאלצו לנקות את הצינורות מהדרעק שהיה בתוכם לפני שהניחו אותם להשקייה על ערוגות הכותנה. לעבודה הם היו נוסעים ברכב פורד טראנטה מימי הצבא הבריטי.וביום השלישי לעבודה בהפסקת המנוחה כשכולם רוצים לשתות מים קרים שהיו בתוך הפורד שומע חברי שגד פונה אליו  ואומר לו כך: לך תביא את הפורד קרוב אנחנו צמאים. לרגע הוא לא קלט שגד מדבר אליו והוא שאל אותו: אני? כן,כן אתה לך תביא אותו עכשיו. מה הוא שולח אותי? חשב לעצמו, אין לי רשיון נהיגה מעולם לא נגעתי בגלגל הגה ולא ידעתי איך מזיזים את הדבר הזה שנקרא אוטו אבל לא אמר את הדברים האלה לגד, והלך לקראת הפורד. הוא סיפר לי שהוא רעד בכל הגוף כשנכנס לפורד ואז שם לב שההגה הוא ימני. הוא חיפש ומצא את כפתור ההתנעה והפורד השמיע קול ונדלק ומכאן ואילך הוא לא ידע מה לעשות. יהושע שהתעצבן עליו כשראה שהוא מתמהמה, רץ לעברו סילק אותו מכיסא הנהג והסביר לו, זה הברקס, זה הקלאץ, פה הגאז, כאן לוחצים, כאן מסובבים וזה הרברס, עכשיו סע!! זה היה השיעור הנהיגה הראשון של חייו שם בשדות הכותנה של הקיבוץ. וכבר למחרת הוא הפך להיות נהג השטח של הפלחה, נהג בכל הטרקטורים לכאן ולשם והמשימות הלכו וגברו. אחרי הטירונות נשלח ע'י התנועה הארצית לארגן את קן הנוער העובד בראשון לציון והדבר הראשון שעשה זה ללמוד נהיגה, הכסף שהיה לו הספיקו לשבעה שיעורים שאותם עבר ומבחן הנהיגה הצחיק אותו ומיד קיבל משימות בהנהגת התנועה: יש לך רישיון נהיגה אז לך תשכור טנדר ותעביר את כל הציוד להפעלת מחנה קיץ לחניכים. יש לך רישיון נהיגה, אמרו לו קרובי משפחתו תסיע אותנו למשפחה בתל אביב, נמאס לנו להיסחב באוטובוסים. יש לך רישיון נהיגה, אמר לו מרכז ענף הבננות בקיבוץ האון קח את הטרקטור עם הבננות למרכז המשלוחים בצמח. יש לך רישיון נהיגה אמרו לו מהמדגה, קח את הג'נבייב תעמיס עליו את הדגים וסע לטבריה לתנובה, ולג'נבייב לא היה בכלל רישיון רכב. וכך כל הזמן הוא נשלח בכל מיני רכבים וטרקטורים לשליחויות ברחבי עמק הירדן ומחוצה לו כי יש רישיון נהיגה. אני כל כך צחקתי מהסיפור ומהתיאור שלו וביקשתי שיכתוב לי את כל סיפור המעשה כדי שאזכור אותו והוא נענה לבקשתי זאת.

קטע נוסף שצד את עיני היה על מירה'לה, חברתה הטובה של נילי, שנפטרה לפני שמונה שנים וקבורה בבית העלמין של מושב לכיש לא רחוק מקברה של נילי. מירה'לה ונילי שרו בלהקת מגפיים ובאזכרה השתתפו חלק מחברי הלהקה שאף שרו לכבודה ולזכרה של נילי.

הרבה שנים לפני שמירה'לה ונילי היו חברות בלהקת מגפיים, הן שרו באירועים שונים בקיבוץ האון ובין השאר גם בחתונה שלי בקיבוץ. לשמחתי יש לי הקלטה של שירי החתונה ולעיתים קרובות אני נהנה לשמוע את הקולות הצלולים של השתיים שרות א-קפלה את "אהובי בנה לי בית בהאון". למרבה השמחה אני יכול גם לשתף בקישורים לסרטונים.

========== 

קישורים:

### "אהובי בנה לי בית" - חתונה בקיבוץ האון - סרטון ביוטיוב

### להקת מגפיים - כאן 11 - סרטון ביוטיוב

### הסיפור המקורי - רשיון נהיגה - בבלוג

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

ציפורים / שלום נוי

קיץ 1965

עזבנו את קיבוץ האון ומיד התחלתי לעבוד כמורה בבית ספר "הדר", בית ספר לחינוך מיוחד בהוד השרון. יעל שובצה לעבוד בבית ספר זה, לאור ניסיונה כמורה למלאכה בחינוך המיוחד בטבריה. מנהל בית הספר שמע שאני מחפש עבודה ומיד הציע לי לחנך את כיתות ז'-ח' בבית הספר. קיבלתי את התפקיד למרות שלא היתה לי תעודת הוראה, אך התחייבתי להשלים את בחינות הסמכה להוראה תוך שנתיים וכך היה.

כמורה מתחיל, הציעו לי להשתמש בעזרי הלימוד שמציעה המרכזיה הפדגוגית, אשר שכנה בקומה השניה של בית ספר כפר מל"ל. "בית הספר לילדי העובדים ע"ש יוסף אהרונוביץ'", זה היה שמו הרשמי של בית הספר אשר שכן ביישוב הקטנטן כפר מל"ל, אולם הכל קראו לו בית ספר כפר מל"ל. היה זה בית הספר בו למדתי ומנהל המרכזיה הפדגוגית, אליעזר כהן, היה מחנך הכיתה שלנו מכיתה ז' עד כיתה ח'. עם צאתו של אליעזר כהן לגמלאות הוא קיבל, במשרה חלקית את ניהול המרכזיה הפדגוגית.

  

מורי בית ספר כפר מל"ל, יושב במרכז: אליעזר כהן

בסיום שנת הלימודים הראשונה שלי, פנה אלי אליעזר כהן וביקש ממני לעזור לו, להעביר את המרכזיה הפדגוגית מכפר מל"ל להוד השרון ובהמשך לעבוד, במשרה חלקית, בשעות אחה"צ, בתפקיד יועץ פדגוגי. בעת העברת המרכזיה למשכנה החדש, נתקלנו בבעיה קשה: איך מעבירים, מבלי לפגוע, את האוסף הנדיר של אליעזר שמאלי.

אליעזר שמאלי היה מורה ומנהל בית ספר כפר מל"ל וכשאני התחלתי ללמוד שם, הפך להיות מפקח על בתי הספר בשרון. אנחנו, תלמידי בית ספר כפר מל"ל, הכרנו את שמו כסופר מפורסם שכתב ספרים רבים, כתב סיפורים רבים אשר התפרסמו במקראות לבתי הספר ואשר את חלקם למדנו בשיעורי ספרות. אולם בעיקר הכרנו את אוסף הציפורים המפוחלצות, קני הציפורים וביצי הציפורים וכן דגמים יפים ורבים של עזרי הוראה, אותם תרם אליעזר שמאלי למרכזיה הפדגוגית. אליעזר שמאלי גר קרוב מאוד לבית הספר ובתו הצעירה תמר למדה אתנו בכיתה.

בזהירות רבה ובמשך שעות עבודה רבות העברנו את האוסף הנדיר למבנה בהוד השרון. שנתיים עברו, אליעזר כהן נאלץ לפרוש ואני זכיתי במכרז לניהול המרכזיה, אשר לימים שינתה את שמה ממרכזיה פדגוגית למרכז פדגוגי או בקיצור: מרפ"ד.

עיריית כפר סבא מאוד רצתה את המרכז הפדגוגי בתחומה, היא אף הציעה לאגף המרפ"דים במשרד החינוך, לשכן את המרפ"ד באגף מיוחד שיוקצה לכך, בהיכל התרבות העירוני העומד להיפתח. הלחץ עשה את שלו והמרכז הפדגוגי הועבר מהוד השרון למבנה זמני בכפר סבא. היה לנו ניסיון בהעברת דירה והאוסף של שמאלי הועבר בשלמות ולא ניזוק כלל.

היכל התרבות של כפר סבא נבנה כמבנה מפואר ומהודר. אדריכלים ומעצבי פנים תכננו כל פינה בהיכל והקפידו על כל פרט. ראש העיר, זאב גלר, ביקר במקום כמעט כל יום, פיקח על העבודה והיה מעורב בכל דבר. המרכז הפדגוגי היה ראשון להיכנס להיכל וראש העיר פסק: אוסף שמאלי לא ייכנס להיכל. "הפוחלצים, הקנים וביצי הציפורים לא מתאימים למקום מפואר כמו היכל התרבות", טען ראש העיר. פרצה מלחמת עולם ביני לבין ראש העיר, מלחמה שהגיעה עד צמרת משרד החינוך.

בצר לי, חיפשתי ומצאתי את אליעזר שמאלי שעבר להתגורר בדיור מוגן ברמת אביב. "אתה יכול לחלק את האוסף לבתי ספר בעיר", אמר, "אבל, יש באוסף ציפור נדירה: עורב לבקן, אותה תדאג להעביר לאוניברסיטת תל אביב". בצער רב פירקנו את אוסף הציפורים וחילקנו בין בתי הספר, את העורב האלבינו, העברתי לאוניברסיטת תל אביב והמלחמה ביני לבין זאב גלר נסתיימה.

שנים עברו, בתוקף תפקידי כמנהל פנימיית עלומים, הזדמנתי לדיור המוגן ברמת אביב. במסדרון, ממהר לחדר האוכל, ראיתי מולי את אליעזר שמאלי.

"אתה זוכר אותי?", שאלתי.

"תשכח ימיני אם ישכחך שמאלי", ענה לי בפרפראזה על הפסוק הידוע ומיהר להיכנס לארוחת הצהריים. אם זכר אותי או לא לעולם לא אדע, אבל אהבתי את שענה לי.

ארבע שנים מאוחר יותר הלך אליעזר שמאלי לעולמו. הוא נקבר לצד רעייתו בחלקת אגודת השומר בבית העלמין בקרית טבעון, לא רחוק מהאנדרטה לזכר אלכסנדר זייד עליו כתב את ספרו המפורסם "אנשי בראשית". הספרים על ציפורי ארצנו שכתב, היו אבני יסוד לזואולוגים וחוקרים רבים. אולם יותר מהכל: אישיותו ואורח חייו, דרכו החינוכית וכישרונו בכתיבת סיפורי ילדים הספוגים באהבת הארץ, הם שזיכו אותו בפרס ישראל לספרות ילדים ביום העצמאות התשיעי של מדינת ישראל. וכך גם כתבו השופטים, בין השאר, בהמלצה לפרס: "כל מה שכתב יש בו תום נפש וענווה, חיבת הארץ ואהבת האדם. כל מה שיצא מתחת עטו הנאמן חתום בחותם האמת".

עברו שנים רבות. בהוד השרון, לא הרחק ממקום מגוריו של אליעזר שמאלי, נבנו שכונות של בתים רבי קומות. בין הבניינים בגובה שש עשרה קומות הוקם בית ספר יסודי חדש, צמוד קרקע וירוק בתפיסת עולמו. קבוצה של ותיקים בעיר, התארגנה והחליטה להנציח את זכרו של המורה המיתולוגי שלהם ולדרוש מהעירייה לקרוא את בית הספר על שמו של אליעזר שמאלי. העירייה נענתה בחיוב, אך למיטב ידיעתי זה לא קרה עד היום.

בכל פעם שאני שומע, בחתונות לפני שבירת הכוס וסיום החופה, את הפסוק הידוע "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני . . .", ואני חושב: רק את ירושלים צריך לזכור ? ומה לגבי אותם אנשים כמו האיש ההוא ?

==========

הערות:

◄צביעת התמונה בתוכנת מיי הריטג'

◄בתמונה מימין לשמאל. עומדים: שושנה צחורי, רנן (מלאכה), אריה נוי, נחמה לב. יושבים: אסתר רייטר, אליעזר ט"ש, אליעזר כהן, מורה למלאכה, רוחמה ישראלי.

קישורים:

### אליעזר שמאלי - ויקיפדיה

### ראשית טיבוע ציפורים בישראל – ברוריה גל – סרטון ביוטיוב

### סופרים מספרים: אליעזר שמאלי – כאן חינוכית – סרטון ביוטיוב

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג