קיבוץ כְּרִית / שלום נוי

אריה בן שש עשרה, הוא החליט להיות מורה והתחיל ללמוד במכינה לסמינר למורים יהודיים. המכינה "תלמוד תורה" נמצאת בהוכברג, עיירה קטנה בסמוך לעיר וירצבורג.

אריה בן שמונה עשרה, השנה 1930. אריה התחיל ללמוד במדרשה למורים יהודיים בעיר וירצבוג בגרמניה. המדרשה הייתה אורתודוקסית, אך קיימה גישה ליברלית במידה מסוימת. מצד אחד למדו בה גברים ונשים יחדיו, אך לימודי היהדות תפסו חלק נכבד מתוכנית הלימודים.

בית המדרש למורים יהודיים, וירצבורג, גרמניה, 1934 - אריה עומד ראשון מימין

עם סיום הלימודים התפזרו תלמידי המחזור לכל עבר: רבים היגרו לאמריקה, חלקם נשארו באירופה, אריה החליט לעלות לארץ ישראל. הוא פנה לאנשי הסוכנות היהודית ואלה שלחו אותו להכשרה בחווה חקלאית לא רחוק מעיר הנמל המבורג.

החווה החקלאית הייתה שייכת לגרמני אמיד ורע לב. הוא לא אהב את היהודים שבאו לעבוד אצלו, אבל לא עמד בפיתוי של כוח עבודה זול, זול מאוד: מגורים עלובים, אוכל דל וללא שכר כלל. אריה התמחה בעיקר בגידול עופות ואפילו אהב את העבודה.

מימין מלשמאל: זמי, פאולה, ירוחם פישל, אריה, פרידה, חיים - דלמנהורסט גרמניה, 1934 

בדרך לנמל ביקר אריה את משפחתו בדלמנהורסט, ביקור פרידה בטרם העלייה לישראל. הם הצטלמו תמונה למזכרת ושם קיבל אריה את ההודעה ששידכו לו בחורה, לצורך ניצול אשרת העלייה לזוג. הבחורה אמורה לחכות לו בנמל שם גם יתחתנו.

בהגיעו לנמל נפגש אריה עם הבחורה שהייתה גבוהה במיוחד ואילו הוא היה, כידוע, נמוך במיוחד. בראותם זה את זו הבינו, לא רק "בני הזוג", אלא גם נציגי הסוכנות היהודית, שהשלטונות הבריטיים בארץ לא יקנו את הבלוף הזה. הם נפרדו מיד ואריה עלה לארץ כרווק.

אריה הגיע לארץ לנמל חיפה ומיד נשלח להכשרה לקיבוץ הרווקים של תנועת השומר הצעיר ששכן סמוך לכפר הדר. קיבוץ כְרִִית קראו להכשרה, כְּרִית ראשי תיבות של "כת רווקים יהיו תמיד". שם מוזר לאנשים מוזרים, רובם ככולם יוצאי פולין ורק אריה וחברו יצחק שטיינמן יוצאי גרמניה. חברי הקיבוץ יצאו עם בוקר לעבודה בפרדסי כפר הדר, חזרו לאוהלי הקיבוץ עם ערב ובילו עד אור הבוקר בבילויי רווקים כיאה לכת שהקימו.

ימים ספורים לאחר הצטרפותו לקיבוץ, חזר אריה לאוהל בסיום יום העבודה וגילה שהמזוודה שהייתה מתחת למיטתו נעלמה. הוא פרץ בצעקות: "גנבים ! גנבים!", הוא לא נרגע עד שהסבירו לו שלא היו גנבים, אלא שכל המזוודות ותוכנן, הם רכוש משותף של הקיבוץ ונלקחו למחסן המשותף. זה לא מצא חן בעיני אריה. "תחזירו לי, לפחות, את התמונות המשפחתיות", ביקש. "אם ברצונך להישאר בקיבוץ אתה לא יכול להחזיק שום רכוש פרטי, גם לא תמונות!", ענו לו.

באותו רגע החליט אריה  לעזוב את הקיבוץ המוזר, בעל השם המוזר, חוקיו המוזרים ואנשיו המוזרים. הוא הצליח למצוא במחסן המשותף ולקחת אתו, רק חלק קטן מהרכוש הפרטי שהיה לו, החלק הגדול של התמונות המשפחתיות שהביא עמו מגרמניה נעלם ואיננו. חברו של אריה, יצחק שטיינמן עזב יחד אתו.

יצחק עבר לגור ברמת גן, עבד בבית חרושת "עלית" וייצר שוקולד, הוא התחתן עם עליזה ולימים שידך את אריה לשושנה. אריה היה בין מקימי המושבה שרונה שליד יבנאל ולאחר שהתחתן ונולד לו בן חזר לכפר הדר.

עברו עשר שנים מאז עזב אריה את כפר הדר. אנשי הגרעין "קיבוץ כְּרִית" כבר עזבו את המקום, לחלק מכת ה"רווקים" אף נולדו ילדים. כולם עזבו את כפר הדר והקימו את קיבוץ כפר מנחם.

אבא שלי היה כל חייו אדם שקט במיוחד ורגוע באישיותו. עד יום מותו הוא היה מתמלא בחימה וזעם רק כאשר היית מזכיר לידו את השם "קיבוץ כְּרִית".

 ==========

קישורים:

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

שרונה / שלום נוי

קיץ, יוני 1967

מלחמת ששת הימים פרצה ביום ראשון בבוקר. הצנחנים ואני ביניהם עלו להגן על ירושלים מההתקפה של הירדנים. הפלוגה שלי הייתה צריכה לפרוץ לגבעת התחמושת. בחשיכה של שעת הבוקר המוקדמת, עברנו דרך בית הספר לשוטרים הירדני. בעליה לגבעת התחמושת, שכב פצוע צנחן שנכווה מאש (רשף) של הבזוקה שהוא ירה, ליד קיר האבן שבכניסה. אני נפצעתי על ראש הגבעה ליד המבנה שניצב במקום עד היום.

סתיו, אוקטובר 1943

מיד לאחר החתונה עברו אריה ושושנה לגור בשרונה. אריה עבד בעיקר בגידול תרנגולות ושושנה הייתה עקרת בית ועסקה קצת בגידול ירקות בחצר ליד הבית. לאחר שנה נולד הבן הבכור הלא הוא אני. את הדרך לטבריה, לבית החולים הסקוטי, עשו שושנה ואריה בשעות הלילה בעגלה הרתומה לסוס. אני נולדתי בשעת בוקר מוקדמת ובתום שבוע וברית מילה, שביצע רופא בבית החולים, חזרנו לשרונה.

החיים במושב לא היו קלים. התינוק והיולדת היו חולים ולכן, אחרי כמה חודשים, החליטה שושנה לעבור לתקופה קצרה לגור עם ההורים שלה בגבעתיים: עד שבּוּבִּי (זה אני) יקבל במשקל ויבריא ממחלות החורף שתקפו אותו במושב.

אריה מגדל תרנגולות, בשרונה

כך כתבה שושנה משכונת קרית יוסף לשרונה:

"בובי קיבל השבוע 250 גרם. חסר לו עוד 50 גרם ל-5 ק"ג. וכמה חסר לי ל-50 ק"ג, אז נראה בבית, אני מקווה שלא יחסר אלא להיפך, יהיה עודף. גם חיים אמר שאני נראית הרבה יותר טוב. אני מאוד שמחה שאתה ניקית את הבית, אני מקווה שסילקת הרבה פישפשים, זהו הדבר העיקרי שבנקיון. איך אתה מסתדר עם אוכל בשבת? איפה אתה אוכל? אם יש לך הרבה ביצים תעשה לך הרבה חביתות, תחשוב שאני עושה אותם אז זה יהיה טעים".

ואילו אריה מצידו דיווח לה במכתב משרונה:

"אני כותב לך עכשיו ביום שמחת תורה מכתב ומקווה שאצלך הכל בריא ובסדר, שהבובי אוכל טוב וצורח מעט. היום גמרתי הרבה עבודה: ניקיתי את החדר ואת המטבח באופן יסודי, הרגתי 1 עכבר ו-3 נמלטו, הם היו סוף סוף יותר מהירים ממני. צפרדע אחד זרקתי החוצה למרות התנגדותו, כי הוא רצה בכל מחיר להשאר אצלנו בקרבת הדליים, אבל לא נתתי לו ובזה הוא גמר את מגוריו אצלנו במטבח".

"היום בעת הנקיון מצאתי עוד קופסה של בשר, בוליביף, אני סידרתי בתוך מחבת קצת בצל בשמן, שופך את תוכן הקופסה לתוך המחבת, מחכה עד שירתח ואז אוכל את הכל לתיאבון. נדמה לי שקוראים לזה בשר צלוי. אתמול קניתי בצרכניה עגבניות, מלפפונים, פלפלים ורימון. אני כותב רימון, כי הוא נתן לי רק רימון אחד. הוא היה טוב מאוד, אבל מעט. גם שמן דגים חילקו אתמול".

שושנה לא אהבה לגור במושבה. לא אהבה את הבוץ והקור, לא אהבה את העבודה הגופנית הקשה, לא את התנים והשועלים, לא את הזבובים ולא את היתושים. היא לא אהבה את השכנים והשכנות, מלבד חברה אחת: שרה ביז'נסקי. לשרה היה בן  בגילי: זאביק שמו. את הכל עשו יחד: טיילו יחד, שיחקו יחד ובתמונה ניתן לראות את שרה מחבקת אותי ואת שושנה מחבקת את זאביק.

שושנה וזאב, שלום ושרה

מלחמת ששת הימים נמשכה עוד כמה ימים, אבל אני אושפזתי פצוע בבית חולים הדסה בירושלים. כאשר שושנה אמי, באה לבקר אותי בבית החולים, כמעט התעלפה מהתרגשות: במסדרון פגשה את שרה אמו של זאביק ביז'נסקי. זאביק הוא אותו צנחן שבער ונכווה ליד החומה בעליה לגבעת התחמושת. למעלה מעשרים שנה חלפו והנה הן שבו ונפגשו.

לא עבר זמן רב ומשפחת נויר: אריה, שושנה ושלום עזבו את שרונה ועברו לגור בהדר.

==========

קיץ, ספטמבר 2019

היום, יום ראשון, 15 בספטמבר 2019, התבשרנו על מותו במפתיע של זאביק. ההודעה הגיעה במייל הפנימי של חיילי המילואים של חטיבה 55, שם גם העלו חברים מהיחידה קוים לדמותו. 

אחד הלוחמים, חיים שלם, כתב לי: אני זוכר היטב את זעקתו של זאביק כשנפצע: ''חובש, חובש, אמא, אמא''!  לימים היינו צוחקים יחד ואומרים כי הוא לא מילא את הפקודה כראוי כי במקום לצעוק רק ''חובש חובש'' כפי שלמדנו ותרגלנו, הוא הוסיף גם את הקריאה ''אמא, אמא''.

ואני שואל: האם אין כאן צירוף מיקרים ?

===========

קישורים:

### גבעת התחמושת - שורשים שחר נוי - 2015 - סרטון ביוטיוב

### עבודת שורשים - שירה ורסנו - 2011 - בלוג

### אהבה בימי שרונה - זיכרונות ומכתבים

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

משורר ומוזיקאי / שלום נוי

חורף, 1934

"מר שטיינברוך היקר, . . . ."

כך התחיל המכתב שקיבל אריה שטיינברוך (נויר), מהוגה הדעות, המחנך, הסופר והפילוסוף מרטין בובר.

אריה התחיל ללמוד בסמינר למורים עבריים בעיר וירצבורג בגרמניה. מלבד לימודי קודש בשפה העברית, הוא התחיל ללמוד גם גרמנית ואהב במיוחד את הספרות והשירה. בשלב מסוים התחיל אריה, תלמיד הסמינר הדתי, לכתוב שירים בגרמנית. בכדי לדעת מה ערכם של השירים, שלח אותם למספר אישים של אותה תקופה וגם למספר עיתונים.

שני מכתבים מצאנו בבית, מכתבי תשובה שנכתבו בשנת 1934.

המכתב הראשון היה מהפילוסוף הגרמני מרטין בובר שחי באותה תקופה בעיירה הפנהיים ליד פרנקפורט בגרמניה. בובר כתב שלמרות שהוא חולה ויש לו המון דואר על שולחנו, הוא טורח וכותב כמה מילים באופן רציני ו"לא שטחי". הוא מציע לאריה הצעיר לקרוא את הספרים שהוא, בובר, כתב והשקיע בהם ימים כלילות: "אני ואתה", "דיאלוג", "מלחמה למען ישראל" ו"ספר החסידים", בקריאת הספרים יקבל מענה לשאלותיו. בכלל, כדאי שיכתוב על מלחמות, על סבל, על מצוקה, על החיים בכלל ועל אינטימיות בפרט.

המכתב השני היה מהסופר והמשורר הדגול סטפן צוויג, שחי באותו זמן בעיר זלצבורג, אוסטריה. סטפן צוויג ענה לו על גבי גלויה, בה כתב היגדים חשובים על היותו צעיר. בין השאר כתב: "חוסר הידע והבורות של היותך צעיר, שווה אלף מונים מלהיות זקן וחסר בטחון. אין בי רחמים ולא קנאה בכאב ההתבגרות של בני הנוער".

בנימוס גרמני טיפוסי, כתבו שניהם: אתה עדיין צעיר ועליך עוד הרבה ללמוד . . . ..

אריה קיבל את עצתם והפסיק לכתוב. אולם כעבור עשר שנים, כשאריה פגש את שושנה הוא חוזר לכתוב והפעם שירי אהבה וגעגועים. כאשר שושנה נסעה עם שלום הקטן משרונה לבית הוריה בקרית יוסף (גבעתיים), כתב לה את השיר הבא:

איננה 

אשמח לקרוא מכתב ממנה/ שחור על גב לבן,

כי כאן לוחש כל יום: "איננה!"/ כל דוּד כל סיר קטן.

שחורה ככושי הפתיליה/ וגם הדלי הוא ריק,

והמטבח בדומיה/ כעין אילם שותק.

והכפות מלוכלכות,/ לחתוך סכין שכח 

מזמן אינן מצוחצחות/ חלון וכוס ופח. 

וגם המטאטא הדל/ זקנו מורַד ונח 

ורק עכבר קפץ לסל/ ותיכף הוא ברח. 

כי אין בו תוכן, ריק הוא רַק,/ הכל שומם, בודד, 

שעון הפסיק את תיק ותק/ אין זכר ואין נֵד. 

אבלים כאן כלי מטבח/ "איננה" היא בבית 

וכל דבר בשקט נח/ בלי שָיַט אין גם שַיִט. 

והבחור, כי קר לו כאן,/ מרגיש שאין פה סדר, 

בורח גם . . . איפה? לאן?/ החוצה אל העדר. 

אשמח לקרוא מכתב ממנה/ שחור על גב לבן 

כי כאן לוחש כל יום: "איננה!"/ כל דוּד כל סיר קטן.

גם במוסיקה ניסה אריה את מזלו ובסמינר למורים בווירצבוג למד לנגן בכינור. גם כאן לא הפגין כישרון גדול, אך כאשר החליט להיות מורה בארץ, ציין בהסמכתו להוראה את יכולתו בנגינת כינור. שושנה קנתה לאריה כינור לקראת התחלת עבודתו כמורה בבית הספר כפר מל"ל. אריה מעולם לא ניגן בו והכינור העלה אבק בעליית הגג בביתנו.

לאחר שנים גיליתי באקראי, כי בתוך בטן הכינור יש מדבקה דהויה עליה מודפס "סטרדיוואריוס". בדקתי ומצאתי שאלו הכינורות הטובים בעולם. מיד פניתי לבונה כינורות מומחה ושאלתי: "מה ערכו של הכינור ?" – הוא צחק וענה: "הכינור לא נבנה על ידי סטראדיווריוס, זהו דגם פשוט שאינו שווה אגורה".

שנים רבות התחפשתי בפורים למקבץ נדבות, נגן רחוב עיוור, המנגן בכינור סטראדיווריוס . . .

==========

קישורים:
### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

חתונה בקרית יוסף / שלום נוי

סתיו, 1942

שושנה ואריה מתחתנים.

מיד לאחר שמשפחת רוכמן הגיעה לארץ ישראל, התחילה שושנה לעבוד כתופרת בתל אביב. יום יום נסעה באוטובוס לעיר הגדולה ועזרה בפרנסת המשפחה.

לא רחוק משכונת חאפ היה בית חרושת לשוקולד וסוכריות "עלית". כל מי שעבר ליד בית החרושת נהנה מריח השוקולד שנישא שם באוויר. יצחק שטיינמן עבד בבית חרושת עלית. יצחק ואשתו עליזה הכירו את השכנים משכונת חאפ. יצחק שטיינמן היה ב"קיבוץ כרית" ביחד עם אריה נויר. ביחד עלו כקבוצת חלוצים מגרמניה לארץ ישראל וגרו ב"קיבוץ כרית" שליד הדר, היום שכונה בהוד השרון.

אריה סיים את הלימודים ב"חדר" של דלמנהורסט ועבר ללמוד בסמינר למורים עבריים בעיר וירצבורג בגרמניה. עם סיום לימודיו החליט לעלות לארץ ישראל. הוא אמר: "בארץ ישראל לא צריכים מורים אלא עובדי אדמה ועובדי אדמה לא צריכים להיות דתיים". אריה החליט להיות חלוץ. הוא הסיר את הכיפה מראשו והצטרף לגרעין של צעירים שעברו הכשרה חקלאית בעיירה קטנה ליד המבורג.

לאחר שנת הכשרה, בשנת 1938, עלו לארץ. גם אריה וגם יצחק שטיינמן לא מצאו את מקומם במסגרת החברתית של הקיבוץ. הם עזבו: יצחק התחתן עם עליזה ועבר לגור ברמת גן ואילו אריה הרווק יצא עם קבוצה של חלוצים וביחד הקימו את המושבה שרונה, מעל בקעת יבנאל בגליל התחתון.

יצחק ועליזה החליטו לשדך את אריה המושבניק הביישן מהגליל לשושנה היפה מהעיר. השידוך הצליח. השניים התאהבו ממבט ראשון והחליטו להתחתן. הבעיה הייתה שמשפחת רוכמן הייתה משפחה דתית ולא הסכימה ששושנה תתחתן עם חילוני. לאריה לא הייתה ברירה: כשהגיע להיפגש עם הורי הכלה, חבש כיפה לראשו ובשבת התפלל את כל התפילות שזכר מילדותו ב"חדר". שמעון ועטל אישרו את החתן ה"דתי". החתונה יצאה לדרך.

שושנה ואריה אשר גרו רחוק זו מזה, הוא בשרונה בגליל והיא ברמת גן, כתבו מכתבים. בהתחלה התביישה שושנה לכתוב, כי היא ידעה רק אידיש והתקשתה בשפה העברית ואילו אריה שלמד עברית בסמינר למורים, ידע עברית מעולה. אריה אמר לה: "אל תחששי משגיאות, כמו שאת מדברת כך תכתבי". את חילופי המכתבים שלהם, עם שגיאות הכתיב הדפסנו לאחר מותם והכל כתוב בספר הידוע "אהבה בימי שרונה".

ההכנות לחתונה היו קצרות אבל מרגשות. וכך כתבה שושנה לאהובה אריה:

"כל הערב מדברים מסביב הענין שלנו, עושים תוכניות והכנות: מה לקנות, מה לעשות, את מי להזמין, במילה אחת – הכל הולך על גלגלים, מתחילים כל כך לבלבל את המח, שאני לא יודעת איך יעברו עוד כמה הימים האלה. אני צוחקת. האמא דווקא צדקה שאני אעשה לי שמלה לבנה ליום החופה. אמרתי לה שאני לא רוצה, אז היא התחילה לצעוק עלי "איך תוכלי להתחתן בלי שמלה לבנה?". אוי, הראש כבר מתחיל להסתובב לי, אני רואה שבאמת מוכרחים לסגור את העינים ולתת להם לעשות מה שהם רוצים, הרי זה מה שמוכרח לעבור, אנחנו נפלנו עכשיו לרשותם. נו, אז אין כבר מה לדבר. יעשו מה שיעשו, לא איכפת לנו ואין כל ברירה אחרת, נכון? היות שנפלת כבר לפח, אז אני התחלתי לעשות לך את הכותונת שלך עם שרוולים ארוכים, כי כבר קריר ושרוולים קצרים לא יפה".

אריה ושושנה תכננו לחיות בשרונה. ושושנה הייתה צריכה להפסיק לעבוד. וכך היא כותבת לאריה לפני החתונה:

"החלטתי ללכת ביום שבת לבעל הבית שלי ולברר מה נשמע. ובכן בבואי היתה שמחה גדולה. דבר ראשון שאני שמעתי היה שיש הרבה עבודה והם חשבו לשלוח אלי מישהו להגיד לי לבוא. הם התחילו לדבר על כל הבחורות שאחת קצת חולה, השניה מרגישה לא טוב והגברת שלי מוכרחה לעבוד בשביל כולם, מובן שהיא עושה לי טובה בזה אם היא עובדת. אבל, לפתע אני קפצתי עם החתונה שלנו. אז הבעל הבית פתח את הפה: "מהההה" בתוך המה הרגשתי שהוא לא חושב לשמוח רק "את עוזבת את העבודה?" אני הרגשתי ברגע הזה כזה תענוג שאין לך מושג, אינני יודעת איך לא התפקעתי לו מצחוק. אבל כעבור זמן מה, אמר: "בעוד כמה זמן את מתחתנת?" וכששמע שבעוד שבועיים, אמר: "לא טוב עשית, למה לא אמרת לי את זה קודם? עכשיו התחילה העונה ואני צריך לקבל בחורה במקומך ומה אני עושה עכשיו?" אז נתתי לו עצה ללכת להסתדרות ולבקש בחורה, שמה יש מספיק. למחרת באתי לעבודה בפעם האחרונה, אז כולם כבר ידעו. עוד לא הספקתי להגיד שלום וכולם במילה אחת: "מזל טוב!" ותיכף שאלו מי הבחור שלך, האם זה עם המשקפיים? ולמה לא סיפרתי להם שום דבר ואיפה הסוכריות. ובכן כבר הכנתי להם סוכריות".

בשכונת חאפ בין הצריף של משפחת זלצמן לצריף של משפחת רוכמן היה עץ תות. מתחת לעץ התות בין שני הבתים, תלו מנורות חשמל וקישוטים ובערב סתיו בהיר וצח התחתנו אריה ושושנה.

==========

קישורים:
### אהבה בימי שרונה

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג