חתונה מדומה (פיקטיבית) / שלום נוי

אביב. מאי 2005

החלטתי לבנות עץ משפחה באינטרנט. קניתי תוכנה והתחלתי להכניס נתונים למחשב. הענפים במשפחת נוי היו פשוטים וברורים: בעבר ראיינתי את ההורים שלי והם דלו מזיכרונם את הפרטים שיכלו לזכור. את אבי אפילו הספקתי להקליט בסרט ווידיאו וכך גם את דודי חיים שזכר הרבה פחות אבל עץ המשפחה היה ברור.

בין שאר הסיפורים שסיפר אבי בקלטת היה הסיפור הבא:

"הסוכנות היהודית סידרה לי סרטיפיקט, אשרת כניסה לארץ ישראל. עליתי כחלוץ לעסוק בחקלאות במסגרת גרעין ציוני. אישור כניסה ליחיד נחשב לבזבוז בעיני הסוכנות היהודית, כי על אותו אישור ניתן להכניס שני אנשים, בתנאי שיהיו זוג. מבלי ידיעתי סדרו לי בת זוג, "אישה" שאמורה הייתה לעלות לארץ כאשתי. כשהגענו לנמל נדהמו אנשי הסוכנות לגלות ש"אשתי" מגיעה לגובה שני מטר ואילו אני, כידוע, קצת יותר נמוך. האנגלים לא יקנו את הבלוף הזה, אמרו בסוכנות וביטלו את הזיווג."

כשפניתי לשולקו (שלום) ולוניה (לאה) אדלמן וביקשתי פרטים, כדי להכניס לעץ המשפחה נתקלתי בקיר אטום. חומה בצורה של שתיקה. שולקו אמר שאינו זוכר ולוניה טענה שאילו שטויות לא חשובות. שניהם סרבו לשתף פעולה. קשר השתיקה כלל גם את שאר בני המשפחה הקרובים והרחוקים ואנחנו לא הצלחנו להבין מדוע.

עם צאתי לפנסיה החלטתי לסרוק את כל אלבומי המשפחה ולזרוק את התמונות המקוריות. שולקו ולוניה הלכו לעולמם ולא היו כבר עמנו. פניתי לקרובי משפחה וגם לדשה (עדה) בת דודה של לוניה ולאברם לזר בעלה, שהיה ממוצא יווני ואהב לעסוק בעץ המשפחה, הצגתי להם תמונות, כדי שיזהו את האנשים שלא היו מוכרים לנו. תוך כדי דפדוף באלבום הישן הם ראו התמונה הזאת:

בגב התמונה היה כתוב: בירושלים, לאחר החתונה.

"מה זה ?" הם שאלו "שולקו ולוניה התחתנו בארץ בפעם שניה ?"

ואז התגלה ה"סוד" הגדול: שולקו עלה לארץ עם גרעין של הנוער הציוני שהקים את קיבוץ תל-יצחק. בכדי לנצל את הסרטיפיקט עוד לפני העלייה על האוניה, "חתנו" אותו אנשי הסוכנות בטרנופול (פולין), עם בחורה בשם לוניה גלבנד. זוגות פיקטיביים כאלה היו מגיעים לארץ ישראל ואז נפרדים, שהרי לא הייתה זו "חתונה" באמת. אבל, שולקו ולוניה הגיעו לארץ ולא נפרדו.

לאחר העלייה לארץ, כשהיו בהכשרה בקיבוץ קריית ענבים, עוד לפני שעלו על הקרקע להקים את קיבוץ תל-יצחק, החליטו שולקו ולוניה להתחתן על באמת, הם נסעו לתל אביב, התחתנו ברבנות ואפילו הנציחו את החתונה בתמונה, עליה נכתב "בירושלים, לאחר החתונה".

"למה זה היה סוד ?" - שאלנו את עדה ואברם.

"אולי בגלל שהיו אלה נישואין של שידוך ולא של אהבה", ענו.

שידוך או לא – הייתה זו אהבה ענקית בין לוניה ושולקו, אהבה עד יום מותם.

ואפילו שבכתובה של החתונה נקוב הסכום של מאה לירות בלבד – לא נפרדו מעולם.

הכתובה: א' בטבת ה'תרצ"ו (1936)

==========

קישורים:

### סיפור חיים של אברהם (אלברטו) לזר

### סיפור חיים של עדה (דשה) לזר (פאטר)

### עדה ואברהם בעץ משפחת נוי

### עדה ואברהם - קשר משפחתי

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

מגרש בבת ים / שלום נוי

קיץ, 2005

אחי ירוחם שלמה, הידוע בשם החיבה ירלה, מצלצל ומספר שראה בעיתון מודעה של חברה בשם "השבה". במודעה מפנים את בני המשפחה לאתר אינטרנט ובו רשימת נכסים, של אנשים שנספו בשואה והיו בעלי נכסים בארץ ישראל.

בשנת 1932 הגיע סבא שלי, שמעון לייב רוכמן, ביחד עם האחיין של רבקה אטל רבקה אישתו לארץ ישראל. האחיין, מאיר זלצמן, ודודו שמעון גרו יחד בחדר בתל-אביב. מאיר התחיל לעבוד בבית דפוס בשם "אחדות" ושמעון פתח מפעל קטן לייצור נעליים. הם עבדו קשה והתבססו, עד אשר יכלו לקנות כרטיסים ולהעלות את משפחתם שנשארה בפולין.

בכדי להגיע לארץ ישראל שהייתה תחת שלטון המנדט הבריטי היה צריך באותם ימים אישור מיוחד. שמעון לייב פנה לסוכנות היהודית וביקש אישור מיוחד (סרטיפיקט) להעלות את אשתו, אביה וארבעת ילדיו. הסוכנות היהודית הפנתה את הבקשה לשלטונות הבריטיים ואלה השיבו בשלילה. הם טענו, ששמעון הגיע לארץ ישראל באשרת תייר שתוקפה פג מזמן ולכן לא רק שלא יתנו אישור למשפחה לעלות לארץ אלא שגם עליו לעזוב, אחרת ייעצר כשוהה בלתי חוקי.

מכתב הבקשה ומכתב הסירוב

בסוכנות היהודית הציעו לשמעון לחזור לפולין ולבקש שם אישור. בכדי לשכנע את השלטונות שיתנו לו אישור עליה, הציעו לו לקנות נכס בארץ. כך עשה. לפני שעזב את הארץ קנה שני מגרשים בחולות מדרום לתל-אביב. האחיין של שמעון, מאיר זלצמן, סיפר לי:

"אמרתי לו: דוד שמעון, לך וקנה את חנות הנעליים במרכז תל-אביב, אבל הוא לא שמע בקולי. אנשים סיפרו לו, כי תל-אביב מתפתחת לכיוון דרום ומחיר המגרשים שם ימריא שחקים בעתיד. הוא מיהר וקנה שני מגרשים בחולות מדרום לתל-אביב, בטרם עזב את הארץ".

מי שנוסע היום בכביש המוביל מתל-אביב לאשדוד, יכול לראות אחרי תחנת הדלק "הסיירים", שטח חולי השייך לעיר חולון. שם נמצאים גם שני המגרשים הקטנים שקנה שמעון. המחיר עדיין לא המריא לשחקים ואנחנו מחכים.

שמעון חזר לפולין. הוא פנה לסוכנות היהודית ולאחר מכתבים רבים ופניות אין ספור, אישרו הבריטים למשפחת רוכמן לעלות לארץ ישראל. השמחה במשפחת רוכמן הייתה מהולה בעצב: שלמה, האח הבכור, שהתחתן בינתיים ואף נולדה לו ילדה, היה צריך להגיש בקשת עליה בנפרד, ולמרבה הצער לא יכול היה להצטרף לאביו, לאמו ולאחיותיו.

חברים ו"מומחים" הציעו לשלמה: קנה אדמה בארץ ישראל ואז יאשרו לך לעלות. שלמה ושניים מחבריו קנו, באמצעות הקרן הקיימת לישראל, מגרש מדרום לתל-אביב.

מלחמת העולם השנייה פרצה. פולין נכבשה על ידי גרמניה והנאצים השמידו את היהודים. שלמה, אשתו ובתו נספו בשואה.

חברת "השבה" מצאה בין המסמכים של הקרן הקיימת לישראל מסמך שבו כתוב שלשלמה רוכמן ביחד עם שני אנשים נוספים, יש מגרש, כיום בעיר בת-ים. לאחר שפנינו באמצעות האינטרנט ומלאנו טפסים ומסמכים לרוב, מסרו לנו אנשי "השבה", את הפרטים הכלליים של המגרש.

גילי אחותי ואני נסענו לראות את המגרש בבת ים. מחלקת ההנדסה של העירייה מסרה לנו כתובת על הטיילת לחוף הים. הגענו למקום ומתברר שבמקום הוקם מלון. חזרנו הביתה מאושרים: ניצחנו במשחק ה"מונופול" - יש לנו גם מגרשים בחולון וגם מלון בבת ים.

עברו שנתיים ומחברת "השבה" הודיעו לנו שחלה טעות: שלמה רוכמן אחר קנה את המגרש עם המלון ולא שלמה רוכמן "שלנו". עברו עוד שנתיים ועיריית חולון הודיעה שיעברו עוד שנים רבות עד שיגיעו לפתח את המגרשים שלנו.

החלטנו למכור את חלקנו במגרשים ולהפסיק לשחק "מונופול".

===========

קישורים:
### לרשימת כל הסיפורים בבלוג