חורף, 1938
הגרמנים החליטו לנקות את גרמניה מיהודים. הם גרשו את כולם. גם פישל ופרידה שטיינברוך גורשו מדלמנהורסט לפולין. שלושת ילדיהם הגדולים היו בארץ ואילו
הבן הצעיר זמי, שהיה בהכשרה גרמניה הצליח לברוח לשוודיה ומשם לדנמרק. פישל ופרידה
ניסו לעלות לארץ וכתבו בקשות ומכתבים רבים לשלטונות בארץ במטרה לקבל אישור עליה (סרטיפיקט). הנה אחד מהם:
לעשנא
יום 26/1/39
אל משרד ההגירה לארץ ישראל בתל-אביב.
א.נ,
בזה
אני פונה אליכם בבקשה לעזור לי בענין עלייתי.
אני
נמצא פה כמה חדשים בתור פליט שגורש מגרמניה. עד עכשיו קיבלתי תמיכה מוועדת הפליטים
אצל הקהילה העברית בלשנה. ומפני זה שאין להם כבר כספים בקופתם, אינם יכולים לעזור
לי הלאה. מצבי רע מאוד, כי אין לי אפשרות להתפרנס פה. בלי קרובים ובלי ידיעת השפה
הפולנית אינני יכול לשבת פה. אין לי כח לסבול את העינויים הקשים. חיי שלי הם כמו
גסיסה לאיטה וכאובה, רק הסיכויים לעלות ולהיות עם בני יחד הם ניחומים בגורלי
הטרגי. בני בארץ דורשים אותי ומתחייבים לפרנס אותי עם אשתי וגם עסוקים בדבר זה
ופנו כבר פעמים אחדות אליכם בעניין הנ"ל, על מספר 1792-3/938.
לכן
אני מבקש מכם שתשתדלו להקל את קבלת רישיון ההגירה ולאפשר לי לעלות ארצה בזמן הכי
קרוב. תואילו נא לשים לב לבקשתי ולעניין, בכדי להגשים את שאיפתי בימים הקרובים.
בתקוה שתמלאו את רצוני הכביר ותתנו לי תשובה פוזיטיבית.
מביע
את תודתי הלבבית וחותם ברגשי כבוד ובברכת ציון,
פ.
שטיינברוך
וכך
מספר חיים שטיינברוך:
אחי
אריה ואני, עבדנו כפועלים בפרדס של אדון גזונטהייט בהדר. כשהגיעו המכתבים מן
ההורים, פנינו לשלטונות וביקשנו לאחד את המשפחה ולאפשר להורינו לעלות ארצה.
"הביאו הוכחה שאתם יכולים לפרנס את הוריכם" הייתה התשובה שקיבלנו,
"עליכם להשתכר לפחות עשר לירות לחודש". מאחר והרווחנו רק שבע לירות
ביקשנו מאדון גזונטהייט שייתן לנו הצהרה על שכר של עשר לירות. הוא סירב למרות כל
תחנונינו: "אני אדם דתי ולא יכול לשקר", ענה לנו.
אדון
גזונטהייט לא שיקר. פרידה ופישל לא הצליחו לעלות לארץ ולהתאחד עם שלושת ילדיהם, הם
נספו במחנה ההשמדה בלזץ. אריה וחיים לא יכלו לעולם לסלוח לאדון גזונטהייט שלא
הסכים לשקר כי הוא "דתי".
==========
==========
קישורים:
