מנת יתר / שלום נוי

היום יום חמישי. השעה שבע בבוקר. יעל מתארגנת לצאת, לשמוע הרצאות בקתדרה העירונית. כבכל יום חמישי. אנחנו אוכלים ארוחת בוקר מוקדמת ובשגרה אני נוטל את תרופות הבוקר ובולע עשר טיפות קנביס רפואי. היום התחלתי בקבוקון חדש של קנביס. "הטיפות נראות לי כהות יותר וסמיכות יותר" אני מעיר לעצמי "וגם הטעם שונה מהרגיל".

אני חוזר לשבת ליד המחשב ולהמשיך בכתיבה. התחלתי את הבוקר בשעה שלוש. התעוררתי ולא יכולתי להמשיך לישון, יש ימים, או נכון יותר יש לילות כאלה, "לילות לבנים". מנסה לעבוד והעיניים נעצמות.

השעה שמונה וחצי. "יעל תצא לקתדרה ואני אלך למיטה להשלים את שעות השינה שהחסרתי הלילה", אני מחליט.

יעל ליד הדלת מוכנה לצאת, הטלפון שלי מצלצל, "תענה לטלפון" היא קוראת לי והטלפון ממשיך לצלצל. יעל נכנסת לחדר לבדוק למה אני לא עונה. הטלפון מונח על השולחן לידי, "למה אתה לא עונה?" היא שואלת ומגלה שהראש שלי מוטה לצד, הידיים שמוטות לצדדים ואני לא מגיב. היא מטלטלת אותי ומנסה להעיר ולא מצליחה. יעל רצה לדירה הצמודה אלינו, השכן אבי הוא פרמדיק הוא יודע מה לעשות. היא מצלצלת ודופקת על הדלת ואבי מגיע בריצה לחדר. "הוא נושם, הוא לא מת", הוא אומר ליעל ומנסה להעיר אותי, ללא הצלחה. יעל מצלצלת לטל שנכנסת למכונית וטסה לכפר סבא, בינתיים מוצי מצלצל למד"א, הם אומרים שיש אמבולנס ממש קרוב ומיד יגיע, טל מזעיקה בזמן הנהיגה את אסף ואת עומר. האמבולנס מגיע, הפרמדיקים מנסים להעיר אותי, ללא הצלחה. הם מזעיקים ניידת טיפול נמרץ. יעל קוראת לשכנים ממול, שיעזרו לה להעביר אותי למיטה, אני כבד מדי והם לא מצליחים להזיז אותי. אני עדיין יושב על הכיסא לידי המחשב, הראש מוטה לצד והידיים שמוטות. החדר מתמלא באנשים: השכנים בחדר, גלית הגיעה, טל נכנסה ואנשי הניידת לטיפול נמרץ הגיעו. אני פוקח עיניים והפרמדיקית הראשית שואלת אותי: "מה קרה?", בלי להסס אני ממלמל: "קנביס..., במטבח..." ומאבד שוב את ההכרה.

אני מתעורר בחדר מיון, לא מצליח להזיז שום אבר בגוף, לא מצליח לפקוח עיניים וחושב לעצמי: "אם אני מת, איך אזכור את מה שעובר עלי?, אני חייב לזכור הכל!" ושוקע שוב בשינה. אני מתחיל לראות "סרטים": זכרונות מן העבר צפים ועולים והם מוחשיים כל כך, בין סרט לסרט אני צופה בקלדיוסקופ של צבעים מטורפים. "משה, משה תתעורר" מנערים אותי מהשינה, "מי זה משה?" אני שואל את עצמי. "אנחנו הולכים לעשות לך סי.טי. ראש, זה בסדר?" אני נרדם וחוזר לסרטים. הסרטים נמשכים וצבעים מטורפים עפים עלי מכל כיוון בין סרט לסרט ובין התמונות השונות שמוצגות ונעלמות. זמן רב חולף עד ששוב מעירים אותי ומדווחים לי "עשינו לך סי.טי." אני פוקח עיניים ומזהה את ציורי הזכוכית בתקרת חדרי המיון של בלינסון: ענפים, עלים ופרחים על רקע שמי תכלת. כל המשפחה עומדת מסביב למיטה עם פנים מודאגים. "מי זאת?" שואל אותי הרופא ומצביע על יעל, "ומי זאת?" ומצביע על טל וכך ממשיך על כל המשפחה. אני מצליח לזהות את כולם ולמלמל את השמות. הרופא מאושר ומצהיר "זה לא אירוע מוחי".

אני עדיין משותק בכל הגוף. הרופא ממשיך: "שים את אצבע ימין על האף", אני מנסה בכל כוחי להזיז את היד לכיוון האף, לא מצליח ונרדם. הסרטים והצבעים נמשכים, אבל כל הזמן יש הפרעות: יעל מנערת אותי: "מה איתך?" היא שואלת, "בסדר", אני עונה וחוזר לסרטים, האחות מנערת אותי:"אני צריכה שתיתן שתן לבדיקת סמים", "בסדר", אני ממלמל וחוזר לצבעים ולתמונות. הרופא מגיע שוב ומבקש שאגע עם האצבע באף. מתחילות לי רעידות בלתי רצוניות ובלתי מוסברות בכף יד ימין. אני נבהל אבל חושב לעצמי "אם יש רעידות כאלה, אז אני לא משותק . . ." ונרדם.

אני מתעורר, פוקח עיניים ומזהה את ציורי הזכוכית בתקרה. "איך זה יכול להיות שמחזיקים אותי בחדר מיון כל כך הרבה ימים?" חושב לעצמי. טל רואה שאני ער ומתקרבת. "איזה יום היום?" אני שואל, "יום חמישי" היא עונה. אני חושב שזה לא הגיוני: ראיתי כל כך הרבה סרטים, תמונות ומראות במשך כמה ימים, כנראה שאיבדתי גם תחושת זמן. אני נרדם.

"הם רוצים לאשפז אותך במחלקה, אבל אני חושבת שעדיף שנחזור הביתה", מעירה אותי טל ואני חושב שאין מי שיטפל בי בבית כשאני משותק. אני מנסה להרים את היד ולהגיע עם האצבע לאף, במאמץ רב אני מרים את היד אבל בקושי מגיע עם האצבע לאף. יש התקדמות, אני שמח, אני לא משותק. "תרים את רגל ימין" פוקדת עלי האחות שמביאה את מכתב השחרור, בשמחה אני מצליח להזיז את הרגל כמה מילימטרים.

אמבולנס פרטי מגיע ומביא אותי הביתה. השכנים יוצאים מהדירות ומביטים עלי בכיסא הגלגלים בעיניים דואגות. אסף מגלגל אותי ובמאמץ רב מכניס אותי למיטה. אני נרדם מיד והפעם ללא סרטים, ללא תמונות וללא צבעים. אחרי שעתיים של שינה טובה, אני מתעורר, הולך לסלון הדירה, שם יושבים מודאגים כל בני המשפחה. "לא קרה שום דבר" אני אומר להם "זה היה פשוט אירוע של אובר דוז – מנת יתר".

==========

קישורים:

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

    

סרטן: פרק ד' - ניתוח / שלום נוי

"הסרטן הרים ראש", אומר לי ד"ר שכטר "גילינו ניצנים של זריעה ואנחנו מפסיקים את הניסוי".

"מה באשר לרמיסיה ?" אני שואל.

"רמיסיה פירושה הפוגה. לא אמרנו לכמה זמן. הייתה הפוגה, נגמרה". יש לו חוש הומור מוזר. על חשבוני.

ביום שישי החלטנו לאכול קלמרי ביין לארוחת ערב. שעתיים לאחר ארוחת הערב התחלתי להרגיש כאבים שהלכו והתגברו. החלטנו לנסוע לחדר מיון בתל השומר. בדרך עצרנו פעמיים בהן הקאתי את ארוחת הערב ובמיון קבעו: יש לך חסימת מעיים, נעשה צילום ס.ט. ונבדוק. לקראת הצילום שתיתי חומר ניגודי מגעיל שניקה את בני מעי, הפחית למינימום את כאבי הבטן וביקשתי ללכת הביתה ולפנות למרפאה האונקולוגית.

"חסימת מעיים היא מסוכנת ועלולה לחזור", אומרת ד"ר רוני שפירא כשסיפרתי לה על אירועי יום שישי "אני מציעה שתעשה ניתוח בטן. אתה יכול לעשות זאת בכל בית חולים שתבחר".

"את מכירה מנתח טוב ?" אני שואל.

רוני מרימה את הטלפון ותוך חמש דקות אני לוחץ את ידו של ד"ר דב זיפל. הוא משכיב אותי על מיטת הבדיקות, ממשש את הבטן, מסתכל על הצלקת במורד הטבור שלי ופולט במבטא אנגלי כבד: "אני מכיר את המקרה שלך. . .".

"הרגע הכרנו!", כך אני "איך אתה מכיר את המקרה???"

"בת זוגי עזרה לנתח אותך בבית חולים השרון. היא שסיפרה לי על המקרה. היא סיפרה איך לא ידעו שהגידול שהוציאו לך היה מלנומה". נזכרתי בקיארה הרופאה האיטלקיה הנחמדה.

יש לך בת זוג מדהימה, אני חושב לעצמי, בארוחת הערב בכדי להגביר את התיאבון, אתם מדברים על מה שהוצאת מהבטן שלי?

ד"ר זיפל ניתח אותי ביום ראשון, נר ראשון של חנוכה. הניתוח היה ארוך והמשפחה שחיכתה באולם ההמתנה, הייתה עסוקה בבדיקה של כל המכונות ומתקני המזון המהיר שהיו בשטח, כולל מתקן מהיר לטיגון צ'יפס, דבר שגרם לבחילה של כולם. לפתע ראו את ד"ר זיפל יוצא במהירות מחדר הניתוח ובידיו מיכל סגור. "היה מצוין", הוא פולט "הורדנו שבעים סנטימטר מהמעי הדק ואני רץ להעביר אותו למעבדה".

למחרת החלו לפנות מיטות רבות במחלקה הכירורגית אונקולוגית, מחשש שיגיעו פצועים רבים ממבצע "עופרת יצוקה" העומד להתחיל בדרום. אני אושפזתי בחדר זוגי עם שמואל מאשדוד. קלרה אשתו הייתה מודאגת מהטילים שאולי יפלו על ביתם ועל משפחתם והוא היה במצב בריאותי ירוד וחלש מאוד וישן רוב הזמן. ד"ר זיפל נכנס לחדרי, ישב על המיטה לידי והסביר: "בניתוח חתכנו את החלק הנגוע של המעי הדק. בסיום הניתוח חיברנו מחדש את שני החלקים שנשארו. בכדי להיות בטוחים שהחלקים חוברו כמו שצריך, אתה חייב לשבת בשירותים ועד שלא יהיו שם תוצאות אתה תהיה בצום ומחובר לעירוי".

הייתי בצום ארבעה ימים. לא אכלתי ולא שתיתי והייתי מחובר לעירוי. כל בוקר נכנס ד"ר זיפל לחדר שלי, עוד לפני שנכנס למחלקה ולחדר שלו, ישב לידי על המיטה ושאל: "נו????". אחרי ארבעה ימים כשרציתי להשתחרר מהעירוי ולהתחיל לאכול, אמר לי ד"ר זיפל: "אתה יודע מה, אני מוכן לוותר לך על יציאה, אני מסתפק בנפיחה. נאד אחד קטן ואתה מתחיל לאכול. פליז . . .".

ביום חמישי זה קרה: הפלצתי! מיהרתי לספר לד"ר זיפל ושלחתי הודעות בטלפון לכל העולם. חזרתי לאכול ולשתות.

למחרת התחילו שלשולים שנמשכו ונמשכו ולא פסקו עד היום. כעבור חודש ישבתי בהמתנה לצילום סי.טי. וד"ר זיפל עבר במסדרון. אני עוצר אותו:"אתה יודע שעבר המון זמן מאז הניתוח ואני כל הזמן משלשל?"

הוא מגרד בראשו ואומר: "תאמין לי, זה הרבה יותר טוב מעצירות!" ורץ לדרכו.

אנשי חב"ד הגיעו למחלקה בערב שלאחר הניתוח שלי, להדליק נר ראשון של חנוכה. הם צדו את אסף: "אתה נראה יהודי יקר ואתה חייב לברך". למחרת, אני כבר על הרגליים, הם פנו וביקשו ממני לברך על הנר השני ועשיתי זאת ברצון. ביום שלישי כיבדו את עומר בברכה וכך המשפחה כולה הדליקה מידי ערב את החנוכיה של חב"ד. ביום שני, 28 בדצמבר 2008, שוחררתי מבית החולים. את הנר האחרון של חנוכה הדלקתי בבית.

חנוכה בבית, 28-12-2008

==========

קישורים:

### ד"ר דב זיפל, אתר שיבא, סרטון ביוטיוב 

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

סיפורי גנאלוגיה – חלק ח': דוד ראובן והסודות / שלום נוי

ודאי תשאלו: למה החלטת לכתוב עליו? למה דווקא מכל הדודים והדודות במשפחה בחרת את הדוד השקט ביותר, הצנוע והנחבא אל הכלים, הדוד שאיש לא שמע את שמו?

והתשובה מאוד פשוטה: לדעתי, צריך להאיר במיוחד דווקא את אלה, כי כל האחרים עושים את המלאכה בעצמם.

הוריו של ראובן, חיה חוֹילֶה (לבית קארפ) ואברהם גלבנד, נולדו וגרו בעיירה סקאלאט. סקאלאט נוסדה במאה ה-16 כעיר פרטית של האצולה הפולנית, כשלושים ק"מ ממזרח לעיר הגדולה טרנופול. עם חלוקת פולין בשנת 1772 סופחה לגליציה האוסטרית ובין שתי מלחמות העולם הייתה בשטח פולין העצמאית. יהודים התיישבו בסקאלאט מתחילת המאה ה-17 ובשנת 1890 הגיע מספר היהודים בעיר ל-3,250 והם היו 55% מכלל תושבי המקום.

חיה ואברהם התחתנו ונרשמו לנישואין ברבנות המקומית, אולם לא נרשמו אצל השלטונות בעיר המחוז טרנופול.

לפני שש שנים, באביב 2017 נסענו, יעל ואני לוורשה בירת פולין. קבענו פגישה עם מרתה מ"המכון ההיסטורי היהודי עמנואל רינגלבלום". הכנו רשימה של שמות משפחה במטרה לקבל מידע להעשרת עץ המשפחה, אותו אני מאוד מטפח. ביקשנו ממרתה למצוא לנו מידע לגבי צאצאיה של חיה גלבנד (שמה השני של יעל הוא חיה ואחיה אבי נקרא על שמו של אברהם גלבנד – סבא וסבתא שלהם).

"ברישומי הלידה של חיה מופיעות רק שתי בנות: לאה וטובה גלבנד", כך מרתה.

"לא יכול להיות, האח הבכור ראובן חייב להופיע ברישומי הלידה", אנחנו מתקוממים.

מרתה שואלת ומסבירה: "במקרים רבים, כאשר בני זוג לא נרשמים אצל השלטונות כנשואים, רישום הילדים הוא בשם משפחת האם".

מרתה מחפשת מידע על "חיה קארפ" ומוצאת את תעודת הלידה של ראובן קארפ שנולד ביום ראשון 12 בפברואר 1905.

"ידעתם שראובן לא היה הבכור?" היא מוסיפה מידע "הבת הבכורה הייתה רגינה קלרה שנולדה שנה לפני ראובן, אבל נפטרה בגיל צעיר מאוד והיא ילדה בת ארבע. כשהיה ראובן בן שנה נולד לו אח בשם יעקב נתן הלל שנפטר כתינוק בן שנתיים. כשהיה ראובן בן ארבע נולד לו אח נוסף שנפטר גם הוא כתינוק בן עשרה חודשים. כל ארבעת הילדים נרשמו בשם המשפחה של חיה ורק שתי הבנות הקטנות נרשמו בשם האב".

היינו בהלם. חזרנו הביתה ושאלנו את בני משפחת קארפ הזקנים שנותרו עדיין בחיים – הידעתם? "יש דברים שלא מדברים עליהם", ענו לנו. סודות משפחה.

עם מותה של רגינה קלרה הפך ראובן להיות הבן הבכור. אחיותיו הצעירות לאה (לוניה) וטובה (גוסטה) שנולדו בהפרש של שנתיים זו מזו היו צעירות ממנו בשבע שנים. חיה, אם המשפחה שילדה שישה ילדים ורק שלושה נשארו בחיים, נפטרה בגיל ארבעים והשאירה אחריה שתי ילדות צעירות יתומות מאם וזמן קצר אחר כך גם מאביהן שנפטר גם הוא. לוניה שהייתה בת שתים עשרה ואחותה בת העשר גידלו זו את זו. ואילו ראובן שהיה כבר בחור צעיר היה פעיל בתנועת "הנוער הציוני" דרכה גם עלה לישראל. מאוחר יותר הלכו בדרכו גם שתי אחיותיו.

תנועת "הנוער הציוני" בעיירה סקאלאט הייתה תנועה מאוד חדורת מטרה – עליה לארץ ישראל. בכדי לעלות לישראל צריך היה לקבל סרטיפיקט משלטונות אנגליה ובכדי לנצל את אישור העלייה, זיווגו בתנועת "הנוער הציוני" זוגות וערכו נישואים פיקטיביים. בדרכו לנמל, בעיר המחוז טרנופול, "חתנו" את ראובן לצילה בת הניה מייזלמן, אך מיד עם הגיעם לארץ נפרדו דרכיהם. את הסוד הזה ידענו, סוד הנישואים הפיקטיביים, אבל לא סיפרנו לאיש.

ראובן הגיע לארץ ישראל בסוף שנת 1939 ונשלח לעבוד בפרדסי מגדיאל וגני עם. שם פגש את גוסטי קופרמן שגרה עם הוריה בכניסה לגני עם. השניים התחתנו וגרו בבית הוריה של גוסטי. לאחר חתונתם קנה ראובן צמד סוסים ועגלה והפך להיות מוביל, בעיקר של חומרי בניה, אבל שמח גם לעסוק בהעברות דירה. בין הובלה להובלה, הצטרף ראובן ל"פרלמנט הבלגולס" (בעלי העגלות), שישב בבית הקפה במרכז רמתים.

לימים עלו שתי אחיותיו של ראובן לארץ. אחותו לוניה ובעלה עזבו את קיבוץ "תל יצחק" שנוסד ע"י תנועת "הנוער הציוני" ועברו לגור במעונות העובדים בפנימייה החקלאית "מוסינזון", שנוסדה אף היא  ע"י תנועת "הנוער הציוני", בכניסה למגדיאל. ראובן אהב מאוד את אבי בנה של אחותו ושנים אחר כך אהב הרבה יותר את יעל בתה.

גוסטי, ראובן ואבי

"אחיך ראובן מאוד אוהב ילדים, מדוע אין לו ילדים משלו?" שאלתי את לוניה, היא התחמקה מתשובה. "זה מידע שחשוב לעץ המשפחה" התעקשתי. "ששש, יש דברים שלא מדברים עליהם". המשכתי להציק ולבסוף לחשה לי: "אספר לך בסוד: נולדו להם שני ילדים שמתו בלידה – היום קוראים לזה "לידה שקטה". זה הפך את גוסטי לנרגנת וכועסת וראובן אוהב את הילדים שלי". עוד סוד משפחתי.

לפני שעלה לישראל, שינה ראובן את שם משפחתו לשם אביו: גלבנד. משפחת לוניה אדלמן ומשפחת ראובן גלבנד גרו במרחק הליכה ואכן הרבו לבקר אלה את אלה. לעיתים קרובות, בעיקר בשבתות יפות, נהגו שולקו, לוניה ויעל (אבי התחמק) לטייל דרך הפרדסים של וירה שרון (אמא של אריק), לביתם של דוד ראובן השמח ודודה גוסטי הנרגנת, לשבת על המרפסת ולנשום אוויר פרדסים צח.

משפחת קופרמן עלתה לארץ מגרמניה, ההורים ושלושת ילדיהם. שלושת הילדים התחתנו, האח והאחות של גוסטי קבעו ביתם ברמתים ואילו גוסטי גרה בבית ההורים שלה, עד שהלכו לעולמם. הייתה זאת משפחה יקית לכל דבר ועניין. כאשר הגיעו אורחים כיבדה אותם בקפה ועוגה כמקובל אצל היקים. "הבעיה הייתה" סיפרה יעל "שגוסטי לא ידעה לאפות והעוגה שהגישה הייתה בלתי אכילה. כאשר גוסטי סובבה את הראש, נהגתי לכבד את החתולה שלהם בעוגה מעשה ידיה של בעלת הבית". סוד משפחתי נוסף.

ראובן היה גבר גדול שאהב לאכול. בישיבת העגלונים והנהגים בבית הקפה, נהג לאכול ולהאכיל. לא פעם כשחלפתי ברחוב היה קורא לי ומזמין לו ולי, כריך משתי פרוסות עבות של לחם שחור ובתווך שכבת חמאה ונקניק פרוס לא דק. לזאת צרף כוסית קוניאק ולא הניח לי עד שסיימתי את הכיבוד ה"קל" ועד שהלכנו לחנות הממתקים הסמוכה שם קנה כמה חופנים של ממתקים, "זה ליָעוֹלֶק, לא בשבילך", אמר וחזר לפרלמנט.

"אני לא מבינה" אמרה גוסטי כשישבו שתי המשפחות בשבת, על המרפסת, "רובנצ'וּק אוכל כל כך מעט ולא יורד במשקל". ראובן חייך ולא אמר דבר. עוד סוד משפחתי?

ראובן, יעל והמרכבה

יעל, או יעולק, כפי שנהג דוד ראובן לקרוא לה, ילדה את אסף בנה הבכור בעיצומו של חורף קר וסוער. בהפוגה בין מטר למטר, עצרה בפתח החצר שלנו העגלה הרתומה לסוסים של הדוד ראובן ועליה, מכוסה בברזנט, מיטת תינוק גדולה ומפוארת. "בוא תעזור לי להכניס את המיטה" קורא לי ראובן. "תגיד, השתגעת? מי נותן מתנה יקרה כל כך?" אני כועס. "זה לא מתנה" אומר ראובן, "את המתנה תקבלו בברית ביום ראשון ותשמור את זה בסוד, בעיקר שגוסטי לא תדע". עלה על העגלה ו"דיו לסוסים" אמר. ואכן, ביום ראשון בברית המילה של אסף, שנערכה בהדר, הביאו ראובן וגוסטי מתנה: חליפת תינוק עלובה אותה סרגה דודה גוסטי ואותה לא לבש אסף, אפילו פעם אחת.

ראובן נפטר ב-4 במאי 1976 וגוסטי נפטרה חמישה חודשים אחריו ב-17 בספטמבר אותה שנה. האם זה סודה של אהבה ללא גבולות?

קראתי פעם שסודות בטלים אם בעלי הסוד הולכים לעולמם. לפיכך בטלים כל הסודות שסיפרתי כאן, כי ככל הידוע לי - כל בעלי הסוד הלכו לעולמם, גם החתולה.

==========

קישורים:

### אתר גשר גליציה

### אתר JRI

### הסיפור "חתונה מדומה" בבלוג זה

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

לכתוב את עצמי - צצי / שלום נוי

בקיץ 2021 השתתפתי בסדנת כתיבה: "לכתוב את עצמי".

המשימה הרביעית:

"אירוע שארצה למחוק מחיי".

"די, אני לא יכולה יותר, אני מוציאה אותו מהמיטה"

מכריזה יעל, אשתי הסובלת, בחדר השינה שלנו.

אני חייב להתחיל את הסיפור בהכרזה גורפת: אני אוהב ילדים. תמיד אהבתי. בילדותי אהבתי לעשות שמרטפות על ילדי השכנים. בנערותי אהבתי להחליף את המדריכים בפנימייה לילדים בשבתות וחגים ואהבתי מאוד להדריך חניכים בתנועת הנוער בשכונה שלנו. בבגרותי אהבתי להיות מרכז קן ענק של חניכים בתנועת הנוער העובד, אהבתי להיות מורה ודווקא בחינוך המיוחד ואפילו אהבתי את כל השוהים בפנימייה לילדי מצוקה אותה ניהלתי במשך שנה בעיר מגורי. בזקנתי אני מת מאהבה של כל הנכדים הרבים שזכיתי בהם. בקיצור: אני אוהב ילדים (שלושה סימני קריאה לפחות, פונט שבעים ושניים לפחות, שלוש המילים בבולד ואולי גם בצבע אדום). 

אסף, בני הבכור נולד.

לברית המילה, באותם ימים, הביאו מתנות ולא צ'קים, מזומן, או העברה בנקאית. קיבלנו שלושה עותקים של הספר "הטיפול בתינוק ובילד" מאת דר' בנג'מין ספוק. הספר, עב הכרס, היה ספר חובה בכל בית בו גידלו ילדים. זה היה הגוגל של אותם ימים לכל שאלה שצצה מאיך, למה וכמה דייסה מכניסים לבקבוק ועד מהי תפרחת חיתולים ואיך מטפלים בה. גם בשיח האימהות יכולת לשמוע באותם ימים מה דעתו של ספוק בכל נושא ועניין, בתחום גידול הילדים. אם אמרת: כתוב בספוק כאילו אמרת: כתוב בתורה. 

ומה באשר לחינוך? זה היה חלק פחות חשוב ואיש לא טרח לעסוק בו.

לא אני. אני, שסיימתי זה עתה סמסטר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה, אני חייב ללמוד ולדעת איך לחנך את בני, בכורי.

חיפשנו ומצאנו רק ספר אחד לחינוך ילדים – "ילדים: האתגר", ספר בסדרה "נישואים: האתגר" ו"שיוויון: האתגר" שאת שלושתם כתב דר' רודולף דרייקורס. 

דר' דרייקורס היה פסיכולוג אדלרייני, אבי הפסיכולוגיה האינדיבידואלית. הוא הקים  שנים ספורות קודם לכן את מכון אדלר בתל אביב ובשיקגו. אהבתי את ספרו "פסיכולוגיה בכיתה" - ספר שעזר לי בעבודתי כמורה בחינוך מיוחד. החלטנו לגדל את בננו על פי הספר.

"על הילד לדעת שיש לו אחריות על מעשיו", "אל תתנו לילד לעשות עליכם מניפולציות", "הילד צריך להבין שכל מעשה מביא לתוצאה" – אלו רק חלק מהעצות הכתובות בספר.

אסף כבר בן שנה וקצת, הוא כבר עומד ויש לו אוצר של עשר מילים. אנחנו משכיבים אותו לישון עם המוצץ האהוב עליו (להלן: "צֶצִי") ועם החיתול שהוא אוהב למשמש לפני השינה (להלן: "תולי"). לילה טוב, נשיקה, כיבוי אורות. ואז –
צרחות צצי צצי צצי בוקעות מחדרו. נכנסים ומגלים שהמוצץ והחיתול נפלו לקטנצ'יק מהמיטה. מכניסים את צצי לפה, את תולי ליד, לילה טוב, נשיקה, כיבוי אורות. חולפות שתי דקות ושוב –
צרחות צצי צצי צצי, החיתול והמוצץ על הריצפה. מרימים, מכניסים, לילה טוב, אין נשיקה, כיבוי אורות.

אני חושד בילד ומציץ מרחוק. צדקתי. הילד נעמד, זורק את החיתול, יורק את המוצץ למרחק ופוצח בצרחות צצי.

מה עושים ? פותחים את הספר. החלטנו לחנך אותו ביי דה בוק, לא ?

הדלקנו את האור ולקחנו אותו לשיחה צפופה ורצינית שהסתיימה ב"אם עוד פעם אחת תזרוק, לא נרים לך ותישא בתוצאות".
הילד בן השנה הביט בנו, חשב מה שחשב ושמח לקבל את צצי לפה ואת תולי ליד. לילה טוב, נשיקה, כיבוי אורות. ואז –
מתחילות צרחות צצי צצי צצי. אנחנו לא מגיבים. "שייקח אחריות על מעשיו".
נמשכות צרחות צצי צצי צצי בתוספת בכי קל. אנחנו לא מגיבים. "שלא יעשה עלינו מניפולציות".

הווליום גובר והילד לא מפסיק לבכות בקולי קולות. הילד מתייפח מרה ויעל מתחילה לבכות גם היא בחדר השינה שלנו. "הילד חייב להבין שלכל מעשה יש תוצאה", כך בספר, אני מגמגם. אני ממש לא מכיר את עצמי ולא מאמין שזה קורה לי, אני שכל כך אוהב ילדים. מזל שעוד לא הקימו את המועצה לשלום הילד. הבכי נמשך עוד דקות ארוכות ואז –
שקט בחדר של התינוק. אני מציץ לחדר לראות אם הוא הפנים את כל מה שכתוב בספר ומוצא את הילד גמור: נרדם בעמידה במיטה, כולו רטוב מדמעות, מותש וצרוד מבכי.

הפסקתי את הלימודים בחוג לפסיכולוגיה ועברתי לחוג אחר, זרקנו את שלושת הספרים של דרייקורס מהבית והעיקר: מחקנו את האירוע הנורא מחיינו.

לילד אין שום זיכרון מגיל כל כך צעיר ואני מקווה שלעולם לא יקרא את הסיפור הזה.

==========

קישורים:

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

סיפורי גנאלוגיה - חלק א': עץ משפחה מורחב / שלום נוי

מרץ, 2020

הרבה שנים לפני שידעתי שיש מונח ששמו "גנאלוגיה", עסקתי בחקר המשפחה שלי: ציירתי "עץ משפחה" וחקרתי פרטים על כל אחד מענפי העץ. הסתפקתי בענפים קרובים ובפרטים מעטים – שם, תאריך לידה והקשר המשפחתי. עם השנים חקר שורשי המשפחה הפך מקצועי ובעיקר ממוחשב. לא עוסקים יותר בחקר עץ משפחה אלא בגנאלוגיה.

אותם קשיים שהיו לי כ"חוקר מתחיל", קיימים גם היום ובעיקר חוסר עניין וחוסר נכונות לעסוק בנושא. "בשביל מה אתה צריך לדעת, את מי זה מעניין?" שאלו לוניה ושולקו, הורי יעל, כששאלתי אותם לפני ארבעים שנה, מה היה שמם של האחים והאחיות של שולקו, אשר נספו בשואה. הם לא הסכימו לתת לי לא שם ולא תאריכי לידה. תגובות כאלה אני מקבל גם היום כאשר מנסה לברר פרטים על בני משפחה שונים.

כניסת המחשב לתחום הגנאלוגיה עושה את החיים קלים יותר, חיבור בין בוני עצי משפחה וכניסת האינטרנט עושים את חקר המשפחות מרתקים יותר. מאגרי מידע שנפתחים לטובת הציבור היא מתנה אדירה לגנאלוגים ומאפשרים הגעה למידע ללא צורך להיתקל בקירות, החסומים על ידי בני משפחה, אשר מסרבים לשתף פעולה. כל אלה מגלים חיבורים מעניינים, אולם מעלים שאלות חדשות: מה גודל העץ שאתה בונה וכמה ענפים וענפי ענפים יהיו בעץ? האם המידע במאגרים אמין? מי הוא בן משפחה ומה גודל משפחה גרעינית?

התשובות לשאלות האלה הפכו קריטיות לאחרונה, כאשר התוכנה למדה לחבר חיבורים ומציעה להוסיף לעץ בני משפחה ולא משנה מה הקשר לעץ שלי. כאשר העברתי את עץ המשפחה שלי לתוכנת "מיי הריטג'" קיבלתי החלטות קשוחות: לא יותר מחמשת אלפים "בני משפחה" בעץ ומרחק של עד עשרה שלבים. בתוכנה יש כרטיס לכל אחד מחברי המשפחה ובכרטיס ניתן להוסיף תמונה של בן המשפחה, מידע רב ככל האפשר ואפילו סיפור חיים.

דוגמא לבעיות שעולות תוך כדי חקר גנאלוגי, ניתן למצוא במקרה של יצחק רבין. יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, אשר נרצח בשנת 1995 ואמור להיות בעץ שלנו:

ניתן לראות כי הקרבה של דליה, בתם של יצחק ולאה רבין אלי היא שמונה שלבים בלבד. למרבה הצער קיבלתי החלטה  נוספת: כאשר בני זוג מתגרשים נמחק הענף של הגרוש / גרושה מעץ המשפחה שלנו. ברגע שדליה התגרשה מאבי פילוסוף נמחק כל הענף שלה מהעץ וכך נמחקו ראש ממשלת ישראל ושאר בני משפחת רבין מעץ המשפחה שלי. רק דליה רבין נשארה כאשתו לשעבר של אבי פילוסוף, בן הדוד של ג'ו יוחננוף בעלה של דבורה בת דודתי.

אדם חשוב לא פחות הוא עמוס פורת, חבר גרעין תומר, הגרעין שלי. עמוס צלצל אלי באחד הימים ושאל מה הקשר המשפחתי שלי לפולה בליט. מיד פתחתי את עץ המשפחה וביחד גילינו את הקשר שלנו זה לזה:

ניתן לראות כי הקשר המשפחתי הוא מאוד רופף: שרה, אמו של דוד יטיב גיסי, נישאה לאחר גירושיה מאביו של דוד ליצחק לנדאו שהיה אלמן. הקרבה שלנו היא דרך נלידה, אשתו הראשונה של יצחק. אנחנו קרובי משפחה? באידיש היו קוראים לזה "טוכעס קרויבים". ולמרות כל זאת ולמרות שהקרבה היא יותר מעשרה שלבים נשארו עמוס ורחל פורת באילן היוחסין שלי.

חבר גרעין נוסף שגילינו שהוא בן משפחה, הגיע מהשלוחה הבולגרית. אלי זיו פגש את טל בתנו ליד שולחן הכיבוד שהכנו לקראת המפגש השנתי, שאנו עורכים לחברי גרעין תומר בכל שנה בחנוכה.

"מה ליעל ולצ'יקור ? זהו מאכל בולגרי שאני מאוד אוהב !"

"זה הכל בגלל שבן זוגי הוא בולגרי", ענתה טל.

"מה שם משפחתו?" שאל אלי

אלי כמעט התעלף ולא ידע את נפשו, כאשר שמע שמוצי (משה) ורסנו הוא בן זוגה של טל. "אבא של בן זוגך ואני בני דודים מדרגה ראשונה, שנים אני מחפש קשר לבני המשפחה של יצחק ורסנו". בשמחה רבה ובמהירות גדולה הוספתי את אלי וניצה לאילן היוחסין שלנו:

ברגע שהוספתי את אלי וניצה זיו לאילן היוחסין שלי, קיבלתי שפע התאמות שהמערכת הממוחשבת הציעה לי. אחת ההתאמות משכה את תשומת לבי, היה זה שמו של יורם יגאל. יורם הרצה מספר פעמים בסניף השרון של ה"עמותה לחקר משפחות בישראל (עיל"ם)". יורם גם פעיל ב"לתת פנים לנופלים", זהו ארגון מתנדבים אשר עוסק במחקר ובחיפוש מידע על נופלי מלחמות ישראל והוספת הפרטים על מצבותיהם. יורם הוא גנאלוג מומחה ואילן היוחסין שלו מונה עשרות אלפי אנשים. לאחרונה קיבלתי על עצמי את תפקיד יו"ר סניף השרון של עיל"ם וזמן קצר לאחר מכן קיבל יורם תפקיד דומה כיו"ר סניף חיפה והצפון. לא יכולתי להשאירו מחוץ לאילן היוחסין שלי, למרות שהקירבה המשפחתית שלנו רחוקה עד מאוד ומגיעה ליותר מעשרה שלבים.

ברור לחלוטין ש"קרבה" שכזאת היא לא משמעותית, אבל למען הדגשת הבלתי יאומן כדאי לראות כיצד נוצר כאן באילן היוחסין מעגל סגור:

הקרבה שלי לשתי האחיות מטילדה ויוהנה לבית מאינץ יכולה להיות דרך הענף של בתי טל:

או דרך הענף של אסף:

מסתבר שטל ואסף הם קרובי משפחה מדרגה 24, אבל אני בטוח שהם יסתפקו בעובדה שהם אחים.

גנאלוגיה הוא מדע עזר מרתק. ככל שמעמיקים במחקר המשפחתי חושפים עוד ועוד סיפורים. אמנם הסיפורים שייכים אלי רק באופן עקיף ואינם נמצאים בענף המרכזי של אילן היוחסין שלי, אבל בגלל חשיבותם החלטתי לספר את הסיפורים, וזאת בחלקים הבאים.

==========

קישורים:

### מהי  גנאלוגיה - ויקיפדיה

### לתת פנים לנופלים – אתר הארגון

### עיל"ם – אתר העמותה הישראלית לחקר שורשי המשפחה

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

תקרת עץ וגג רעפים / שלום נוי

אוקטובר 2013

מערכת הבחירות לעיריית כפר סבא בעיצומה. יהודה בן חמו מציג מועמדותו בפעם השלישית, לאחר עשר שנות כהונה כראש העירייה. בכל מקום שנפגשים, מדברים על שחיתותו של ראש העיר, אשר דאג בעשר שנות כהונתו, לפתח יחסים עם קבלנים בכדי להשיג טובות הנאה אישיות. שוב ושוב עולה הנושא של שיפוץ בית ספיר, שעלה מיליונים מעל ומעבר למתוכנן, לשמחתם של הקבלנים.

את בית ספיר תכנן האדריכל מוטי בן חורין, אדריכל בעל שם שתכנן את בית אייזנברג ואת בית פלאטו שרון בסביון, את מצודת זאב ואת בית אסיה בתל אביב והכי חשוב את התוספת לבית יעל ושלום נוי בהוד השרון.

כשעזבנו את קיבוץ האון החלטנו לחזור להוד השרון. חיפשנו לקנות דירה והגענו לביתם של דניה ויוסי, ברחוב הנרקיס בשכון עממי. יוסי ודניה מכרו לנו בית קטן בן שני חדרים והמליצו בחום על השכנים בדו-משפחתי, קלרה ושלמה ברודי. קלרה הייתה עקרת בית ושלמה היה נגר גגות, ניצול שואה, אשר שרד את התופת של מחנה אושוויץ. זמן קצר לאחר שקנינו את הבית, סילקנו את הגדר שהפרידה בין החצר שלנו לחצר של משפחת ברודי ומאז אנחנו בקשרים של ידידות עד עצם היום הזה.

לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר אסף עמד לצאת לאוויר העולם, הדירה הייתה קטנה וצפופה והחלטנו לשפץ ולהגדיל את הבית.

"אני מבין בנושאי בנייה ואני אטפל בנושא" אמר שולקו אביה של יעל, שהיה מנהל המשק בכפר הנוער מוסינזון ("המוסד"). 

"אני גידלתי את האדריכל מוטי בן חורין מאז שהיה ילד קטן ובא עם אביו למוסד. הוא חייב לי ויעשה זאת בחינם".

שמחנו, אבל היינו מודאגים. מוטי בן חורין אדריכל מפורסם ידוע בארץ ולא מתעסק בשטויות, של הרחבת בית קטן בשטח של חמישים מטרים מרובעים. שולקו קבע עם מוטי בשעה ארבע אחה"צ. יעל אפתה עוגה, הקפה היה מוכן ואנחנו ידענו מה לבקש מהאדריכל המפורסם. מוטי הגיע, נכנס לבית כרוח סערה, הציץ לחצר ואמר: "אני אשלח לכם תכניות ביום ראשון, תהיה לכם פה בונבוניירה", נכנס למכונית ונעלם. לא קפה, לא עוגה ולא שמע את בקשותינו.

ביום ראשון הגיעו התוכניות. נבהלנו. מסדרון באורך שני מטר חיבר את הבית הקיים לבית החדש, החלק החדש היה ריבוע של שבעה מטרים וכלל בתוכו: שירותים, מטבח, פינת אוכל וסלון. זה לא היה נורא כל כך, למרות שמטבח במרכז הבית, ללא הפרדה מפינת האוכל והסלון לא היו כל כך מקובלים בזמן ההוא. אבל הפירוט היה מופרע עוד יותר: קירות מבלוקים בבניה נקיה ללא טיח וצבע, רצפה של מרצפות מלבניות באלכסון מפינה לפינה, תקרת עץ עם רווחים וציפוי שחור של ניילון וצמר סלעים ביניהם, תקרת העץ צמודה לגג הרעפים, חיזוק הגג על ידי קורות עץ מרובעות כמו אדני רכבת בתוך הבית, פרזולי מתכת צבועים באדום לחיבור הקורות, ארובה גדולה במרכז הגג וחלונות הזזה גדולים עם מסתורים צבועים גם הם בצבע אדום. כמעט שכחתי: הגג מכוסה ברעפי סביון.

צלצלנו למוטי מבוהלים. "אנחנו רוצים בית נורמלי ולא בונבוניירה", אמרנו לו.

מוטי בן חורין נתן לנו כמה כתובות של בונבוניירות שהוא תכנן ונסענו לבדוק. זה היה פחות מפחיד משחששנו. החלטנו לאמץ את התוכנית. הכנסנו כמה שינויים קטנים בתוכניות הבניה ויצאנו לדרך.

"יש לי קבלן שיעשה את העבודה בחצי מחיר" אמר שולקו המבין גם בבניה, והזמין את ברוך קאופמן לעשות את העבודה. 

קאופמן עשה את העבודה בפחות מחצי המחיר, אבל המחיר ששילמנו היה גבוה ביותר:

    ברוך קאופמן יצק את היסודות והעמודים לא לפי התוכנית, חלק מהם הוא אפילו נאלץ לפרק ולצקת מחדש. את הטעויות בהבנת התוכנית הוא החביא בין היסודות ומתחת למרצפות.

הקירות נבנו עקומים. את זאת גילינו בזמן שבנינו את תקרת העץ: כאשר הגיעו לארובה במרכז החדר, לא הצליחו ליצור ריבוע. אהרון חבה, נגר הגגות ושותפו של שלמה ברודי, השכן שלנו, עזב בכעס את העבודה, כי הם נאלצו לפרק את תקרת העץ כולה ולבנות אותה מחדש לתיקון העיוות. תזכורת לקירות העקומים קיבלנו לאחר כמה שנים, כאשר ארון המטבח שהיה מחובר לקיר, קרס יום אחד ונפל וכלי האוכל שבתוכו התנפצו לרסיסים. מסתבר שאת הקירות העקומים כיסה הקבלן ברוך בשכבות של טיח להסתרת העיוות.

הרעפים שכיסו את הגג לא היו "רעפי סביון" ולא עמדו בתקן. מוטי בן חורין הגיע ודרש לפרק את כל הגג ולכסות מחדש ברעפים כנדרש בתוכניות הבניה. יומיים לא התקרבנו לבית מפחד הרעפנים, אשר נאלצו לפרק ולכסות בשנית את כל הגג, פחדנו שיזרקו את הרעפים מראש הגג אל הראש שלנו.

את הקיר המפריד בין המטבח לסלון היה צריך לבנות מבלוקים דקים, בבנייה "נקיה" ומודגשת ובקווים ישרים כמו לוח שחמט. "המהנדס שלכם לא מבין כלום בבניה" אמר ברוך הקבלן "הזול". הוא בנה קיר בלוקים רגיל, עם חיזוקים. "תכסו את הקיר בטפטים מנצרים וקש תוצרת חוץ, על חשבונו של קאופמן" פסק מוטי כשהגיע לראות את התקדמות הבניה.

אסף נולד. ברוך קאופמן נעלם. סיימנו את השיפוץ, חיבור החלק החדש לישן, עם קבלן נורמלי. נשארנו חייבים לברוך אלף לירות. הוא לא בא לגבות את החוב ואחרי מספר חודשים קנינו בכסף הזה את המכונית הראשונה שלנו, פורד אנגליה ישנה. אחרי חמש שנים צלצל קאופמן וביקש שנשלם את הכסף המגיע לו. הצעתי לו שניפגש אצל מוטי בן חורין לבוררות. הוא לא הגיע לבוררות עד היום.

תקרת עץ, קורות חיזוק, קיר מצופה בטפט וארון תלוי

הרבה שנים עברו מאז. מוטי בן חורין תכנן הרבה בתים. ברוך קופמן הלך לעולמו. בעיתון "הארץ" מראיינים את מוטי בן חורין וכך הוא מספר:

"יום אחד התקשרה אלי עיתונאית שסיפרה לי, שסביב הבניין שלי (בית ספיר) מתרחשת שערורייה, שבונים שם קומה נוספת. עיריית כפר סבא פנתה אלי בזמנו לבדוק אפשרות לבנות עוד קומה. אני מסרתי להם תכנית אבל הם עשו משהו שונה לגמרי. העיתונאית שהתקשרה המליצה לי לא לבוא לשם כי אני עלול לקבל דום לב. נפגשתי עם ראש העיר ואמרתי לו: "על הבניין יש שלט מתכת עם השם שלי, למה לא מצאת לנכון להרים טלפון?" אז הוא אמר שאמרו לו שנפטרתי. שאלתי אותו: "אם חשבת שהאדריכל מת, למה לא שלחת מכתב תנחומים לאשתו?" הלכתי לשם וראיתי את התוספת ובעיני זה דווקא נפלא. זה כל כך נורא שאולי יגרום לאנשים להעריך את מה שעשיתי".

==========

הערות:

◄ צביעת התמונה בתוכנת מיי הריטג'

קישורים:

### מוטי בן חורין – ויקיפדיה

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

על קטנוע לחדר לידה / שלום נוי

דצמבר, 1967

לילי כרמי גרה בהדר ולמדה איתי בגן הילדים.

יעל ואני עזבנו את קיבוץ האון כשנה לאחר החתונה, בשנת 1965, וחזרנו לגור בהוד-השרון. לילי הייתה נשואה לחיים שרמן. חיים נולד בשוויץ, הוא עלה עם משפחתו לישראל כשהוא בן שלוש עשרה, המשפחה עברה לגור ברמות השבים. כמו כל היקים ברמות השבים גם במשפחת שרמן גידלו תרנגולות (נהגו לקרוא למקום: כפר קוקוריקו).

חיים עבד בסניף בנק לאומי בהוד השרון. כשנכנסתי יום אחד לבנק, הוא טעה, חשב שאני מישהו אחר והציע לי בילוי ערב משותף. מאותו ערב הפכנו חברים בלב ובנפש. לחיים ולילי היה קטנוע וגם לנו. טיילנו על הקטנועים בכל הארץ יחד ובילינו כמעט כל ערב יחד.

חורשים את הארץ: לילי, חיים, יעל ואני ברמת הגולן

ואז קרה דבר. יעל נכנסה להריון. מסתבר, כי חיים ולילי ניסו ולא הצליחו להביא ילד לעולם במשך שלוש שנים, הם חשבו שאנחנו במצב דומה. כשיעל הייתה בהריון הם שיתפו אותנו בסודם, אבל החברות בינינו לא הייתה כמקודם.

מלחמת ששת הימים פרצה ואני נפצעתי. כשחזרתי מבית חולים היה לי קשה לנהוג ברכב דו גלגלי והבטן של יעל שהלכה וגדלה, גרמה לכך שהוספנו לקטנוע שלנו סירה – לא לפני שהחלקנו ערב אחד על הכביש הרטוב.

יעל השתתפה בקורס הכנה ללידה. גם אני הצטרפתי פעם אחת לערב "יולדות ובעלים". המדריכה חיה חזרה כל הערב ואמרה: "הריון זה לא מחלה. אם האישה מבקשת מלפפון חמוץ עם שוקולד באמצע הלילה, תגידו לה שתסתובב ותמשיך לישון. אם היא מתפנקת תזכירו לה: הריון זה לא מחלה".

החלטנו להגדיל את הבית לקראת התינוק העומד להיוולד. לא ידענו אם זה בן או בת. במופע של אורי גלר (כשעוד לא היה כל כך מפורסם) שהתקיים בכפר-סבא, העלה את יעל לבמה ואמר לה: "תסיידי את החדר בוורוד, יש לך בבטן בת !". הגדלת הבית כמעט הסתיימה, לא שמענו בקולו של אורי גלר וסיידנו את כל הבית בלבן. יעל עם הבטן כרעה על הרצפה, ניקתה את הסיד מהפנלים וביקשה ממני לעזור.

"אל תשכחי מה אמרה המדריכה חיה", עניתי "הריון זה לא מחלה - וחוץ מזה אנחנו עוד צריכים לצאת הערב לסרט עם חיים ולילי".

נסענו לסרט בקולנוע "מגדיאל". באמצע הסרט המשעשע ("אוכפים לוהטים"), נפתחו ארובות השמיים ובמשך שעה ירד גשם שוטף. גג הקולנוע היה עשוי פח ובגלל הגשם החזק שטופף על הגג לא יכולנו לשמוע את השירים בסרט. הגשם לא פסק לרגע גם כשיצאנו מהקולנוע. עלינו על הקטנוע, יעל בסירה ואנחנו מגששים דרכנו הביתה כשהסירה "שטה" בבורות ובשלוליות הרבות בדרך.

באותו לילה, בשעה שתיים, העירה אותי יעל: "יורדים לי המים" היא אומרת ואני עונה: "זה מהגשם שבחוץ . . .".

עם הקטנוע ויעל בסירה חזרנו לגשם, נסענו לבית היולדות בכפר-סבא: אסף נולד !

 =========

קישורים:

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג