לתגובות


‏הצגת רשומות עם תוויות הוד השרון. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הוד השרון. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 26 באוגוסט 2022

לכתוב את עצמי - תותים / שלום נוי

בקיץ 2021 השתתפתי בסדנה "לכתוב את עצמי".
המשימה החמישית:
עבודה נוראית בעברי






בכל פעם שאני נוסע ליד שדות התות המעטים שנותרו בהוד השרון, אני נזכר בבדיחה הישנה על הסבא שמספר לנכדו: "כשהייתי צעיר עבדתי בקטיף תותים" והנכד שואל: "מה סבא, כשהיית צעיר היית ערביה ?"

כן, בכיתה י"א עבדתי בקטיף תותים, כן הייתי ערביה.

הכול התחיל בשיעור תלמוד, המורה מיילין לימד אותנו לבחינת הבגרות על מסכת סוכה. שיעור משעמם עד מוות שהיה מתחיל בפנייתו של מיילין: שלום, מה למדנו בשיעור האחרון? הייתי בן יחיד בכיתה של שלושים בנות, במכינה הפדגוגית שליד סמינר גבעת השלושה. כנראה ששמי היה השם היחיד שהוא זכר. לאחר שעדכנתי אותו לאיזה שורה הגענו בשיעור האחרון, הוא פנה לכתוב על הלוח ואני, שישבתי ליד החלון, לקחתי את התיק, קפצתי החוצה מהחלון ומיהרתי אל האוטובוס של תשע בבוקר לתחנה המרכזית בתל אביב.

בדרכי מהתחנה המרכזית לאחד מבתי הקולנוע, שהקרינו סרטים מהבוקר עד הלילה ללא הפסקה, עברתי ליד חנות למוצרי חשמל. בחלון הראווה הוצג טייפרקורדר בצבע צהוב עם לחצנים צבעוניים ומעוטר בפסים מוזהבים. היה זה טייפ סלילים קטן מאוד, יחסית לאותם מכשירים גדולים ומסורבלים הוצגו בחלון הראווה. חמדתי אותו. "בשבילך מאה וחמישים לירות" – ענה לי המוכר בחנות, כששאלתי על המחיר.

היו לי מאה לירות בחיסכון, איך להשיג עוד חמישים ?

"לך לעבוד אצל דודה פאולה בקטיף תותים בשבת", הציעה אמי, "עשר לירות בכל שבת, כדאי". דודה פאולה אחותו של אבי ובעלה רודולף-רודי היו יקים אמתיים. הם הבינו בקושי עברית והקפידו לדבר גרמנית אפילו עם ילדיהם שנולדו בארץ. לעומתם, אבי, שלמד עברית בסמינר למורים בגרמניה, הקפיד לקרוא, לכתוב ולדבר עברית רהוטה, למרות המבטא הגרמני הכבד.

בשבת, בשעה ארבע לפנות בוקר צעדתי שלושה קילומטרים (ספרתי צעדים, משעמום), בחושך, מביתי בכפר הדר למושב גני עם. הדודים ושני בניהם, כבר העמיסו קרטונים על העגלה הרתומה לחמור שלהם. הצטרפתי אליהם וצעדנו לשטחי התות.

שטחי התות היו במורד גבעה והיו ארוכים כאורך הגלות. היינו צריכים לכרוע, להזיז ביד אחת את העלים המסתירים וביד השנייה לקטוף את התות שזה עתה האדים. את התות שנקטף להניח בעדינות בדלי הקטן שהיה צמוד אלינו ולעבור לצמח הבא. ההתקדמות הייתה איטית מאוד והיה עלינו להקפיד לא לדלג על תות אדום ובשל, כי עד שבת הבאה הוא ירקיב. לאחר כעשר דקות של כריעה, כאבי הרגליים מכריעים אותי ואני יורד לעבוד בזחילה על הברכיים. השמיים אפורים וגשם דק מתחיל. כל השטח הופך לבוצי. עכשיו צריך בנוסף, גם לנקות את הבוץ מהתות בכדי לראות אם האדים במידה הנכונה. הגשם מתחזק וזרמי מים ובוץ שוטפים את ערוגות התות. מתחיל להיות קר. שילוב של קר ורטוב הוא לא שילוב נעים. אבל גרוע מכך הייתה המונוטוניות של העבודה. אני מנסה להעביר את השעמום בהקשבה לבני הדודים, שזוחלים בערוגות לידי ומדברים בגרמנית עם הוריהם. לא מבין מה הם אומרים אבל קולט את המילה פרישטיג. אני ממקד את מחשבותיי בפרישטיג (ארוחת בוקר).

ארוחת הבוקר אצל היקים מוגשת בשעה עשר בדיוק. את הארוחה מכינה אוֹמה (סבתא), בנוסח שהביאה מגרמניה: ביצים רכות בגביעים מוכספים מכוסות בכיסוי סרוג מצמר, לשמירה על חום הביצה, יש גם כיסוי צמר סרוג העוטף את קנקן הקפה. לחם פומפרניקל שחור חתוך לפרוסות דקות דקות, גוש חמאה הולנדית ונקניקים. הוי הנקניקים. שפע של נקניקים מסוגים שונים ומגוונים והטעימים להפליא, שנקנו בחנות היוקרתית של הֶר (אדון) מוֹזֶר במרכז רמתיים, ששומרי הכשרות במושבה קראו לו הטרֶפְנִיָאק (מוכר הטרף). ארוחת הבוקר מוגשת בכלי חרסינה עדינים מעוטרים בפרחים וסכו"ם מוכסף ועדין לא פחות. בארוחת הבוקר מדברים על נושאים שונים (אני מניח) בגרמנית. הארוחה נמשכת שעה בבית החמים והנעים.

אבל יש עוד הרבה זמן עד ארוחת הבוקר. עדיין לא רואים את קצה ערוגות התות. השמים השחירו והגשם הפך למבול. אנחנו כבר זוחלים בשלוליות. אני מעביר את המחשבות שלי אל הטייפרקורדר הקטן והצבעוני בחלון הראווה. אני מקווה שהוא עדיין לא נמכר, אני מקווה שלמרות שהוא מתוצרת איטליה ולא גרמניה הוא יפעל היטב. אני מדמיין איך אני מקליט שירים חדשים שמושמעים ברדיו, מדפיס ומלמד את החניכים שלי בתנועת"הנוער העובד" את מילות השירים. אני רואה בעיני רוחי איך כולנו רוקדים ריקודי-עם בערבי קן בימי שישי לצלילי הטייפ החדש. זה לא עוזר. קר ורטוב.

אני נשבר ומחליט שזו הפעם הראשונה והאחרונה שאני עובד כאן.

לאחר ארוחת הבוקר החמימה ולאחר עוד כמה שעות עבודה פחות קשות, בהן שטפנו את התותים שקטפנו וארזנו אותם למשלוח, שייצא לשוק עם צאת השבת, שבתי לביתי.

ביום רביעי שוב הלכתי לסרט במקום שיעור תלמוד. שוב ראיתי את הטייפ "שלי" בחלון הראווה. בשבת שוב ספרתי צעדים בדרך לתותים, עבודה משעממת אבל השבת הזו ללא גשם. חמש שבתות נשבעתי לפרוש וחמש שבתות שבתי וקטפתי תותים. בסוף יום קטיף התותים החמישי, הודעתי לדודה שאני מפסיק לעבוד ומבקש את חמישים הלירות המגיעות לי. הדודה אומרת ובן דודי, מתרגם: "בדיוק קנו לי אופניים חדשים אז החלטנו לתת לך את הישנים. הם שווים יותר מחמישים לירות".

חזרתי הביתה על אופניים בלי לספור צעדים, למרות שהייתי מעדיף לספור.

סוף סוף הבנתי את הביטוי "יקה פוץ" או במקרה הזה יקית.

והטייפ ? – בסוף בסוף קניתי אותו, אבל זה סיפור בפני עצמו.

==========

קישורים:

יום שבת, 25 במאי 2019

הבית בהדר / שלום נוי

חורף. דצמבר 2010

השעה שש וחצי בבוקר. הטלפון מצלצל ומעיר אותנו. עופר רייסנר בטלפון:
"ביקשת שאודיע לך כשנהרוס את בית ההורים שלך. היום אנחנו עומדים לעשות זאת".

בשנת 1946 עזבו אריה שושנה ובנם הצעיר (אני) את שרונה ועברו לכפר הדר. גרנו בשכירות בצריף של הינדה גוטליב. היה זה צריף דו משפחתי בכניסה לפרדס של משפחת גוטליב, בכניסה אחת של הצריף גרה גברת הינדה גוטליב הזקנה ובכניסה השניה גרנו אנחנו, משפחת נויר. המשפחה הצטופפה בשני חדרים ומטבח קטן, ללא שירותים וללא מקלחת. בפרדס היה צריפון קטן ובו מקלחת של מים קרים ולידו בית שימוש שהיה בור ועליו מכסה. בקיץ התקלחנו במקלחת בפרדס ובחורף חיממנו מים על פרימוס (מכשיר להרתחה וחימום מים שפעל על נפט) ועשינו אמבטיה, בקערת פח גדולה שהוצבה ב"סלון" הבית. גם לשירותים לא הלכנו בלילה והשתמשנו ב"סיר" שנקרא בשם "סיר לילה".

אריה עבד במחסן התערובת של הכפר. תושבי כפר הדר שגידלו תרנגולות ופרות האכילו אותן בתערובת שהוכנה במחסן האספקה שהיה במרכז הכפר. אריה עבד קשה בנשיאת שקים כבדים על גבו וסבל מכאבי גב גוברים והולכים. שושנה עזרה מעט בפרנסת המשפחה כשעסקה במקצועה כתופרת לנשות הכפר.

כשהייתי בן ארבע נולדה אחותי גילה. היא נקראה כך על שם הסבתא שלא היכרנו מעולם, פרידה, שנספתה בשואה וזהו תרגום שמה לעברית.

הצריף הפך להיות צפוף. אריה ושושנה חסכו גרוש לגרוש וקנו מגרש, לא רחוק מהצריף. מאחר ולא היה להם כסף לשלם למהנדס, פנו לשכנים ובקשו להשתמש בתוכנית הבניה שלהם. השכנים הסכימו וכך אישרו למשפחת נויר לבנות בית ברחוב שלימים נקרא רחוב התכלת. שוב עברו שנים והמצב הכלכלי היה קשה בארץ והכסף לבניה לא הספיק אלא ליסודות בלבד. שנתיים ימים היו היסודות בשטח. בחצר הבית החדש ובין היסודות שמולאו באדמה, שתלו אריה ושושנה שתילי תרד והוסיפו כמה לירות כל חודש ממכירת תרד. בקצה המגרש בנו לול קטן וגם ממכירת ביצים ועופות הגדילו במעט את תקציב המשפחה.

כאבי הגב של אריה תכפו והלכו. היה חורף קשה ואנשים רבים חלו בשפעת. שלג ירד בכל הארץ, אנחנו הילדים, שמחנו כי הלימודים בכל בתי הספר בוטלו הרווחנו יום חופש. שושנה חלתה ב"קדחת עכברים" והייתה מרותקת למיטה זמן רב. מחלה זו היא מחלה מדבקת שמועברת באמצעות עכברים. בין לוחות העץ של הצריף שגרנו בו, חיו והתרוצצו המוני עכברים ובלילות היינו שומעים אותם מצייצים, רצים על הגג ושורטים את הקירות.

באותו חורף קראה שושנה מודעה בעיתון: מחפשים מורים ללמד בבתי ספר.

שושנה פנתה לאריה ואמרה לו: "מספיק להיות חלוץ. מספיק להרוס את הגב בנשיאת שקי תערובת כבדים. אתה למדת להיות מורה בגרמניה, אתה אוהב ללמד – תענה למודעה בעיתון".

אריה התלבט, היסס, אבל לבסוף השתכנע.

אריה התקבל לעבוד כמורה בבית ספר ע"ש אהרונוביץ בכפר-מל"ל. גם אני למדתי שם, בכתה ד'. משרד החינוך מאוד שמח לקבל את אריה כמורה, הוא למד הוראה בגרמניה וידע עברית מעולה. אני לא כל כך שמחתי שאבי מורה בבית הספר בו למדתי. כל דבר שעשיתי, מיד הגיע לאבי תוך כדי שתיית תה בחדר המורים.

כשאריה הפך להיות מורה והמצב הכלכלי השתפר. החלו לבנות קירות על היסודות ותוך שנה הגיע הזמן לכסות את הבניין בגג רעפים אדום. זמן קצר לאחר שעברנו לבית החדש נולד אחינו הקטן ירוחם שלמה (ירוחם על שם סבא פישל ירוחם, השם השני: שלמה על שם דוד שלמה, אח של אמא שנספה בשואה), הידוע בכינוי ירל'ה. בבית החדש היו שלושה חדרים: בחדר אחד גרו גילי וירוחם בחדר השני גרו ההורים ואילו אני ישנתי בסלון. בין חדר ההורים והסלון אמורה הייתה להיות דלת הזזה. מאחר ולא היה מספיק כסף גרנו בבית מסויד מבפנים, אך ללא טיח וצבע מבחוץ, ללא דלת הזזה וללא מכשירים חשמליים מלבד רדיו.

כשהייתי בן עשר התחלתי לעבוד: איסוף וחיתוך ירק להאכלת העופות בחצר, שמרטפות על ילדי השכנים וקטיף תרד ותותים בשדה שלנו ובשדה של הדודים שלי. בכסף הראשון שהרווחתי קניתי מצלמה ודבר ראשון צילמתי את המשפחה על רקע הבית.


אריה ושושנה, גילי וירלה (אני הצלם)

כשהגעתי לגיל בר-מצווה שאלו אותי ההורים איך אני רוצה לחגוג את האירוע ואני זוכר שעניתי כך:
"לבית הכנסת לא אלך כי אנחנו לא משפחה דתית. במקום חגיגה לכיתה, אני מבקש בכסף הזה לבנות דלת הזזה, בין חדר השינה שלכם לבין סלון הבית בו אני ישן". וכך היה. סוף סוף היה לי חדר משלי.

כאשר משתמשים בביטוי "בנו את הבית במו ידיהם" לא מבינים עד כמה זה היה נכון לגבי הבית ברחוב התכלת מספר שבע בהדר.

*****

לאחר שאריה נפטר בשיבה טובה, החלטנו למכור את הבית שהיה בן למעלה מחמישים שנה והיה זקוק לשיפוצים. עופר רייסנר קנה את הבית, במטרה להרסו ולבנות במקום הבית וילה רב מפלסית ובמקום הלול ושטח התרד בריכת שחיה ודק מודרני. היה לי קשה לראות את המקום ולכן ביקשתי מירל'ה שיצלם.

מגרש ריק ברחוב התכלת מספר שבע
==========

קישורים: