סיפורי גנאלוגיה – חלק ז': שמואל זלצמן / שלום נוי

שמואל היה חייט.

שמואל נולד בעיירה קורוב שבפולין בשנת 1881, לאביו שלום ולאמו מלכה זלצקוואר, בן לאחר שתי בנות: אחותו הבכורה שיינדל והאחות השניה אתל. כשהיה בן שנתיים נולד אחיו הצעיר יהודה לייב. החיים בעיירה הקטנה היו מאוד קשים ובהיותו בן שלוש עשרה, מיד לאחר עלייתו לתורה בבית הכנסת המפואר בקורוב, עזב את ביתו ואת משפחתו והחליט לחפש את עתידו בעיר הבירה ורשה.

בורשה, השוכנת כמאה וחמישים ק"מ מעיירת מגוריו, לא חיכה לו איש. הוא מצא חבר, שמואל גלבפיש שמו, יחד עבדו שני השמואלים בעבודות מזדמנות, חסכו זלוטי לזלוטי וקנו כרטיסים לאוניה השטה ללונדון.

גם בלונדון לא חיכה להם איש ובנוסף לזאת, נשדדו השניים על הרציף מיד כשירדו מן האוניה. שניהם לא דיברו אנגלית וכך מיואשים שוטטו שניהם ברחובות לונדון. "להפתעתנו", כך סיפר שמואל לאחר שנים רבות, "ראינו אדם נושא מתקן ועליו קולבים עם בגדים לא גמורים. עקבנו אחריו מרחוב לרחוב עד שהגענו לבית מלאכה גדול לבגדי נשים".

"עבדנו בוורשה כחייטים", הם פנו ואמרו באידיש למנהל בית המלאכה. הוא שכר אותם לעבודה והשאר היסטוריה.

כחייטים עברו השניים כשש שנים בבירת בריטניה, למדו אנגלית, רכשו ניסיון כחייטים והחליטו להגר לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – ארצות הברית. הם שטו לקנדה ומשם נסעו לניו יורק. שמואל גלבפיש שינה את שמו לסמואל גולדפיש ואחר כך לסם גולדווין, גם שמואל שלנו שינה את שמו משמואל זלצקוואר לסמואל זלצמן. סם חברו הקרוב, נשאר בניו יורק, עזב את מקצועו כחייט והצליח מאוד כמפיק סרטי קולנוע בהוליווד. סמואל שלנו דבק במקצועו כחייט וכשקרא בעיתון על אפשרויות פרנסה טובות יותר, עלה על אוניה והגיע לוולינגטון בירת ניו זילנד.

שעות מעטות לאחר הגעתו לניו זילנד, כבר מצא עבודה כחייט מקצועי. לאחר זמן עבר לעיר הגדולה כרייסטצ'רץ' ומשם לעיר הקטנה יותר גריימאות'. סמואל החליט להיות עצמאי, הוא פתח מפעל לייצור בגדי נשים וחנות צמודה. בחנות, כך פרסם בעיתונות המקומית, הוא מוכר בגדי נשים בעיצוב מודרני. במודעה שפרסם בשנת 1910 הציג את עצמו "כמעצב, גוזר ותופר העומד בקשר הדוק עם האופנה הפריזאית העדכנית ביותר. בחנות נמכרים הבדים המובחרים והיפים ביותר בעיר, סם זלצמן לומד את האופי והאישיות של כל אחת מלקוחותיו ודואג לעצב, לגזור ולתפור לה את מיטב האופנה המעודנת והיופי האמנותי וכו' וכו' וכו'".

סמואל הפך להיות איש עשיר. הוא שמר על קשר עם משפחתו ושכנע את אחיו הצעיר ממנו בשנתיים להגר עם אשתו וילדיו לניו זילנד. הוא שמר גם על קשר עם שתי אחיותיו הבוגרות שנשארו בפולין, נישאו והקימו משפחות בעיירה קורוב. שתי האחיות עברו לאחר מספר שנים לורשה ומאוחר יותר עלו לישראל. לא רק קשר מכתבים היה ביניהם אלא גם תמיכה כספית לא מבוטלת. אני זוכר כילד, איך סבתי נהגה להגיע אלינו לביקור וביחד עם אמי היו פותחות את המעטפה ששלח שמואל, אחיה של סבתא אתל, ממנה נשרו שטרות של לירות ניו זלנדיות. הן ישבו וקראו את המכתב, כתבו תשובה באידיש ואילו אני שמחתי על הבולים שהיו מודבקים על המעטפה והעשירו את אוסף הבולים שלי.

