לכתוב את עצמי - צצי / שלום נוי

בקיץ 2021 השתתפתי בסדנת כתיבה: "לכתוב את עצמי".

המשימה הרביעית:

"אירוע שארצה למחוק מחיי".

"די, אני לא יכולה יותר, אני מוציאה אותו מהמיטה"

מכריזה יעל, אשתי הסובלת, בחדר השינה שלנו.

אני חייב להתחיל את הסיפור בהכרזה גורפת: אני אוהב ילדים. תמיד אהבתי. בילדותי אהבתי לעשות שמרטפות על ילדי השכנים. בנערותי אהבתי להחליף את המדריכים בפנימייה לילדים בשבתות וחגים ואהבתי מאוד להדריך חניכים בתנועת הנוער בשכונה שלנו. בבגרותי אהבתי להיות מרכז קן ענק של חניכים בתנועת הנוער העובד, אהבתי להיות מורה ודווקא בחינוך המיוחד ואפילו אהבתי את כל השוהים בפנימייה לילדי מצוקה אותה ניהלתי במשך שנה בעיר מגורי. בזקנתי אני מת מאהבה של כל הנכדים הרבים שזכיתי בהם. בקיצור: אני אוהב ילדים (שלושה סימני קריאה לפחות, פונט שבעים ושניים לפחות, שלוש המילים בבולד ואולי גם בצבע אדום). 

אסף, בני הבכור נולד.

לברית המילה, באותם ימים, הביאו מתנות ולא צ'קים, מזומן, או העברה בנקאית. קיבלנו שלושה עותקים של הספר "הטיפול בתינוק ובילד" מאת דר' בנג'מין ספוק. הספר, עב הכרס, היה ספר חובה בכל בית בו גידלו ילדים. זה היה הגוגל של אותם ימים לכל שאלה שצצה מאיך, למה וכמה דייסה מכניסים לבקבוק ועד מהי תפרחת חיתולים ואיך מטפלים בה. גם בשיח האימהות יכולת לשמוע באותם ימים מה דעתו של ספוק בכל נושא ועניין, בתחום גידול הילדים. אם אמרת: כתוב בספוק כאילו אמרת: כתוב בתורה. 

ומה באשר לחינוך? זה היה חלק פחות חשוב ואיש לא טרח לעסוק בו.

לא אני. אני, שסיימתי זה עתה סמסטר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה, אני חייב ללמוד ולדעת איך לחנך את בני, בכורי.

חיפשנו ומצאנו רק ספר אחד לחינוך ילדים – "ילדים: האתגר", ספר בסדרה "נישואים: האתגר" ו"שיוויון: האתגר" שאת שלושתם כתב דר' רודולף דרייקורס. 

דר' דרייקורס היה פסיכולוג אדלרייני, אבי הפסיכולוגיה האינדיבידואלית. הוא הקים  שנים ספורות קודם לכן את מכון אדלר בתל אביב ובשיקגו. אהבתי את ספרו "פסיכולוגיה בכיתה" - ספר שעזר לי בעבודתי כמורה בחינוך מיוחד. החלטנו לגדל את בננו על פי הספר.

"על הילד לדעת שיש לו אחריות על מעשיו", "אל תתנו לילד לעשות עליכם מניפולציות", "הילד צריך להבין שכל מעשה מביא לתוצאה" – אלו רק חלק מהעצות הכתובות בספר.

אסף כבר בן שנה וקצת, הוא כבר עומד ויש לו אוצר של עשר מילים. אנחנו משכיבים אותו לישון עם המוצץ האהוב עליו (להלן: "צֶצִי") ועם החיתול שהוא אוהב למשמש לפני השינה (להלן: "תולי"). לילה טוב, נשיקה, כיבוי אורות. ואז –
צרחות צצי צצי צצי בוקעות מחדרו. נכנסים ומגלים שהמוצץ והחיתול נפלו לקטנצ'יק מהמיטה. מכניסים את צצי לפה, את תולי ליד, לילה טוב, נשיקה, כיבוי אורות. חולפות שתי דקות ושוב –
צרחות צצי צצי צצי, החיתול והמוצץ על הריצפה. מרימים, מכניסים, לילה טוב, אין נשיקה, כיבוי אורות.

אני חושד בילד ומציץ מרחוק. צדקתי. הילד נעמד, זורק את החיתול, יורק את המוצץ למרחק ופוצח בצרחות צצי.

מה עושים ? פותחים את הספר. החלטנו לחנך אותו ביי דה בוק, לא ?

הדלקנו את האור ולקחנו אותו לשיחה צפופה ורצינית שהסתיימה ב"אם עוד פעם אחת תזרוק, לא נרים לך ותישא בתוצאות".
הילד בן השנה הביט בנו, חשב מה שחשב ושמח לקבל את צצי לפה ואת תולי ליד. לילה טוב, נשיקה, כיבוי אורות. ואז –
מתחילות צרחות צצי צצי צצי. אנחנו לא מגיבים. "שייקח אחריות על מעשיו".
נמשכות צרחות צצי צצי צצי בתוספת בכי קל. אנחנו לא מגיבים. "שלא יעשה עלינו מניפולציות".

הווליום גובר והילד לא מפסיק לבכות בקולי קולות. הילד מתייפח מרה ויעל מתחילה לבכות גם היא בחדר השינה שלנו. "הילד חייב להבין שלכל מעשה יש תוצאה", כך בספר, אני מגמגם. אני ממש לא מכיר את עצמי ולא מאמין שזה קורה לי, אני שכל כך אוהב ילדים. מזל שעוד לא הקימו את המועצה לשלום הילד. הבכי נמשך עוד דקות ארוכות ואז –
שקט בחדר של התינוק. אני מציץ לחדר לראות אם הוא הפנים את כל מה שכתוב בספר ומוצא את הילד גמור: נרדם בעמידה במיטה, כולו רטוב מדמעות, מותש וצרוד מבכי.

הפסקתי את הלימודים בחוג לפסיכולוגיה ועברתי לחוג אחר, זרקנו את שלושת הספרים של דרייקורס מהבית והעיקר: מחקנו את האירוע הנורא מחיינו.

לילד אין שום זיכרון מגיל כל כך צעיר ואני מקווה שלעולם לא יקרא את הסיפור הזה.

==========

קישורים:

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג