כל כלב בא יומו / שלום נוי

ההמראה של טיסת אל על מספר 381 מנתב"ג למילאנו שבאיטליה, התעכבה בגלל תקלה במערכת הניקוז של המטוס. הגענו למילאנו רק בשעה שבע בערב ועמדנו בתור למונית לעיר כשעה. לא היו מוניות מחוץ לשדה התעופה ונאלצנו לחכות ביחד עם עוד כשבעים איש. היינו רגועים. כרגיל, אנחנו דואגים להזמין מלון ללילה הראשון מראש, במקרה שלנו לשני לילות. את כל שירותי הקרקע לטיול, ממילאנו באיטליה למנטון בצרפת ובחזרה, הזמנו דרך חברת דיזנהאוז, חברה ידועה בשירותים הטובים והמהימנים שהיא נותנת.

סוף סוף הגיעה מונית. יעל ואני היינו רעבים ומותשים. חלמנו על מקלחת חמה וארוחת ערב טובה למרות השעה המאוחרת. הגענו למלון קוראלו בשעה תשע בערב ומסרנו לאדם שעמד בדלפק הקבלה, את שובר ההזמנה של חברת דיזנהאוז. את מלון קוראלו בחרנו חודש מראש, בשל מחירו הסביר ומיקומו במרכז העיר. האיש בדלפק הקבלה, מסתבר שהיה זה שומר הלילה, דיבר רק איטלקית. הוא בדק את השובר שמסרנו מכל צדדיו והזעיק בחורה נחמדה שידעה אנגלית והיא תרגמה לנו:

"אין לנו שום הזמנה על שמכם במלון. המלון מלא עד אפס מקום בשל תערוכה גדולה שמתקיימת בעיר."

אנחנו: "זה לא יכול להיות. דיזנהאוז חברה רצינית. תבדקו את הפרטים בשובר!"

שומר הלילה מתקשר לאן שמתקשר ומבקש שנמתין. אנחנו ממתינים. מגיע פקיד בכיר שמבין עניין ומדבר גם אנגלית ובפיו הבשורה: "אין לנו שום הזמנה על שמכם במלון. המלון מלא עד אפס מקום בשל תערוכה גדולה שמתקיימת בעיר."

היינו מיואשים. "מה עושים ?" אנחנו שואלים את הפקיד.

"אנסה לעזור" הוא משיב ומתחיל לצלצל לבתי מלון בסביבה. לאחר מספר לא קטן של שיחות, בהן גילינו שכל בתי המלון מלאים בשל אותה תערוכה, הוא צוהל: "מצאתי !" יש בית מלון מרוחק הרבה יותר ממרכז העיר ובמחיר כפול, אבל יש בו חדר פנוי לשני לילות".

הפקיד הבכיר היה נחמד ואפילו הזמין לנו מונית. הוא מסר את כתובתו של מלון אקורסיו ובשעת לילה מאוחרת הגשמנו את החלום למקלחת חמה וארוחת ערב.

לא המקלחת ולא ארוחת פירות ים המצויינת שאכלנו במסעדת דגים ליד המלון, לא יכלו להרגיע את תחושת הכעס והתסכול שחשנו כלפי חברת דיזנהאוז.

המשך הטיול היה ללא שום תקלות: המכונית שהזמנו חיכתה לנו בזמן, המלון שהזמנו ישירות במנטון שבדרום צרפת, היה מצוין והכל התנהל על פי התוכנית.

כאשר חזרנו לישראל, כבר היינו רגועים והאירוע המצער בערב הראשון כמעט נשכח. כתבתי מכתב לחברת דיזנהאוז ותיארתי את האירוע על כל פרטיו. לא ביקשתי פיצוי על הצער, הכעס ועוגמת הנפש שהיו לנו במילאנו, ביקשתי רק לקבל את ההחזר על התשלום ששילמנו לבית המלון שלא מומש, את ההפרש במחיר הלינה בין מלון קוראלו למלון אקורסיו ואת התשלומים ששילמנו למוניות. צירפנו קבלות ומסמכים והיה ברור לנו, שתוך זמן קצר נקבל מכתב התנצלות ואת ההחזר הכספי.

חלפו שבועיים. התקשרנו לחברת דיזנהויז וביררנו האם הם קיבלו את המכתב שלנו ואת כל המסמכים. הפקידה בצדו השני של קו הטלפון אישרה שהחומר הגיע והועבר למנכ"ל. עוד שבועיים חלפו ובשיחת טלפון נוספת הסבירה הפקידה שהמנכ"ל עסוק. כעבור חודש נוסף, ביקשנו לדבר עם המנכ"ל, אך לא הצלחנו. המנכ"ל עסוק.

מ. היא חברה טובה שלנו. ישבנו בביתה והיא בגאווה רבה ובהקשר כלשהו סיפרה: "אתם יודעים שהבן השלישי שלי, קובי, הוא מנכ"ל בחברת דיזנהאוז". מ. היתה נשואה מספר פעמים, התגרשה והתאלמנה מספר פעמים. עד היום איני יכול לעקוב אחרי המספר והשמות של כל ילדיה מבני הזוג הרבים שהיו לה. "את בקשר טוב איתו ?" אני שואל, "בוודאי" היא עונה.

אני מתחיל לספר לה על המכתב שכתבתי למנכ"ל ולא זכיתי לקבל תגובה כלשהי.

מ. לובשת ארשת פנים של "אני מצטערת", מפסיקה אותי ואומרת: "תשמע, קבעתי לי חוק: אני לעולם לא מדברת עם ילדי על ענייני עבודתם !".

כעבור שלושה חודשים קיבלתי צ'ק מחברת הנסיעות דיזנהאוז. על הספח היה כתוב: החזר הוצאות. לא פיצוי, לא הסבר ולא התנצלות. החזר הוצאות ותו לא.

פסטיבל ההדרים, מנטון, 25-2-2007

ארבע שנים חלפו מאז הטיול שלנו לפסטיבל ההדרים במנטון. הטלפון מצלצל, מ. חברתנו על הקו: "טל, הבת שלכם עובדת בבית חולים השרון, נכון?, יש לי בקשה: הכלה שלי, אשתו של קובי בני, אושפזה הלילה בבית חולים השרון, אפשר לבקש . . .".

לבשתי ארשת פנים של "אני מצטער" (למרות שקשה לראות זאת בטלפון), הפסקתי את שטף דיבורה ואמרתי: "תשמעי, קבעתי לי חוק: אני לעולם לא מדבר עם ילדי על ענייני עבודתם !".

על זה נאמר בערבית: כֻלּ כַלְב בִיגִ'י יוֹמו ובעברית: כל כלב בא יומו.

 ==========

קישורים:

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

### מנטון - חגיגת ההדרים, 25-2-2007

ז'נבה / שלום נוי

אביב 1978

מלחמת ששת הימים הסתיימה. אני הוכרתי כנכה צה"ל לצמיתות. באופן אוטומטי, כל נכי צה"ל הופכים להיות חברים בארגון הנכים. עברו למעלה מעשר שנים ואני מקבל מכתב מארגון הנכים: 'אתה מוזמן לפגישה אישית, לקראת נסיעה עם משלחת של נכי צה"ל לז'נבה'. הופתעתי והתרגשתי – מעולם לא יצאתי מגבולות הארץ ואני בן שלושים וחמש.

הפגישה התקיימה בבית הלוחם ברמת אביב והשתתפו בה שתי נשים נחמדות דוברות אנגלית, אשר ראיינו אותי ושאלו שאלות קצת יוצאות דופן. בין השאר שאלו אותי על התחביבים שלי ועניתי שאין לי. שאלו שוב: מה אתה אוהב לעשות בזמנך הפנוי? לאחר היסוס קל עניתי: לאכול! לא היו לי תחביבים בכלל באותם ימים, הייתי עסוק מבוקר עד הלילה בעבודה כמנהל המרכז הפדגוגי, בהוראה בהשתלמויות למורים בבית ברל ובהשלמת השנה האחרונה ללימודים באוניברסיטת תל אביב. למי היה זמן פנוי לתחביבים? 

ללא שום הכנה מוקדמת, נפגשנו חבורה של עשרים נכים ושני ראשי קבוצה בנמל התעופה. היינו ללא דרכון אישי אלא דרכון קבוצתי ולכן היינו צריכים להיות מרוכזים יחד. טסנו בטיסה ישירה לז'נבה וההתרגשות הייתה גדולה. יחד אתנו היה בטיסה השחקן חיים טופול שהעביר את הזמן בסיפורים ואף חתם לנו על גלויות לשלוח הביתה. לקראת נחיתה נצמדנו לחלונות ונדהמנו משפע הירוק שנגלה לנו מחלון המטוס וזאת לצד הכחול של אגם ז'נבה.

עם הנחיתה חולקנו לשתי קבוצות ונאספנו על ידי משפחות משתי הקהילות היהודיות: הקהילה בלוזאן והקהילה בז'נבה. אותי הצמידו (באופן זמני) למשפחה מאוד נחמדה שלא דיברה ולא הבינה אף מילה באנגלית. "בני המשפחה ה"מאמצת" שלך נמצאים בעבודה ותיפגש איתם רק לפנות ערב", אמרו לי. נסענו לביתם, אכלנו ארוחת צהריים, טיילנו בפארק הענק על שפת האגם עם המזרקה המדהימה בתוך המים ולא היה צורך בדיבורים. זוג צעיר, ויוויאן וז'אן קלוד ברנשטיין והבת הקטנה שלהם ונסה, הגיעו לאסוף אותי אחר הצהריים, הקצו לי חדר בביתם וסוף סוף יכולתי לדבר – הם דיברו אנגלית!

בערב נערכה לנו, לכל המשלחת ולמשפחות המארחות, קבלת פנים – ארוחה חגיגית ונאומים בצרפתית ובאנגלית. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי שאנחנו לא נכי צה"ל אלא אינוולידים. בישראל הכינוי אינווליד הינו כינוי גנאי שצעקו אותו בעיקר במגרשי הכדורגל ("איך אתה משחק? מה אתה אינווליד?"). אבל בצרפתית les Invalides היה זה ביטוי של כבוד. הרבה כבוד נתנו לנו שם, הרבה אהבה, הרבה יין טוב והרבה מאוד אוכל מעולה.

כאשר שאלתי, עוד בארץ, את מארגני המשלחת מהי מטרת הביקור? ענו לי: "to have a good time"  

איך עושים זאת? - מיד עם הנחיתה קיבלנו סדר יום לכל השבועיים ולוח זמנים כמו בצבא: צפוף ומדויק. בכל מקום דאגו לפנק אותנו בארוחות ממיטב המטבח הצרפתי, במופעים במקומות הכי חמים ובביקור באתרי התיירות, במוזיאונים ובמתחמי הקניות הלוהטים ביותר. אם תרצו ואם לא – אתם חייבים לעשות חיים, לבלות וליהנות.

ובאשר לאוכל: גם כאשר הגענו לאתרי תיירות כמו פסגת הר שילטהורן או המון-בלאן, לכפר הגבינות גרוייר או לעיר ברן, למרכז פומפידו או למונמארטר, לשייט על הסיין ואפילו במרומי מגדל אייפל דאגו לפנק אותנו בארוחות.

אחרי שבוע ימים ראיתי במקרה, על שולחן המארחים שלי בסלון הדירה, את סדר היום של המשלחת באנגלית ובהערות מתחת כתוב באותיות קידוש לבנה ליד שמי את ה"תחביב" שלי: א ו כ ל. ז'אן קלוד וויוואן לקחו את הדבר ברצינות: מדי ערב יצאנו למיטב המסעדות בז'נבה ובסביבה, מסעדות שבארצנו עדיין לא חלמו לפתוח כמותן.

והרי דוגמה קטנה כדי להמחיש, כיצד התנהל היום האחרון שלנו בחו"ל. היה זה יום ראשון, יום בו בני הזוג לא עבדו ולמשלחות לא היו תכניות קבוצתיות:

אחרי ארוחת בוקר עשירה בדירתם, נסענו לבית הספר ברובע המגורים של משפחת ברנשטיין, שם התקיימה הצבעה במשאל עם של תושבי העיר בנושא "פתיחת נמל התעופה בימי ראשון". היו צריכים להצביע כן או לא. כמעט כל חודש נערך בעיר משאל עם, בנושאים שונים והתוצאה של ההצבעה מחייבת את השלטונות המקומיים. אגב, תשעים אחוז מהאזרחים משתתפים בהצבעות במשאלי העם שנערכים תמיד ביום ראשון, יום השבתון שלהם. חברי וועדת הקלפי פועלים כולם בהתנדבות כך שההוצאות סביב המשאלים הן מזעריות.

מיד אחרי ההצבעה נסענו לגבול עם צרפת, לשדה תעופה קטן לא רחוק מהגבול. קצת חששתי, כי לא היה לי דרכון, אבל למרבה הפתעתי, לא בקשו דרכון במעבר הגבול. בשדה התעופה עלינו על מטוס קל ומסתבר שז'אן קלוד הוא טייס חובב. כאן כבר לא חששתי אלא ממש פחדתי. כאשר טסנו מעל האגם שאל אותי ז'אן קלוד אם אני רוצה לראות את הג'ידו לא הבנתי מה זה ואמרתי: "כן". מי שלא טס במטוס קל מעל ומסביב למזרקה שבאגם ז'נבה (הג'ט ד'או) לא יודע פחד מהו . . . מה שחיזק אותי הייתה הידיעה שבתו הקטנה של הטייס ורעייתו שהייתה בחודש השביעי להריונה והיו איתי במטוס ולא התרגשו כלל. הן כנראה ידעו שאנחנו בידיים טובות.

לאחר הנחיתה חזרנו לארוחת צהריים, במסעדת יוקרה על שפת אגם ז'נבה, בה הגישו מנות ייחודיות. הם קבעו ארוחה משותפת עם שכנים שומרי כשרות שאירחו חבר אחר מהמשלחת שלנו, שאף הוא מקפיד על כשרות. אני התלבטתי מה להזמין ובסוף הזמנתי את המנה היקרה 'רגלי צפרדעים ברוטב'. אכלתי וליקקתי את האצבעות. השכן הדתי שאל אם יוכל לנגב עם הבגט את הרוטב שבצלחתי. "אני יודע שרגלי צפרדע אינן כשרות – מה זה קשור לרוטב המדהים?", התפלא בצרפתית ובפה מלא...

אוכלים צפרדעים עם משפחת ברנשטיין

לארוחת ארבע שטנו בסירת מנוע קטנה, לצדו השני של האגם, לבקר את אימא של ויוויאן. "בכל יום ראשון אנחנו מבקרים את הסבתא", אמר ז'אן קלוד, "אני לא מת על זה, אבל עוגות טעימות כמו שהיא אופה לא תמצא בכל ז'נבה". אכן כך היה – ישבנו על הדשא בגן המטופח על שפת האגם "טעמנו" מהעוגות המדהימות וחשבתי לעצמי: איזה חיים קשים יש ליהודים, שם בגולה . . .

באותו ערב נערכה מסיבת פרידה, אבל הארוחה הצרפתית המעולה שאכלנו שם נראתה לי כבר סטנדרטית.

חזרנו לארץ. כתבתי מכתב תודה להנהלת ארגון הנכים והערתי שתי הערות לשיפור, לשינוי ולתיקון הארגון של המשלחות בעתיד. עד היום לא קיבלתי מהם תשובה. לעומת זאת - לאחר כחודשיים קיבלנו הזמנה לברית המילה של מיכאל, בנם של ויוויאן וז'אן קלוד ואח לונסה ברנשטיין בז'נבה.

=========== 

קישורים:

### משלחת נכי צה"ל לז'נבה ולפריס – סרטון ביוטיוב

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג