ספטמבר 2006
אנחנו
מוזמנים לחתונה של שני אלישע ושילה בן דוד. החתונה נערכה בח'ירבת צורה מול נחושה.
על
גבעת טרשים, סלעים וקוצים באמצע השום מקום עבדו בני משפחת בן דוד והכשירו את השטח, לערוך שם את טקס החתונה. אמנם בהזמנה לחתונה היה כתוב להגיע בנעלי הליכה נוחות ולא בנעלי
עקב, אבל שרידי הקוצים במגרש החניה והצורך לטפס על סלעים הפך את החתונה לאירוע
מיוחד במינו. החתן, שילה וכל אחיו הם שעבדו לילות כימים והכשירו את אותה גבעה
שכוחת אל לחתונה.
כמה
אחים יש לשילה?
בנימין
(בני) בן דוד, אביו של שילה, היה נשוי לאסתר ונולדו להם שלושה ילדים. אסתר נהרגה בגיל צעיר מאוד ובני נישא מחדש לרות. שילה הוא הבן הבכור של רות ובני ואחריו נולדו
שמונה אחים ואחיות.
חתונה
היא תמיד "חגיגה" לגנאלוגים: מוסיפים ענף נוסף לאילן היוחסין ומגלים
תגליות. כאשר הוספתי את הענף של שילה לעץ המשפחה, גיליתי המון צאצאיות במשפחת בן
דוד שנקראות בשם אסתר, כשם ראשון או שני. למה ?
אסתר (אֶסי) ספקטור נולדה בניו יורק בארצות הברית בשנת תש"ח, שנת הקמת מדינת ישראל. היא גדלה בבית דתי מסורתי. אביה, משה ספקטור, היה מורה לעברית בבית ספר "תלמוד תורה" בברונקס. האב נפטר בגיל צעיר והאם פנינה ביחד עם אסי ואחיה הצעיר עברו לגור עם הדודים אחות אמה. אסי למדה והשלימה תואר ראשון ושני באוניברסיטת ניו יורק ובמקביל הייתה פעילה מאוד בתנועת הנוער "מזרחי הצעיר", שם גם הכירה את בנימין בן דוד, אשר חי וגדל אף הוא בניו יורק. כאשר הייתה אסי בת עשרים נישאו השניים בניו יורק ושם גם נולדו שלושת ילדיהם. בשנת 1972, עם סיום לימודיהם עלו אסי ובני למדינת ישראל עם שלושת ילדיהם הרכים בשנים. הם התיישבו במושב הדתי רמת מגשימים שברמת הגולן.
זמן
קצר לאחר מלחמת יום הכיפורים, מלחמה שהייתה קשה עד מאוד לתושבי היישוב הקטן,
התפוצץ פגז שנורה מסוריה במרכז רמת מגשימים. אסי שהייתה בשביל, בדרכה למרפאת
היישוב עם בנה הצעיר לקבלת חיסון, נפגעה בגבה ונהרגה במקום. היא נטמנה ב"חלקת
הקדושים" בהר הזיתים בירושלים. על המצבה חקוק המשפט: "אף על פי כן,
ולמרות הכל . . . ארץ ישראל".
סרט
הזיכרון שהפיקה המשפחה לזכרה של אסי מתחיל במשפט הזה. את המשפט הזה כתבה אסי
ביומנה בהיותה נערה צעירה והמשפט הזה אומר הכל. כל מי שצופה בסרט הזיכרון מגלה
צעירה מיוחדת במינה, צעירה שאהבת ארץ ישראל בערה בה והדביקה את כל הסובבים אותה.
בעיתונות שסיקרה את האסון בו קיפחה את חייה כתבו העיתונאים שפע של מילים ותיאורים,
שכולם לא בבחינת "אחרי מות, קדושים".
בחרתי
לצטט מתוך כתבה בעיתון מעריב:
"אישה
צעירה שהייתה לחבריה סמל לאהבת חיים, אהבת אדם ואהבת המולדת".
"אסתר
בן דוד שנספתה בהפגזה הסורית, אם לשלושה ילדים, הייתה ברמת מגשימים כשנה וחצי
בלבד. בפרק זמן זה נעשתה לרוח החיה של המושב כולו, מארגנת מסיבות, מרכזת פעולות
התרבות, מדריכת התעמלות לנשים, ריקודי עם לכל החברים ובאלט קלאסי לפעוטות. הייתה
בה, כנראה, שאיפה בלתי נלאית להספיק הרבה ככל האפשר, לספוג מן החיים את מירבם, ולא
פחות מזה, לתת לאחרים".
מאיר הראובני, העיתונאי אשר כתב את הדברים, הכיר
את אסי רק מדברים ששמע מהמשפחה ומאנשי המושב, אבל, כנראה שהקסם שבאישיותה של אסי
השפיע גם עליו, כמו על רבים שזכו להכירה.
למה כל כך הרבה בנות נקראות על שמה ? אני מצטט ממה שאמרה אחת הנכדות הקטנות של אסי בסרט ההנצחה: ". . .למרות שלא הכרתי אותה במציאות, אני מרגישה שאני מכירה מסיפורים ואני נושאת בגאווה את שמה ומקווה לחיות לפי הערכים שהיא חיה". בסרט מופיעות בנות רבות שנושאות בגאווה את השם אסתר אך גם רבות שאינן בנות משפחה, אלא בנות של חברים או סתם אנשים ששמעו או קראו על דמותה של אסתר בן דוד.
ענף גנאלוגי נוסף לאילן היוחסין שלנו הוא הענף של משפחת שפירא. שרה, אמה של רותי באה ממשפחת רמירז שזהו שם לא יהודי בעליל.
יוסף שפירא נולד
בורשה והגיע לבוגוטה
בירת קולומביה. ערב אחד, במסיבה נפגשו שרה ויוסף והתאהבו. שרה באה מבית נוצרי
קתולי שמרני והמשפחה התנגדה בתוקף לקשר בין השניים. בניגוד לעמדת המשפחה שלה,
שאיימה להרוג את יוסף היהודי, התגיירה שרה והשניים חיו בבוגוטה והקימו שם משפחה יהודית ענפה. כל אחד מילדיהם בהגיעו לגיל הבגרות עלה לארץ וכאן נאלץ לעבור גיור. בסופה של תקופה עלו גם יוסף ושרה לירושלים, שם הקימו את ביתם. שמונה
ילדים נולדו לשרה ויוסף שפירא וכולם חיים בארץ, דודים ודודות לשילה.
מגפת הקורונה, אשר
נפלה על העולם כולו בתחילת שנת אלפיים ועשרים, סגרה את כולנו בבידוד בבתים. הפתרון
הטכנולוגי לסגר היה הזום. באמצעות הזום הצלחנו לתקשר עם המשפחה הקרובה והרחוקה,
עשינו עונג שבת, קיימנו הרצאות ופעילויות חברתיות ואפילו חגגנו את ליל הסדר
כהלכתו, אבל, כל אחד מבני המשפחה בביתו. את מגפת הקורונה עברנו עם ממשלת מעבר כושלת, שר
בריאות חרדי שמאמין במשיח בן דוד ולא ברפואה וראש ממשלה שלא יודע לקבל החלטות. מדי
ערב עלו לשידור ראש הממשלה ושר הבריאות והפילו עלינו גזרות מוזרות בתחום שטיפת
ידיים, מסכות וכפפות, יציאה מהבית למרחק מאה מטר ובתחום ההתקהלות של עד עשרה אנשים.
ביום ראשון, ג'
בחול המועד פסח, נפטר בני בן דוד לאחר מחלה קשה ולא קורונה. בן שבעים ושלוש היה
במותו. בהלוויה שהתקיימה בבית העלמין של גוש עציון הורשו להשתתף רק עשרה מבני
המשפחה הגרעינית. מאות רצו "להשתתף" בהלוויה שהתקיימה באמצעות הזום אך
המערכת הטכנולוגית הזו אפשרה רק עד למאה משתתפים.
### אסתר הגשימה - עד מותה . . . – מאיר הראובני – כתבה ב"מעריב" -15-2-1974
### "סניורה שפירא" – דוקו בהפקת אביתר רוזנברג – יוטיוב
### אסי בן דוד - בעץ המשפחה
### לרשימת כל הסיפורים בבלוג
