חו"ל וכו' / שלום נוי

יוני 1981

אסף, הבן הבכור שלנו, מסיים כיתה ח'. במסיבת הסיום אומר לי דוד אגמון, מנהל בית הספר, שהוא ממהר לעזוב את המסיבה - יש לו טיסה עם קבוצה כמדריך בחו"ל.

"אני לא מבין", כך הוא אומר לי, "למה אתה לא מתחיל להדריך, קח את הטלפון של שמולי'ק מ"הסתור" ותגיד שאני שלחתי  אותך".

שמולי'ק פריהר למד איתי באוניברסיטה. לא הייתי צריך את קשריו של דוד אגמון כדי להגיע אליו. נפגשנו במשרדי חברת "הסתור" והוא הזמין אותי מיד, למפגש הדרכה ממוקד לקראת ליווי קבוצות לרומניה. כל הישראלים טסים לרומניה ויש צורך דחוף במדריכים, הגעתי למפגש בגימנסיה הרצליה ולמדתי: איך משחדים במכס, במסעדות, בבתי המלון, בכניסות לאתרים וכו'. קחו אתכם הרבה מסטיקים, סיגריות, גרבי ניילון ודולרים, כך תדאגו להצלחת הטיול.

"זה לא בשבילי", אמרתי לשמולי'ק והחלטתי לוותר על קריירת המדריך בחו"ל.

שבועיים לאחר המפגש, הטלפון מצלצל ושמולי'ק שואל אם אני יכול לטוס למחרת היום ולהחליף מדריכה שחייבת לחזור ארצה מאתונה. למחרת הייתי באתונה, בירת יוון. אפרת סופר העבירה לי "קורס הדרכה" של מספר שעות איך מנהלים טיול. אפרת חזרה לארץ אחרי יום "חפיפה" ואני למדתי בדרך הקשה ולבד, במשך ששה מחזורים, בני שבוע כל אחד, איך להיות מדריך טיולים. כל שבוע הגיע מחזור חדש של נהגי אגד תיור והתהליך הקשה של לקבל קבוצה של "מומחים" לתיירות, לטייל בעיר העלובה והלא תיירותית, ולהצליח להחזירם למטוס עליזים ומרוצים – זה היה בית הספר לתיירות שלי.

לא פלא שכאשר חזרתי, הציע לי שמולי'ק להדריך בקורס מלווי קבוצות, בשיתוף עם בית הספר המרכזי לתיירות בירושלים. הקורס הראשון היה בערד. אני לימדתי את כל הנושאים הקשורים לארגון ומנהלה של הטיול. בעיקר התמקדתי בדרך בה מתגברים ומטפלים בתקלות במהלך הטיול. המצאתי תקלות דמיוניות וביחד הצענו דרכים להתגבר עליהן.

ארבע פעמים טיילתי בסקנדינביה.

בפעם הראשונה היה זה טיול פרטי ביחד עם דודו וחיה דהאן. היה זה טיול מאורגן בחלקו (הפיורדים בנורווגיה), פרטי בחלקו (בנהיגה במכונית פרטית בשבדיה) ומשפחתי בחלקו (דנמרק). התארחנו אצל דוד זמי, האח הצעיר של אבי.

במלחמת העולם השניה, עם גירוש היהודים מגרמניה לפולין, הועלה זמי על ידי הוריו על "רכבת ילדים", רכבת אשר הבריחה ילדים מגרמניה לדנמרק. בדנמרק הסתירו אותם מפני הנאצים אצל משפחות בכפרים. למשפחה שהסתירה את זמי היתה בת יחידה, זמי התאהב ברות, הבת, ולימים התחתנו.

התארחנו אצל זמי ורות בדירתם בקופנהגן. הם גרו בקומה השלישית, מול בית העלמין העירוני הקטן והמטופח. זמי ורות ארחו אותנו כמנהג המסורת הדנית: ארוחות כבדות ובעיקר שתיה חריפה. לעולם לא נשכח את ארוחת הערב המקומית שבישלה למעננו בתם היחידה, רגיצה, בדירתה הקטנטונת בעליית הגג. אי אפשר לשכוח את ה"סאקי" (משקה חריף על בסיס אורז) אשר זמי הכין בעצמו ובעיקר ואת הבקבוק הריק של הוויסקי שהבאנו להם כמתנה מחנות הדיוטי-פרי ושהוא ורות חיסלו תוך יומיים. 

נחתנו בקופנהגן מוקדם בבוקר, לאחר לילה ללא שינה. זמי ורות אספו אותנו בנמל התעופה ולקחו אותנו לקנות מצרכים לארוחת הבוקר. בארוחה שכנע אותנו זמי לטעום מהסאקי שהכין. לא רצינו להעליב ושתינו. לאחר כוסית אחת קטנה של סאקי גם פסל בתולת הים בנמל קופנהגן נראה שונה.

יעל, זמי, רות ובתולת הים הקטנה

בפעם השניה הוזעקתי על ידי שמולי'ק להדריך קבוצה, בזמן מלחמת לבנון השניה. המדריך שתוכנן לצאת עם הקבוצה לסקנדינביה היה במילואים והוא שכנע אותי לצאת במקומו. היה זה טיול עם תקלות רבות: אוטובוס שהתקלקל בשבדיה בדרך לשטוקהולם. נהג האוטובוס שזוהי לו הפעם הראשונה לנהוג באוטובוס מטיילים, עד אז נהג רק משאיות כבדות. זוהי גם הסיבה שהוא טעה טעויות רבות בדרך. מדריכה מקומית שלא הגיעה והיה צורך להטיס מחליפה מקופנהגן לשטוקהולם. ועוד תקלות רבות קטנות כגדולות.

האווירה בסקנדינביה הייתה אנטי ישראלית בשל המלחמה, אבל הטיול היה מוצלח ביותר. בין הנוסעים היו שני נערים שעזרו לי מאוד בעבודות הטכניות ובנשיאת המזוודות. שני נערים שזה היה טיול בר המצווה שלהם, בנים לשני זוגות שאחד מהם היו חניתה ואיציק לנדוי מרעננה. איציק לא התעניין בטיול, לא שם הארץ ולא שם העיר, מה שעניין אותו היה אוכל, שינה וקזינו. עברו שלושים שנה ונפגשנו בטיפולי כימותרפיה במחלקה האונקולוגית בתל השומר. איציק המשיך לא להתעניין, הפעם לא התעניין בפרטי המחלה והטיפולים. לימים, חניתה פחדה לספר לנו על מותו של איציק וכאשר נודע לנו באנו לבקר אותה זמן רב לאחר השבעה, סיפרה כי כך נהג עד יומו האחרון.

בפעם השלישית נסעתי עם קבוצה של גיל הזהב. לקבוצה הצמידו אחות, למקרה הצורך. היה זה טיול קל ונעים, לאחות לא הייתה עבודה כלל, אבל אני הייתי צריך להרגיע את האחות חסרת המנוחה. היא הייתה עסוקה בקניות ומאחר ואף למדה הדרכת טיולים הייתה עסוקה בלחנך את הנוסעים.

הטיול הרביעי היה טיול מיוחד בכדי ללמד באמצעותו בקורס מלווי קבוצות: טיול כל התקלות האפשריות. היה זה טיול מקיף ומודולרי שכלל: טיסה למוסקבה, רכבת לילה מפחידה ממוסקבה לסנט פטרבורג, אוטובוס רוסי מקרטע מסנט פטרבורג להלסינקי שבפינלנד, טיול מקומי בהלסינקי, שינוי השייט לאניית פאר הגדולה בעולם לשטוקהולם, אוטובוס שטעה והגיע לנמל אחר בשטוקהולם, שייט מסובך בפיורדים של נורווגיה, טיול בדנמרק וטיסה ישירה חזרה לארץ.

כל התקלות הדמיוניות שהמצאתי באותו קורס מדריכים בערד התממשו בטיול הזה. מתקלות קטנות של עיכוב נוסעים בשדה התעופה של מוסקבה, אוטובוס מקולקל בדרך, מזגנים שאינם פועלים, מסעדות ללא לחם ושאר מוצרי יסוד ועד התנפלות וחטיפת ארנק בתחנת הרכבת, רכבת תקועה בדרך, משאית מתהפכת על מכולת המזוודות שלנו בזמן השייט ושיא השיאים: מותה של אחת הנוסעות.

לא פלא שגם הטיסה חזרה לארץ לא הייתה טיסה ישירה מקופנהגן, כמתוכנן, אלא טיסת המשך ארוכה ומפרכת דרך הלסינקי.

החלטתי לוותר, הפעם באופן סופי, על קריירת מדריך בחו"ל.

==========

קישורים:

### הטיול הראשון לסקנדינביה - 1979

### הדרכת קבוצות בחו"ל

### לרשימת כל הסיפורים

מכתב עצוב / שלום נוי

חורף, 1938

הגרמנים החליטו לנקות את גרמניה מיהודים. הם גרשו את כולם. גם פישל ופרידה שטיינברוך גורשו מדלמנהורסט לפולין. שלושת ילדיהם הגדולים היו בארץ ואילו הבן הצעיר זמי, שהיה בהכשרה גרמניה הצליח לברוח לשוודיה ומשם לדנמרק. פישל ופרידה ניסו לעלות לארץ וכתבו בקשות ומכתבים רבים לשלטונות בארץ במטרה לקבל אישור עליה (סרטיפיקט). הנה אחד מהם:

לעשנא יום 26/1/39

 אל משרד ההגירה לארץ ישראל בתל-אביב.

א.נ,

בזה אני פונה אליכם בבקשה לעזור לי בענין עלייתי.

אני נמצא פה כמה חדשים בתור פליט שגורש מגרמניה. עד עכשיו קיבלתי תמיכה מוועדת הפליטים אצל הקהילה העברית בלשנה. ומפני זה שאין להם כבר כספים בקופתם, אינם יכולים לעזור לי הלאה. מצבי רע מאוד, כי אין לי אפשרות להתפרנס פה. בלי קרובים ובלי ידיעת השפה הפולנית אינני יכול לשבת פה. אין לי כח לסבול את העינויים הקשים. חיי שלי הם כמו גסיסה לאיטה וכאובה, רק הסיכויים לעלות ולהיות עם בני יחד הם ניחומים בגורלי הטרגי. בני בארץ דורשים אותי ומתחייבים לפרנס אותי עם אשתי וגם עסוקים בדבר זה ופנו כבר פעמים אחדות אליכם בעניין הנ"ל, על מספר 1792-3/938.

לכן אני מבקש מכם שתשתדלו להקל את קבלת רישיון ההגירה ולאפשר לי לעלות ארצה בזמן הכי קרוב. תואילו נא לשים לב לבקשתי ולעניין, בכדי להגשים את שאיפתי בימים הקרובים. בתקוה שתמלאו את רצוני הכביר ותתנו לי תשובה פוזיטיבית.

מביע את תודתי הלבבית וחותם ברגשי כבוד ובברכת ציון,

פ. שטיינברוך

וכך מספר חיים שטיינברוך:

אחי אריה ואני, עבדנו כפועלים בפרדס של אדון גזונטהייט בהדר. כשהגיעו המכתבים מן ההורים, פנינו לשלטונות וביקשנו לאחד את המשפחה ולאפשר להורינו לעלות ארצה. "הביאו הוכחה שאתם יכולים לפרנס את הוריכם" הייתה התשובה שקיבלנו, "עליכם להשתכר לפחות עשר לירות לחודש". מאחר והרווחנו רק שבע לירות ביקשנו מאדון גזונטהייט שייתן לנו הצהרה על שכר של עשר לירות. הוא סירב למרות כל תחנונינו: "אני אדם דתי ולא יכול לשקר", ענה לנו.

אדון גזונטהייט לא שיקר. פרידה ופישל לא הצליחו לעלות לארץ ולהתאחד עם שלושת ילדיהם, הם נספו במחנה ההשמדה בלזץ. אריה וחיים לא יכלו לעולם לסלוח לאדון גזונטהייט שלא הסכים לשקר כי הוא "דתי".

==========

קישורים:

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג