יזכור בוך

"‫למה אתה עושה את זה?" - שאלו אותי רבים, אשר שמעו שאני מתרגם ספר עב כרס מאידיש לעברית. "מי יקרא את זה?" - שאלו אחרים.

 

אני זוכר את עצמי כילד, יושב במטבח הקטן שלנו, שומע את אמי וסבתי משוחחות בשפה שלא הבנתי. הן דיברו באידיש, שפת הרגש והזיכרונות שלהן. האידיש הייתה עבורן שפת הכאב והשמחה, השפה שבה שיתפו רגעים של זיכרון וסיפורים שלא נאמרו. המילים נשמעו לי כמו שירה עצובה, מלאה בעצב ובגעגוע. לעיתים ראיתי דמעות מצטברות בעיניה של סבתי, והרגשתי את העומס של סיפורים שלא סופרו. כששמעתי את שיחותיהן כילד, הרגשתי כאילו אני מציץ לעולם שאבד, לעיירה שהייתה ואיננה עוד. רק שנים מאוחר יותר הבנתי את העומק של השיחות הללו.

‬

‫אמי, רייזל (בארץ: שושנה), נולדה בעיירה קורוב שבמחוז לובלין, להוריה שמעון רוכמן מהעיירה הסמוכה דמבלין ואתל לבית זלצקוואר. בשל קשיי פרנסה בקורוב עברה המשפחה לעיר הגדולה ורשה, שם נולדו שתי אחיותיה של אמי. כאשר הייתה אמי בת שבע עשרה עלתה המשפחה לישראל, התיישבו בגבעתיים. אך אחיה של אמי, שלמה רוכמן, נשאר בפולין משום שלא קיבל סרטיפיקט מהשלטונות הבריטיים, כי היה מבוגר ובעל משפחה. הוא נספה בשואה יחד עם אשתו ותינוקתו הקטנה.

‬

כשסבתי שמעה על אובדנו, היא ישבה שבעה ושרפה את כל התמונות, המכתבים והזיכרונות שהיו לה. מאז לא דיברה עליו, כאילו ניסה הכאב להשתיק גם את הזיכרון.

השנים חלפו, אך השאלה על חייהם של אלה שאינם נותרה בלתי פתורה.

לאחר קום המדינה החליטו יוצאי קורוב בארץ ובעולם להוציא לאור ספר זיכרון לעיירה. הם כתבו זיכרונות, אספו מאמרים ומסמכים, שלבו תמונות ואספו כסף להוציא את הספר לאור. כל מי שתרם קיבל את הספר, אבל בשבילי היו אלה רק תמונות, כי לא הבנתי אף מילה. הספר כולו כתוב באידיש.

‫‫כשהספר "יזכור בוך" יצא לאור, הוא היה עבורי חלון אל העבר שאבד. לפני שנה וחצי החלטתי לקחת על עצמי את המשימה להנציח את העיירה קורוב בצורה חדשה: לתרגם את הספר מאידיש לעברית. זה היה מסע מורכב שכלל לא רק תרגום, אלא גם סריקה, שיפוץ, וצביעה של התמונות הישנות המופיעות בו. לצד זאת, העליתי את כל החומרים הללו כבלוג אינטרנטי, כדי שהמורשת הזו תהיה נגישה לדורות הבאים. הספר, המכיל 1147 עמודות, נכתב כולו באידיש ומספר את סיפורי החיים, התרבות, והאסון של העיירה.

במהלך תרגום הספר גיליתי תמונות שלא הכרתי – תמונות של אמי בצעירותה עם חברותיה בפולין, לצד תמונות של סבתי, אחותה ובנהּ (שיינדל ומאיר זצלמן). כולם היו שותפים משמעותיים במימון האנדרטה ובהוצאת הספר לאור.

את סיפורו של דודי, שלמה רוכמן, הנציחו בדף זיכרון מיוחד שהעלה ניצול העיירה. בדף זה מסופר כיצד נאלץ להישאר בפולין בשל מחסור באישורי עלייה, וכיצד חזר לעיירה קורוב עם אשתו ובתו הקטנה כדי להמשיך בחייהם. כשפרצה המלחמה, נדחקו לחיים תחת הכיבוש הנאצי, עד שלבסוף גורשו ונרצחו במחנה השמדה. דף הזיכרון, המציין את שמותיהם, הוא תזכורת כואבת למורשת שאבדה ולמשפחה שלעולם לא תוכל לשוב.‬

‫

אבל למה עשיתי זאת? התשובה טמונה ברצון לשמר את הזיכרון, לא רק עבור משפחתי אלא עבור כל מי שאיבד ולא יודע מה היה. הספר הזה הוא סמל לכוחו של זיכרון, למורשת שיכולה להחיות מחדש אנשים, מקומות וסיפורים שאבדו לשואה ולזמן. הוא גשר בין העבר לעתיד, ומענה לשתיקה הכבדה ששררה במשפחתי במשך שנים רבות. באמצעות הספר, אני מבקש לתת קול למי שאינם ולוודא שסיפורם ימשיך להישמע.‬

האזכרה השנתית, נחלת יצחק גבעתיים, 10-05-2024

==========

זהו הסיפור האחרון. את הסיפור הזה כתב, לבקשתי ובעזרתי, האדון צ'ט ג'י פי טי  ChatGPT.

רוצים סיפורים נוספים? פנו אליו בקישור למטה.

==========

קישורים:

### לכותב הסיפור (אינטליגנציה מלאכותית)

### יזכור בוך קורוב

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

סבא שמעון – עשר תמונות, עשר שאלות והמון תאריכים / שלום נוי

אפריל, 2020

מגיפת הקורונה שהחלה בסין והתפשטה לכל העולם. המגיפה הרסה את תוכנית המשפחה לחגוג את חג הפסח בבטומי שבגיאורגיה. כל משפחת נוי אמורה היתה לטוס לחמישה ימים של חופשה במלון אופוריה, מלון גדול ויפה השוכן על הפארק סמוך לטיילת שעל שפת הים השחור. התוכנית בוטלה ואנחנו נשארנו בארץ. איך כל זה מתחבר לסבא שמעון⁽¹⁾? – פשוט מאוד: היינו אמורים לנסוע על חשבונו. נשמע מוזר ? קראו עד הסוף ותבינו.

סבא שמעון, סבא שלי, או בשמו המלא שמעון לייב רוכמן נולד בעיירה הקטנה אירנה הסמוכה לעיר דמבלין. כותבים דמבלין אבל מבטאים דבלין. זוהי עיירה במחוז לובלין על שפת נהר הויסלה. שמעון נולד ביום 18 ביוני 1888 בשעה חמש לפנות בוקר, להוריו שלמה זלמן רוכמן, סוחר בן ארבעים וארבע ולאשתו פרימטה רוכמן לבית טייגמן בת שלושים ושלוש. מחוז לובלין כיום הוא חלק מפולין הגדולה, אך באותם ימים הייתה תחת שלטון רוסיה ולכן, כמו בכל המחוז, דיברו וכתבו רוסית.

אחרי מחקר ארוך ומיגע מצאתי את תעודת הלידה של שמעון בארכיון של עיר המחוז לובלין. התעודה כתובה בכתב יד מסולסל ומסורבל, בשפה רוסית עתיקה. אנשים רבים אליהם פניתי והם דוברים רוסית, התקשו לפענח את הכתוב. התעודה מעלה מספר שאלות: האם היו לשמעון אחים ואחיות או היה הוא בן יחיד⁽²⁾? תאריך הרישום של הלידה הוא 12-11-1891. האם התאריך הרשום בתעודה הוא תאריך הלידה המדויק או סוג של זיכרון⁽³⁾?

תעודת רישום הלידה של שמעון רוכמן, דמבלין, 1891

מלחמת העולם הראשונה פרצה כאשר שמעון הצעיר היה בן 26. כל צעיר ולא משנה מהי דתו התגייס לשרת בצבא כלשהו. זוכרים את סבא ירוחם פישל שחי בגרמניה והיה מגויס לצבא האוסטרי ? ונשאלת השאלה: כיצד הצליח שמעון שהיה בריא וחזק לא להתגייס לצבא⁽⁴⁾ ?
[אריאלה בן שלום, בת דודתי לאה, נכדתו של שמעון, כתבה: "למיטב ידיעתי, שמעון דווקא כן שירת בצבא הרוסי". כך לדברי גב' חיה סובול השכנה של משפחת רוכמן בגבעתיים.] - שווה בדיקה.

רבקה אטל זלצקוואר נולדה בקורוב בשנת 1890 לאמה מלכה ולאביה שלום זלצקוואר. כשהיתה רבקה אטל בת 18 מתה אמה (בשנת 1908), מלכה נפטרה בגיל צעיר מאוד - בת 49 שנים בלבד. האב שלום, נשאר אלמן וכמקובל באותו זמן, נסמך על שולחנן של שתי בנותיו שיינדל בת 24 ורבקה אטל, הבת הצעירה. שנת 1915 היתה שנה מורכבת: שיינדל היתה בהריון מבעלה משה מלכסון, אשר נטש אותה ונעלם. הבן של משה ושל שיינדל, מאיר, אשר נולד באותה שנה, לא זכה להכיר את אביו ואילו אמו שיינדל חזרה לשם משפחתה המקורי אותה שינו כולם מזלצקוואר לזלצמן, מלבד האב שלום. כאשר התחתנו רבקה אטל ושמעון באותה שנה, הוא נכנס למשפחה מעט מורכבת. שמעון היה בן 27 כאשר התחתן בקורוב עם רבקה אטל זלצקוואר  – מדוע⁽⁵⁾  ?

קורוב שוכנת על אם הדרך בין דמבלין ללובלין ובכל זאת, להגיע מדמבלין לקורוב אורך זמן רב, בעיקר בתנאי התחבורה של אותם ימים. כיצד הכירו שמעון ורבקה אטל? האם היה זה שידוך על ידי שדכן⁽⁶⁾?

שמעון ואטל

לא חלפה שנה והבן הבכור נולד בעיירה קורוב, הוחלט לקרוא לו שלמה זלמן על שם סבא של שמעון: שלמה זלמן רוכמן. המשפחה הצעירה גרה בצריף קטן לא רחוק מבית הכנסת המפואר של העיר. שמעון עבד כסנדלר והמשפחה חיה בדוחק. עוד שלוש שנים עברו והבת רייזל (שושנה, נקראה על שם סבתא של רבקה אטל) נולדה. המשפחה החלה שוקלת לעזוב את קורוב ולעבור לעיר הגדולה ורשה.

בשנת 1921 כאשר שושנה הייתה בת שנתיים ושלמה בן חמש עברה המשפחה לורשה. מצבם הכלכלי השתפר מעט והם נהנו גם מתמיכה כספית שקיבלו מאחיה של רבקה אטל, שמואל, אשר שינה כמו כל השאר את שם משפחתו מזלצקוואר לזלצמן. שמואל זלצמן עזב את קורוב בהיותו בן ארבע עשרה, נדד בעולם, למד להיות חייט לבגדי נשים. בגיל צעיר מאוד השתקע בניו זילנד הרחוקה, פתח חנויות לבגדי נשים והצליח מאוד.

בוורשה בתנאים טובים יותר, נולדו עוד שתי בנות, בלה נולדה כשנה לאחר שעברו לעיר הגדולה ולאה הקטנה שנולדה כעבור עוד שלוש שנים. בזכות התנאים הטובים של המשפחה הרשו לעצמם להצטלם בתמונה משפחתית, כאשר שלמה היה בן עשר, שושנה בת שבע, בלה בת חמש ולאה בת שנתיים.

מימין לשמאל: שמעון, בלה, שושנה, שלמה, לאה, אטל (1926)

                                        

עשר שנים חלפו בהרמוניה יחסית. שלמה למד בגימנסיה של ורשה ושלח אגרות ברכה בראש השנה למשפחה. הבנות הקטנות למדו בבית הספר היסודי של הקהילה היהודית בורשה. שושנה סיימה לימודיה בבית הספר היסודי ולמדה להיות תופרת. למותר לציין כי הלימודים לא התנהלו בפולנית אלא באידיש. המשפחה המורחבת של רבקה אטל, בעלה וילדיה, אחותה שיינדל ובנה מאיר ואביהן שלום, חיו ביחד בורשה עד שנת 1932.

אגרת ברכה משלמה רוכמן, ורשה, 1932

מאיר זלצמן הצעיר החליט לעלות לישראל. הוא הגיש בקשה להיתר עליה (סרטיפיקט) וקיבל. אמו שיינדל פחדה לשלוח אותו לבד למרות שהיה כמעט בן שמונה עשרה וביקשה משמעון שיסע איתו. שמעון הוציא אשרת תייר, על ידי קניית כרטיס לתערוכת "יריד המזרח" שהתקיימה באותה שנה בתל אביב. הגיס, שמואל זלצמן מניו זילנד שלח מימון והשניים יצאו לדרך.

כרטיס ליריד המזרח

תעודת תייר

האם עלו השנים לבד או לקחו עמם את שיינדל האם⁽⁷⁾? האם ביקש שמעון אישור עליה וסורב או מראש ביקש אשרת תייר⁽⁷⁾?
[שלום זלצמן, בנו של מאיר מספר בשיחת טלפון:
במשך שנתיים פעלו יהודים בכל העולם לקיים תחרויות ספורט ליהודים בארץ ישראל. ארגון הספורט מכבי קרא לספורטאים יהודים מכל העולם לבוא ולהשתתף במכביה הראשונה שתתקיים בשנת 1932. התאריך נקבע במלאת 1800 שנים למרד בר כוכבא.
אבא שלי קנה זוג אופני ספורט, נרשם למכביה ושמעון הצטרף אליו כמלווה. השניים הגיעו למכביה הראשונה עם אשרת תייר שתוקפה פג לאחר סיום התחרויות. האם אבא השתתף במירוץ האופניים ? - אין לי מידע. ידוע לי כי השניים שכרו חדר בדרום תל אביב ונשארו בארץ. מאוחר יותר תפסו וגרשו את שמעון מהארץ ואילו אבא נשאר עם אשרת התייר.

- איך תפסו את שמעון ? שאלתי
- כי הוא קנה שני מגרשים במקוה ישראל, כך עלו על עקבותיו, ענה שלום
- אם לא היה קונה את שני המגרשים - לא היינו מבלים בבטומי . . . עניתי]

המצב הכלכלי בארץ ישראל בשנת 1932 היה טוב יחסית. שמעון פתח מפעל לייצור נעליים בתל אביב ומאיר מצא עבודה במשרדים של בית הדפוס "אחדות", גם הוא בתל אביב. בית הדפוס היה גדול ויציב, הוא נוסד כקואופרטיב להדפסת כל הפרסומים של ההסתדרות הכללית. בין השאר הודפס שם השבועון "דבר לילדים". אחד מזיכרונות ילדותי היו הכרכים העבים של השבועון, בבית משפחת זלצמן. אהבתי בעיקר את הקומיקס בהמשכים על עלילות "אורי מורי" ו"אורי כדורי" שכתב וצייר אריה נבון ונחרז על ידי לאה גולדברג ואשר פורסמו מדי שבוע. לי הייתה עדיפות: קראתי את הקומיקס ברצף ולא הייתי צריך לחכות במתח משבוע לשבוע.

מאיר זלצמן ודודו שמעון גרו בדירות שכורות והכתובת למכתבים הייתה: דפוס אחדות ת.ד. 159.

המצב הכלכלי של השניים השתפר והלך ושמעון שלח איגרת ברכה לראש השנה שכולה אופטימיות:

אגרת ברכה משמעון, תל אביב, 10-9-1934

גם לשלטונות היהודיים וגם לאנגלים שלח שמעון מכתבים, במטרה לאחד את המשפחה ולדאוג להעלות את כולם לארץ ישראל. אחד מהמכתבים המרגשים נשלח לסוכנות היהודית וכך כתב:

תל אביב, 11 בנובמבר 1935

לכבוד

מנהל מחלקת העליה

הסוכנות היהודית לא"י

ירושלים

א.נ,

אני שמעון לייב רוכמן מתכבד לפנות אליו דלקמן:

באתי ארצה ביום 30 אפריל 1932 בתור תייר ואחרי שחקרתי את המצב בארץ החלטתי לסדר לי בית מסחר לנעלים בתל אביב. אחרי שפתחתי את הבימ"ס ועסקי התפתחו פניתי אל הממשלה בבקשת רשיון להשאר בארץ באופן קבוע בכדי שאוכל להביא ארצה את אשתי וארבעת ילדי אבל לדאבוני הגדול קבלתי תשובה שלילית מאת מחלקת העליה של הממשלה לאחר שחכיתי אחד עשר חודשים. ערערתי נגד זה ולבסוף כשלא נשארה עצה אחרת פניתי בבקשה לנציב העליון בעצמו אבל גם זה היה לשוא. לא נשארה לי דרך אחרת אלא לפרק את עסקי כי קבלתי מכתב מהמשטרה לעזוב את הארץ במשך 14 יום,  אף על פי שהיה לי באותו הזמן וגם היום, יותר ממאה לא"י במזומנים, שני מגרשים במקוה ישראל, מגרש וצריף בקרית יוסף ע"י שכונת בורוכוב ובית מלאכה לנעלים ברחוב גאולה 45 במקום שאני מעסיק 4-5 פועלים בקביעות.

עכשיו בשבילי אינכם יכולים בזה לתת לי סרטיפיקט מפאת גילי למעלה מ-45. שנה אני מבקש לאשר לבני סרטיפיקט שהגשתי בקשה עבורו עוד ב-31 אוגוסט 1934. שמו שלמה זלמן רוכמן, ובני יוכל לדרוש אחר כך את אשתי ושאר משפחתי היות ולא נשארה דרך אחרת אלא זו וזו תציל אותי ואת משפחתי.

לתשובתכם החיובית אני מחכה,

בכבוד רב,

שמעון לייב רוכמן

שמעון לייב רוכמן

אצל מאיר זלצמן

ת.ד. 159, תל אביב

את התשובה למכתב המרגש הזה, קיבל שמעון במכתב יבש וענייני, שנכתב בתאריך 21 ביולי 1936:

"לכבוד החבר שמעון לייב רוכמן תל אביב, ת.ד. 159, דפוס אחדות, זלצמן". כך התחיל המכתב ובהמשכו, בתמצית, נאמר שעל שמעון לעזוב את הארץ כי אשרת התייר שלו פגה מזמן. עליו לחזור למקום מגוריו ורק אז ידונו בבקשותיו לאשרות כניסה לו ולכל משפחתו. כמובן, הם מדגישים במכתב, אין הם מתחייבים לתת לו אשרה, גם אם יחזור לארץ מוצאו.

שמעון מיהר לחזור לפולין. כעבור זמן קצר קיבלה המשפחה אישור לעלות לארץ. למרבה השמחה, גם האב שלום קיבל אישור עליה, אבל למרבה הצער, הבן הבכור שלמה לא קיבל אישור ונותר בפולין.

לפני עליית המשפחה לארץ ישראל הצטלמו למזכרת:

מימין לשמאל: שמעון, בלה, שושנה, אטל, שלמה, לאה (1936)

שש שנים עברו. שלמה הבן הבכור התחתן בפולין ונולדה לו בת. מלחמת העולם השניה פרצה ושמעון ומשפחתו הקטנה נרצחו. רבקה אטל, סבתי, שמעה על גורלו של בנה והחליטה החלטה מוזרה: היא לקחה את כל התמונות, המכתבים, המסמכים וכל דבר שהזכיר את בנה הבכור, הניחה בדלי מתכת, שפכה נפט ושרפה הכל.

שלוש שאלות חשובות ביותר: מי היתה אשתו של שלמה ואיך קראו לבת^(8)? למה אטל עשתה מה שעשתה⁽⁹⁾? איפה היה שמעון ומדוע לא מנע את המעשה⁽¹⁰⁾?

מלחמת העולם השניה הסתיימה, שמעון זכה להשיא את בתו שושנה, זכה לראות ולשחק עם הנכד הראשון שנולד (אני) ואפילו דאג להצטלם בתמונה משפחתית מאושרת:

מימין לשמאל: שמעון, אטל, אריה, שלום, שושנה, לאה, בלה (1945)

שנתיים עברו מיום הצילום החייכני והמאושר הזה. שלוש הבנות של שמעון ורבקה אטל היו בהריון ועמדו ללדת, אך האושר נעלם כאשר שמעון חלה בסרטן ונפטר והוא בן 59 שנים בלבד. הוא לא הספיק לראות את גילי אחותי ושתי הנכדות הנוספות: סימה ובלומה, אשר נולדו זמן קצר מאוד לאחר מותו.

המצבה על קברו של שמעון רוכמן (1947)

שמעון נקבר בבית הקברות נחלת יצחק, קרוב מאוד לשכונת חאפ, שכונה שנעלמה ובמקומה נבנו רבי קומות. על המצבה שעל קברו חרוט "ח' ניסן תש"ז", כלומר 29 במרץ 1947, "בן נט שנה", כלומר: שמעון נולד בשנת 1888. האמנם ?

בכל המסמכים שהוצאו בארץ נכתב ששמעון נולד בדמבלין בשנת 1888 בנתינות רוסית ועלה מפולין. במסמך הבא ניתן לראות שהייתה לו דירה (כנראה בשכירות) ברחוב אחד העם 32 תל אביב והוא בעל מפעל לייצור נעליים ברחוב אלנבי 50 בתל אביב:

*******

כל שנה דואג אחינו הצעיר ירוחם, לארגן אזכרה להורינו. באזכרה האחרונה, סמוך לחג פורים, סיפרתי לשני אחי, על כוונתי לקחת את כל המשפחה לחופשה משפחתית בבאטומי שבגאורגיה. זאת, על חשבון סבא שמעון. זוכרים את שני המגרשים במקוה ישראל, המוזכרים במכתבו לשלטונות משנת 1935? - הם נמכרו השנה ובכסף הזה אנחנו טסים כולנו לבאטומי.

"את כל האירוע אני מקדיש לזכרו של שמעון". אמרתי לגילי אחותי, בסיום האזכרה.

 "אין הרבה מה לספר עליו" אמרה גילי "אין תמונות ואין מידע".

"אמנם יש הרבה שאלות והרבה נעלמים" עניתי, "אבל יש עשר תמונות וגם את עשר השאלות כדאי לזכור, אולי אי פעם נמצא להן תשובה".

"תגיד" שאלה גילי "אין מקומות יפים יותר מבאטומי?"

"יש" עניתי "אבל בטומי היא עיר זולה וזה כל הכסף מה שנשאר ממכירת שני המגרשים, אחרי שהשלטונות גזלו שבעים אחוז ויותר של אגרות ומיסים . . ."

אילן היוחסין של שמעון רוכמן

==========
הערות:

◄צביעת התמונות בתוכנת מיי הריטג'

◄לחצו על כותרת התמונה לאילן היוחסין של שמעון רוכמן במיי הריטג'

◄תגובות לסיפור בסוגריים מרובעים [..]

קישורים:

### העיירה דמבלין – בית התפוצות

### העיירה קורוב - בית התפוצות

### המכביה הראשונה - אתר המכביה

### אורי מורי ואורי כדורי – ויקיפדיה

### אילן היוחסין של שמעון - מיי הריטג'

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

### הצגת הסיפור בזום - 2020

נפגשים בגן חנה / שלום נוי

מאי 2009

מונס מזורי נפטר. בן מאה ושתיים היה במותו. בהלוויה של אמי שושנה, אותה מאוד אהב, הוא התפלל את תפילת אל מלא רחמים, בכוונה ובעצמה רבה. כשסיים ספד לה ואמר: "שושנה, אני מבוגר ממך ואני מאמין שעוד מעט ניפגש, שם למעלה בשמיים". תשע שנים מאוחר יותר בהלוויה של אבי אריה, מונס עדיין היה בכושר וכשסיים את תפילת אל מלא רחמים, שב ואמר אותו דבר: "אריה, אני מבוגר ממך ואני מאמין שעוד מעט ניפגש שם למעלה בשמיים".

עברו חמש שנים ומונס המשיך לתפקד כגבאי ומנהל של בית הכנסת בהדר, המשיך ללמד ילדי בר מצווה את התפילות, הפרשה וההפטרה בעליה לתורה ויש אומרים, שאף המשיך לצבוט את ישבנן של החברות, בחוג להתעמלות קשישים בו הקפיד להשתתף. בהלוויה של מונס, שהיה ממייסדי "כפר הדר" השתתפו רבים מוותיקי ותושבי המקום.

בשבעה, כשבאתי לנחם את בנותיו של מונס, השכן של הורי ממורד הרחוב, את כרמלה, נירה ולייקה (לאה), פגשתי את ניצה בורלא. ניצה ואני למדנו יחד מגן הילדים ועד סוף כיתה ח'. ישבנו והעלינו זיכרונות ולפתע היא שואלת את נירה ואותי: "אתם זוכרים את יום העצמאות הראשון של מדינת ישראל?" ואנו עונים: "בטח, אבא שלך טס עם מטוס קל מעל מרכז הכפר וזרק סוכריות לילדים". ניצה התרגזה. היא לא זוכרת את האירוע הזה, אירוע שאבא שלה כיכב כשחקן ראשי.

ניצה אמרה באכזבה: "אני שמעתי את הסיפור על ה"סוכריות מהשמיים" מפיה של חנה הגננת ולא האמנתי שזה היה באמת". נירה ואני הופתענו: "איפה את פוגשת את חנה הגננת, היא עדיין בחיים?" – "פגשתי אותה בבאר-שבע והיא עדיין גרה שם", עונה ניצה ומוסיפה "מה דעתכם לארגן מפגש ילדי גן חנה לדורותיו?".

כעבור חודשיים התאספו ילדי חמשת המחזורים של גן חנה, כל אלה שהצלחנו לאתר, ילידי השנים 1942 – 1947, אשר למדו בגן בין השנים 1945 – 1951. נפגשנו במבנה של גן הילדים בהדר, שהפך למשרדי מפעל המים של הכפר ופרט לכך לא השתנה שם דבר – אפילו הכיור הקטן לנטילת ידיים והשירותים הנמוכים המותאמים לילדים נשארו כשהיו. חנה הגננת הגיעה במלוא מרצה, עשתה לנו שעת ריכוז ולכבוד ניצה שלא זכרה את ה"סוכריות מהשמיים" הורדנו חבילת הפתעה מהתקרה כמקובל בכל מסיבה בגן ילדים. שחזרנו את התמונות לפי המצגת שהוקרנה וסיפרנו זיכרונות.

רבים ובעיקר רבות סיפרו סיפורים מתקופת הגן: העונשים שקבלו, המאכלים שאכלו, הפעילויות והמשחקים ששיחקו. אפילו נירה סיפרה, איך נהגה לנסוע לבריכת השחייה ברמות השבים, על העגלה הרתומה לאתון שנקראה שחורק'ה. מיד קמתי גם אני וסיפרתי סיפור על השכנים שהיו לנו ושהכריחו אותי לשחק עם הילדה שלהם – עולים חדשים שלא דיברו עברית.

למחרת שאלה אותי גילי, אחותי, שגם היא היתה במפגש, איך אני זוכר אירועים ופרטים מגיל כה צעיר? - עניתי לה שאף אחד מהמספרים לא באמת זוכר שום דבר, אבל כמו שנירה ואחרים סיפרו שם "בובע מייסעס" הצטרפתי גם אני למספרים.

כזכור: סיפורי סבתא (בובע מייסעס) לא בהכרח היו – סיפורי סבא: תמונה אחת שווה אלף מלים.

ניצה ואני בפורים: המלך אחשוורוש ואסתר המלכה

מימין: כלילה אריאל, משמאל: אמנון נויבך, לילי כרמי ויגאל כספי

==========

קישורים:

### קטעי מונס מתוך חתונת הזהב של אריה ושושנה - 7-11-1992 - סרטיון ביוטיוב

### מפגש גן חנה - 25-7-2009 - סרטון ביוטיוב

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

מרק עגבניות / שלום נוי

ספטמבר 2019

קצת לפני ראש השנה, ביום שישי בערב, חגגנו יומולדת מאה לשושנה. שושנה נפטרה בגיל צעיר והיא בת שבעים ושבע בלבד. שושנה נולדה בצמוד לראש השנה, אך חגגה תמיד את יום ההולדת בראש השנה. ההחלטה לחגוג בגדול יומולדת בתאריך עגול לאדם שאיננו עוד, נראית החלטה מוזרה, אך כשבעולם החליטו לחגוג במשך שנה שלמה, חגיגות במלאת מאתים וחמישים שנה להולדתו של בטהובן, חגיגות מאה לשושנה נראו ממש הגיוניות.

באירוע שהתקיים בחצר של גילי על הדשא בניר צבי, השתתפו כל הצאצאים לרבות הנינות החיילות והנין הבכור, תום, שהגיע במיוחד מברלין. באירוע המפואר, מלבד שפע של אוכל ברוח מורשת המטבח של שושנה, היה גם חידון ממוחשב שהצריך הכנה מוקדמת ודברים שכתבה וקראה גילי תחת הכותרת "אמא שלי".

וכך כתבה אחותי גילי, בין השאר:

"אמא שלי הייתה קטנת קומה, אבל בעיני הייתה אישה גדולה.

אמא שלי הייתה אישה צנועה, מסתפקת במה שיש ותמיד מרוצה ושמחה בחלקה.

אמא שלי הייתה אישה חרוצה, מעולם לא התעצלה, שום עבודה לא הייתה קשה בעיניה."

ועוד הוסיפה וכתבה:

"מעל הכל אמא שלי הייתה אשת משפחה – המשפחה עמדה אצלה במקום הראשון,

דאגה לבעלה ולילדיה יותר מאשר לעצמה – היא הייתה האחרונה בשורה."

וזה הזכיר לי:

שושנה בישלה כל יום ארוחת צהרים בת שלוש מנות: מרק, מנה עיקרית וקינוח. היא בישלה לפי המצב הכלכלי בבית, לפי לוח השנה של הירקות והפירות שגדלו בחלקת הקרקע הקטנה שלנו ולפי המצב הכלכלי במדינה הצעירה. גם בתקופת ה"צנע", כאשר בכל המדינה קנו מוצרי מזון ב"נקודות" והשתמשו ב"תלושים" לקניה, לא חסר על שולחננו בבית דבר.

ימי  ההולדת של בעלה וילדיה של שושנה היו מיוחדים מינם. את מנהגי היום המיוחד הזה, הביא אבא שלנו מחגיגות הגבורצטאג (Geburtstag) של יוצאי גרמניה (היקים). בבוקר יום ההולדת, כשקמנו משנתנו, מצאנו ליד המיטה את מתנות יום ההולדת בצד קופסה מלאה בממתקים. לארוחת הצהרים הזמין חתן יום ההולדת את התפריט האהוב עליו וכל המשפחה אכלה את מה שהזמין. אני תמיד הזמנתי כמנה ראשונה מרק עם קרפלך. לשושנה איש לא חגג. לא מתנות בבוקר יום ההולדת, לא קופסה עם ממתקים ובוודאי לא תפריט צהרים אישי. איך כתבה גילי: "דאגה לבעלה ולילדיה יותר מאשר לעצמה".

גילי שנאה מרק עגבניות. האם זה המרקם של האורז בתוך המרק ? האם זו החמיצות הקלה של המרק ? האם זה הצבע האדום כתום ? – חידה היא. כאשר הגיע היום בשבוע או בעונה שהוגש לשולחן מרק עגבניות – סירבה גילי לאכול.

ביום בת המצווה של גילי, בארוחת הצהריים, הוגש לשולחן מרק עגבניות.

"אמא", קראתי, "היום יום ההולדת של גילי, ולא סתם אלא בת מצווה, ואת הכנת לה את המרק שהיא שונאת ?"

"זה מה שהיא הזמינה", ענתה אמי.

"מה קרה ??" – שאלתי את אחותי.

"לאדם מותר לשנות את דעתו ואת טעמו", ענתה.

לך תבין תובנה של ילדת בת מצווה.

-----

שבועיים לפני האירוע של חגיגות המאה, נסעתי לחגוג את יום ההולדת שלי באמסטרדם שבהולנד. נסענו, יעל ואני, להשתתף בכנס בינלאומי של חוקרי משפחה (גנאלוגים) שהתקיים בעיר, בדיוק בתאריך יום ההולדת שלי. הכנס הוקדש השנה לחקר משפחות בעזרת בדיקות ד.נ.א. במסגרת הכנס גם עשיתי בדיקת ד.נ.א, אשר נשלחה למעבדה בארצות הברית.

שילבנו את אירועי הכנס עם סיורים ובילויים בעיר המרתקת הזו. בימים ביקרנו במוזיאונים, בפארקים ובגנים ואפילו שמענו קונצרט, באולם עם האקוסטיקה הטובה בעולם. בכל ערב בילינו במסעדה זו או אחרת ברחבי אמסטרדם. מאחר והיה מעט קר בחוץ, ביקשנו לפתוח, כמנה ראשונה, במרק שיחמם את גופנו. בכל המסעדות היה בתפריט רק מרק אחד: מרק עגבניות.

אה, שכחתי להזכיר: יעל לא כל כך אוהבת מרק עגבניות.

"תטעמי" אני מפציר בה "מרק העגבניות של ההולנדים שונה לגמרי מזה שאנחנו רגילים לו בארץ". לא עזר דבר. אכלתי מרק עגבניות לבדי גם ביום הולדתי.

*****

היום הגיעו תוצאות בדיקת הד.נ.א. מארצות הברית. התברר לי בסבירות של למעלה משלושים ושבעה אחוזים שיש לי אחות.

==========

קישורים:

 ### מורשת שושנה - סרטון הכנה לחידון

### יומולדת מאה לשושנה - מפגש בניר צבי

### הכנס השנתי באמסטרדם

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

הבית בהדר / שלום נוי

חורף. דצמבר 2010

השעה שש וחצי בבוקר. הטלפון מצלצל ומעיר אותנו. עופר רייסנר בטלפון:

"ביקשת שאודיע לך כשנהרוס את בית ההורים שלך. היום אנחנו עומדים לעשות זאת".

בשנת 1946 עזבו אריה שושנה ובנם הצעיר (אני) את שרונה ועברו לכפר הדר. גרנו בשכירות בצריף של הינדה גוטליב. היה זה צריף דו משפחתי בכניסה לפרדס של משפחת גוטליב, בכניסה אחת של הצריף גרה גברת הינדה גוטליב הזקנה ובכניסה השניה גרנו אנחנו, משפחת נויר. המשפחה הצטופפה בשני חדרים ומטבח קטן, ללא שירותים וללא מקלחת. בפרדס היה צריפון קטן ובו מקלחת של מים קרים ולידו בית שימוש שהיה בור ועליו מכסה. בקיץ התקלחנו במקלחת בפרדס ובחורף חיממנו מים על פרימוס (מכשיר להרתחה וחימום מים שפעל על נפט) ועשינו אמבטיה, בקערת פח גדולה שהוצבה ב"סלון" הבית. גם לשירותים לא הלכנו בלילה והשתמשנו ב"סיר" שנקרא בשם "סיר לילה".

אריה עבד במחסן התערובת של הכפר. תושבי כפר הדר שגידלו תרנגולות ופרות האכילו אותן בתערובת שהוכנה במחסן האספקה שהיה במרכז הכפר. אריה עבד קשה בנשיאת שקים כבדים על גבו וסבל מכאבי גב גוברים והולכים. שושנה עזרה מעט בפרנסת המשפחה כשעסקה במקצועה כתופרת לנשות הכפר.

כשהייתי בן ארבע נולדה אחותי גילה. היא נקראה כך על שם הסבתא שלא היכרנו מעולם, פרידה, שנספתה בשואה וזהו תרגום שמה לעברית.

הצריף הפך להיות צפוף. אריה ושושנה חסכו גרוש לגרוש וקנו מגרש, לא רחוק מהצריף. מאחר ולא היה להם כסף לשלם למהנדס, פנו לשכנים ובקשו להשתמש בתוכנית הבניה שלהם. השכנים הסכימו וכך אישרו למשפחת נויר לבנות בית ברחוב שלימים נקרא רחוב התכלת. שוב עברו שנים והמצב הכלכלי היה קשה בארץ והכסף לבניה לא הספיק אלא ליסודות בלבד. שנתיים ימים היו היסודות בשטח. בחצר הבית החדש ובין היסודות שמולאו באדמה, שתלו אריה ושושנה שתילי תרד והוסיפו כמה לירות כל חודש ממכירת תרד. בקצה המגרש בנו לול קטן וגם ממכירת ביצים ועופות הגדילו במעט את תקציב המשפחה.

כאבי הגב של אריה תכפו והלכו. היה חורף קשה ואנשים רבים חלו בשפעת. שלג ירד בכל הארץ, אנחנו הילדים, שמחנו כי הלימודים בכל בתי הספר בוטלו הרווחנו יום חופש. שושנה חלתה ב"קדחת עכברים" והייתה מרותקת למיטה זמן רב. מחלה זו היא מחלה מדבקת שמועברת באמצעות עכברים. בין לוחות העץ של הצריף שגרנו בו, חיו והתרוצצו המוני עכברים ובלילות היינו שומעים אותם מצייצים, רצים על הגג ושורטים את הקירות.

באותו חורף קראה שושנה מודעה בעיתון: מחפשים מורים ללמד בבתי ספר.

שושנה פנתה לאריה ואמרה לו: "מספיק להיות חלוץ. מספיק להרוס את הגב בנשיאת שקי תערובת כבדים. אתה למדת להיות מורה בגרמניה, אתה אוהב ללמד – תענה למודעה בעיתון".

אריה התלבט, היסס, אבל לבסוף השתכנע.

אריה התקבל לעבוד כמורה בבית ספר ע"ש אהרונוביץ בכפר-מל"ל. גם אני למדתי שם, בכתה ד'. משרד החינוך מאוד שמח לקבל את אריה כמורה, הוא למד הוראה בגרמניה וידע עברית מעולה. אני לא כל כך שמחתי שאבי מורה בבית הספר בו למדתי. כל דבר שעשיתי, מיד הגיע לאבי תוך כדי שתיית תה בחדר המורים.

כשאריה הפך להיות מורה והמצב הכלכלי השתפר. החלו לבנות קירות על היסודות ותוך שנה הגיע הזמן לכסות את הבניין בגג רעפים אדום. זמן קצר לאחר שעברנו לבית החדש נולד אחינו הקטן ירוחם שלמה (ירוחם על שם סבא פישל ירוחם, השם השני: שלמה על שם דוד שלמה, אח של אמא שנספה בשואה), הידוע בכינוי ירל'ה. בבית החדש היו שלושה חדרים: בחדר אחד גרו גילי וירוחם בחדר השני גרו ההורים ואילו אני ישנתי בסלון. בין חדר ההורים והסלון אמורה הייתה להיות דלת הזזה. מאחר ולא היה מספיק כסף גרנו בבית מסויד מבפנים, אך ללא טיח וצבע מבחוץ, ללא דלת הזזה וללא מכשירים חשמליים מלבד רדיו.

כשהייתי בן עשר התחלתי לעבוד: איסוף וחיתוך ירק להאכלת העופות בחצר, שמרטפות על ילדי השכנים וקטיף תרד ותותים בשדה שלנו ובשדה של הדודים שלי. בכסף הראשון שהרווחתי קניתי מצלמה ודבר ראשון צילמתי את המשפחה על רקע הבית.

אריה ושושנה, גילי וירלה (אני הצלם)

כשהגעתי לגיל בר-מצווה שאלו אותי ההורים איך אני רוצה לחגוג את האירוע ואני זוכר שעניתי כך:

"לבית הכנסת לא אלך כי אנחנו לא משפחה דתית. במקום חגיגה לכיתה, אני מבקש בכסף הזה לבנות דלת הזזה, בין חדר השינה שלכם לבין סלון הבית בו אני ישן". וכך היה. סוף סוף היה לי חדר משלי.

כאשר משתמשים בביטוי "בנו את הבית במו ידיהם" לא מבינים עד כמה זה היה נכון לגבי הבית ברחוב התכלת מספר שבע בהדר.

*****

לאחר שאריה נפטר בשיבה טובה, החלטנו למכור את הבית שהיה בן למעלה מחמישים שנה והיה זקוק לשיפוצים. עופר רייסנר קנה את הבית, במטרה להרסו ולבנות במקום הבית וילה רב מפלסית ובמקום הלול ושטח התרד בריכת שחיה ודק מודרני. היה לי קשה לראות את המקום ולכן ביקשתי מירל'ה שיצלם.

מגרש ריק ברחוב התכלת מספר שבע

==========

קישורים:

### שורשים בהדר - ותיקי הדר מספרים - אתר עיריית הוד השרון

### זיכרונות אריה - חלק ז' - ביוטיוב

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג