סיפורה של כיתה / שלום נוי

אביב 2020

הקורונה בעיצומה ואנחנו סגורים בבית. אין יוצא ואין בא, אפילו קניות מזמינים בטלפון.

הטלפון מצלצל. "מדבר דוד'קה מקיבוץ כפר מנחם". אני מאמץ את מוחי – לא מכיר.

"למדנו יחד בבית ספר כפר מל"ל" הוא מנסה לעזור לי.

סיימנו את לימודינו בבית הספר ע"ש אהרונוביץ בכפר מל"ל לפני למעלה משישים שנים. דוד גרוייזה היה חניך בתנועת השומר הצעיר ואני הייתי פעיל בתנועת הנוער העובד. שתי תנועות הנוער הללו לא אהבו זו את זו, בלשון המעטה. עם סיום כיתה ח' עברו תלמידים רבים להיות "חניכי חוץ" בקיבוצים רבים בכל רחבי הארץ. עם רובם ככולם לא נשמר שום קשר עד היום הזה.

דוד גרוייזה הפך במשך אותן עשרות שנים לדוד'קה גל אור, התחתן עם בת כפר מנחם וחי להנאתו בקיבוץ זה. החלפנו מספר מילים על ההבדל בין הקורונה שלנו לקורונה שלהם, עוד כמה מילים על מכרים משותפים ונשכחים, החלפנו מספרי טלפון וסיכמנו לשמור על קשר.

אנחנו, ילדי כפר הדר, למדנו ב"בית ספר" קטנטן שהיה ב"בית הפועלים" במרכז הכפר. בבית הספר הזה, היה חדר אחד בלבד, אליו הכניסו כמה שולחנות וכסאות נמוכים, סדרו אותם בשני טורים: בטור הראשון למדו ילדי כיתה א' ובטור השני ילדי כיתה ב'. קראו לו בית ספר "הדר" ולמדו בו פחות מעשרים תלמידים. המורה רינה לימדה את שתי הכיתות בעת ובעונה אחת.

אני למדתי לקרוא בעצמי ובגן הילדים כבר קראתי בקלות ובשטף. אחרי חג הסוכות הגיע ל"בית הספר" המפקח אליעזר שמאלי, לבדוק איך מתנהל המקום. המורה רינה קראה לי וביקשה מהמפקח לבחון אותי. הוא נתן לי לקרוא קטע קשה במיוחד וכאשר סיימתי אמר: "מה הוא עושה בכיתה א' ? מיד להעבירו לכיתה ב' !". עברתי מטור א' לטור ב' אך נשארתי עם אותם ילדים ואותה מורה.

בסיום אותה שנה הוחלט לסגור את בית ספר הדר ולהעביר את כל התלמידים לבית ספר כפר מל"ל. בהתייעצות עם כל המומחים הוחלט שאלמד שנה נוספת בכיתה ב' עם המורה רוחמה. בבית ספר כפר מל"ל היה מנהג: בסיומה של כל שנת לימודים ריכזו את כל תלמידי הכיתה, סידרו אותם בשורות וצילמו צילומי סיום שנה למזכרת.

כל התמונות, לא ברורות בשחור לבן, סרוקות מזה שנים במחשב שלי. שלפתי את תמונת הסיום של כיתה ב' וגיליתי כמעט עשרה תלמידים שלמדו איתי בכיתה שאינם מוכרים לי. העברתי את התמונות לשיפוץ ולצביעה אך ללא הועיל: עשרה אינם מוכרים לי. מה עושים בימים אלה ? פונים לחוכמת המונים, פותחים קבוצת עניין (ווטסאפ). פתחתי קבוצה, קראתי לה בשם "מחזור כ"ב – בי"ס כפר מל"ל", גייסתי חברים למחזור וביקשתי את עזרתם בזיהוי התלמידים הלא מוכרים. ארבעים תלמידים היו בכיתה ב' וזה לא היה קל. חבר מביא חבר ובקבוצת הווטסאפ של מחזור כ"ב היו כבר כמעט עשרים משתתפים אבל הזיהוי היה קשה.

בתמונת הסיום של כיתה ג' היו ארבעים ושמונה תלמידים. איך נוספו עוד עשרה תלמידים ? איך מזהים אותם ואיך התמודדה המורה חיותה עם כמעט חמישים ילדים בכיתה ? שיפצתי את התמונה, צבעתי אותה ופרסמתי בקבוצת הווטסאפ – ללא הועיל - מספר ה"לא ידועים" נשאר כשהיה.

בסיום כיתה ג' נחקק במדינת ישראל הצעירה חוק החינוך הממלכתי 1953. בוטלו הזרמים בחינוך: "בית הספר לילדי העובדים ע"ש אהרונוביץ" הפך להיות סתם בי"ס כפר מל"ל ובית ספר רמתיים הפך להיות ממלכתי א'. כמעט מחצית הכיתה עברה מבית ספרנו לבית הספר הקרוב יותר לביתם. בית הספר הצפוף הפך מרווח והוחלט לפצל אותנו לשתי כיתות קטנות (אגב, דוד / דוד'קה ועוד רבים אחרים למדו בכיתה המקבילה).

בתמונת הסיום של כיתה ד'1, הכיתה שלי, אנחנו רואים כיתה בת עשרים תלמידים ושני מורים מחנכים. המחנך של ד'2, הכיתה המקבילה היה המורה אריה נויר, אבא שלי. בשמחה רבה צורפה גם התמונה הזו לרשימת התמונות. 

בשנה לאחר מכן הוחלט לאחד שוב את שתי הכיתות. המורה אסתר רייטר קיבלה משימה בת שנתיים, לגבש את הכיתה המאוחדת בשנית ליחידה אחת גדולה. בסוף אותה שנה נסגר בית הספר הקטן במושב בני ציון. תלמידי הכיתות הגבוהות של בית הספר הצטרפו לבית ספרנו. קיבלנו לכיתה שבעה תלמידים ממושב בני ציון והמורה אסתר נאלצה להתמודד עם גיבוש מחדש של כיתה ו'.

שני מחנכים קיבלו עליהם את החינוך של כיתה ז' שלנו: המורה גרשון ומנהל בית הספר אליעזר כהן. ארבעים ואחד תלמידים סיימו את כיתה ז' ואת כולם בתמונת סיום השנה אני מזהה. כיתה ח' עברה עלינו ללא זעזועים מיוחדים מלבד מלחמה.

רק התחלנו ללמוד בכיתה ח', חודשיים עברו מתחילת שנת הלימודים ופרצה מלחמה - מלחמת סיני. היסטוריונים רבים לא חושבים, עד עצם היום הזה, שהייתה זו מלחמה. מבצע סיני או מבצע קדש היה זה, לטענתם, מבצע ותו לא. אנחנו, תלמידי המחזור היינו שקועים במלחמה לא במבצע: בהתחלה במילוי שקי חול ובחפירות של שוחות ותעלות כנגד התקפה אווירית שלא הגיעה ומאוחר יותר באיסוף כספים. במדינת ישראל הצעירה התארגנה קבוצה אזרחית שהקימה את "קרן המגן". הייתה זו קרן לאיסוף כספים לטובת רכישת נשק להגנה על המדינה. כל אותה שנה היינו עסוקים באיסוף כספים: ממכירת בקבוקים ריקים ועד ויתור על תמונת המחזור ומסיבת סיום השנה. כתבנו הצגה בעצמנו והצטלמנו צילום רגיל כבכל סיום שנה. את כל הכספים שאספנו לסיום המחזור תרמנו ל"קרן המגן".

"פגישה עוד עשרים שנה", כך קראנו להצגה שכתבנו. כל אחד הציג את עצמו, מה יקרה לו בעוד עשרים שנה: מה ילמד, מה המקצוע בו יעסוק, היכן יגור, מה יהיה מצבו המשפחתי וכו'. אני הצגתי את עצמי כמורה. האם זאת הסיבה שבאמת הייתי מורה ? אם כן, אני כועס על עצמי על כך עד היום.

ל"תמונת המחזור" הצטרפו כל עובדי ומורי בית הספר

  ==========

קישורים:

### תמונות סיום שנה מכיתה א' עד ח'

###לרשימת כל הסיפורים בבלוג

ציפורים / שלום נוי

קיץ 1965

עזבנו את קיבוץ האון ומיד התחלתי לעבוד כמורה בבית ספר "הדר", בית ספר לחינוך מיוחד בהוד השרון. יעל שובצה לעבוד בבית ספר זה, לאור ניסיונה כמורה למלאכה בחינוך המיוחד בטבריה. מנהל בית הספר שמע שאני מחפש עבודה ומיד הציע לי לחנך את כיתות ז'-ח' בבית הספר. קיבלתי את התפקיד למרות שלא היתה לי תעודת הוראה, אך התחייבתי להשלים את בחינות הסמכה להוראה תוך שנתיים וכך היה.

כמורה מתחיל, הציעו לי להשתמש בעזרי הלימוד שמציעה המרכזיה הפדגוגית, אשר שכנה בקומה השניה של בית ספר כפר מל"ל. "בית הספר לילדי העובדים ע"ש יוסף אהרונוביץ'", זה היה שמו הרשמי של בית הספר אשר שכן ביישוב הקטנטן כפר מל"ל, אולם הכל קראו לו בית ספר כפר מל"ל. היה זה בית הספר בו למדתי ומנהל המרכזיה הפדגוגית, אליעזר כהן, היה מחנך הכיתה שלנו מכיתה ז' עד כיתה ח'. עם צאתו של אליעזר כהן לגמלאות הוא קיבל, במשרה חלקית את ניהול המרכזיה הפדגוגית.

  

מורי בית ספר כפר מל"ל, יושב במרכז: אליעזר כהן

בסיום שנת הלימודים הראשונה שלי, פנה אלי אליעזר כהן וביקש ממני לעזור לו, להעביר את המרכזיה הפדגוגית מכפר מל"ל להוד השרון ובהמשך לעבוד, במשרה חלקית, בשעות אחה"צ, בתפקיד יועץ פדגוגי. בעת העברת המרכזיה למשכנה החדש, נתקלנו בבעיה קשה: איך מעבירים, מבלי לפגוע, את האוסף הנדיר של אליעזר שמאלי.

אליעזר שמאלי היה מורה ומנהל בית ספר כפר מל"ל וכשאני התחלתי ללמוד שם, הפך להיות מפקח על בתי הספר בשרון. אנחנו, תלמידי בית ספר כפר מל"ל, הכרנו את שמו כסופר מפורסם שכתב ספרים רבים, כתב סיפורים רבים אשר התפרסמו במקראות לבתי הספר ואשר את חלקם למדנו בשיעורי ספרות. אולם בעיקר הכרנו את אוסף הציפורים המפוחלצות, קני הציפורים וביצי הציפורים וכן דגמים יפים ורבים של עזרי הוראה, אותם תרם אליעזר שמאלי למרכזיה הפדגוגית. אליעזר שמאלי גר קרוב מאוד לבית הספר ובתו הצעירה תמר למדה אתנו בכיתה.

בזהירות רבה ובמשך שעות עבודה רבות העברנו את האוסף הנדיר למבנה בהוד השרון. שנתיים עברו, אליעזר כהן נאלץ לפרוש ואני זכיתי במכרז לניהול המרכזיה, אשר לימים שינתה את שמה ממרכזיה פדגוגית למרכז פדגוגי או בקיצור: מרפ"ד.

עיריית כפר סבא מאוד רצתה את המרכז הפדגוגי בתחומה, היא אף הציעה לאגף המרפ"דים במשרד החינוך, לשכן את המרפ"ד באגף מיוחד שיוקצה לכך, בהיכל התרבות העירוני העומד להיפתח. הלחץ עשה את שלו והמרכז הפדגוגי הועבר מהוד השרון למבנה זמני בכפר סבא. היה לנו ניסיון בהעברת דירה והאוסף של שמאלי הועבר בשלמות ולא ניזוק כלל.

היכל התרבות של כפר סבא נבנה כמבנה מפואר ומהודר. אדריכלים ומעצבי פנים תכננו כל פינה בהיכל והקפידו על כל פרט. ראש העיר, זאב גלר, ביקר במקום כמעט כל יום, פיקח על העבודה והיה מעורב בכל דבר. המרכז הפדגוגי היה ראשון להיכנס להיכל וראש העיר פסק: אוסף שמאלי לא ייכנס להיכל. "הפוחלצים, הקנים וביצי הציפורים לא מתאימים למקום מפואר כמו היכל התרבות", טען ראש העיר. פרצה מלחמת עולם ביני לבין ראש העיר, מלחמה שהגיעה עד צמרת משרד החינוך.

בצר לי, חיפשתי ומצאתי את אליעזר שמאלי שעבר להתגורר בדיור מוגן ברמת אביב. "אתה יכול לחלק את האוסף לבתי ספר בעיר", אמר, "אבל, יש באוסף ציפור נדירה: עורב לבקן, אותה תדאג להעביר לאוניברסיטת תל אביב". בצער רב פירקנו את אוסף הציפורים וחילקנו בין בתי הספר, את העורב האלבינו, העברתי לאוניברסיטת תל אביב והמלחמה ביני לבין זאב גלר נסתיימה.

שנים עברו, בתוקף תפקידי כמנהל פנימיית עלומים, הזדמנתי לדיור המוגן ברמת אביב. במסדרון, ממהר לחדר האוכל, ראיתי מולי את אליעזר שמאלי.

"אתה זוכר אותי?", שאלתי.

"תשכח ימיני אם ישכחך שמאלי", ענה לי בפרפראזה על הפסוק הידוע ומיהר להיכנס לארוחת הצהריים. אם זכר אותי או לא לעולם לא אדע, אבל אהבתי את שענה לי.

ארבע שנים מאוחר יותר הלך אליעזר שמאלי לעולמו. הוא נקבר לצד רעייתו בחלקת אגודת השומר בבית העלמין בקרית טבעון, לא רחוק מהאנדרטה לזכר אלכסנדר זייד עליו כתב את ספרו המפורסם "אנשי בראשית". הספרים על ציפורי ארצנו שכתב, היו אבני יסוד לזואולוגים וחוקרים רבים. אולם יותר מהכל: אישיותו ואורח חייו, דרכו החינוכית וכישרונו בכתיבת סיפורי ילדים הספוגים באהבת הארץ, הם שזיכו אותו בפרס ישראל לספרות ילדים ביום העצמאות התשיעי של מדינת ישראל. וכך גם כתבו השופטים, בין השאר, בהמלצה לפרס: "כל מה שכתב יש בו תום נפש וענווה, חיבת הארץ ואהבת האדם. כל מה שיצא מתחת עטו הנאמן חתום בחותם האמת".

עברו שנים רבות. בהוד השרון, לא הרחק ממקום מגוריו של אליעזר שמאלי, נבנו שכונות של בתים רבי קומות. בין הבניינים בגובה שש עשרה קומות הוקם בית ספר יסודי חדש, צמוד קרקע וירוק בתפיסת עולמו. קבוצה של ותיקים בעיר, התארגנה והחליטה להנציח את זכרו של המורה המיתולוגי שלהם ולדרוש מהעירייה לקרוא את בית הספר על שמו של אליעזר שמאלי. העירייה נענתה בחיוב, אך למיטב ידיעתי זה לא קרה עד היום.

בכל פעם שאני שומע, בחתונות לפני שבירת הכוס וסיום החופה, את הפסוק הידוע "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני . . .", ואני חושב: רק את ירושלים צריך לזכור ? ומה לגבי אותם אנשים כמו האיש ההוא ?

==========

הערות:

◄צביעת התמונה בתוכנת מיי הריטג'

◄בתמונה מימין לשמאל. עומדים: שושנה צחורי, רנן (מלאכה), אריה נוי, נחמה לב. יושבים: אסתר רייטר, אליעזר ט"ש, אליעזר כהן, מורה למלאכה, רוחמה ישראלי.

קישורים:

### אליעזר שמאלי - ויקיפדיה

### ראשית טיבוע ציפורים בישראל – ברוריה גל – סרטון ביוטיוב

### סופרים מספרים: אליעזר שמאלי – כאן חינוכית – סרטון ביוטיוב

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג