לתגובות


‏הצגת רשומות עם תוויות מלחמת ששת הימים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מלחמת ששת הימים. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 12 באפריל 2022

לכתוב את עצמי - "אינני בוכה אף פעם" / שלום נוי

בקיץ 2021 השתתפתי בסדנת כתיבה: "לכתוב את עצמי".
המשימה הראשונה:
מתי בכית לאחרונה ?
התוצאה כאן -




"סבא, מתי בכית בפעם האחרונה ?" שאל אותי נכדי בן העשר, במסגרת שאלון מוזר שהמציאו בבית ספרו.

אני מאמץ את מוחי ולא מצליח להיזכר. אני שייך לדור, שגדל על השיר "דני גיבור" שכתבה מרים ילן שטקליס. גם כשנורית אכלה את התפוח ואת הפרח זרקה לחצר וגם כשהלכה לשחק עם ילד אחר - אנחנו לא בוכים. דור שלא בוכה.

"בכל זאת . . ." לחץ עלי הנכד.

נזכרתי. זה היה מאוד מזמן -

מלחמת ששת הימים כמעט הסתיימה. הצנחנים הגיעו לירושלים ושחררו את הכותל המערבי ואת הר הצופים. אני הגעתי לבית חולים "הדסה" בירושלים. פינו אותי מגבעת התחמושת ללא הכרה.

"היית בסכנת חיים", אמרו לי האחיות במחלקה לניתוחי חזה כשהתעוררתי מהניתוח, "את יד שמאל ניתחנו וגיבסנו אבל עדיין יש בעיה בריאה השמאלית".

המון אחיות היו בבית החולים ומעט מאוד רופאים, כל הרופאים היו מגויסים למלחמה. את מחלקת ניתוחי חזה איישו רק שני רופאים: פרופסור מילוויצקי ודר' שטיינר שהיה סטז'ר צעיר וכנראה לא מוכשר במיוחד, שאפילו הצבא ויתר על שירותו.

פרופסור מילוויצקי היה מרצה בכיר בבית הספר לרפואה ושנים רבות כבר לא טיפל אישית בחולים. הוא עשה הכל, בניסיון להציל את הריאה שלי שהייתה מלאה ברסיסים. אנחנו, מאושפזי חדר חמש, אהבנו אותו, כי הוא דיבר איתנו בגובה העיניים, לא ניסה ליפות דברים. הוא נהג להגיע לביקור רופאים ולהציג אותי בתור "זה החולה שטוען ששלומו מצוין והוא רוצה הביתה, אבל הריאות שלו פגועות". כעבור שבוע במחלקה ולאחר צילומים רבים, הוחלט להכניס אותי לניתוח נוסף. בניתוח זה הוצא חלק גדול של הריאה השמאלית. הניתוח היה ארוך ומסובך וההתאוששות ממנו לקחה זמן רב.

בינתיים המלחמה הסתיימה ורופאים צעירים חזרו לעבוד בבית החולים, אך פרופסור מילוויצקי נשאר לטפל בפצועים שלו. "תראה לי את היד שלך" אמר הפרופסור בביקור רופאים כשבוע לאחר הניתוח הגדול, הוא הניח את היד שלו ליד שלי ואמר: "אתה חיוור מדי בכדי ללכת הביתה, תקבל שתי מנות דם ונראה מה קורה. בינתיים תשתדל ללכת הרבה במסדרונות בית החולים. ההליכה תזרז את ההחלמה".

למחרת בבוקר עברתי, במסגרת ההליכה במסדרונות, ליד משרדי המחלקה ושמעתי את הפרופסור שלי הרגוע, הנינוח והשלו מרעים בקולו וצועק על מנהל בית החולים ועל חבורה של קציני צה"ל שהיו בחדר: "אני קיבלתי אותם פצועים ואני אשחרר אותם בריאים. לא מעניין אותי הריב שלכם עם המדינה קחו את האמבולנסים שלכם ועופו מכאן". הם עפו.

מסתבר שהאשפוז שלנו בהדסה עולה למדינה כסף רב מדי וניתנה פקודה/הוראה להעביר את כולנו לבית החולים הממשלתי תל השומר.

"מה היית עושה" שאלתי אותו בזמן ביקור רופאים "אם הם היו מתעקשים ומעלים אותנו לאמבולנס ?".

"הייתי עומד לפני האמבולנס ולא זז. היו מעבירים אתכם מכאן על גופתי !".

כעבור שבוע השתחררתי מבית החולים.

"תגיד" שאלתי את הפרופסור בזמן השחרור "אני יכול לחזור לעשן ?"

"מה אומר לך", ענה "כל הרופאים אומרים שזה לא בריא לעשן, אתה מאמין להם ?" – הדליק את הסיגר שהיה תקוע בין שפתיו והלך.

עברו שנתיים.

"קול ישראל מירושלים השעה שבע והרי החדשות: מטוס סוויסאייר שהיה בדרכו מציריך לישראל התפוצץ מחומר נפץ שהוטמן על ידי מחבלים בתא המטען של המטוס. בין ההרוגים פרופסור חנוך מילוויצקי שהיה בדרכו משוויץ לישראל ...."

ישבתי בבית ליד הרדיו ובכיתי את נשמתי.

את גופתו לא מצאו.

==========

קישורים:


יום שישי, 5 במרץ 2021

ז'נבה / שלום נוי

אביב 1978

מלחמת ששת הימים הסתיימה. אני הוכרתי כנכה צה"ל לצמיתות. באופן אוטומטי, כל נכי צה"ל הופכים להיות חברים בארגון הנכים. עברו למעלה מעשר שנים ואני מקבל מכתב מארגון הנכים: 'אתה מוזמן לפגישה אישית, לקראת נסיעה עם משלחת של נכי צה"ל לז'נבה'. הופתעתי והתרגשתי – מעולם לא יצאתי מגבולות הארץ ואני בן שלושים וחמש.

הפגישה התקיימה בבית הלוחם ברמת אביב והשתתפו בה שתי נשים נחמדות דוברות אנגלית, אשר ראיינו אותי ושאלו שאלות קצת יוצאות דופן. בין השאר שאלו אותי על התחביבים שלי ועניתי שאין לי. שאלו שוב: מה אתה אוהב לעשות בזמנך הפנוי? לאחר היסוס קל עניתי: לאכול! לא היו לי תחביבים בכלל באותם ימים, הייתי עסוק מבוקר עד הלילה בעבודה כמנהל המרכז הפדגוגי, בהוראה בהשתלמויות למורים בבית ברל ובהשלמת השנה האחרונה ללימודים באוניברסיטת תל אביב. למי היה זמן פנוי לתחביבים? 

ללא שום הכנה מוקדמת, נפגשנו חבורה של עשרים נכים ושני ראשי קבוצה בנמל התעופה. היינו ללא דרכון אישי אלא דרכון קבוצתי ולכן היינו צריכים להיות מרוכזים יחד. טסנו בטיסה ישירה לז'נבה וההתרגשות הייתה גדולה. יחד אתנו היה בטיסה השחקן חיים טופול שהעביר את הזמן בסיפורים ואף חתם לנו על גלויות לשלוח הביתה. לקראת נחיתה נצמדנו לחלונות ונדהמנו משפע הירוק שנגלה לנו מחלון המטוס וזאת לצד הכחול של אגם ז'נבה.

עם הנחיתה חולקנו לשתי קבוצות ונאספנו על ידי משפחות משתי הקהילות היהודיות: הקהילה בלוזאן והקהילה בז'נבה. אותי הצמידו (באופן זמני) למשפחה מאוד נחמדה שלא דיברה ולא הבינה אף מילה באנגלית. "בני המשפחה ה"מאמצת" שלך נמצאים בעבודה ותיפגש איתם רק לפנות ערב", אמרו לי. נסענו לביתם, אכלנו ארוחת צהריים, טיילנו בפארק הענק על שפת האגם עם המזרקה המדהימה בתוך המים ולא היה צורך בדיבורים. זוג צעיר, ויוויאן וז'אן קלוד ברנשטיין והבת הקטנה שלהם ונסה, הגיעו לאסוף אותי אחר הצהריים, הקצו לי חדר בביתם וסוף סוף יכולתי לדבר – הם דיברו אנגלית!

בערב נערכה לנו, לכל המשלחת ולמשפחות המארחות, קבלת פנים – ארוחה חגיגית ונאומים בצרפתית ובאנגלית. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי שאנחנו לא נכי צה"ל אלא אינוולידים. בישראל הכינוי אינווליד הינו כינוי גנאי שצעקו אותו בעיקר במגרשי הכדורגל ("איך אתה משחק? מה אתה אינווליד?"). אבל בצרפתית les Invalides היה זה ביטוי של כבוד. הרבה כבוד נתנו לנו שם, הרבה אהבה, הרבה יין טוב והרבה מאוד אוכל מעולה.

כאשר שאלתי, עוד בארץ, את מארגני המשלחת מהי מטרת הביקור? ענו לי: "to have a good time"  

איך עושים זאת? - מיד עם הנחיתה קיבלנו סדר יום לכל השבועיים ולוח זמנים כמו בצבא: צפוף ומדויק. בכל מקום דאגו לפנק אותנו בארוחות ממיטב המטבח הצרפתי, במופעים במקומות הכי חמים ובביקור באתרי התיירות, במוזיאונים ובמתחמי הקניות הלוהטים ביותר. אם תרצו ואם לא – אתם חייבים לעשות חיים, לבלות וליהנות.

ובאשר לאוכל: גם כאשר הגענו לאתרי תיירות כמו פסגת הר שילטהורן או המון-בלאן, לכפר הגבינות גרוייר או לעיר ברן, למרכז פומפידו או למונמארטר, לשייט על הסיין ואפילו במרומי מגדל אייפל דאגו לפנק אותנו בארוחות.

אחרי שבוע ימים ראיתי במקרה, על שולחן המארחים שלי בסלון הדירה, את סדר היום של המשלחת באנגלית ובהערות מתחת כתוב באותיות קידוש לבנה ליד שמי את ה"תחביב" שלי: א ו כ ל. ז'אן קלוד וויוואן לקחו את הדבר ברצינות: מדי ערב יצאנו למיטב המסעדות בז'נבה ובסביבה, מסעדות שבארצנו עדיין לא חלמו לפתוח כמותן.

והרי דוגמה קטנה כדי להמחיש, כיצד התנהל היום האחרון שלנו בחו"ל. היה זה יום ראשון, יום בו בני הזוג לא עבדו ולמשלחות לא היו תכניות קבוצתיות:

אחרי ארוחת בוקר עשירה בדירתם, נסענו לבית הספר ברובע המגורים של משפחת ברנשטיין, שם התקיימה הצבעה במשאל עם של תושבי העיר בנושא "פתיחת נמל התעופה בימי ראשון". היו צריכים להצביע כן או לא. כמעט כל חודש נערך בעיר משאל עם, בנושאים שונים והתוצאה של ההצבעה מחייבת את השלטונות המקומיים. אגב, תשעים אחוז מהאזרחים משתתפים בהצבעות במשאלי העם שנערכים תמיד ביום ראשון, יום השבתון שלהם. חברי וועדת הקלפי פועלים כולם בהתנדבות כך שההוצאות סביב המשאלים הן מזעריות.

מיד אחרי ההצבעה נסענו לגבול עם צרפת, לשדה תעופה קטן לא רחוק מהגבול. קצת חששתי, כי לא היה לי דרכון, אבל למרבה הפתעתי, לא בקשו דרכון במעבר הגבול. בשדה התעופה עלינו על מטוס קל ומסתבר שז'אן קלוד הוא טייס חובב. כאן כבר לא חששתי אלא ממש פחדתי. כאשר טסנו מעל האגם שאל אותי ז'אן קלוד אם אני רוצה לראות את הג'ידו לא הבנתי מה זה ואמרתי: "כן". מי שלא טס במטוס קל מעל ומסביב למזרקה שבאגם ז'נבה (הג'ט ד'או) לא יודע פחד מהו . . . מה שחיזק אותי הייתה הידיעה שבתו הקטנה של הטייס ורעייתו שהייתה בחודש השביעי להריונה והיו איתי במטוס ולא התרגשו כלל. הן כנראה ידעו שאנחנו בידיים טובות.

לאחר הנחיתה חזרנו לארוחת צהריים, במסעדת יוקרה על שפת אגם ז'נבה, בה הגישו מנות ייחודיות. הם קבעו ארוחה משותפת עם שכנים שומרי כשרות שאירחו חבר אחר מהמשלחת שלנו, שאף הוא מקפיד על כשרות. אני התלבטתי מה להזמין ובסוף הזמנתי את המנה היקרה 'רגלי צפרדעים ברוטב'. אכלתי וליקקתי את האצבעות. השכן הדתי שאל אם יוכל לנגב עם הבגט את הרוטב שבצלחתי. "אני יודע שרגלי צפרדע אינן כשרות – מה זה קשור לרוטב המדהים?", התפלא בצרפתית ובפה מלא...
אוכלים צפרדעים עם משפחת ברנשטיין

לארוחת ארבע שטנו בסירת מנוע קטנה, לצדו השני של האגם, לבקר את אימא של ויוויאן. "בכל יום ראשון אנחנו מבקרים את הסבתא", אמר ז'אן קלוד, "אני לא מת על זה, אבל עוגות טעימות כמו שהיא אופה לא תמצא בכל ז'נבה". אכן כך היה – ישבנו על הדשא בגן המטופח על שפת האגם "טעמנו" מהעוגות המדהימות וחשבתי לעצמי: איזה חיים קשים יש ליהודים, שם בגולה . . .

באותו ערב נערכה מסיבת פרידה, אבל הארוחה הצרפתית המעולה שאכלנו שם נראתה לי כבר סטנדרטית.

חזרנו לארץ. כתבתי מכתב תודה להנהלת ארגון הנכים והערתי שתי הערות לשיפור, לשינוי ולתיקון הארגון של המשלחות בעתיד. עד היום לא קיבלתי מהם תשובה. לעומת זאת - לאחר כחודשיים קיבלנו הזמנה לברית המילה של מיכאל, בנם של ויוויאן וז'אן קלוד ואח לונסה ברנשטיין בז'נבה.

=========== 

קישורים:

יום שלישי, 16 ביולי 2019

על קטנוע לחדר לידה / שלום נוי

דצמבר, 1967

לילי כרמי גרה בהדר ולמדה איתי בגן הילדים.
יעל ואני עזבנו את קיבוץ האון כשנה לאחר החתונה, בשנת 1965, וחזרנו לגור בהוד-השרון. לילי הייתה נשואה לחיים שרמן. חיים נולד בשוויץ, הוא עלה עם משפחתו לישראל כשהוא בן שלוש עשרה, המשפחה עברה לגור ברמות השבים. כמו כל היקים ברמות השבים גם במשפחת שרמן גידלו תרנגולות (נהגו לקרוא למקום: כפר קוקוריקו).

חיים עבד בסניף בנק לאומי בהוד השרון. כשנכנסתי יום אחד לבנק, הוא טעה, חשב שאני מישהו אחר והציע לי בילוי ערב משותף. מאותו ערב הפכנו חברים בלב ובנפש. לחיים ולילי היה קטנוע וגם לנו. טיילנו על הקטנועים בכל הארץ יחד ובילינו כמעט כל ערב יחד.

חורשים את הארץ: לילי, חיים, יעל ואני ברמת הגולן

ואז קרה דבר. יעל נכנסה להריון. מסתבר, כי חיים ולילי ניסו ולא הצליחו להביא ילד לעולם במשך שלוש שנים, הם חשבו שאנחנו במצב דומה. כשיעל הייתה בהריון הם שיתפו אותנו בסודם, אבל החברות בינינו לא הייתה כמקודם.

מלחמת ששת הימים פרצה ואני נפצעתי. כשחזרתי מבית חולים היה לי קשה לנהוג ברכב דו גלגלי והבטן של יעל שהלכה וגדלה, גרמה לכך שהוספנו לקטנוע שלנו סירה – לא לפני שהחלקנו ערב אחד על הכביש הרטוב.

יעל השתתפה בקורס הכנה ללידה. גם אני הצטרפתי פעם אחת לערב "יולדות ובעלים". המדריכה חיה חזרה כל הערב ואמרה: "הריון זה לא מחלה. אם האישה מבקשת מלפפון חמוץ עם שוקולד באמצע הלילה, תגידו לה שתסתובב ותמשיך לישון. אם היא מתפנקת תזכירו לה: הריון זה לא מחלה".

החלטנו להגדיל את הבית לקראת התינוק העומד להיוולד. לא ידענו אם זה בן או בת. במופע של אורי גלר (כשעוד לא היה כל כך מפורסם) שהתקיים בכפר-סבא, העלה את יעל לבמה ואמר לה: "תסיידי את החדר בוורוד, יש לך בבטן בת !". הגדלת הבית כמעט הסתיימה, לא שמענו בקולו של אורי גלר וסיידנו את כל הבית בלבן. יעל עם הבטן כרעה על הרצפה, ניקתה את הסיד מהפנלים וביקשה ממני לעזור.

"אל תשכחי מה אמרה המדריכה חיה", עניתי "הריון זה לא מחלה - וחוץ מזה אנחנו עוד צריכים לצאת הערב לסרט עם חיים ולילי".

נסענו לסרט בקולנוע "מגדיאל". באמצע הסרט המשעשע ("אוכפים לוהטים"), נפתחו ארובות השמיים ובמשך שעה ירד גשם שוטף. גג הקולנוע היה עשוי פח ובגלל הגשם החזק שטופף על הגג לא יכולנו לשמוע את השירים בסרט. הגשם לא פסק לרגע גם כשיצאנו מהקולנוע. עלינו על הקטנוע, יעל בסירה ואנחנו מגששים דרכנו הביתה כשהסירה "שטה" בבורות ובשלוליות הרבות בדרך.

באותו לילה, בשעה שתיים, העירה אותי יעל: "יורדים לי המים" היא אומרת ואני עונה: "זה מהגשם שבחוץ . . .".

עם הקטנוע ויעל בסירה חזרנו לגשם, נסענו לבית היולדות בכפר-סבא: אסף נולד !


 =========
קישורים:

יום שישי, 10 במאי 2019

שרונה / שלום נוי

קיץ, יוני 1967

מלחמת ששת הימים פרצה ביום ראשון בבוקר. הצנחנים ואני ביניהם עלו להגן על ירושלים מההתקפה של הירדנים. הפלוגה שלי הייתה צריכה לפרוץ לגבעת התחמושת. בחשיכה של שעת הבוקר המוקדמת, עברנו דרך בית הספר לשוטרים הירדני. בעליה לגבעת התחמושת, שכב פצוע צנחן שנכווה מאש (רשף) של הבזוקה שהוא ירה, ליד קיר האבן שבכניסה. אני נפצעתי על ראש הגבעה ליד המבנה שניצב במקום עד היום.

סתיו, אוקטובר 1943

מיד לאחר החתונה עברו אריה ושושנה לגור בשרונה. אריה עבד בעיקר בגידול תרנגולות ושושנה הייתה עקרת בית ועסקה קצת בגידול ירקות בחצר ליד הבית. לאחר שנה נולד הבן הבכור הלא הוא אני. את הדרך לטבריה, לבית החולים הסקוטי, עשו שושנה ואריה בשעות הלילה בעגלה הרתומה לסוס. אני נולדתי בשעת בוקר מוקדמת ובתום שבוע וברית מילה, שביצע רופא בבית החולים, חזרנו לשרונה.

החיים במושב לא היו קלים. התינוק והיולדת היו חולים ולכן, אחרי כמה חודשים, החליטה שושנה לעבור לתקופה קצרה לגור עם ההורים שלה בגבעתיים: עד שבּוּבִּי (זה אני) יקבל במשקל ויבריא ממחלות החורף שתקפו אותו במושב.

אריה מגדל תרנגולות, בשרונה

כך כתבה שושנה משכונת קרית יוסף לשרונה:

"בובי קיבל השבוע 250 גרם. חסר לו עוד 50 גרם ל-5 ק"ג. וכמה חסר לי ל-50 ק"ג, אז נראה בבית, אני מקווה שלא יחסר אלא להיפך, יהיה עודף. גם חיים אמר שאני נראית הרבה יותר טוב. אני מאוד שמחה שאתה ניקית את הבית, אני מקווה שסילקת הרבה פישפשים, זהו הדבר העיקרי שבנקיון. איך אתה מסתדר עם אוכל בשבת? איפה אתה אוכל? אם יש לך הרבה ביצים תעשה לך הרבה חביתות, תחשוב שאני עושה אותם אז זה יהיה טעים".

ואילו אריה מצידו דיווח לה במכתב משרונה:

"אני כותב לך עכשיו ביום שמחת תורה מכתב ומקווה שאצלך הכל בריא ובסדר, שהבובי אוכל טוב וצורח מעט. היום גמרתי הרבה עבודה: ניקיתי את החדר ואת המטבח באופן יסודי, הרגתי 1 עכבר ו-3 נמלטו, הם היו סוף סוף יותר מהירים ממני. צפרדע אחד זרקתי החוצה למרות התנגדותו, כי הוא רצה בכל מחיר להשאר אצלנו בקרבת הדליים, אבל לא נתתי לו ובזה הוא גמר את מגוריו אצלנו במטבח".

"היום בעת הנקיון מצאתי עוד קופסה של בשר, בוליביף, אני סידרתי בתוך מחבת קצת בצל בשמן, שופך את תוכן הקופסה לתוך המחבת, מחכה עד שירתח ואז אוכל את הכל לתיאבון. נדמה לי שקוראים לזה בשר צלוי. אתמול קניתי בצרכניה עגבניות, מלפפונים, פלפלים ורימון. אני כותב רימון, כי הוא נתן לי רק רימון אחד. הוא היה טוב מאוד, אבל מעט. גם שמן דגים חילקו אתמול".

שושנה לא אהבה לגור במושבה. לא אהבה את הבוץ והקור, לא אהבה את העבודה הגופנית הקשה, לא את התנים והשועלים, לא את הזבובים ולא את היתושים. היא לא אהבה את השכנים והשכנות, מלבד חברה אחת: שרה ביז'נסקי. לשרה היה בן  בגילי: זאביק שמו. את הכל עשו יחד: טיילו יחד, שיחקו יחד ובתמונה ניתן לראות את שרה מחבקת אותי ואת שושנה מחבקת את זאביק.

שושנה וזאב, שלום ושרה

מלחמת ששת הימים נמשכה עוד כמה ימים, אבל אני אושפזתי פצוע בבית חולים הדסה בירושלים. כאשר שושנה אמי, באה לבקר אותי בבית החולים, כמעט התעלפה מהתרגשות: במסדרון פגשה את שרה אמו של זאביק ביז'נסקי. זאביק הוא אותו צנחן שבער ונכווה ליד החומה בעליה לגבעת התחמושת. למעלה מעשרים שנה חלפו והנה הן שבו ונפגשו.

לא עבר זמן רב ומשפחת נויר: אריה, שושנה ושלום עזבו את שרונה ועברו לגור בהדר.

==========

קיץ, ספטמבר 2019

היום, יום ראשון, 15 בספטמבר 2019, התבשרנו על מותו במפתיע של זאביק. ההודעה הגיעה במייל הפנימי של חיילי המילואים של חטיבה 55, שם גם העלו חברים מהיחידה קוים לדמותו. 

אחד הלוחמים, חיים שלם, כתב לי: אני זוכר היטב את זעקתו של זאביק כשנפצע: ''חובש, חובש, אמא, אמא''!  לימים היינו צוחקים יחד ואומרים כי הוא לא מילא את הפקודה כראוי כי במקום לצעוק רק ''חובש חובש'' כפי שלמדנו ותרגלנו, הוא הוסיף גם את הקריאה ''אמא, אמא''.

ואני שואל: האם אין כאן צירוף מיקרים ?

===========

קישורים: