"עבדנו
בוורשה כחייטים", הם פנו ואמרו באידיש למנהל בית המלאכה. הוא שכר אותם לעבודה
והשאר היסטוריה.
כחייטים
עברו השניים כשש שנים בבירת בריטניה, למדו אנגלית, רכשו ניסיון כחייטים והחליטו
להגר לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – ארצות הברית. הם שטו לקנדה ומשם נסעו לניו
יורק. שמואל גלבפיש שינה את שמו לסמואל גולדפיש ואחר כך לסם גולדווין, גם שמואל
שלנו שינה את שמו משמואל זלצקוואר לסמואל זלצמן. סם חברו הקרוב, נשאר בניו יורק,
עזב את מקצועו כחייט והצליח מאוד כמפיק סרטי קולנוע בהוליווד. סמואל שלנו דבק
במקצועו כחייט וכשקרא בעיתון על אפשרויות פרנסה טובות יותר, עלה על אוניה והגיע לוולינגטון
בירת ניו זילנד.
סמואל
הפך להיות איש עשיר. הוא שמר על קשר עם משפחתו ושכנע את אחיו הצעיר ממנו בשנתיים
להגר עם אשתו וילדיו לניו זילנד. הוא שמר גם על קשר עם שתי אחיותיו הבוגרות שנשארו
בפולין, נישאו והקימו משפחות בעיירה קורוב. שתי האחיות עברו לאחר מספר שנים לורשה ומאוחר
יותר עלו לישראל. לא רק קשר מכתבים היה ביניהם אלא גם תמיכה כספית לא מבוטלת. אני
זוכר כילד, איך סבתי נהגה להגיע אלינו לביקור וביחד עם אמי היו פותחות את המעטפה
ששלח שמואל, אחיה של סבתא אתל, ממנה נשרו שטרות של לירות ניו זלנדיות. הן ישבו
וקראו את המכתב, כתבו תשובה באידיש ואילו אני שמחתי על הבולים שהיו מודבקים על
המעטפה והעשירו את אוסף הבולים שלי.
בשנת
1914
קיבל סמואל אזרחות ניו זלנדית ובשנת 1917
עבר לדנידין שם החליט להשתקע סופית. הוא פתח חנות בגדי נשים ברחוב הראשי של דנידין
והמשיך לעשות חייל בעסקיו. סם זלצמן היה
רווק ושנים רבות גר בבתי מלון שם דאגו לכל צרכיו.
לא
רק למשפחתו דאג ותרם, הוא נודע בדנידין כאחד מגדולי התורמים לכל דבר ועניין. רשימת
מקבלי התרומות והתמיכות היא ארוכה ומגוונת: בית חולים לחולי שחפת, קניית מכשור
מודרני למחלקת אף אוזן וגרון בבית החולים המקומי, מיטות ציוד וצעצועים למחלקת
ילדים בבית חולים אחר בעיר, הקמת מערך אמבולנסים ועוד ועוד. לא פלא שהוכתר בתחילת
שנת 1939 בתואר הכבוד OBE (חבר במסדר
האימפריה הבריטית "לטובת מוסדות הומניטריים בדומיניון ניו זילנד"), תואר
שתמיד צריך להצמיד לשמו.
במלחמת
העולם השניה תרם כספים רבים לרווחת החיילים בחזית ובעורף. כאשר תרם למועצה
הפטריוטית המחוזית של אוטגו הוסיף מכתב וכתב: "כאזרח של האימפריה הבריטית אני
רואה את חובתי לעזור, לפחות בדרך כספית, לאותם גברים צעירים ואמיצים שמוכנים
להקריב את חייהם למען מדינתם".
תרומות
נוספות תרם לגופים בישראל, בהם האוניברסיטה העברית בירושלים ובמפתיע גם לקיבוץ
ניצנים.
סמואל
פרש מעסקים בשנת 1946
והתגורר במלון "לויתן" עד יום מותו. הוא נפגע ממכונית חולפת, על הכביש מחוץ לבית
הספר לרפואה אוטגו, ברחוב גרייט קינג בדנידין, בשנת 1963.
הפציעה גרמה להלם וזעזוע מוח שבעקבותיה נפטר, בן 82
היה
במותו. הוא נקבר בחלקה היהודית בבית העלמין במערב דנידין.
"שירתתי
בכל דרך בה התאפשר היה לי לעזור. בעוד שכסף עשוי לספק את הצרכים הפיזיים ואת
הנחמות האישיות, הוא לא יעניק אושר, אלא אם כן ייושם בתבונה. נראה שזה חלק מחוק
גדול, בלתי משתנה, שעזרה שניתנת לזולת מביאה תמיד אושר לנותן" - שמואל זלצמן.
==========