לתגובות


יום חמישי, 8 ביוני 2023

סרטן: פרק ו' – סוף דבר / שלום נוי

 נסענו למשתלה. קנינו עציץ ענק עם סחלב גדול, צבעוני ויפה. כתבתי מכתב תודה מעומק הלב, מעומק הלב באמת. שלחנו את הפרחים והמכתב לביתה של ד"ר שפירא בצור יגאל. לימים סיפרה לי רוני, כי היא הצמידה את המכתב למקרר בביתה. כשהגיעה החותנת, אמו של בעלה, לבקר גררה אותה למטבח והעמידה אותה לקרוא את המכתב. "את רואה" אמרה לה רוני "כל הזמן את מתלוננת ושואלת למה החלטתי להיות אונקולוגית? – בגלל זה. בגלל מכתב שכזה!!".

בימים הראשונים להיותי נקי מסרטן, הפנו אלי ממכון אלה עיתונאים אשר כתבו על נפלאות הטילים. הופעתי יחד עם רוני בשתי תוכניות שצולמו באולפני טלוויזיה ועם ד"ר שכטר בשתי תוכניות שצולמו במשרדו במכון אלה.

המון זמן רצינו לאכול במסעדת כתית, מסעדה לעשירון העליון, בתל אביב. אחרי שלוש שנים, כאשר אני נקי מסרטן, צלצלו ממכון אלה להזמין אותנו לארוחה חגיגית במסעדת כתית, ארוחה לשורדי מלנומה. בארוחה השתתפו מלבד השורדים גם הנהלת בית חולים תל השומר וצוות מכון אלה. הייתה זו ארוחה מדהימה וטעימה שעל כולה ניצח השף מאיר אדוני. המארחים היו חברי "מסדר אבירי הגריל".

מדי שנה אני דואג לעשות סי.טי. ולקבל פענוח בבית הסרטן. מכון אלה גדל ועבר לקומת קרקע צמודה לבית הסרטן, המכון עבר למתחם גדול ומרווח יותר. המכון שינה את שמו ל"מכון אלה לאימונו אונקולוגיה ע"ש אלה למלבאום", יעקב שכטר הפך לפרופסור.

עברו שנים. מגיפת הקורונה נחתה עלינו. אני קורא בעיתון שד"ר רוני שפירא נבחרה לעמוד בראש מכון אלה. אני מחליט לנסוע ולברך אותה אישית ומגיע במקרה לטקס החילופין. קומת הכניסה מלאה באנשים בחלוקים לבנים וכולם עוטים מסכות נגד הקורונה. קשה לזהות מי זה מי. לאחר מאמצים הצלחתי לזהות את ד"ר רוני פרומר שפירא ולברך אותה על המינוי החדש. בעודי עומד בצד וטועם מהכיבוד, מזהה אותי פרופ' יעקב שכטר, הוא קורא לי ומציג אותי לפני מנהל בית החולים כ"יקיר המחלקה". ואז הוא ממשיך ואומר: "אתה יודע שעד היום, אני נוסע להרצות בכנסים בכל העולם, עם דיסק של צילומי הבטן שלך!"

"אני לא מבין", אני עונה לו "למה לך דיסק כשאתה יכול לקחת אותי!!".

באתר בית חולים "שיבא", 20-10-2021

היום, 10 בנובמבר 2021, קראתי שהמגזין "פורבס" פרסם את שמה של ד"ר רוני שפירא כאחת מעשר הרופאות האונקולוגיות הטובות בעולם.
כאילו שלא ידעתי . . .

==========

קישורים:


 

יום שישי, 19 במאי 2023

מנת יתר / שלום נוי

היום יום חמישי. השעה שבע בבוקר. יעל מתארגנת לצאת, לשמוע הרצאות בקתדרה העירונית. כבכל יום חמישי. אנחנו אוכלים ארוחת בוקר מוקדמת ובשגרה אני נוטל את תרופות הבוקר ובולע עשר טיפות קנביס רפואי. היום התחלתי בקבוקון חדש של קנביס. "הטיפות נראות לי כהות יותר וסמיכות יותר" אני מעיר לעצמי "וגם הטעם שונה מהרגיל".

אני חוזר לשבת ליד המחשב ולהמשיך בכתיבה. התחלתי את הבוקר בשעה שלוש. התעוררתי ולא יכולתי להמשיך לישון, יש ימים, או נכון יותר יש לילות כאלה, "לילות לבנים". מנסה לעבוד והעיניים נעצמות.

השעה שמונה וחצי. "יעל תצא לקתדרה ואני אלך למיטה להשלים את שעות השינה שהחסרתי הלילה", אני מחליט.

יעל ליד הדלת מוכנה לצאת, הטלפון שלי מצלצל, "תענה לטלפון" היא קוראת לי והטלפון ממשיך לצלצל. יעל נכנסת לחדר לבדוק למה אני לא עונה. הטלפון מונח על השולחן לידי, "למה אתה לא עונה?" היא שואלת ומגלה שהראש שלי מוטה לצד, הידיים שמוטות לצדדים ואני לא מגיב. היא מטלטלת אותי ומנסה להעיר ולא מצליחה. יעל רצה לדירה הצמודה אלינו, השכן אבי הוא פרמדיק הוא יודע מה לעשות. היא מצלצלת ודופקת על הדלת ואבי מגיע בריצה לחדר. "הוא נושם, הוא לא מת", הוא אומר ליעל ומנסה להעיר אותי, ללא הצלחה. יעל מצלצלת לטל שנכנסת למכונית וטסה לכפר סבא, בינתיים מוצי מצלצל למד"א, הם אומרים שיש אמבולנס ממש קרוב ומיד יגיע, טל מזעיקה בזמן הנהיגה את אסף ואת עומר. האמבולנס מגיע, הפרמדיקים מנסים להעיר אותי, ללא הצלחה. הם מזעיקים ניידת טיפול נמרץ. יעל קוראת לשכנים ממול, שיעזרו לה להעביר אותי למיטה, אני כבד מדי והם לא מצליחים להזיז אותי. אני עדיין יושב על הכיסא לידי המחשב, הראש מוטה לצד והידיים שמוטות. החדר מתמלא באנשים: השכנים בחדר, גלית הגיעה, טל נכנסה ואנשי הניידת לטיפול נמרץ הגיעו. אני פוקח עיניים והפרמדיקית הראשית שואלת אותי: "מה קרה?", בלי להסס אני ממלמל: "קנביס..., במטבח..." ומאבד שוב את ההכרה.

אני מתעורר בחדר מיון, לא מצליח להזיז שום אבר בגוף, לא מצליח לפקוח עיניים וחושב לעצמי: "אם אני מת, איך אזכור את מה שעובר עלי?, אני חייב לזכור הכל!" ושוקע שוב בשינה. אני מתחיל לראות "סרטים": זכרונות מן העבר צפים ועולים והם מוחשיים כל כך, בין סרט לסרט אני צופה בקלדיוסקופ של צבעים מטורפים. "משה, משה תתעורר" מנערים אותי מהשינה, "מי זה משה?" אני שואל את עצמי. "אנחנו הולכים לעשות לך סי.טי. ראש, זה בסדר?" אני נרדם וחוזר לסרטים. הסרטים נמשכים וצבעים מטורפים עפים עלי מכל כיוון בין סרט לסרט ובין התמונות השונות שמוצגות ונעלמות. זמן רב חולף עד ששוב מעירים אותי ומדווחים לי "עשינו לך סי.טי." אני פוקח עיניים ומזהה את ציורי הזכוכית בתקרת חדרי המיון של בלינסון: ענפים, עלים ופרחים על רקע שמי תכלת. כל המשפחה עומדת מסביב למיטה עם פנים מודאגים. "מי זאת?" שואל אותי הרופא ומצביע על יעל, "ומי זאת?" ומצביע על טל וכך ממשיך על כל המשפחה. אני מצליח לזהות את כולם ולמלמל את השמות. הרופא מאושר ומצהיר "זה לא אירוע מוחי".

אני עדיין משותק בכל הגוף. הרופא ממשיך: "שים את אצבע ימין על האף", אני מנסה בכל כוחי להזיז את היד לכיוון האף, לא מצליח ונרדם. הסרטים והצבעים נמשכים, אבל כל הזמן יש הפרעות: יעל מנערת אותי: "מה איתך?" היא שואלת, "בסדר", אני עונה וחוזר לסרטים, האחות מנערת אותי:"אני צריכה שתיתן שתן לבדיקת סמים", "בסדר", אני ממלמל וחוזר לצבעים ולתמונות. הרופא מגיע שוב ומבקש שאגע עם האצבע באף. מתחילות לי רעידות בלתי רצוניות ובלתי מוסברות בכף יד ימין. אני נבהל אבל חושב לעצמי "אם יש רעידות כאלה, אז אני לא משותק . . ." ונרדם.

אני מתעורר, פוקח עיניים ומזהה את ציורי הזכוכית בתקרה. "איך זה יכול להיות שמחזיקים אותי בחדר מיון כל כך הרבה ימים?" חושב לעצמי. טל רואה שאני ער ומתקרבת. "איזה יום היום?" אני שואל, "יום חמישי" היא עונה. אני חושב שזה לא הגיוני: ראיתי כל כך הרבה סרטים, תמונות ומראות במשך כמה ימים, כנראה שאיבדתי גם תחושת זמן. אני נרדם.

"הם רוצים לאשפז אותך במחלקה, אבל אני חושבת שעדיף שנחזור הביתה", מעירה אותי טל ואני חושב שאין מי שיטפל בי בבית כשאני משותק. אני מנסה להרים את היד ולהגיע עם האצבע לאף, במאמץ רב אני מרים את היד אבל בקושי מגיע עם האצבע לאף. יש התקדמות, אני שמח, אני לא משותק. "תרים את רגל ימין" פוקדת עלי האחות שמביאה את מכתב השחרור, בשמחה אני מצליח להזיז את הרגל כמה מילימטרים.

אמבולנס פרטי מגיע ומביא אותי הביתה. השכנים יוצאים מהדירות ומביטים עלי בכיסא הגלגלים בעיניים דואגות. אסף מגלגל אותי ובמאמץ רב מכניס אותי למיטה. אני נרדם מיד והפעם ללא סרטים, ללא תמונות וללא צבעים. אחרי שעתיים של שינה טובה, אני מתעורר, הולך לסלון הדירה, שם יושבים מודאגים כל בני המשפחה. "לא קרה שום דבר" אני אומר להם "זה היה פשוט אירוע של אובר דוז – מנת יתר".

==========

קישורים:

    

יום שני, 15 במאי 2023

סרטן: פרק ה' – טילים / שלום נוי

הגיע חודש יוני, שנת 2009. עשיתי צילום סי.טי. שגרתי. כעבור שבוע מצלצל ד"ר שכטר: הגידול גדל, יש שני גידולים גדולים, אנחנו מקיימים מחר קונסיליום, תגיע. אני מגיע ונכנס לחדר של ד"ר רוני שפירא. היא מדברת בטלפון. "תשמע", היא אומרת למדריך טיולים בצד השני, "אי אפשר לטייל בשבת, אנחנו שומרי שבת. אנחנו סוג של דוסים לייט". רוני שפירא לא נראית דוסית, אבל מסתבר שהיא כן. גם ד"ר שכטר לא נראה דתי והכיפה על ראשו קטנה עד מאוד, אבל גם הוא כן. עם חיזוק שכזה מהקב"ה אני מסודר. ד"ר זיפל הלא דתי בכלל מצטרף והקונסיליום מתחיל. הם מביטים בתמונת הדימות של המעיים, מחליפים מידע במינוחים לטיניים, אני לא מבין דבר וחצי דבר. הקונסיליום מסתיים והם מודיעים שהגיעו להחלטה: אין ברירה, אי אפשר לחכות, בחודש אוגוסט מתחילים "טילים".

TIL, ראשי תיבות של Tumor Infiltrating Lymphocytes. מינוח רפואי בעל שם מסובך, אבל בעברית זה נשמע מצוין: כדוריות לבנות טסות כמו טיל והורגות, מחסלות, משמידות כל גידול סרטני שהן מוצאות בדרכן. קל ופשוט? לא כל כך. הטילים מוכנים: זוכרים איך ד"ר זיפל רץ, בפרק הקודם, להביא את הגידולים שלי למעבדה? שם הנדסו את התאים הסרטניים שלי, "הפכו" אותם לטילים והקפיאו. בכדי שזה יפעל יש להוריד את המערכת החיסונית של הגוף עד לאפס ואז להחדיר / להחזיר לגוף את התאים המהונדסים ולזרז אותם לפעול. זה כבר יותר מסובך. כל התהליך מתחילתו ועד סופו אורך כחודש כאשר שלושה שבועות יש להיות בבידוד מוחלט.

את כל ההסבר הזה הסבירו לי הרופאים, קבעו תאריך לטיפול בטילים בעוד חודשיים ועזבו את החדר.

נשארתי בחדר עם רוני ובשקט אני אומר לה: "יש לי בעיה נוספת – אומרים שחולי סרטן מרזים ונראים נורא ורק אני עולה במשקל. מה לעשות?". בלי היסוס היא עונה: "יש לנו דיאטנית נהדרת, יעל שמה, רד קומה למטה ותתייעץ איתה". ירדתי. יעל הדיאטנית הבאמת נהדרת, כמעט התעלפה: שנים היא עובדת ב"בית הסרטן" ומעולם לא פגשה מקרה כזה. היא רגילה להתאים דיאטות השמנה לחולי סרטן לא להרזיה. אחרי שהתעשתה, הבטיחה לשלוח דיאטה בדואר אלקטרוני וביקשה שאחזור אליה בעוד שלושה חודשים.

מה עושים עד אוגוסט? – לקחנו את התאומות, שקד ותמר, בתחילת החופש הגדול, לשבוע של כיף באוסטריה. היה זה מלון בעיירת סקי שעבר הסבה לקיץ עם בריכת שחיה מחוממת. נסענו לטיולים בהרי האלפים, הצטלמנו בשלג, חיפשנו פרחי אדלוויס, סיירנו בעיר זלצבורג ואפילו ביקרנו בארמון על האגם, של לודוויג המשוגע.

אוסטריה, 7-7-2009
ביום השנה הארבעים וחמש לנישואין שלנו, בארבעה באוגוסט 2009, בשעה שתים עשרה בדיוק, התייצבתי עם מזוודה, לא לפני שהשלמתי סבב נוסף של בדיקות וקיבלתי תוצאות טובות (חוץ מסרטן בבטן). הכנתי עצמי לחודש בידוד, עם ספרי קריאה ומחשב נייד, בתוכו סרטים ומשחקים.

מרגע זה שום דבר לא הסתדר:

👈"הגעת עכשיו? החדר עוד לא מוכן!" קיבלה את פני האחות האחראית, ביחידה להשתלת מח עצם, שם אמור להיות חדר מבודד במיוחד, עם כל השקעים, תקעים, חוטים וצינורות, חדר טיפול נמרץ עם אחות צמודה סביב השעון, לטובת ה"טילים". "לכו לאכול תחזרו עוד שעתיים". חזרנו והחדר עדיין לא מוכן. רק בשעה שש בערב החדר היה מוכן. "תקלה בתקשורת" – זה היה ההסבר שקיבלתי – "לא ידענו שזה מתחיל היום". בחדר לא היו מגבות, לא מנורת קריאה ולא מערכת לכיבוי אורות ליד המיטה.
👈היקמן ופורטקט. אלה הם שני סוגים של צנתר, המוחדרים לגוף מתחת לעור, קרוב ללב. כאשר עברתי את טיפולי כימותרפיה שתלו בגופי, בהרדמה מקומית במחלקת כלי דם (אנגיו), את הצנתר פורטקט המכונה בקיצור פורט. הצנתר מאפשר גישה מהירה לווריד המרכזי, חוסך דקירות ביד וחיפושי ווריד ואינו מפריע בחיי היומיום. לפני האשפוז שלחה אותי ד"ר שפירא להתקין בגוף גם את הצנתר השני, היקמן, באותה מחלקה. כך הגעתי לאישפוז עם שני צנתרים. כבר ביום השני, עוד בטרם החל הטיפול, נסתם ההיקמן והזדהם. היו צריכים להוציא אותי מהבידוד, להסיע אותי עם המיטה דרך מסדרונות בית חולים לחדר הניתוח במחלקת אנגיו, בקצה השני של בית החולים, בכדי לשלוף את ההיקמן מגופי. נשארתי רק עם הפורט. הוא היה מחובר לעירוי של נוזלים אינפוזיה קבועה. ביום השמיני לאשפוז, במקלחת, בתנועת יד לא זהירה שלי, נתלש הצינור החיצוני של הפורט והיו צריכים להתקין פורט חדש.
👈בכדי להוריד את המערכת החיסונית למינימום, הערו לגופי כימותרפיה חזקה במיוחד. תוך יומיים התחיל השיער לנשור. אני לא חיכיתי וביקשתי מעומר והוא סיפר את השיער. אבל אז החלה פריחה. פריחה שאף רופא לא הכיר. הרגליים היו אדומות כאילו נשרפו באש חזקה. הרופאים החליטו שזו אלרגיה לכימותרפיה, אמנם קיבלתי מיד תרופות נגד אלרגיה אבל הם לא ידעו איך להעלים את הפריחה. למזלי הפריחה לא גרדה, לא שרפה ולא כאבה ולכן כמוצא אחרון הציעה ד"ר שפירא שיעל תיגש לבית המרקחת ותקנה משחת דזיטין. זוהי משחה עם ריח נוראי. כאשר מורחים שכבה דקה על הטוסיק הקטן של התינוק בקושי מריחים, אבל כשמורחים חצי שפופרת על הרגליים הארוכות שלי, הסירחון נוראי ובחדר אטום כמו שלי, כבר עדיף להישאר עם הפריחה.
👈הייתי מחובר באופן קבוע לעירוי. קיבלתי נוזלים בכמויות. בכדי לבדוק שלא נצברים נוזלים בגוף, חויבתי להטיל שתן לתוך מיכל, למדוד את הכמות ולרשום בטבלה. במשך היום, כל שעה לבלות בשירותים זה דבר מטריד. בלילה לעשות זאת זה כבר סיוט. "אני חייב גם לישון קצת. לא?". אני שואל את ד"ר שפירא "מה הבעיה, תשים פנרוס ותישן כמו תינוק". "מה זה?" אני שואל. "תבקש ותראה". באותו ערב, לפני השינה, אח הלילה התורן התקין לי פנרוס ואכן ישנתי כמו תינוק, השתן זרם ונאסף למדידה בבוקר ואני קמתי רענן. למחרת בערב הייתה אחות ולא אח וזה היה כבר מביך . . .
👈בכדי להגביר את התרבות תאי הדם הלבנים, להגביר את תגובת המערכת החיסונית ולהגביר את ייצור נוגדנים המסייעים לכוון את הפעילות נגד תאים סרטניים, מכניסים לגוף חומר שנקרא אינטרלוקין. פרוטוקול הניסוי של ה"טילים" קובע, שיש להוסיף לגוף חמש עשרה מנות במשך חמישה ימים, שלוש מנות ביממה. כמות החומר בכל מנה נגזרת ממשקל הגוף ומקרה שלי, כזכור, לא הייתי רזה, למרות הדיאטה ששלחה לי יעל הדיאטנית. כעשרים דקות לאחר הכנסת מנת האינטרלוקין בעירוי לגוף, הוא מתחיל להגיב. הצופה מבחוץ רואה גוף רועד ברעידות עזות, כמו בשוק חשמלי. כששאלה אותי טל, בתי, אחות עם ניסיון, מה הרגשתי? ניסיתי להסביר ולא הצלחתי. זוהי תחושה שהגוף מנסה לצאת מתוך העור העוטף אותו, תחושה של מצוקה שאתה כלוא בתוך עצמך ואין לך לאן לברוח, תחושה של כאבים קשים, איומים ונוראיים ולא ברור איזה סוג כאב זה. אפיזודת הטיפול ותופעת הלוואי שלו אורכת עשרים דקות ולהירגע ממנו עוד שעתיים.

👈ביום שלישי, לאחר שהמערכת החיסונית ירדה למינימום, הכניסו לגופי את הטילים ומיד גם את האינטרלוקין. ד"ר רוני שפירא עמדה לידי והכניסה לעירוי נוגדי אלרגיה ומשככי כאבים כשראתה איך הגוף שלי מגיב לאינטרלוקין. שתי אחיות החזיקו את הגוף שלי משני הצדדים, כדי שלא אפול מן המיטה, כתוצאה מהזעזועים הבלתי נשלטים. ד"ר שפירא החליטה לדחות את המנה השנייה למחר כשראתה את תוצאות בדיקות הדם ותגובת הגוף.
למחרת ביקשה טל להיות ליד מיטתי, בכדי להרגיע ולעזור, בזמן קבלת המנה השנייה. שתי דקות לאחר שהאינטרלוקין התחיל להרעיד את גופי, פרצה טל בבכי וברחה מהחדר. הטיפול השני היה גרוע מהיום הקודם, הגוף הגיב בעליית מידות החום, תוצאות מדאיגות של בדיקות הדם וחולשה כללית. שוב הוחלט לדחות את מתן המנה היומית השלישית למחר. 
ביום חמישי, לאחר מתן המנה השלישית וקבלת תוצאות בדיקות הדם, הודיעה לי רוני כי בשיתוף עם ד"ר שכטר, ממקום חופשתו בספרד, הוחלט להפסיק את הטיפול. "מה באשר לפרוטוקול?" אני מזדעק, "צריך עוד שתים עשרה מנות". רוני הסבירה לי שהטיפול מסכן עד מאוד את הכליות שלי. ומוסיפה: "אם נמשיך תצטרך בקרוב דיאליזה . . ." 
👈אוגוסט הוא חודש של חופשות. ד"ר שכטר טייל בספרד, אבל דאג להיות מעודכן, ברמה אישית, בכל המתרחש בחדר האטום והמבודד של ניסוי ה"טילים" בו שכבתי. יומיים לאחר הפסקת הניסוי חזר ד"ר שכטר לארץ וד"ר שפירא יצאה לחופשה. טרם יציאתה לחופשה, בשבת בבוקר, היא הגיעה עם בתה התינוקת לבקר. ד"ר שפירא ידעה שאני מאוכזב קשות מהפסקת הניסוי בטרם עת. רוני הביאה לי במתנה את ספר קריאה עליו דיברנו יום קודם, היא ישבה איתי כשעתיים ודיברנו על הכול. היה זה ביקור חולים ולא ביקור רופאים. אין רופאים כאלה.

הניסוי תם. ביום ראשון החלו להעלות בחזרה את המערכת החיסונית. ביום שלישי יצאתי מהחדר האטום ועברתי מהיחידה המבודדת למחלקה האונקולוגית. ביום חמישי, לאחר הפצרות רבות, הסכימו רופאי המחלקה, בשיתוף ד"ר שכטר, לשחרר אותי הביתה. במקום אשפוז של חודש סיימתי, באכזבה רבה, אשפוז של שבועיים.

עברו שלושה שבועות, חזרתי לשגרה ובנוהל עשיתי בדיקת סי.ט. וקבלת תוצאות כעבור שלושה ימים. ביום שני 14 בספטמבר, קבעתי להיפגש עם יעל הדיאטנית ומיד לאחר מכן עם ד"ר שפירא. "תוכל להביא לי את התיק שלך ממזכירות מכון אלה" ביקשה יעל. עליתי למכון והבאתי את תיק הקרטון עב הכרס והמרופט. יעל פתחה את התיק כדי לרשום את התקדמות הדיאטה וכמעט התעלפה. "מה קרה הפעם?" אני שואל. "דבר עם האונקולוגית שלך" היא אומרת "הגיעו תוצאות הדימות, לי אסור לגלות". יעל יצאה לרגע מהחדר ואני פתחתי את התיק. הדיאטה כבר לא חשובה לי, לקחתי את התיק ועליתי לחדר של ד"ר שפירא.

"מה את אומרת על זה?" אני שואל, ורוני עוברת פתאום לאנגלית: it is too good to be true" או במילים אחרות "אני לא מאמינה !!!"

הגידולים לא נעצרו, הגידולים לא קטנו, הגידולים פשוט נעלמו. הגוף נקי מסרטן!

 ==========

קישורים:



יום שישי, 28 באפריל 2023

סרטן: פרק ד' - ניתוח / שלום נוי

"הסרטן הרים ראש", אומר לי ד"ר שכטר "גילינו ניצנים של זריעה ואנחנו מפסיקים את הניסוי".

"מה באשר לרמיסיה ?" אני שואל.

"רמיסיה פירושה הפוגה. לא אמרנו לכמה זמן. הייתה הפוגה, נגמרה". יש לו חוש הומור מוזר. על חשבוני.

ביום שישי החלטנו לאכול קלמרי ביין לארוחת ערב. שעתיים לאחר ארוחת הערב התחלתי להרגיש כאבים שהלכו והתגברו. החלטנו לנסוע לחדר מיון בתל השומר. בדרך עצרנו פעמיים בהן הקאתי את ארוחת הערב ובמיון קבעו: יש לך חסימת מעיים, נעשה צילום ס.ט. ונבדוק. לקראת הצילום שתיתי חומר ניגודי מגעיל שניקה את בני מעי, הפחית למינימום את כאבי הבטן וביקשתי ללכת הביתה ולפנות למרפאה האונקולוגית.

"חסימת מעיים היא מסוכנת ועלולה לחזור", אומרת ד"ר רוני שפירא כשסיפרתי לה על אירועי יום שישי "אני מציעה שתעשה ניתוח בטן. אתה יכול לעשות זאת בכל בית חולים שתבחר".

"את מכירה מנתח טוב ?" אני שואל.

רוני מרימה את הטלפון ותוך חמש דקות אני לוחץ את ידו של ד"ר דב זיפל. הוא משכיב אותי על מיטת הבדיקות, ממשש את הבטן, מסתכל על הצלקת במורד הטבור שלי ופולט במבטא אנגלי כבד: "אני מכיר את המקרה שלך. . .".

"הרגע הכרנו!", כך אני "איך אתה מכיר את המקרה???"

"בת זוגי עזרה לנתח אותך בבית חולים השרון. היא שסיפרה לי על המקרה. היא סיפרה איך לא ידעו שהגידול שהוציאו לך היה מלנומה". נזכרתי בקיארה הרופאה האיטלקיה הנחמדה.

יש לך בת זוג מדהימה, אני חושב לעצמי, בארוחת הערב בכדי להגביר את התיאבון, אתם מדברים על מה שהוצאת מהבטן שלי?

ד"ר זיפל ניתח אותי ביום ראשון, נר ראשון של חנוכה. הניתוח היה ארוך והמשפחה שחיכתה באולם ההמתנה, הייתה עסוקה בבדיקה של כל המכונות ומתקני המזון המהיר שהיו בשטח, כולל מתקן מהיר לטיגון צ'יפס, דבר שגרם לבחילה של כולם. לפתע ראו את ד"ר זיפל יוצא במהירות מחדר הניתוח ובידיו מיכל סגור. "היה מצוין", הוא פולט "הורדנו שבעים סנטימטר מהמעי הדק ואני רץ להעביר אותו למעבדה".

למחרת החלו לפנות מיטות רבות במחלקה הכירורגית אונקולוגית, מחשש שיגיעו פצועים רבים ממבצע "עופרת יצוקה" העומד להתחיל בדרום. אני אושפזתי בחדר זוגי עם שמואל מאשדוד. קלרה אשתו הייתה מודאגת מהטילים שאולי יפלו על ביתם ועל משפחתם והוא היה במצב בריאותי ירוד וחלש מאוד וישן רוב הזמן. ד"ר זיפל נכנס לחדרי, ישב על המיטה לידי והסביר: "בניתוח חתכנו את החלק הנגוע של המעי הדק. בסיום הניתוח חיברנו מחדש את שני החלקים שנשארו. בכדי להיות בטוחים שהחלקים חוברו כמו שצריך, אתה חייב לשבת בשירותים ועד שלא יהיו שם תוצאות אתה תהיה בצום ומחובר לעירוי".

הייתי בצום ארבעה ימים. לא אכלתי ולא שתיתי והייתי מחובר לעירוי. כל בוקר נכנס ד"ר זיפל לחדר שלי, עוד לפני שנכנס למחלקה ולחדר שלו, ישב לידי על המיטה ושאל: "נו????". אחרי ארבעה ימים כשרציתי להשתחרר מהעירוי ולהתחיל לאכול, אמר לי ד"ר זיפל: "אתה יודע מה, אני מוכן לוותר לך על יציאה, אני מסתפק בנפיחה. נאד אחד קטן ואתה מתחיל לאכול. פליז . . .".

ביום חמישי זה קרה: הפלצתי! מיהרתי לספר לד"ר זיפל ושלחתי הודעות בטלפון לכל העולם. חזרתי לאכול ולשתות.

למחרת התחילו שלשולים שנמשכו ונמשכו ולא פסקו עד היום. כעבור חודש ישבתי בהמתנה לצילום סי.טי. וד"ר זיפל עבר במסדרון. אני עוצר אותו:"אתה יודע שעבר המון זמן מאז הניתוח ואני כל הזמן משלשל?"

הוא מגרד בראשו ואומר: "תאמין לי, זה הרבה יותר טוב מעצירות!" ורץ לדרכו.

אנשי חב"ד הגיעו למחלקה בערב שלאחר הניתוח שלי, להדליק נר ראשון של חנוכה. הם צדו את אסף: "אתה נראה יהודי יקר ואתה חייב לברך". למחרת, אני כבר על הרגליים, הם פנו וביקשו ממני לברך על הנר השני ועשיתי זאת ברצון. ביום שלישי כיבדו את עומר בברכה וכך המשפחה כולה הדליקה מידי ערב את החנוכיה של חב"ד. ביום שני, 28 בדצמבר 2008, שוחררתי מבית החולים. את הנר האחרון של חנוכה הדלקתי בבית.

חנוכה בבית, 28-12-2008

==========

קישורים:


יום ראשון, 16 באפריל 2023

סיפורי גנאלוגיה – חלק ט': אדלה שואו - שורדת שואה / שלום נוי

אדלה שואו (אונגליק)

השנה החלטתי להקדיש את יום השואה במשפחתנו, לשלוחה האוסטרלית של המשפחה. בן דודי השלישי מארק זלצמן, החי באוסטרליה התחתן עם ניקול אשר יצרה ביחד עם בתה טרה ובנתה עץ משפחה מפואר. הן יצרו דף לזכרה של אדלה אונגליק שורדת שואה וגיבורת סיפורנו, אשר הקימה שבט שלם במלבורן בירת אוסטרליה.

אני מאוד מקווה שהתרגום שלי מאנגלית לא יפגום בתוכן המרתק.

==========

טרה זלצמן (בתם של מארק וניקול) כותבת מפי אדלה ומוסיפה משלה:

אדלה אונגליק נולדה בעיירה קלובוצק שבפולין בשנת 1912, הרביעית מתוך תשעה ילדים שנולדו לרודה ומנצ'ה אונגליק. אדלה גדלה בבית יהודי אורתודוקסי, למדה בבית הספר הדתי בית יעקב, שם גילתה סימני כישרון אמנותי. המורה לאמנויות בבית הספר שיבחה את עבודתה וציוריה היו תלויים, באופן קבוע, על קירות כיתתה, לעיני כל. המורה שלה אפילו הלכה לראות את אביה של אדלה ולהתחנן בפניו לשלוח אותה לאקדמיה לאמנות בקרקוב. האב, בהיותו איש דתי לא הסכים אבל במקום זאת, היא למדה שיעורים פרטיים מאמן גדול בעיירה, פרופסור וילנברג.

ממש זמן קצר לפני פרוץ המלחמה, אדלה הכירה ונישאה לבעלה הראשון.

בספטמבר 1939 כאשר אדלה הייתה בשנות העשרים המאוחרות לחייה והתחילה להקים משפחה משלה, פלשה גרמניה לפולין. תוך זמן קצר הגיעו לקלובצק , וציוו על כל תושביה היהודיים של העיירה להידחק לתוך הגטו שהקימו בעיירה. מטרתה העיקרית של אדלה הייתה לשרוד ולעזור למשפחתה בגטו. היא הצליחה לעשות זאת, כי הייתה גבוהה ובלונדינית - לא מאפיינים יהודיים ובנוסף לכך היא דיברה פולנית מושלמת. כך, היא הצליחה להשיג מסמכים קתוליים, שאפשרו לה לצאת מהגטו בלילה, בעוד אחרים נאלצו לעמוד בתנאי העוצר, ולחזור עם אוכל וכל מה שהיא יכלה לשאת עמה בבטחה. כשאני חושבת על הלחץ והפחד מפני תפיסה, על הפחד שזהותה היהודית תחשף, אינני יודעת איך היא עשתה זאת.

אנשי הגסטפו ערכו פעולות לריכוז היהודים בתוך הגטו – הם עברו מבית לבית, דפקו על דלתות הבתים וחיפשו זקנים, נכים וילדים צעירים. לאחד מאחיה של אדלה - אהרון ולאשתו גולדה, היו שלושה ילדים צעירים שהסתתרו בשלב זה עם בני משפחה נוספים. אדלה ידעה שהיא צריכה למצוא דרך לשמור עליהם. הצעירה מבין הילדים של אהרון - בטי, אחייניתה של אדלה, סיפרה לי שיכולים היו להסתתר עד 11 אנשים ומכיוון שהיא הייתה תינוקת באותה תקופה, הם נהגו לדחוף לה סמרטוטים לפה כדי לשתוק. בשלב מסוים התווכחו יושבי הבית על כך, הם חששו שהם יחנקו אותה. אינני יכולה לדמיין את החרדה והבהלה בכל פעם שאנשי הגסטפו דפקו בדלת כדי לעשות עוד סיבוב. לא יעלה על הדעת שהדור שלנו לא ידע על זוועות כאלה.

אדלה הייתה ידידה של אנשי המחתרת הפולנית והיא השתמשה בקשריה, כדי לארגן את הברחתם של אחייניתה בטי והאחיינים מורי וג'ון אל מחוץ לגטו. היא הצליחה. השלושה שהו אצל חקלאים פולנים בכפרים נפרדים שבהם הם היו אמורים לשהות למשך שארית שנות המלחמה. היא גם עזרה לבני משפחה אחרים בתוך הגטו. זה כשלעצמו היה הישג לא קטן שכן היא סיכנה את חייה מדי יום. כשאני חושבת על העובדה שהיא הייתה בשנות העשרים לחייה, ועל מעשי האומץ שעשתה למען הבטיחות והביטחון של משפחתה, זה לא פחות מהשראה. הסתרת המשפחה הייתה מסוכנת ביותר ואני בטוחה שהיא הייתה מודעת היטב למה היה קורה אם היא הייתה נתפסת בשעת מעשה.

כשישה חודשים לפני תום המלחמה, מישהו ברחוב הצביע על אדלה וזיהה אותה כיהודיה. היא נבגדה. הניירות שלה נלקחו ממנה. היא עוד הצליחה להסתתר לזמן קצר בתוך בונקר תת קרקעי, אבל זמן קצר לאחר מכן היא התגלתה ונשלחה למחנה ההשמדה באושוויץ.

אדלה מעולם לא דיברה על הזוועות שהתמודדה איתן בזמן שהותה במחנה. עם זאת, אנו יודעים שמה שהציל את חייה באושוויץ הייתה העובדה שהיא הייתה מוכשרת מאוד בידיה והייתה ידועה ביצירות האמנות שלה. היא הליחה לשרוד, כי ציירה על כלי אוכל של הגרמנים - היא ציירה פרחים והם היו מבקשים ממנה לצייר עבורם דברים אחרים, ציורי קיר וכדומה. היא אפילו ציירה וקישטה אולם באושוויץ, שבו השתמשו הנאצים, כדי לארח אורחים. בתקופה זו למדה אדלה את האומנות של חלונות ויטראז'.

כאשר אני חושבת על אדלה במחנה הריכוז, כאשר אינה יודעת היכן הוריה שלה, היכן בעלה, אחיה ואחיותיה, שלושת ילדיו של אחיה שהכניסה למשפחות פולניות - בלי לדעת אם אי פעם תראה אותם שוב. כיצד מצאה כוח לעבוד ולצייר עבור הגרמנים - אני חושבת על אישה צעירה עם כוח ואופי מדהים.

בשנת 1945 הגיעה המלחמה לסיומה, הרוסים שחררו את אושוויץ. זה היה הזמן להתחיל לחפש  את יקיריה ולהתמודד עם המציאות הכואבת עבור אדלה, היא נזקקה לאומץ לב ואומץ וברמה הגבוהה ביותר. מתוך משפחתה בת 11 נפשות, רק אדלה ושנים מאחיה הצליחו לשרוד. את בעלה הראשון, את הוריה ואת ששת אחיה ואחיותיה היא לא ראתה שוב. למרות שזו הייתה יכולה להיות אולי, נקודת שבירה עבור רבים, אדלה נכנסה למצב פעולה. הייתה לה תוכנית עבור בני משפחתה הנותרים ושלושת הילדים שהסתירה אצל משפחות פולניות: למצוא אותם ולהבריח אותם מפולין לשטח מערבי בגרמניה.

והיא עשתה זאת. אדלה הבריחה את אחייניה ג'ון ומורי אל מחוץ לפולין דרך צ'כוסלובקיה – בתחילה ברכבת ולאחר מכן ברגל כדי לעבור לאזורים שהיו בשליטה בריטית-אמריקאית. הרוסים לא הרשו לאף אחד לצאת מפולין לאחר המלחמה ואדלה התחננה בפני המשטרה הצ'כית לשחרר אותם. כל כך חזקה הייתה ההשפעה שלה, עד שהמשטרה הצ'כית הסיעה אותם, למעשה, לגבול. לאחר שהייתה בגרמניה, היא התארגנה להכניס את שני הבנים לבית יתומים, שהיה מזוהה עם התנועה הקיבוצית וחזרה שוב אל הגבול מצאה את שני אחיה שנותרו בחיים, וכן את אחייניתה הצעירה, בטי, והבריחה גם אותם באותה הדרך.

במסע מתיש בן שישה  שבועות שטו על ספינת המשא ההולנדית "יוהאן דה וויט" מצרפת לאוסטרליה.  כאן החלה אדלה בחיים חדשים: היא נישאה לג'ורג' שואו, חזרה עסוק באמנות ועד מהרה הפכה לאמנית אוסטרלית ידועה. בין כמה מיצירותיה הידועות ניתן למנות את חלונות הוויטראז' הן במוזיאון השואה של מלבורן והן בבית הכנסת אלווד.

כאשר שמעתי על המאמץ האדיר שלה, מנקודת מבט תכנונית ואפילו רגשית של הצלת משפחתה והבאתה לאוסטרליה, כדי להתחיל חיים חדשים, נזכרתי בהערצה שחוויתי כשראיתי לראשונה את הסרט, רשימת שינדלר. אני לא יכולה להגיד עד כמה גדולה ההערצה, כאשר האדם המדובר הוא סבתא רבא שלי.


שיר שכתבה אדלה על חייה באושוויץ:

Cry not for me when I die my children.

The long road from darkness, hunger and cold Is left in the past – now we live in a Wonderful world

My children each and everyone in your gardens you have planted flowers.

You have been too young to understand and realize.

So I have carried the sorrow inside quickly

Left so young without mother and father Orphaned escaping the Nazi Wrath

I have sheltered you with my life and body Like birds hidden in a nest

Now thank “GoD” from you all,

I have joy My luck and happiness not bought from money

To see you all happy together Like flowers growing in the field

Cry not for me when I die my children

Because my dream has really come true

To “God” I have a request and a prayer

That a new Jewish Generation will grow from you

 

אל תבכו עלי כשאמות,  ילדיי

הדרך הארוכה מחושך, רעב וקור נותרה בעבר - עכשיו אנחנו חיים בעולם נפלא

הילדים שלי כל אחד ואחד בגן שלו.

שתלתם פרחים, הייתם צעירים מכדי להבין.

כך נשאתי את הצער פנימה במהירות

נשארתם כל כך צעירים בלי אם ואב, יתומים נמלטתם מהזעם הנאצי.

הגנתי עליכם בחיי ובגופי כמו ציפורים חבויות בקן.

עכשיו תודה לאל מכולכם,

אני שמחה על מזלי ועל האושר אותם לא קונים בכסף

לראות את כולכם מאושרים יחד כמו פרחים שגדלים בשדה.

אל תבכו עלי כשאמות ילדיי

כי החלום שלי באמת התגשם.

לאלוהים יש לי בקשה ותפילה

שדור יהודי חדש יצמח מכולכם.


מצגת שהכינה הנכדה לייני שואו והוצגה ביום 27 באוקטובר 2011, בקהילת תלמוד תורה אלווד, בראש חודש, בחוג נשים:

המשפחה שלנו קשורה לבית הכנסת אלווד כבר יותר משישים שנה. כשבית הכנסת אלווד התחיל בשדרת אבוקה, זיידה שלי - ג'ורג' שואו, היה אחד החברים הראשונים. זה החל מתרומתה העצומה של סבתי דרך חלונות הוויטראז' שנתרמו, ועד למספר רב של אירועים משמעותיים במשפחתי שהתרחשו  בבית הכנסת: בר המצווה של אבא מייקל שואו, חתונת דודתי ודודי בטי ופול בורקובסקי, בר המצווה של אחי מני שואו. החתונות של בני הדודים שלי מישל וליאון רוטמן וניקי ומארק זלצמן ובר המצווה של בניהם בהתאמה - ג'רמי רוטמן ויוני זלצמן. במשך שלושה דורות משפחתי מזוהה עם בית הכנסת אלווד ואין לי ספק שהקשר יימשך עוד זמן רב.

[כאן סיפרה את הסיפור של אדלה כמפורט למעלה והמשיכה בנימה אישית:]

לאחר שאדלה מצאה שנים משמונת אחיה: שילם (סם) ולייביש (לאון) אשר שרדו את השואה, ולאחר מצאה את שלושת הילדים שהחביאה, דאגה להביאם לאוסטרליה. לאחר שאדלה נישאה לג'ורג' שואו יכלה ביתר קלות להשיג לכולם ויזה והם היגרו בזה אחר זה והגיעו למלבורן.

מכיוון שחלף זמן רב מאז שראתה בפעם האחרונה את ילדיהם של אחיה, מטבע הדברים אחייניתה ואחייניה לא זיהו אותה. כשדיברתי עם בטי לקראת הערב הזה, היא אמרה שאם משהו היה קורה לאדלה, בטי הייתה גדלה במחשבה שהיא מצ'סטוחובה פולין, אפילו בלי לדעת שהיא יהודייה! רוב הסיכויים שהיא לא הייתה יושבת כאן בחדר ה"טרקלין של שרה" במלבורן, אוסטרליה עם בנותיה הערב.

בשנת 1948 התחתנו אדלה וג'ורג' ובאותה שנה נולד בנם הראשון והיחיד מייקל, אבא שלי. באותה שנה, אדלה וג'ורג' התארגנו ששני האחיינים ג'ון (אז בן 12) ומורי (אז בן 10) יגיעו לאוסטרליה. שנה לאחר מכן הגיעו גם שני אחיה ששרדו, שילם ולייביש, עם נשותיהם וילדיהם. להשיג שש ויזות היה לא פחות ממדהים. שלושת הילדים שהצילה אדלה, אשר הוריהם נספו בידי הנאצים, גודלו כל אחד על ידי שלושת האחים, שילם, לייביש ואדלה: ג'ון גר עם שילם וג'ניה, מורי גר עם לייביש וטובסיה ודודתי בטי גרה עם אדלה וג'ורג' וחונכה יחד עם אבא שלי, מייקל, כאחות ואח.

לאחר שסיימה לטפל בהבאת שרידי משפחתה לאוסטרליה, התחילה אדלה לחזור ולטפח את כישרון הציור שלה. בעידוד בני משפחתה, למדה בהדרכתו של האמן ג'ורג' בל במשך מספר שנים. כמו כן למדה במכללה הטכנית של קולפילד. היא למדה פיסול, ליטוגרפיה, תחריט, חיתוכי לינו ומונוטייפ. בנוסף לכך למדה את אמנות הוויטראז'.

המשימה הראשונה שקיבלה אדלה, באמנויות החדשות שלה, היו חלונות הוויטראז' של בית הכנסת בבתי מונטיפיורי לקשיש ברחוב סנט קילדה. היא בחרה את ספר תהילים של דוד המלך לנושא שלה. לאחר מכן היא הלכה ויצרה חמישה חלונות גדולים להיכל דוד קרפקא כאן באלווד תלמוד תורה, על בסיס נושא של מלכות ישראל, ודמויותיהם של רות ובועז. למעשה, רוב יצירות האמנות שלה מתארות נושאים יהודיים.

כאילו לא די בכך, היא יצרה ותרמה לבית הכנסת אלווד 16 חלונות נוספים, המייצגים נושאים של הימים הנוראים בלוח השנה היהודי וכן את 12 שבטי ישראל ועוד תאריכים וימים חשובים בתולדות העם היהודי. החלונות הם מחווה נצחית לכוח הפיזי, הרוחני והיצירתי של סבתי.

אדלה הייתה פעילה מאוד בסצנת האמנויות והייתה מהחברות המייסדות של אגודת בצלאל לאמנויות. היא הציגה בתערוכות רבות ואין לי ספק שלמשפחות יהודיות רבות במלבורן יש ציור של אדלה שואו המוצג בגאווה על קירות ביתם. בשנת 1989, אדלה הייתה מועמדת על ידי חבריה ל"אשת השנה" על הישגיה באמנות.

אדלה לא הייתה רק ציירת, היצירות הפחות מוכרות שיצרה היו שמלות בובות יפות ומעוטרות, היא תפרה בגדים כולל שמלות הכלה של אמא שלי, בטי ומישל, שמלות שושבינה ונערות הפרחים, שמלת בת המצווה שלי שהיא השמלה הוורודה. כאן בתצוגה ושמלה כחולה שהיא הוסיפה אליה ככל שגדלתי אבל לא בחוץ! גם כשזה הגיע לאוכל אדלה הייתה יצירתית - היא נהגה לעשות פסלי ירקות!

עד עכשיו דיברתי על אדלה שואו - ניצולת השואה, המושיעה, הגיבורה, האמנית, הגברת של החלון כל אלה התפקידים שהיא מילאה בחייהם של אנשים אחרים. אבל בשבילי, אדלה שואו הייתה הננה שלי. היא מעולם לא דיברה הרבה על החוויות שלה במהלך המלחמה או על הקורבנות שהקריבה מלבד הצורך לישון 'מראש עד אצבעות' ב-3 מיטות קומות במחנות! 

התארחנו אצלה בארוחות ערב בכל יום שישי, אני זוכרת את השולחן עטוף במפת תחרה יפה עם סכו"ם כסף נוצץ. אני זוכרת אשכוליות חצויות בצלחת של כל אדם בתור מנה ראשונה ואת העוגיות הטעימות שלה - (בדומה לניוקי). אני זוכרת את עוגת השטרייזל המפורסמת שלה שהייתי מורידה ממנה את החלק העליון והיא אף פעם לא התלוננה. אני אף פעם לא הצלחתי להכין את העוגה הזו טעימה כמו שהיא עשתה. אני זוכרת שאחרי ארוחת הערב היא השכיבה אותי במיטה הגדולה והרכה שלה, עם כריות ענקיות. אני זוכרת שהרגשתי כל כך מרוצה ובטוחה. אני זוכרת אותה נכנסת להעיר אותי בשבת בבוקר שרה 'הו איזה בוקר יפה', ואז כשסוף סוף גררתי את עצמי מהמיטה היא הכינה קראמבל סיגליות על לחם שיפון מוכן עבורי. אני זוכרת את הטיולים שלנו לפארק ואיך לעתים קרובות הייתי משכנעת אותה ללכת  לעשות קניות ואיך היא תמיד קנתה לי תכשיט שאמרתי שאני פשוט חייבת. בעוד שבעיני אחרים ננה שלי הייתה האמנית, עבורי כילדה, ננה שלי הייתה הציירת שהסטודיו שלה תמיד הדיף ריח של צבע וטרפנטין, היא תמיד הייתה באמצע ציור דיוקן של אדם בולט כזה או אחר. אני ישבתי לדגמן אצלה זמן קצר לפני שהפכתי לבת מצווה ועכשיו חושבת את עצמי כאחת מבני המזל הבודדים שמקבלת דיוקן של עצמה, בהתחשב בכך שאני לא מפורסמת. אני זוכרת אותה מלמדת אותי לספור עד עשר ביידיש למרות מחאותיי, כמו גם שירים אחרים ביידיש שכעת אני מתקשה לזכור. היא קנתה לי אופניים אדומים ונוצצים לבת המצווה שלי שהייתה הגאווה והשמחה שלי. כל כך הרבה זיכרונות יפים שאשמור קרוב אליי כל עוד אני חיה.

 כשהיא מתה ב-1997, הרגשתי כאילו אם משפחתנו עזבה את כדור הארץ והשאירה לי חור בלב. אני אוהבת לחשוב שהיא כאן, אתנו הערב ושומרת עלי כשאני עוברת במגוון שלבים בחיי. 

היהדות אומרת שאם אנחנו מצילים חיים של אדם אחד - אנחנו בעצם מצילים את היקום כולו. אז מה זה אומר על הננה שלי? אין דרך לכמת את זה - מלבד לומר שבגלל מעשיה, בטי ופול המשיכו להביא את ילדיהם ונכדיהם, שנמצאים כאן (מיש, ניקי וטארה). ג'ון וסאלי המשיכו להביא את ילדיהם ונכדיהם ועכשיו נינים. מורי המשיך עם ילדיו ונכדיו. סם וגניה המשיכו להביא את ילדיהם ונכדיהם, שאחת מהם יושבת כאן היום (ג'ניפר) ועכשיו ילדים נינים. לייביש וטוביה הביאו את ילדיהם ונכדיהם ועכשיו ילדים נינים. ואחרון חביב, בנה שלה ואבי מיכאל וכלתי, אמא שלי לאה (שנמצאת כאן היום) והנכדים שלה אצל אחי ואני. זה די מדהים כשחושבים על כל הנשים בחדר הזה היום שנמצאות כאן בגלל מעשיה של אישה אחת, אדלה שואו.

בנוסף להיותה אמנית מכובדת שהקדישה הרבה מזמנה וכישרונה לקהילה היהודית, ננה שלי הייתה אישה של הקרבה עצמית וזו הסיבה שאני עומדת כאן לפניכם היום. גאוותה ביהדותה באה לידי ביטוי ללא הרף באמצעות יצירות האמנות שלה. היא תרמה אינסוף זמן וכישרון לאורך חייה לקהילה היהודית של מלבורן. היא שינתה לבד את מהלך הטבע ופעולותיה ימשיכו להשפיע על כל הדורות הבאים שיבואו לכדי קיום, כתוצאה מהאנשים שהיא הצילה. ננה שלי לימדה אותי על הגאווה להיות יהודייה והיא הראתה לי את החשיבות של אהבת ישראל - שימוש בכל היכולות והמשאבים שלך כדי לעזור לשפר את חייהם של הסובבים אותך. היא, לדעתי גיבורה אמיתית ואני מרגישה זכות והכרת תודה לאלוהים שהיא הייתה (ותמיד תהיה): ננה, אדלה שלי.

==========

קישורים:

יום שישי, 24 במרץ 2023

סרטן: פרק ג' – מכון אלה / שלום נוי

"זהו סרטן רע מאוד". כך מקבלת את פנינו ד"ר רוני שפירא.

בנפרד מבתים רבים המפוזרים במתחם הענק של בית חולים תל השומר, ניצב בית בן ארבע קומות, עם שם מאוד קליט: "בית הסרטן". בצמוד אליו, יש ארבע קומות ענקיות לחניה לבאי הבית. במעבר בין חניון "בית הסרטן" למרפאות השונות, בקומת הלובי הענק, פגשנו את אילן ושרונה. אנחנו מכירים אותם מטיולים משותפים בארץ ובחו"ל במסגרת "ראש ירוק".

"אילן חולה בלימפומה והוא מטופל כאן", מספרת שרונה. אני מביט בו בקנאה, ידוע לכל שלימפומה זה סרטן קל. (אילן נפטר מלימפומה, לאחר ייסורים רבים בעבור שלוש שנים).

"מלנומה זה סרטן רע מאוד". ד"ר שפירא ממשיכה "אתה נמצא בסטייג' פור, שאין בו הרבה מה לעשות". היא מוציאה דף ממוחזר ומהצד החלק שלו היא מתחילה לכתוב תכנית פעולה. לא ברור לי למה צריכים להיות מומחים לאנגלית ולטינית ואי אפשר לומר שיש לי מלנומה שלב ארבע, אבל תכנית הפעולה שהכינה לנו הייתה משולבת בשלוש השפות. את תכנית הפעולה שהכינה ד"ר שפירא לפני שלוש עשרה שנים אני שומר עד היום.

תוכנית פעולה, 4-8-2008

"אני לא אוהבת אותה" אומרת טל, כשיצאנו מחדרה של ד"ר רוני שפירא, "היא מציגה רק את הפן השלילי".

"אני מאוד אוהב אותה" כך אני, "היא מתארת את המציאות, מסתבר שאין כאן שום פן חיובי".

כפי שניתן לראות בתמונה, זוהי תוכנית זרימה עם מעט מאוד אפשרויות ואני עברתי כמעט את כולן. "אם נמצא גרורות מלנומה בראש ו/או בכל מקום אחר בגוף – לא נוכל לקבל אותך למכון אלה" מוסיפה ד"ר שפירא ושולחת אותי ל"טיול כתובות" של המון המון בדיקות בכל רחבי תל השומר.

בבדיקות ראש מצאו על המח צלקת כתוצאה מאירוע מוחי ישן - אבל לא מלנומה.

בבדיקות עיניים מצאו ראיה לא משהו שריטות על הקרנית וקטרקט - אבל לא מלנומה.

בבדיקות אוזניים מצאו שמיעה לקויה וירודה – אבל לא מלנומה.

בבדיקת הריאות מצאו שחסרה אונה – אבל לא מלנומה.

בבדיקות לב מצאו לב פועם כהלכה, בבדיקות דם גילו שהדם אדום כמו שצריך, וכך במשך שבועיים עברתי את כל בית חולים וחזרתי עם כל התוצאות והמסקנה: התקבלתי ל"מכון אלה".

ב"בית הסרטן" יש קומה של מרפאות ואחת המרפאות היא "מכון אלה". על הקיר בחדר ההמתנה מוצגת תמונה של בחורה כבת עשרים ושש ומתחתיה הכיתוב: אלה למלבאום – תאריך לידה ותאריך פטירה. אלה ז"ל, יוצרת וזמרת, ביקשה לפני מותה, בהוספיס בתל השומר, מהוריה, שינציחו את זכרה בחקר המחלה שגרמה למותה. ההורים, נחמיה וחיה, הקדישו את כל מרצם והונם להנציח את זכרה והקימו מכון לחקר המלנומה. בצמוד למרפאה הוקמה מעבדה שהייתה לב לבו של המכון לחקר המלנומה על שם אלה למלבאום.

"אני מוכן להתנדב לכל מחקר ובלבד לנסות להבריא מהמחלה", אני אומר לד"ר שפירא בפגישה השניה. היא הזמינה את מנהל המכון, ד"ר יעקב שכטר, וביחד החליטו לצרף אותי למחקר הראשון: ניסוי בטקסול.

איני רוצה לשעמם את הקורא בפרטים על הניסוי הארוך והמייגע, אציין רק שבמשך מספר חודשים הגעתי פעמיים בשבוע למכון, קיבלתי כימותרפיה חזקה, בצירוף מרכיב נוסף, סינטה שמו, שאיש מאתנו לא ידע אם קיבל את המרכיב או קיבל רק פלצבו (תרופת דמה). יחד איתי, בשעות הארוכות של ההמתנה והחיבור לעירוי, במיטה לידי השתתף בניסוי איציק לנדוי מרעננה. את איציק ואת חניתה אשתו, הכרתי כבעלי החנות לציוד משרדי ומאוחר יותר כנוסעים שלי, בטיול מוצלח לסקנדינביה לפני כמה שנים. למרבה הצער, איציק נפטר מהמלנומה כעבור שנתיים של סבל.

עברו מספר חודשים. עברתי שנים עשר טיפולים של טקסול וסינטה. הכימותרפיה של הניסוי גרמה לתופעת לוואי שנקראת נוירופתיה: תחושת יתר, זרמים וכאבים ברגליים. אמנם דפקו לי את הרגליים, אבל יש תוצאה: רמיסיה בהתפשטות המלנומה. גם אני התחלתי להשתמש בשפה זרה:

השגתי הפוגה (רמיסיה) - נקווה לטוב !

==========

קישורים:

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג 


יום שישי, 24 בפברואר 2023

סרטן: פרק ב' - מלנומה / שלום נוי

אני אחרי הניתוח בבית חולים "השרון" מאושפז ומוטרד: קרצינומה או לימפומה מה עדיף? אני קורא באינטרנט ומנסה ללמוד ולהבין מהם דרכי הטיפול בכל אחד מהסרטנים, אני בודק אחוזים וסיכויי החלמה של כל אחד מהשניים, ובינתיים אני עסוק באיחוי התפרים שלאחר הניתוח. אמרו לנו שתוך יומיים שלושה תהיה תשובה מהמעבדה הפתולוגית. עברו יומיים, עברו שלושה ימים ותשובה אין.

"אתה צריך ללכת הרבה בכדי לזרז את ההחלמה שלך", אומרים לי במחלקה ואני ממושמע – עושה זאת. מטייל במשך היום בשטחים הציבוריים של בית החולים ובלילות, כאשר טל עובדת, אני מתלווה אליה לבקר במחלקות השונות. "בוא נבקר במעבדה הפתולוגית" היא מציעה לי, "הייתי שם וראיתי את המעי שכרתו לך ואת הגידולים שנראים כמו כרוביות". אני לא מתלהב לראות אני רק רוצה תשובה. "יש לי חבר במעבדה" מספרת טל, "הוא אומר שהם פורסים בלי סוף פרוסות והן לא מתאימות, לא לקרצינומה ולא ללימפומה".

עבר שבוע. השתחררתי מבית החולים. ביום שישי בצהריים טל מזעיקה אותי:

"יש תוצאות. זוהי מלנומה". לזה לא ציפיתי. מלנומה זה הרע מכל. הרגשתי שדלי מי קרח נשפך על גופי. אני מאוכזב, מיואש ואפילו מדוכא.

בית חולים השרון, 4-8-2008

"אין זמן לאכזבות, ליאוש או לדיכאון" כך טל "בוא ניסע מהר לבית חולים, לקבל את התוצאות בכתב ולהיפגש עם האונקולוג ד"ר ירמיהו שפירא". ד"ר שפירא, יהודי זקן חובש כיפה שחורה, ממתין לנו בחוסר סבלנות, עוד מעט שבת. הוא מדפיס את תוצאות הניתוח ואומר: "זה מוזר, גידול בסדר גודל כזה לא צומח מאליו על המעי הדק. יש לך היסטוריה של מלנומה?"

אני נזכר ומספר לדר' שפירא:

לפני הרבה שנים החלטתי להיגמל מהמבט הכפייתי כל כמה דקות בשעון היד והחלטתי להסיר אותו. מאז ועד היום אינני עונד שעון. לפני כחמש עשרה שנים קראתי כתבה על ההבדל בין סתם נקודת חן לבין שומה ממאירה. דובר שם על ארבעה גימלים. זמן קצר לאחר מכן אני מביט בפרק היד, במקום בו ענדתי עד לפני כמה שנים את השעון, צמחה נקודת חן שמכילה את כל הגימלים: גודל בצמיחה, גבולות לא אחידים, גוון משתנה מוורוד לאדום בהיר, גובה גדול מהרגיל.

פניתי לרופא עור בבית חולים מאיר בכפר סבא והוא מיד פסק שיש להסיר את השומה (כבר לא נקודת חן) ולשלוח דחוף למעבדה. ד"ר דגן ניתח והסיר את השומה וכעבור שבועיים הוזעקתי: הגידול ממאיר, זו מלנומה ויש צורך בניתוח נוסף, רחב שוליים  ועמוק יותר, וכן סדרת בדיקות לשלילת סרטן במקומות אחרים.

ביום רביעי 3 בנובמבר 1993, מנהל מחלקה לכירורגיה פלסטית, ד"ר שריה כהנוביץ' עצמו, ניתח אותי. אחרי שבועיים כאשר הגעתי להוצאת תפרים, אמר לי ד"ר כהנוביץ' כי תוצאות כל הבדיקות שנעשו, כולל הניתוח, שללו ממאירות נוספת. יחד עם זאת הוא ממליץ לבצע כל שנה מיפוי עצמות בכדי לעקוב אחרי הסרטן הזה. 

כל שנה התחננתי לרופאת המשפחה, לתת לי הפניה לבדיקת מיפוי עצמות. אחרי חמש שנים היא פסקה שאין יותר צורך: המלנומה נעלמה.

"אז זהו, המלנומה לא נעלמה!! היא הרימה ראש והתיישבה על המעי הדק שלך", כך ד"ר שפירא. והוסיף: "אצלנו לא מטפלים בכלל בסרטן מסוג זה. יש רק שלושה בתי חולים בארץ שמטפלים במלנומה: בתל אביב, בירושלים ובתל השומר. לאן תרצו לפנות?".

"תל השומר" ענינו מיד "זה הקרוב ביותר ונוח להגעה".

"מצוין. במקרה הבת של עובדת שם ואדאג שהיא תטפל בך בדחיפות". ד"ר ירמיהו שפירא צלצל לד"ר רוני שפירא וביום שני 4 באוגוסט 2008, במקום לחגוג ארבעים וארבע שנים לנישואין, הגענו לתל השומר.

 ==========

קישורים:

יום שישי, 27 בינואר 2023

סרטן: פרק א' - מה זה? / שלום נוי

 איך הכל התחיל? מתי זה קרה? איפה נמקם את הסיפור על רצף הזמן?

אני אוהב להתחיל את הסיפור ביום שישי, שישי לשישי, בשנת 2008.

כבר שנים רבות שאנו נוהגים לפקוד את פסטיבל חג שבועות באבו גוש. קנינו כרטיסים לקונצרט בשעה שש, בכנסיית "גבירתנו של ארון הברית" באבו גוש. הזמנו שולחן לארוחת ערב, לאחר הקונצרט, במסעדת "בלק סטיר" במוצא. הזמנו חדר ללינת לילה במלון מעלה החמישה. המזוודה הייתה ארוזה והכול היה מוכן לקראת הנסיעה.

יעל יצאה לקניות אחרונות לקראת הנסיעה. בשעה עשר בבוקר בעודי מדבר בטלפון, התחילו כאבי בטן מאוד, מאוד, מאוד חזקים. אני רגיל לכאבים בכלל ולכאבי בטן מסוגים שונים בפרט, אבל כאבים כאלה לא היו לי מעולם. אני מסיים בבהילות את שיחת הטלפון ומתקשר לטל. טל עובדת כאחות כללית, בבית חולים השרון ויודעת לאבחן. אני מתאר לה את כאבי התופת שאני חש בבטן התחתונה מצד ימין.

"כנראה תוספתן" היא אומרת "אבל צלצל למוקד בכדי שנהיה בטוחים".

אני מצלצל למוקד חירום של קופת חולים, מתאר את הכאבים ובינתיים מתחיל לעלות לי החום ויש לי צמרמורות.

"כנראה תוספתן" מאבחנת האחות במוקד "אבל סע למיון בכדי שנהיה בטוחים".

יעל חוזרת מהקניות ואנחנו נוסעים במהירות, לחדר המיון בבית חולים השרון. טל צלצלה לכירורג התורן ד"ר אלחנדרו שיקבל אותי ואכן הוא מקבל אותי מיד ובודק באופן יסודי.

"זה לא תוספתן" קובע ד"ר אלחנדרו "נאשפז אותך במחלקה כירורגית ונבדוק".

החום קפץ לארבעים מעלות ואני רועד בכל גופי מצמרמורות. אני מתחיל לקבל אנטיביוטיקה לוריד, בתוספת תרופות משככות כאבים ומורידי חום. מבצעים צילומים מכל הסוגים וקובעים: "במעי הדק באזור האיליאום נצפו מספר לולאות מעי מורחבות ובבטן ימנית תחתונה באזור איליאום סופי, נצפו מספר קטעי מעי בעלי דופן מעובה מאוד עם בלוטות לימפה מזנטריאליות באזור, שגודלם עד 1.5 ס"מ".

אין לי מושג מה זה אומר אבל בטוח שזה לא תוספתן.

אז, מה יש לי? אני שואל.

"נמשיך לחפש", עונה לי מנהל המחלקה הכירורגית.

"חזרנו לפני שבועיים מקפדוקיה", אני מספר לו, "היו שם המון תיירים במלון שלנו שסבלו מכאבי בטן, קיבלו חום ושלשולים. אולי נדבקתי במטוס בטיסה חזרה לארץ".

את חג שבועות ביליתי בבית חולים, מחובר לאינפוזיה ובנוסף גם בולע תרופות מיוחדות שהביאו במיוחד מבלינסון נגד ה"חיידק מקפדוקיה".



קפדוקיה, 12-5-2008

חלפו כמה ימים, כאבי הבטן חלפו גם וגם החום ירד – אני לוחץ להשתחרר. לאף אחד מהרופאים אין מושג מה יש לי והם מסכימים לשחרר אותי. טל מבקשת שאבדק לפני השחרור על ידי ד"ר דיקר, מנהל מחלקה פנימית ד', המחלקה בה עבדה שנים רבות. הוא "מגלה" שההמוגלובין בתוצאות בדיקות הדם שלי, נמוך עד מפחיד. "תלך הביתה רק לאחר שתקבל מנת דם". ישבתי בבגדי היציאה הביתה, קיבלתי מנת דם וחזרתי הביתה, לאחר שהבטחתי לעשות עוד בדיקות בקהילה, בכדי שנדע סוף סוף: מה יש לי?

במשך חודש ימים, בקהילה, עשיתי בדיקות דם כל שבוע (ההמוגלובין נשאר נמוך), עשיתי גסטרוסקופיה ושני סוגים של קולונוסקופיה (ללא תוצאות). הרגשתי חלש, עייף ובעיקר מבולבל – מה יש לי?

בהתייעצות עם ד"ר ויקה (ויקטוריה) ביילין, סגנית מנהל מחלקה פנימית ד' בבי"ח השרון, אני מחליט להתאשפז לבירור יסודי. במחלקה קיבלתי שתי מנות דם ונשלחתי לסדרת בדיקות שונות ומשונות. דווקא בבדיקה פשוטה, שנקראת פסג', גילו ש"נמצא עיבוי בדופן המעי הדק בחלק האמצעי שלו, ייתכן שמשהו חיצוני לוחץ". מהו המשהו שלוחץ נדע רק אם ניכנס פנימה בניתוח. בינתיים יש דמם פנימי ואנמיה חזקה.

טל פונה לד"ר אלדד פובזנר, מנהל מחלקה כירורגית ב', ומבקשת שינתח אותי, כי הוא הטוב מכולם. הוא מסכים, אך מבקש לדחות את הניתוח עד לאחר שובו מחו"ל בעוד שבוע וחצי. טל מספרת לו על דחיפות הניתוח בשל הדמם פנימי והאנמיה הקשה, הוא משתכנע ומסכים לנתח אותי למחרת היום, זאת אחרי קבלת קהל במרפאה הפרטית שלו בשעות הבוקר, כל זאת בתנאי שיהיה חדר ניתוח פנוי בשעות אחה"צ. טל מתחילה במירוץ להשיג חדר ניתוח לשעות אחה"צ וכמובן מצליחה.

אני מתאשפז במחלקה כירורגית ב'. ד"ר אלחנדרו והרופאה האיטלקיה היפה קיארה מקבלים אותי ומכינים אותי לניתוח: שולחים לשפע של בדיקות ומחתימים אותי על טפסים להסכמה ללפרסקופיה ו/או כריתה, אם יהיה צורך, במהלך הניתוח. אחר הצהריים מתחיל צום מצד אחד ושתיית "מרוקן" מצד שני. את הלילה אני מבלה בין החדר שהוקצה לי לבין חדר השירותים הסמוך שם אני משלשל את בני מעי.

17 ביולי 2008 - יום חמישי: בשעה שש בבוקר, מעיר אותי איש מפחיד עם קול נמוך בעל מבטא סובייטי כבד בשם זוניה – "באתי לגלח אותך ולקחת אותך לחדר ניתוח". "הניתוח רק אחה"צ" אני מוחה "לך תבדוק". הוא הולך ולא חוזר. התברר שזו טעות.

בשעה שתיים בצהריים אני מובל לחדר ניתוח. יעל ושלושת הילדים מחכים בחוץ. ד"ר פובזנר וד"ר קיארה ניתחו ובסיום הניתוח דיווח למשפחה: "היה צורך לפתוח את הבטן ולהוציא את הגידול וכן לכרות חלק בגודל של שישים ס"מ מן המעי. על המעי היה גידול ממאיר אולי קרצינומה וקרוב לוודאי לימפומה".

בשעות הערב, אחרי שקיבלתי מנת דם בחדר התאוששות, חזרתי למחלקה. בני המשפחה חזרו לביתם וטל נשארה לישון במיטה הסמוכה למיטתי, לשמור עלי. בשעה שלוש לפנות בוקר טל מביאה את דו"ח הניתוח שמאשר את שנמסר כבר למשפחה – הגידול נראה כמו קרצינומה או לימפומה, הוא נשלח לבדיקה פתולוגית במעבדה. נדע תשובה מדויקת תוך יומיים שלושה.

בשעה חמש לפנות בוקר טל נרדמה ואני שמרתי עליה . . .

==========

קישורים: