"למה לא התקשרת? – הייתי פותר לך את הבעיה ולא הייתם צריכים לסבול כל הלילה".
את ארוחת הבוקר בחדר האוכל של מלון "בלוור", בפלמה דה מיורקה, אני אוכל לבדי, בשקט ובנחת ליד החלון הפונה לים. זוהי הטבה שנותנת הנהלת המלון למדריכי הטיולים. בזווית העין אני קולט את הזוג הצעיר, שהגיע לירח הדבש במלון הרומנטי צועדים לעבר השולחן שלי, בעצבנות בכעס ובמטרה להרוס לי את שלוות ארוחת הבוקר.
"אנחנו הולכים להגיש תלונה שעוד לא הייתה כמוה נגד המלון, נגד חברת הנסיעות ונגדך! - התפרקה לנו המיטה ולא עצמנו עין כל הלילה".
לא שאלתי איך מתפרקת מיטה במלון, לא שאלתי מה עשיתם ואיפה ישנתם כל הלילה, ושאר פרטים חשובים, בכל זאת – זוג צעיר בירח דבש. שלפתי את משפט הקסם "למה לא התקשרת?". "זה קרה באחת בלילה, לא רצינו להעיר אותך" ענו. "חבל, זה תפקידי, לפתור בעיות" אני אומר ובלבי חושב "תודה לאל שלא הערתם אותי".
הזמנתי אותם להצטרף אלי לארוחת הבוקר בשולחן המדריכים מול הים ומנעתי שלוש תלונות: נגד המלון, נגד חברת הנסיעות ונגדי.
עשר שנים חלפו.
אני מרצה בקורס להכשרת מדריכי טיולים בחו"ל, במסגרת בבית הספר לתיירות. נושא ההרצאה "התמודדות עם תקלות בטיולים בחו"ל". בהרצאה אני מציג מקרים מציאותיים שקורים במהלך טיול בחו"ל ואת הדרכים לפתרונם. אני מסכם את ההרצאה ואומר: "תזכרו את משפט הקסם "למה לא התקשרת?" – זה בדרך כלל מצליח לנטרל תלונות, בתנאי שאומרים את המשפט כאילו מתכוונים לכך באמת.
עוד עשר שנים חלפו.
הטיול הארוך שהתחיל ברוסיה וליתר דיוק במוסקבה ובסנט פטרבורג, נמשך דרך פינלנד, שבדיה ונורווגיה עומד להסתיים עוד שלושה ימים בדנמרק, משם נטוס סוף סוף הביתה. היה זה טיול מודולרי מסובך וקשה, ממנו פרשו ואליו הצטרפו נוסעים, בתחנות לאורך המסלול. מתחילת הטיול הייתי עסוק בטיפול בשפע של תקלות טכניות וארגוניות:
* המתנה של כל הקבוצה לנוסעים שעוכבו ללא שום סיבה בנמל התעופה של מוסקבה.
* הסתבכו לוחות הזמנים ובוטלו סיורים מוזמנים בשל רכבת הלילה ממוסקבה לסנט פטרבורג, אשר התקלקלה ועצרה על המסילה בדרך למשך שעות.
* אוטובוס בשטוקהולם, אשר היה צריך לחכות לנו בנמל אחד כשאנחנו נמצאים ומחפשים אותו במשך שעות בנמל אחר.
* מכולה מלאה במזוודות שלנו שנמעכה בבטן האוניה בה שטנו ונגרם נזק לחלק מהן.
* הבלבול בהזמנה וחלוקת החדרים גם בשייט וגם בבית המלון "פיורד" בסמוך לעיר ברגן שבנורווגיה, הייתה הבעיה הפחות מסובכת לפתרון, בטיול רצוף התקלות.
זהבה ולאה חלקו חדר זוגי עם מיטות נפרדות. הן היו בשנות השישים לחייהן וצוותו לטיול זה, לחדר זוגי על ידי חברת הנסיעות, אך הן לא הכירו זו את זו לפני הטיול.
בשעה אחת בלילה מצלצל הטלפון בחדרי במלון פיורד. לאה מעירה אותי: "זהבה לא מרגישה טוב, אין לה אוויר".
"תפתחי חלון" אני מציע לה וחוזר לישון.
הטלפון מצלצל שנית: "פתחתי חלון, זה לא עוזר", כך לאה.
אין ברירה, אני קם, מתלבש ומגיע לחדרן. החלון פתוח וזהבה מאוד מתקשה לנשום. אני מזמין רופא דרך המלון ושולח את לאה לישון במיטה הפנויה בחדר שלי. אני ממתין לרופא ליד לדלפק הקבלה, הוא מגיע תוך עשר דקות ואנחנו ממהרים לחדר של זהבה, מיד עם כניסתנו לחדר, הרופא מסלק אותי בבהלה, מתחיל בפעולות החייאה ומזעיק אמבולנס מוטס. צוות החייאה מגיע במסוק למנחת שליד המלון וצוותים של אנשי משטרה מגיעים בשתי ניידות. זהבה נפטרה.
בעקבות הטיול הזה, עזבתי את תחום התיירות: לא נסעתי יותר כמדריך עם קבוצות לחו"ל, לא הרצאתי יותר על תקלות בטיולים ולא הוצאתי יותר מפי את המשפט "למה לא התקשרת אלי".
==========