בשנת 1914 קיבל סמואל אזרחות ניו זלנדית ובשנת 1917 עבר לדנידין שם החליט להשתקע סופית. הוא פתח חנות בגדי נשים ברחוב הראשי של דנידין והמשיך לעשות חייל בעסקיו. סם זלצמן היה  רווק ושנים רבות גר בבתי מלון שם דאגו לכל צרכיו.

מה תלבשי בחגים ? מודעה בעיתון המקומי בדצמבר 1923

לא רק למשפחתו דאג ותרם, הוא נודע בדנידין כאחד מגדולי התורמים לכל דבר ועניין. רשימת מקבלי התרומות והתמיכות היא ארוכה ומגוונת: בית חולים לחולי שחפת, קניית מכשור מודרני למחלקת אף אוזן וגרון בבית החולים המקומי, מיטות ציוד וצעצועים למחלקת ילדים בבית חולים אחר בעיר, הקמת מערך אמבולנסים ועוד ועוד. לא פלא שהוכתר בתחילת שנת 1939 בתואר הכבוד OBE (חבר במסדר האימפריה הבריטית "לטובת מוסדות הומניטריים בדומיניון ניו זילנד"), תואר שתמיד צריך להצמיד לשמו.

במלחמת העולם השניה תרם כספים רבים לרווחת החיילים בחזית ובעורף. כאשר תרם למועצה הפטריוטית המחוזית של אוטגו הוסיף מכתב וכתב: "כאזרח של האימפריה הבריטית אני רואה את חובתי לעזור, לפחות בדרך כספית, לאותם גברים צעירים ואמיצים שמוכנים להקריב את חייהם למען מדינתם".

תרומות נוספות תרם לגופים בישראל, בהם האוניברסיטה העברית בירושלים ובמפתיע גם לקיבוץ ניצנים.

בנוסף לתרומותיו הרשמיות יותר, סייע סמואל לרבים מהעניים של דנידין במהלך השפל הגדול של שנות ה-30 בתרומות של שמיכות, מזון ופחם. בראיון של אותה שנה ל"אוטגו דיילי טיימס" אמר: "כשישבתי בחדרי על כיסא נוח ליד האח הבוערת בחורף הקר באותן שנים, לא יכולתי ליהנות מהאש הבוערת באח בביתי, הייתי צריך לעשות משהו כדי שאחרים יוכלו לחלוק מעט מהנוחות הזו".

סמואל פרש מעסקים בשנת 1946 והתגורר במלון "לויתן" עד יום מותו. הוא נפגע ממכונית חולפת, על הכביש מחוץ לבית הספר לרפואה אוטגו, ברחוב גרייט קינג בדנידין, בשנת 1963. הפציעה גרמה להלם וזעזוע מוח שבעקבותיה נפטר, בן 82 היה במותו. הוא נקבר בחלקה היהודית בבית העלמין במערב דנידין.

"שירתתי בכל דרך בה התאפשר היה לי לעזור. בעוד שכסף עשוי לספק את הצרכים הפיזיים ואת הנחמות האישיות, הוא לא יעניק אושר, אלא אם כן ייושם בתבונה. נראה שזה חלק מחוק גדול, בלתי משתנה, שעזרה שניתנת לזולת מביאה תמיד אושר לנותן" - שמואל זלצמן.

 

 סנטוריום בתרומת שמואל זלצמן, נחנך במעמד שר הבריאות, באוקטובר 1938

מרכז האמבולנסים, סנט ג'ון, דנידין

==========

קישורים:

### על סם גולדווין בויקיפדיה

### סיפור חייו ותרומותיו

### הספד על חייו ותרומותיו

### מחקר על חייו בעתון המקומי, עודדה רוזנטל, 1988

### רשימת תורמים, 1939

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

סבא שמעון – עשר תמונות, עשר שאלות והמון תאריכים / שלום נוי

אפריל, 2020

מגיפת הקורונה שהחלה בסין והתפשטה לכל העולם. המגיפה הרסה את תוכנית המשפחה לחגוג את חג הפסח בבטומי שבגיאורגיה. כל משפחת נוי אמורה היתה לטוס לחמישה ימים של חופשה במלון אופוריה, מלון גדול ויפה השוכן על הפארק סמוך לטיילת שעל שפת הים השחור. התוכנית בוטלה ואנחנו נשארנו בארץ. איך כל זה מתחבר לסבא שמעון⁽¹⁾? – פשוט מאוד: היינו אמורים לנסוע על חשבונו. נשמע מוזר ? קראו עד הסוף ותבינו.

סבא שמעון, סבא שלי, או בשמו המלא שמעון לייב רוכמן נולד בעיירה הקטנה אירנה הסמוכה לעיר דמבלין. כותבים דמבלין אבל מבטאים דבלין. זוהי עיירה במחוז לובלין על שפת נהר הויסלה. שמעון נולד ביום 18 ביוני  1888 בשעה חמש לפנות בוקר, להוריו שלמה זלמן רוכמן, סוחר בן ארבעים וארבע ולאשתו פרימטה רוכמן לבית טייגמן בת שלושים ושלוש. מחוז לובלין כיום הוא חלק מפולין הגדולה, אך באותם ימים הייתה תחת שלטון רוסיה ולכן, כמו בכל המחוז, דיברו וכתבו רוסית.

אחרי מחקר ארוך ומיגע מצאתי את תעודת הלידה של שמעון בארכיון של עיר המחוז לובלין. התעודה כתובה בכתב יד מסולסל ומסורבל, בשפה רוסית עתיקה. אנשים רבים אליהם פניתי והם דוברים רוסית, התקשו לפענח את הכתוב. התעודה מעלה מספר שאלות: האם היו לשמעון אחים ואחיות או היה הוא בן יחיד⁽²⁾? תאריך הרישום של הלידה הוא 12-11-1891. האם התאריך הרשום בתעודה הוא תאריך הלידה המדויק או סוג של זיכרון⁽³⁾?

תעודת רישום הלידה של שמעון רוכמן, דמבלין, 1891

מלחמת העולם הראשונה פרצה כאשר שמעון הצעיר היה בן 26. כל צעיר ולא משנה מהי דתו התגייס לשרת בצבא כלשהו. זוכרים את סבא ירוחם פישל שחי בגרמניה והיה מגויס לצבא האוסטרי ? ונשאלת השאלה: כיצד הצליח שמעון שהיה בריא וחזק לא להתגייס לצבא⁽⁴⁾ ?
[אריאלה בן שלום, בת דודתי לאה, נכדתו של שמעון, כתבה: "למיטב ידיעתי, שמעון דווקא כן שירת בצבא הרוסי". כך לדברי גב' חיה סובול השכנה של משפחת רוכמן בגבעתיים.] - שווה בדיקה.

רבקה אטל זלצקוואר נולדה בקורוב בשנת 1890 לאמה מלכה ולאביה שלום זלצקוואר. כשהיתה רבקה אטל בת 18 מתה אמה (בשנת 1908), מלכה נפטרה בגיל צעיר מאוד - בת 49 שנים בלבד. האב שלום, נשאר אלמן וכמקובל באותו זמן, נסמך על שולחנן של שתי בנותיו שיינדל בת 24 ורבקה אטל, הבת הצעירה. שנת 1915 היתה שנה מורכבת: שיינדל היתה בהריון מבעלה משה מלכסון, אשר נטש אותה ונעלם. הבן של משה ושל שיינדל, מאיר, אשר נולד באותה שנה, לא זכה להכיר את אביו ואילו אמו שיינדל חזרה לשם משפחתה המקורי אותה שינו כולם מזלצקוואר לזלצמן, מלבד האב שלום. כאשר התחתנו רבקה אטל ושמעון באותה שנה, הוא נכנס למשפחה מעט מורכבת. שמעון היה בן 27 כאשר התחתן בקורוב עם רבקה אטל זלצקוואר  – מדוע⁽⁵⁾  ?

קורוב שוכנת על אם הדרך בין דמבלין ללובלין ובכל זאת, להגיע מדמבלין לקורוב אורך זמן רב, בעיקר בתנאי התחבורה של אותם ימים. כיצד הכירו שמעון ורבקה אטל? האם היה זה שידוך על ידי שדכן⁽⁶⁾?

אחרי החתונה, 1915

לא חלפה שנה והבן הבכור נולד בעיירה קורוב, הוחלט לקרוא לו שלמה זלמן על שם סבא של שמעון: שלמה זלמן רוכמן. המשפחה הצעירה גרה בצריף קטן לא רחוק מבית הכנסת המפואר של העיר. שמעון עבד כסנדלר והמשפחה חיה בדוחק. עוד שלוש שנים עברו והבת רייזל (שושנה, נקראה על שם סבתא של רבקה אטל) נולדה. המשפחה החלה שוקלת לעזוב את קורוב ולעבור לעיר הגדולה ורשה.

בשנת 1921 כאשר שושנה הייתה בת שנתיים ושלמה בן חמש עברה המשפחה לורשה. מצבם הכלכלי השתפר מעט והם נהנו גם מתמיכה כספית שקיבלו מאחיה של רבקה אטל, שמואל, אשר שינה כמו כל השאר את שם משפחתו מזלצקוואר לזלצמן. שמואל זלצמן עזב את קורוב בהיותו בן ארבע עשרה, נדד בעולם, למד להיות חייט לבגדי נשים. בגיל צעיר מאוד השתקע בניו זילנד הרחוקה, פתח חנויות לבגדי נשים והצליח מאוד.

בוורשה בתנאים טובים יותר, נולדו עוד שתי בנות, בלה נולדה כשנה לאחר שעברו לעיר הגדולה ולאה הקטנה שנולדה כעבור עוד שלוש שנים. בזכות התנאים הטובים של המשפחה הרשו לעצמם להצטלם בתמונה משפחתית, כאשר שלמה היה בן עשר, שושנה בת שבע, בלה בת חמש ולאה בת שנתיים.

מימין לשמאל: שמעון, בלה, שושנה, שלמה, לאה, אטל (1926)

                                        

עשר שנים חלפו בהרמוניה יחסית. שלמה למד בגימנסיה של ורשה ושלח אגרות ברכה בראש השנה למשפחה. הבנות הקטנות למדו בבית הספר היסודי של הקהילה היהודית בורשה. שושנה סיימה לימודיה בבית הספר היסודי ולמדה להיות תופרת. למותר לציין כי הלימודים לא התנהלו בפולנית אלא באידיש. המשפחה המורחבת של רבקה אטל, בעלה וילדיה, אחותה שיינדל ובנה מאיר ואביהן שלום, חיו ביחד בורשה עד שנת 1932.

אגרת ברכה משלמה רוכמן, ורשה, 1932

מאיר זלצמן הצעיר החליט לעלות לישראל. הוא הגיש בקשה להיתר עליה (סרטיפיקט) וקיבל. אמו שיינדל פחדה לשלוח אותו לבד למרות שהיה כמעט בן שמונה עשרה וביקשה משמעון שיסע איתו. שמעון הוציא אשרת תייר, על ידי קניית כרטיס לתערוכת "יריד המזרח" שהתקיימה באותה שנה בתל אביב. הגיס, שמואל זלצמן מניו זילנד שלח מימון והשניים יצאו לדרך.

כרטיס ליריד המזרח

תעודת תייר

האם עלו השנים לבד או לקחו עמם את שיינדל האם⁽⁷⁾? האם ביקש שמעון אישור עליה וסורב או מראש ביקש אשרת תייר⁽⁷⁾?
[שלום זלצמן, בנו של מאיר מספר בשיחת טלפון:
במשך שנתיים פעלו יהודים בכל העולם לקיים תחרויות ספורט ליהודים בארץ ישראל. ארגון הספורט מכבי קרא לספורטאים יהודים מכל העולם לבוא ולהשתתף במכביה הראשונה שתתקיים בשנת 1932. התאריך נקבע במלאת 1800 שנים למרד בר כוכבא.
אבא שלי קנה זוג אופני ספורט, נרשם למכביה ושמעון הצטרף אליו כמלווה. השניים הגיעו למכביה הראשונה עם אשרת תייר שתוקפה פג לאחר סיום התחרויות. האם אבא השתתף במירוץ האופניים ? - אין לי מידע. ידוע לי כי השניים שכרו חדר בדרום תל אביב ונשארו בארץ. מאוחר יותר תפסו וגרשו את שמעון מהארץ ואילו אבא נשאר עם אשרת התייר.

- איך תפסו את שמעון ? שאלתי
- כי הוא קנה שני מגרשים במקוה ישראל, כך עלו על עקבותיו, ענה שלום
- אם לא היה קונה את שני המגרשים - לא היינו מבלים בבטומי . . . עניתי]

המצב הכלכלי בארץ ישראל בשנת 1932 היה טוב יחסית. שמעון פתח מפעל לייצור נעליים בתל אביב ומאיר מצא עבודה במשרדים של בית הדפוס "אחדות", גם הוא בתל אביב. בית הדפוס היה גדול ויציב, הוא נוסד כקואופרטיב להדפסת כל הפרסומים של ההסתדרות הכללית. בין השאר הודפס שם השבועון "דבר לילדים". אחד מזיכרונות ילדותי היו הכרכים העבים של השבועון, בבית משפחת זלצמן. אהבתי בעיקר את הקומיקס בהמשכים על עלילות "אורי מורי" ו"אורי כדורי" שכתב וצייר אריה נבון ונחרז על ידי לאה גולדברג ואשר פורסמו מדי שבוע. לי הייתה עדיפות: קראתי את הקומיקס ברצף ולא הייתי צריך לחכות במתח משבוע לשבוע.

מאיר זלצמן ודודו שמעון גרו בדירות שכורות והכתובת למכתבים הייתה: דפוס אחדות ת.ד. 159.

המצב הכלכלי של השניים השתפר והלך ושמעון שלח איגרת ברכה לראש השנה שכולה אופטימיות:

אגרת ברכה משמעון, תל אביב, 10-9-1934

גם לשלטונות היהודיים וגם לאנגלים שלח שמעון מכתבים, במטרה לאחד את המשפחה ולדאוג להעלות את כולם לארץ ישראל. אחד מהמכתבים המרגשים נשלח לסוכנות היהודית וכך כתב:

תל אביב, 11 בנובמבר 1935

לכבוד

מנהל מחלקת העליה

הסוכנות היהודית לא"י

ירושלים

א.נ,

אני שמעון לייב רוכמן מתכבד לפנות אליו דלקמן:

באתי ארצה ביום 30 אפריל 1932 בתור תייר ואחרי שחקרתי את המצב בארץ החלטתי לסדר לי בית מסחר לנעלים בתל אביב. אחרי שפתחתי את הבימ"ס ועסקי התפתחו פניתי אל הממשלה בבקשת רשיון להשאר בארץ באופן קבוע בכדי שאוכל להביא ארצה את אשתי וארבעת ילדי אבל לדאבוני הגדול קבלתי תשובה שלילית מאת מחלקת העליה של הממשלה לאחר שחכיתי אחד עשר חודשים. ערערתי נגד זה ולבסוף כשלא נשארה עצה אחרת פניתי בבקשה לנציב העליון בעצמו אבל גם זה היה לשוא. לא נשארה לי דרך אחרת אלא לפרק את עסקי כי קבלתי מכתב מהמשטרה לעזוב את הארץ במשך 14 יום,  אף על פי שהיה לי באותו הזמן וגם היום, יותר ממאה לא"י במזומנים, שני מגרשים במקוה ישראל, מגרש וצריף בקרית יוסף ע"י שכונת בורוכוב ובית מלאכה לנעלים ברחוב גאולה 45 במקום שאני מעסיק 4-5 פועלים בקביעות.

עכשיו בשבילי אינכם יכולים בזה לתת לי סרטיפיקט מפאת גילי למעלה מ-45. שנה אני מבקש לאשר לבני סרטיפיקט שהגשתי בקשה עבורו עוד ב-31 אוגוסט 1934. שמו שלמה זלמן רוכמן, ובני יוכל לדרוש אחר כך את אשתי ושאר משפחתי היות ולא נשארה דרך אחרת אלא זו וזו תציל אותי ואת משפחתי.

לתשובתכם החיובית אני מחכה,

בכבוד רב,

שמעון לייב רוכמן

שמעון לייב רוכמן

אצל מאיר זלצמן

ת.ד. 159, תל אביב

את התשובה למכתב המרגש הזה, קיבל שמעון במכתב יבש וענייני, שנכתב בתאריך 21 ביולי 1936:

"לכבוד החבר שמעון לייב רוכמן תל אביב, ת.ד. 159, דפוס אחדות, זלצמן". כך התחיל המכתב ובהמשכו, בתמצית, נאמר שעל שמעון לעזוב את הארץ כי אשרת התייר שלו פגה מזמן. עליו לחזור למקום מגוריו ורק אז ידונו בבקשותיו לאשרות כניסה לו ולכל משפחתו. כמובן, הם מדגישים במכתב, אין הם מתחייבים לתת לו אשרה, גם אם יחזור לארץ מוצאו.

שמעון מיהר לחזור לפולין. כעבור זמן קצר קיבלה המשפחה אישור לעלות לארץ. למרבה השמחה, גם האב שלום קיבל אישור עליה, אבל למרבה הצער, הבן הבכור שלמה לא קיבל אישור ונותר בפולין.

לפני עליית המשפחה לארץ ישראל הצטלמו למזכרת:

מימין לשמאל: שמעון, בלה, שושנה, אטל, שלמה, לאה (1936)

שש שנים עברו. שלמה הבן הבכור התחתן בפולין ונולדה לו בת. מלחמת העולם השניה פרצה ושמעון ומשפחתו הקטנה נרצחו. רבקה אטל, סבתי, שמעה על גורלו של בנה והחליטה החלטה מוזרה: היא לקחה את כל התמונות, המכתבים, המסמכים וכל דבר שהזכיר את בנה הבכור, הניחה בדלי מתכת, שפכה נפט ושרפה הכל.

שלוש שאלות חשובות ביותר: מי היתה אשתו של שלמה ואיך קראו לבת^(8)? למה אטל עשתה מה שעשתה⁽⁹⁾? איפה היה שמעון ומדוע לא מנע את המעשה⁽¹⁰⁾?

מלחמת העולם השניה הסתיימה, שמעון זכה להשיא את בתו שושנה, זכה לראות ולשחק עם הנכד הראשון שנולד (אני) ואפילו דאג להצטלם בתמונה משפחתית מאושרת:

מימין לשמאל: שמעון, אטל, אריה, שלום, שושנה, לאה, בלה (1945)

שנתיים עברו מיום הצילום החייכני והמאושר הזה. שלוש הבנות של שמעון ורבקה אטל היו בהריון ועמדו ללדת, אך האושר נעלם כאשר שמעון חלה בסרטן ונפטר והוא בן 59 שנים בלבד. הוא לא הספיק לראות את גילי אחותי ושתי הנכדות הנוספות: סימה ובלומה, אשר נולדו זמן קצר מאוד לאחר מותו.

המצבה על קברו של שמעון רוכמן (1947)

שמעון נקבר בבית הקברות נחלת יצחק, קרוב מאוד לשכונת חאפ, שכונה שנעלמה ובמקומה נבנו רבי קומות. על המצבה שעל קברו חרוט "ח' ניסן תש"ז", כלומר 29 במרץ 1947, "בן נט שנה", כלומר: שמעון נולד בשנת 1888. האמנם ?

בכל המסמכים שהוצאו בארץ נכתב ששמעון נולד בדמבלין בשנת 1888 בנתינות רוסית ועלה מפולין. במסמך הבא ניתן לראות שהייתה לו דירה (כנראה בשכירות) ברחוב אחד העם 32 תל אביב והוא בעל מפעל לייצור נעליים ברחוב אלנבי 50 בתל אביב:

*******

כל שנה דואג אחינו הצעיר ירוחם, לארגן אזכרה להורינו. באזכרה האחרונה, סמוך לחג פורים, סיפרתי לשני אחי, על כוונתי לקחת את כל המשפחה לחופשה משפחתית בבאטומי שבגאורגיה. זאת, על חשבון סבא שמעון. זוכרים את שני המגרשים במקוה ישראל, המוזכרים במכתבו לשלטונות משנת 1935? - הם נמכרו השנה ובכסף הזה אנחנו טסים כולנו לבאטומי.

"את כל האירוע אני מקדיש לזכרו של שמעון". אמרתי לגילי אחותי, בסיום האזכרה.

 "אין הרבה מה לספר עליו" אמרה גילי "אין תמונות ואין מידע".

"אמנם יש הרבה שאלות והרבה נעלמים" עניתי, "אבל יש עשר תמונות וגם את עשר השאלות כדאי לזכור, אולי אי פעם נמצא להן תשובה".

"תגיד" שאלה גילי "אין מקומות יפים יותר מבאטומי?"

"יש" עניתי "אבל בטומי היא עיר זולה וזה כל הכסף מה שנשאר ממכירת שני המגרשים, אחרי שהשלטונות גזלו שבעים אחוז ויותר של אגרות ומיסים . . ."

אילן היוחסין של שמעון רוכמן

==========
הערות:

◄צביעת התמונות בתוכנת מיי הריטג'

◄לחצו על כותרת התמונה לאילן היוחסין של שמעון רוכמן במיי הריטג'

◄תגובות לסיפור בסוגריים מרובעים [..]

קישורים:

### העיירה דמבלין – בית התפוצות

### העיירה קורוב - בית התפוצות

### המכביה הראשונה - אתר המכביה

### אורי מורי ואורי כדורי – ויקיפדיה

### אילן היוחסין של שמעון - מיי הריטג'

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

### הצגת הסיפור בזום - 2020

שושנה נולדה בפולין / שלום נוי

קיץ, 2003

אסף, גלית, דפנה, שקד ותמר (יואב עוד לא נולד . . .), הזמינו אותנו לבלות את ערב יום שישי בים. נסענו ל"חוף כושי" במכמורת וקיבלנו שם את השבת. ישבתי ובניתי עם שקד ותמר ארמונות בחול, כאשר קראו לנו לאכול ארוחת ערב, עשינו תחרות ריצה, מי יגיע ראשון לברז המים. שקד ותמר ניצחו, כי רגל ימין שלי נתקעה ביתד עץ שהייתה מוסתרת בחול. ריסקתי את הציפורן בזרת רגל ימין שלי ואת הלילה ביליתי בבית חולים "מאיר". אשפזו אותי בבידוד מחשש זיהום שנגרם מחול הים. שבוע ימים ביליתי באשפוז חלקי במחלקה האורתופדית: הגעתי שלוש פעמים ביום, התחברתי לאינפוזיה של אנטיביוטיקה וחזרתי הביתה.

בתום השבוע הלכתי להתייעץ עם הרופאים מה לעשות: אנחנו רשומים לנסיעה של "ראש ירוק" לפולין, הרגל חבושה ויש לי עדיין כאבים. הרופאים לא כל כך ידעו מה לייעץ, כי לא כל כך הכירו את המקרה. פולין אינה ידועה בשירותי הרפואה המשובחים שלה וההחלטה הייתה קשה. החלטתי לנסוע. צולע וכואב הגעתי לנתב"ג. ישבתי על הספסל בזמן שכל הקבוצה הייתה עסוקה בקניות בחנויות הפטורות ממכס. והנה התיישב לידי הרב בני קלמנזון.

הרב בני היה הרב של ישיבת עתניאל. מחבלים שחדרו לישיבה בערב שבת פגעו במספר תלמידים בישיבה שניהל. כמה שנים קודם לפיגוע זה, נהרג חברו הטוב של בני והפלוגתא (בן הזוג) שלו ללימודים. היה זה בפיגוע מחבלים אחר, בעת שנסע באחד מכבישי השומרון. האירוע השפיע עליו קשות והוא נכנס לדיכאון. רעייתו, פסיכולוגית בהכשרתה, הציעה לו לצאת עם משלחת של תלמידים לפולין ולהתנתק לזמן מה מהארץ. הוא נסע ונדבק בחיידק ההנצחה. מאותו זמן לא הפסיק לנסוע עם משלחות תלמידים דתיים לפולין.

כשדנצ'ו ונעמי, המנהלים של "ראש ירוק", נענו לבקשתם של רבים לארגן מסע לפולין, החליטו שזה יהיה משהו שונה. מישהו סיפר להם על הרב בני קלמנזון. הם פנו אליו והוא התלבט קשות. זו תהיה הפעם הראשונה שהוא ידריך קבוצה שאיננה מהמגזר הדתי.

ישבנו, בני ואני, על הספסל בנתב"ג ותוך כדי שיחה, שאלתי אותו שתי שאלות מביכות. השאלה הראשונה הייתה: איך תגיב על כך שכולנו בקבוצה אוכלים חזיר ביום כיפור ? והשאלה השנייה הייתה קשה יותר: איפה היה אלוהים בשואה ?

בני לא היסס וענה: "אני אוכל כשר. הבאתי איתי מנות חמות ופירות. אתה תאכל מה שתרצה זה בינך ובין אלוהיך. באשר לשאלה השנייה: כשיגיע יומי ואגיע לשמיים אשאל את אלוהים שאלה הרבה יותר קשה: למה הוא היה עם הנאצים ולא איתנו".

במסע לפולין ביקרנו במחנות ההשמדה, במחנות כפייה ובמחנות עבודה. ראינו קברי המונים ללא אבן ומצבה, ובתי קברות שבהם נקברו גדולי התרבות היהודית של פולין שלפני השואה. בנוסף לשרידי המלחמה והשואה היינו גם במקומות בהם היו שרידים ליהדות פולין המפוארת שלפני המלחמה.

בעיירה פשיסחא ביקרנו במבנה שהיה בעבר בית כנסת מפואר. הרב בני סיפר, כי הקהילה היהודית הייתה כל כך חזקה וחשובה, ששלטונות פולין אפשרו לאנשי הקהילה לקיים מערכת משפטית משלהם. כאשר יהודי פשע, שופטי הקהילה שישבו בבית הכנסת, שפטו אותו ואחד העונשים המקובלים היה, קשירת הפושע בצווארו לקיר החיצוני של בית הכנסת, בקולר מתכת ושרשרת הצמודה לקיר.

על הקיר ליד הקולר תלו שלט ובו פירטו השופטים, ראשי הקהילה, את המעשים שעשה הפושע הקשור לקיר ומדוע הוא נענש בעונש החמור הזה.

תושבי פשיסחא היהודים והגויים היו עוברים ברחוב, קוראים את השלט, יורקים ומעליבים את הפושע הקשור. העונש היה כפול גם פיזי וגם נפשי ובנוסף למדו תושבי העיירה שלא כדאי לפשוע ולחטוא.

כשהיה צריך הרב בני להדגים איך פעל העונש ביקש ממני להתנדב. הוא קשר אותי לקיר. פחדתי שישאיר אותי קשור וימשיך את המסע בלעדי.

האם הרב בני העניש אותי על ששאלתי שאלות קשות? לעולם לא אדע.

שושנה נולדה בפולין, בעיירה בשם קורוב.

סבא וסבתא שלי, שמעון לייב רוכמן ורבקה אטל זלצקוואר התחתנו בקורוב. בעיירה הזו נולדו שניים מארבעת ילדיהם: הבן הבכור שלמה והבת שושנה, שתי האחיות הקטנות לאה ובלה נולדו בורשה לשם עברה המשפחה בהמתנה לעלייה לישראל.

העיירה קורוב נמצאת בדרך מקוזמיר ללובלין. במסגרת המסע בפולין, ביקשתי מהרב בני קלמנזון שיעשה עיקוף ונבקר בעיר הולדתה של אמי שושנה ואחיה.

האוטובוס הגיע לקורוב. עצרנו. עיירה פולנית רגילה ללא שום סממן יהודי.

פתחו למעני את הדלת. אפילו לא ירדתי מהאוטובוס.

==========

קישורים:

### מסע ראש ירוק לפולין - סרטון ביוטיוב                                                 

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג