לתגובות


‏הצגת רשומות עם תוויות רמתים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות רמתים. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 28 בינואר 2022

שמואל / שלום נוי

בחודש דצמבר בשנת 1954 נולד אחי הקטן ירוחם, המכונה ירל'ה. בכדי לשתף את המשפחה בשמחה, שלח אבי שני מברקים למתגוררים רחוק. מברק (טלגרמה) הייתה דרך התקשורת המהירה והיחידה, בעידן בו לא היו טלפונים בכל בית בישראל. אבי טרח וצעד ביום גשום וסוער למרכז רמתים, לסניף הדואר. הוא מילא את טופס המברק וכתב: נולד לנו בן נקודה שמו ירוחם נקודה חתומים: שושנה ואריה נויר נקודה. התשלום עבור משלוח של מברק היה לפי מספר המילים וכל מילה הייתה יקרה מפז, לכן דאג אבי, אריה, לכתוב מברק קצר.  את המברק האחד שלח לכתובת של חיים שטיינברוך ב"קפה הנגב", גדרה, ישראל ואת המברק השני כתב בגרמנית ושלח לכתובתו של זמי שטיינברוך בקופנהגן, דנמרק. כך הוא כתב במברקים לשני אחיו, כי החליט לקרוא לרך הנולד על שם אביהם ירוחם.

המרכז למיון והעברת המברקים (מברקה) היה ברעננה. פקיד מיון הטלגרמות ברעננה, שמואל, ראה את שתי ההודעות ושפשף את עיניו: כל הרבה זמן הוא מחפש שריד ופליט ממשפחתו, משפחת שטיינברוך וכאן בבת אחת, גילה שני שרידים. לאחר שמיהר ושלח את המברקים ליעדם ישב ובהתרגשות גדולה כתב לחיים מגדרה מכתב משלו ובו פירט את הקשר שלו למשפחה:

"אנחנו שנינו הנכדים של חיים הרש שטיינברוך ושל פרידה לבית הלר מצ'שאנוב. אגב, אתה קרוי על שמו. כידוע לך, נולדו לחיים ופרידה ארבעה בנים: זליג, מרדכי, יצחק וירוחם. אני בנו של יצחק, הצעיר מששת ילדיו שנספו כולם, לצערי הרב, בשואה. בגיל צעיר אתה עלית לישראל ואילו אני נשארתי שם ובקושי שרדתי את השואה. אנחנו בני דודים מדרגה ראשונה." עוד הוסיף וכתב איך איבד את כל משפחתו בשואה, איך הכיר והתחתן עם ציפורה, אף היא ניצולת שואה, איך הוא לא יודע מה עלה בגורל אחיו ואחיותיו ואיך הוא עוסק בחיפוש קרובים מאז עלייתו לישראל.

חיים ענה לו במכתב קצר: "אני גר בגדרה וזה רחוק (מרחק שני אוטובוסים). אני מציע לך ליצור קשר עם אחי הבכור, אריה נויר, שגם הוא שטיינברוך במקור וגר קרוב אליך בכפר הדר".

שמואל לא התעצל, הלך ברגל בשבת בבוקר, מרעננה לכפר הדר ושם שמע את ההסבר, מדוע אבי קרוי נויר כשהוא בעצם שטיינברוך.

"ההסבר פשוט מאוד" אמר אבא שלי לבן דודו החדש, שמואל, "אמא ואבא שלי, פרידה וירוחם, התחתנו כמו רבים וטובים בחתונה יהודית, הם נרשמו לנישואין בקהילה היהודית, ולא טרחו לרשום את החתונה אצל הרשויות האזרחיות. כשהיינו צריכים להוציא תעודת לידה, לקראת ההגירה לגרמניה, נכתב מעמד ההורים בתעודת הלידה שלי בפירוש ובאותיות קידוש לבנה "בלתי נשואים" (בפולנית "ילד לא חוקי": (nieślubne".

אמר והראה לו את תעודת הלידה שלו:

תעודת הלידה של אריה נויר, 23-7-1912

שמואל שמח לגלות עוד שטיינברוך אחד והסתפק בכך.

"הייתה לכם משפחה כל כך קטנה", שאלתי את אבא "למה לא שמרתם כל השנים על קשר ביניכם ?"

"שמואל היה איש דתי שהקפיד על קלה כחמורה" ענה, "הוא לא הזמין אותנו אליו מעולם וגם אלינו לכפר הדר, מיעט להגיע, שהרי בבית שלנו לא בדיוק מקפידים על כשרות. כאשר חיים אחי, עזב את קפה "הנגב" בגדרה ועבר לגור ברמתים ופתח מעדניה לא כשרה במרכז המושבה, נותק הקשר לחלוטין".

שמואל שטיינברוך, רעננה, 1955

שמואל שטיינברוך נפטר בשנת 2000, עשרים שנה לאחר מותה של רעייתו ציפי לבית הלוי פרידמן. שניהם נקברו זה לצד זו בבית העלמין הישן ברעננה. לבני הזוג לא היו ילדים ולא משפחה קרובה.

בעץ המשפחה שלנו תמצאו את הבן הרביעי והקטן של חיים ופרידה שטיינברוך, את פישל ירוחם, הלא הוא סבא שלי.

==========

קישורים:




יום ראשון, 19 בינואר 2020

סרט קולנוע / שלום נוי

קיץ 1953

ארבעה בתי קולנוע היו לנו בילדותנו:

קולנוע "בית הפועלים הדר", במרכז כפר הדר, בו הוקרנו סרטים פעם בשבוע במוצאי שבת.

קולנוע "בית הפועלים רמתים", במרכז המושבה, בו הוקרנו סרטים בכל יום מימות השבוע.

קולנוע "מגדיאל", ליד בית הכנסת הגדול של מגדיאל, גם בו הוקרנו סרטים כמעט בכל יום מימות השבוע. היה זה בית קולנוע אשר בקיץ הוצאו הספסלים מהאולם אל מגרש הספורט הצמוד והוא הפך לקולנוע קייצי.

קולנוע "גיל עמל", הוקם במרכז שכונת גיל עמל במזרח מגדיאל ובמרחק שלושה ק"מ מהדר והוא נועד בעיקר לתושבי השכונה.

אם נכנסת לאחד מבתי הקולנוע האלה, היית מוצא בשורה שלוש באמצע, זוג אנשים נמוכי קומה. גם אם היה האולם ריק מצופים הקפידו אריה ושושנה לשבת תמיד בשורה שלוש. ערב ערב יצאו הורינו מהבית בהדר והלכו מרחק לא קטן לאחד מבתי הקולנוע. את אהבת סרטי הקולנוע ספגתי מהורי ומגיל צעיר הייתי מתגנב והולך לסרטים. בהתחלה הייתי מציץ מחלון בית הפועלים בהדר, מאוחר יותר, כשהייתי בכיתה ו' והתחלתי להבין מעט אנגלית, קיבלתי תפקיד חשוב כמתרגם בסרטים שהוקרנו בקולנוע זה.

זה המקום להסביר, כי הסרטים הוקרנו במערכת קולנוע מסורבלת שהיו בה שלושה חלקים:
- רמקול חיצוני גדול ומסורבל.
- מכונה שהקרינה את סרטי הצלולואיד שהיו ברוחב שישה עשר מילימטר. השחלת הסרט במכונה הייתה קשה ומסובכת ודרשה מיומנות.
- החלק השלישי היה פנס קסם פשוט אשר הקרין בצד ימין של המסך את התרגום של הסרט. התרגום נכתב בכתב יד ובחלק גדול, בסוף התרגום, היה כתוב: תורגם על ידי ירושלים סגל תל אביב. במקרים רבים לא היה קשר בין הסרט לבין התרגום. זה קרה כאשר הסרט לא היה באנגלית אלא בשפה אחרת והמתרגם רק ניחש את ההקשר, או כאשר הדיאלוגים בסרט היו ארוכים ומסובכים או, הרבה פעמים, כאשר המתרגם שישב ליד המקרן היה עייף ונרדם. זה היה "קולנוע אינטראקטיבי" כאשר הצופים היו משתתפים בפעילות וצועקים: תרגום !! תרגום !!!

את אהבת הקולנוע שזרמה בגופי קיבלתי מהורי. אמנם לא ישבתי מעולם בשורה שלוש ולא הלכתי לסרט כל יום, אך בהגיעי לתיכון התחילו להקרין סרטים יומיים בארבעה בתי קולנוע בתל אביב. אם נכנסת לאחד מבתי הקולנוע האלה היית יכול למצוא אותי צופה בסרטים שהוקרנו לאורך היום. אם היו המורים בתיכון "מלשינים" ומספרים להורי איפה אני מבלה את הבקרים במקום בכיתה הייתי מספר להם מאיפה וממי ירשתי את זה. למזלי למורים לא היה אכפת והורי לא ידעו כלום. הסרטים בתל אביב התחילו בשעה עשר בבוקר והוקרנו ברצף עד הערב. עד היום אני רואה בין חמישה לשבעה סרטים בשבוע ואין זה מפריע לי לראות מאמצע הסרט לסוף וחוזר להתחלה. ההבדל היחיד שהיום אני צופה מהכורסה בביתי באמצעות מסך הטלוויזיה ולא משתכנע לצפות באולם קולנוע ואפילו אם הוא משוכלל וממוזג.

חורף 1963


 החורף של שנת 1963 היה חורף קשה ביותר, בעיקר בשל לילות של קרה, עם טמפרטורות נמוכות מהרגיל. אני הייתי בצבא לקראת סיום קורס המ"כים של הנח"ל המוצנח. בגדוד חמישים כבר היינו עם נעליים אדומות על הרגליים, כנפי צניחה על החזה וכומתה אדומה על הראש. היינו בניווטים באזור ערד (ערד עוד לא הוקמה) והקור בלילה הקפיא את המוח. יריעות אוהל הסיירים הפכו לגושי קרח ובבוקר השתמשנו באתי חפירה ובפטישים כדי להכות על היריעות הקפואות, לקפל אותן ולהמשיך במסע הנווט. באותם לילות קרים קפאו כל מטעי הבננות במדינת ישראל, מלבד המטעים של מזרח הכינרת: עין גב, מעגן, תל קציר והאון.

קיבוץ האון הוקם כשנה לאחר קום המדינה כהיאחזות נח"ל. אוכלוסיית הקיבוץ הורכבה מגרעיני עולים מפולין, הונגריה ומשני גרעינים טורקים. בנוסף לכך חיו בקיבוץ שאריות של גרעיני נח"ל שהתפרקו ולא שרדו במקום. הקיבוץ היה במצב קשה ועמד בפני פירוק. באיחוד הקבוצות והקיבוצים החליטו על פעולת הצלה - משלוח של שלושה גרעיני נח"ל טובים וחזקים בזה אחר זה. הגרעינים יעברו במשך שלוש שנים את אותו מסלול: של"ת (שירות ללא תשלום) מוקדם והכשרה בקיבוץ כפר רופין. חברי כפר רופין היו אנשי עבודה, בעלי מוסר עבודה גבוה ביותר. אם צריך מקום איכותי להכשרת גרעינים זה היה המקום. אם אנשי כפר רופין היו סמל למוסר עבודה קיבוץ האון היה ההפך הגמור.

מיד עם השחרור מצה"ל הגעתי לקיבוץ האון ושובצתי לעבוד בבננות. העבודה במטעי הבננות הייתה קשה ביותר. לאחר הקור הגדול לא היו בננות בישראל ולילדי השמנת של תל אביב לא היו בננות ו"דנ'לה" הרי חייב ל"אכול בננה'לה" בכל מחיר בכדי להיות גיבור, כמאמר השיר הידוע. עבדנו סביב השעון לספק בננות  במחירים שהרקיעו שחקים. הקיבוץ הרוויח והרבה.

באסיפה הכללית, עם סיום העונה, העלו לדיון את השאלה מה עושים עם הכסף הרב שענף הבננות הכניס לקיבוץ: לקנות משאית סמי טריילר חדשה או מכשיר "שמרטף" לבתי הילדים. בקיבוץ האון הייתה תופעת מזג אוויר שנקראת שרקייה. זוהי רוח מזרחית עזה וחמה. מדי פעם היו נוחתות מרמת הגולן לכיוון הכינרת שרקיות, רוחות מטורפות ששרקו ברעש אדיר. הילדים של הקיבוץ גדלו בבתי ילדים ושומרת הלילה בלילות מוכות שרקייה לא שמעה מה קורה בבתי הילדים שאותם עזבה רק לפני דקות אחדות.

חוק הטריוויאליות של פרקינסון, הוא החוק השלישי שלו. פרקינסון ידע בדיוק מה יקרה באסיפה הכללית של קיבוץ האון. בנושא סמי טריילרים שיעלו כסף רב, אף אחד לא מבין ולכן הדיון בנושא יימשך חמש דקות כולל הצבעה בעד. בנושא התקנת מערכת שמע בין בתי הילדים, "שמרטף", כולם מומחים ומבינים גדולים ולמרות סכום ההשקעה האפסי, הדיון ארך שעות ולא אושר לרכישה. בינתיים.

האביב הגיע. במטעי הבננות עסקנו בתחזוקת המטעים ובהשקייה. העבודה התנהלה בעצלתיים ונעשתה ברובה על ידי פועלים מהעיר טבריה הסמוכה. אנחנו, שלושה חברים מגרעין תומר עסקנו בהשקייה. פתחנו את הברזים בקצה הערוגות הארוכות, הלכנו לקצה השני, ישבנו וחיכינו כחצי שעה עד שהמים יגיעו לסוף הערוגה. הייתה זו עבודה לא קשה, לא דחופה ולא מעניינת.

מרכז ענף הבננות היה שלמה (סלומון) צ'יפרוט משרידי הגרעינים הטורקיים. באחד הימים פניתי לסלומון וביקשתי בשם שלושת חברי לגרעין לעבוד חצי יום. סלומון הסכים ואמר: "עבדנו מאוד קשה בעונה ומגיע לכם לבלות". עבדנו עד ארוחת הבוקר, התרחצנו, לבשנו בגדי א' ונסענו לטבריה. בטבריה התחילו באותו שבוע להקרין בקולנוע המקומי סרטים בהצגות בוקר. קנינו גרעיני חמניות שחורים ב"מגריל" ונכנסנו לקולנוע. אגב, הסרטים בקולנוע היו טובים יותר תוך כדי פיצוח גרעינים שחורים והגרעינים של מגריל, היו לדעתי, טובים יותר מגרעיני עפולה.

בערב פנינו לסדרן העבודה וביקשנו לרשום לנו חצי יום חופש.

כעבור שבוע תלו על לוח המודעות בחדר האוכל של הקיבוץ פרוטוקול מישיבת ועדת עבודה. הנושא: שלושה חברים שעזבו את העבודה והלכו לסרט. ההחלטה הייתה "מאחר וזאת הפעם הראשונה הם מקבלים רק נזיפה". החתומים על הפרוטוקול היו שני חברי קיבוץ שנודעו כבטלנים הגדולים של הקיבוץ אבל היו מגרעין המייסדים. כששאלתי את אחד מהם מה עשינו לא בסדר – הרי קיבלנו אישור ממרכז הענף וביקשנו מסדרן העבודה להוריד לנו חצי יום עבודה ? ענה: "פגעתם במוסר העבודה של הקיבוץ".

זה היה הרגע המכונן של חיי. שבוע לאחר מכן הודענו, יעל ואני, למזכיר הקיבוץ שאנחנו עוזבים: אנחנו, שלמדנו מהו מוסר עבודה בקיבוץ כפר רופין ננזפים על ידי בטלני קיבוץ האון ?

לימים חשבתי לעצמי: אם היינו הולכים לבית קפה, או לקניות, או לשחות בכינרת – כנראה שלא היינו פוגעים במוסר העבודה. אבל ללכת בזמן העבודה לראות סרט קולנוע ?

חוגגים בקיבוץ האון

==========

קישורים:

### דנ'לה אכול את הבננ'לה – בביצוע יעקב טימן – יוטיוב

### חוק הטריוויאליות של פרקינסון – ויקיפדיה

### יומולדת 70 לילדי גרעין תומר - האון - 17-11-2013 - יוטיוב

יום שבת, 15 ביוני 2019

חתונה – שלום כפול שלוש / שלום נוי

אוגוסט, קיץ, 1964

"אני לא רוצה ללכת לצבא" – אמרה יעל כאשר סיימה את לימודיה בבית המדרש למורים למלאכה בגבעתיים, "אם אתגייס לצבא ישלחו אותי להיות מורה בטבריה או במקום אחר. בוא נתחתן ואני אהיה מורה בטבריה בלי שהצבא יהיה בתמונה".

היה הגיון רב בדבריה והחלטנו להתחתן.

יעל ואני היינו חברים ארבע שנים. הכול התחיל כשהייתי מדריך ב"נוער העובד" ברמתים. מדי יום שישי, בשעות אחר הצהריים, נהגתי להגיע לסניף התנועה (מאוחר יותר שינו את השם ל"קן"), לשבת שם ולהדפיס במכונת הכתיבה של מועצת הפועלים את הדף השבועי. ב"ערב הסניף" היו מחלקים את הדף, בזמן קבלת השבת. גולת הכותרת בדף השבועי היה "שיר השבוע" שאת מילותיו טרחתי לפענח בהאזנה מאומצת לרדיו ומאוחר יותר מהטייפ (רשמקול), לרשום ולהדפיס מדי שבוע בשבוע. היה לי מפתח למזכירות מועצת הפועלים ובכל יום שישי, לפנות ערב, נכנסתי ושכפלתי את הדף השבועי. באחד מימי שישי הגיעה יעל, הציעה את עזרתה בהכנת הדף ומאז הכנו ביחד את הדף השבועי במשך כשנה, עד שהתגייסתי לצבא.

כך פרחה לה החברות בינינו, אשר נמשכה במהלך השירות הצבאי שלי: בהכשרה בקיבוץ כפר רופין, בטירונות הנח"ל במחנה שמונים, בהדרכה בקן הנוער העובד בראשון לציון ובנח"ל המוצנח.

מיד עם שחרורי מהצבא וכשהגיע מועד גיוסה של יעל אשר סיימה לימודיה בסמינר, עברנו לגור יחד בקיבוץ האון. כשפנינו למזכירות הקיבוץ וביקשנו להתחתן בראשית הקיץ, ביקשו מאתנו לדחות את החתונה בחודש. "בט"ו באב, חג האהבה, מתחתנים שני זוגות תוכלו להצטרף אליהם. שלוש חתונות בערב אחד – יהיה יותר שמח !".

וכך התחתנו בט"ו באב שלושה זוגות: ברוך ונינה לנגר, יגאל ורותי'קה שילוני ואנחנו.

לפני החתונה נסענו לרב במושבה כינרת להרשם לנישואין.
"מה שם החתן?", שאל הרב. "שלום" עניתי. "ושם אבי הכלה?" שאל הרב, "שלום" עניתי. "אתה עושה צחוק ממני?" כעס הרב, "גם שמי שלום".

וכך התחתן שלום נויר עם יעל בת שלום אדלמן על ידי הרב שלום כהן מהמושבה כינרת

שלוש פעמים שלום בטקס עם שלוש חתונות בחג האהבה – רק טוב יכול לצאת מזה.

שלום, שלום ושלום . . . ויעל גם

==========
קישורים: