לתגובות


‏הצגת רשומות עם תוויות מלנומה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מלנומה. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 8 ביוני 2023

סרטן: פרק ו' – סוף דבר / שלום נוי

 נסענו למשתלה. קנינו עציץ ענק עם סחלב גדול, צבעוני ויפה. כתבתי מכתב תודה מעומק הלב, מעומק הלב באמת. שלחנו את הפרחים והמכתב לביתה של ד"ר שפירא בצור יגאל. לימים סיפרה לי רוני, כי היא הצמידה את המכתב למקרר בביתה. כשהגיעה החותנת, אמו של בעלה, לבקר גררה אותה למטבח והעמידה אותה לקרוא את המכתב. "את רואה" אמרה לה רוני "כל הזמן את מתלוננת ושואלת למה החלטתי להיות אונקולוגית? – בגלל זה. בגלל מכתב שכזה!!".

בימים הראשונים להיותי נקי מסרטן, הפנו אלי ממכון אלה עיתונאים אשר כתבו על נפלאות הטילים. הופעתי יחד עם רוני בשתי תוכניות שצולמו באולפני טלוויזיה ועם ד"ר שכטר בשתי תוכניות שצולמו במשרדו במכון אלה.

המון זמן רצינו לאכול במסעדת כתית, מסעדה לעשירון העליון, בתל אביב. אחרי שלוש שנים, כאשר אני נקי מסרטן, צלצלו ממכון אלה להזמין אותנו לארוחה חגיגית במסעדת כתית, ארוחה לשורדי מלנומה. בארוחה השתתפו מלבד השורדים גם הנהלת בית חולים תל השומר וצוות מכון אלה. הייתה זו ארוחה מדהימה וטעימה שעל כולה ניצח השף מאיר אדוני. המארחים היו חברי "מסדר אבירי הגריל".

מדי שנה אני דואג לעשות סי.טי. ולקבל פענוח בבית הסרטן. מכון אלה גדל ועבר לקומת קרקע צמודה לבית הסרטן, המכון עבר למתחם גדול ומרווח יותר. המכון שינה את שמו ל"מכון אלה לאימונו אונקולוגיה ע"ש אלה למלבאום", יעקב שכטר הפך לפרופסור.

עברו שנים. מגיפת הקורונה נחתה עלינו. אני קורא בעיתון שד"ר רוני שפירא נבחרה לעמוד בראש מכון אלה. אני מחליט לנסוע ולברך אותה אישית ומגיע במקרה לטקס החילופין. קומת הכניסה מלאה באנשים בחלוקים לבנים וכולם עוטים מסכות נגד הקורונה. קשה לזהות מי זה מי. לאחר מאמצים הצלחתי לזהות את ד"ר רוני פרומר שפירא ולברך אותה על המינוי החדש. בעודי עומד בצד וטועם מהכיבוד, מזהה אותי פרופ' יעקב שכטר, הוא קורא לי ומציג אותי לפני מנהל בית החולים כ"יקיר המחלקה". ואז הוא ממשיך ואומר: "אתה יודע שעד היום, אני נוסע להרצות בכנסים בכל העולם, עם דיסק של צילומי הבטן שלך!"

"אני לא מבין", אני עונה לו "למה לך דיסק כשאתה יכול לקחת אותי!!".

באתר בית חולים "שיבא", 20-10-2021

היום, 10 בנובמבר 2021, קראתי שהמגזין "פורבס" פרסם את שמה של ד"ר רוני שפירא כאחת מעשר הרופאות האונקולוגיות הטובות בעולם.
כאילו שלא ידעתי . . .

==========

קישורים:


 

יום שני, 15 במאי 2023

סרטן: פרק ה' – טילים / שלום נוי

הגיע חודש יוני, שנת 2009. עשיתי צילום סי.טי. שגרתי. כעבור שבוע מצלצל ד"ר שכטר: הגידול גדל, יש שני גידולים גדולים, אנחנו מקיימים מחר קונסיליום, תגיע. אני מגיע ונכנס לחדר של ד"ר רוני שפירא. היא מדברת בטלפון. "תשמע", היא אומרת למדריך טיולים בצד השני, "אי אפשר לטייל בשבת, אנחנו שומרי שבת. אנחנו סוג של דוסים לייט". רוני שפירא לא נראית דוסית, אבל מסתבר שהיא כן. גם ד"ר שכטר לא נראה דתי והכיפה על ראשו קטנה עד מאוד, אבל גם הוא כן. עם חיזוק שכזה מהקב"ה אני מסודר. ד"ר זיפל הלא דתי בכלל מצטרף והקונסיליום מתחיל. הם מביטים בתמונת הדימות של המעיים, מחליפים מידע במינוחים לטיניים, אני לא מבין דבר וחצי דבר. הקונסיליום מסתיים והם מודיעים שהגיעו להחלטה: אין ברירה, אי אפשר לחכות, בחודש אוגוסט מתחילים "טילים".

TIL, ראשי תיבות של Tumor Infiltrating Lymphocytes. מינוח רפואי בעל שם מסובך, אבל בעברית זה נשמע מצוין: כדוריות לבנות טסות כמו טיל והורגות, מחסלות, משמידות כל גידול סרטני שהן מוצאות בדרכן. קל ופשוט? לא כל כך. הטילים מוכנים: זוכרים איך ד"ר זיפל רץ, בפרק הקודם, להביא את הגידולים שלי למעבדה? שם הנדסו את התאים הסרטניים שלי, "הפכו" אותם לטילים והקפיאו. בכדי שזה יפעל יש להוריד את המערכת החיסונית של הגוף עד לאפס ואז להחדיר / להחזיר לגוף את התאים המהונדסים ולזרז אותם לפעול. זה כבר יותר מסובך. כל התהליך מתחילתו ועד סופו אורך כחודש כאשר שלושה שבועות יש להיות בבידוד מוחלט.

את כל ההסבר הזה הסבירו לי הרופאים, קבעו תאריך לטיפול בטילים בעוד חודשיים ועזבו את החדר.

נשארתי בחדר עם רוני ובשקט אני אומר לה: "יש לי בעיה נוספת – אומרים שחולי סרטן מרזים ונראים נורא ורק אני עולה במשקל. מה לעשות?". בלי היסוס היא עונה: "יש לנו דיאטנית נהדרת, יעל שמה, רד קומה למטה ותתייעץ איתה". ירדתי. יעל הדיאטנית הבאמת נהדרת, כמעט התעלפה: שנים היא עובדת ב"בית הסרטן" ומעולם לא פגשה מקרה כזה. היא רגילה להתאים דיאטות השמנה לחולי סרטן לא להרזיה. אחרי שהתעשתה, הבטיחה לשלוח דיאטה בדואר אלקטרוני וביקשה שאחזור אליה בעוד שלושה חודשים.

מה עושים עד אוגוסט? – לקחנו את התאומות, שקד ותמר, בתחילת החופש הגדול, לשבוע של כיף באוסטריה. היה זה מלון בעיירת סקי שעבר הסבה לקיץ עם בריכת שחיה מחוממת. נסענו לטיולים בהרי האלפים, הצטלמנו בשלג, חיפשנו פרחי אדלוויס, סיירנו בעיר זלצבורג ואפילו ביקרנו בארמון על האגם, של לודוויג המשוגע.

אוסטריה, 7-7-2009
ביום השנה הארבעים וחמש לנישואין שלנו, בארבעה באוגוסט 2009, בשעה שתים עשרה בדיוק, התייצבתי עם מזוודה, לא לפני שהשלמתי סבב נוסף של בדיקות וקיבלתי תוצאות טובות (חוץ מסרטן בבטן). הכנתי עצמי לחודש בידוד, עם ספרי קריאה ומחשב נייד, בתוכו סרטים ומשחקים.

מרגע זה שום דבר לא הסתדר:

👈"הגעת עכשיו? החדר עוד לא מוכן!" קיבלה את פני האחות האחראית, ביחידה להשתלת מח עצם, שם אמור להיות חדר מבודד במיוחד, עם כל השקעים, תקעים, חוטים וצינורות, חדר טיפול נמרץ עם אחות צמודה סביב השעון, לטובת ה"טילים". "לכו לאכול תחזרו עוד שעתיים". חזרנו והחדר עדיין לא מוכן. רק בשעה שש בערב החדר היה מוכן. "תקלה בתקשורת" – זה היה ההסבר שקיבלתי – "לא ידענו שזה מתחיל היום". בחדר לא היו מגבות, לא מנורת קריאה ולא מערכת לכיבוי אורות ליד המיטה.
👈היקמן ופורטקט. אלה הם שני סוגים של צנתר, המוחדרים לגוף מתחת לעור, קרוב ללב. כאשר עברתי את טיפולי כימותרפיה שתלו בגופי, בהרדמה מקומית במחלקת כלי דם (אנגיו), את הצנתר פורטקט המכונה בקיצור פורט. הצנתר מאפשר גישה מהירה לווריד המרכזי, חוסך דקירות ביד וחיפושי ווריד ואינו מפריע בחיי היומיום. לפני האשפוז שלחה אותי ד"ר שפירא להתקין בגוף גם את הצנתר השני, היקמן, באותה מחלקה. כך הגעתי לאישפוז עם שני צנתרים. כבר ביום השני, עוד בטרם החל הטיפול, נסתם ההיקמן והזדהם. היו צריכים להוציא אותי מהבידוד, להסיע אותי עם המיטה דרך מסדרונות בית חולים לחדר הניתוח במחלקת אנגיו, בקצה השני של בית החולים, בכדי לשלוף את ההיקמן מגופי. נשארתי רק עם הפורט. הוא היה מחובר לעירוי של נוזלים אינפוזיה קבועה. ביום השמיני לאשפוז, במקלחת, בתנועת יד לא זהירה שלי, נתלש הצינור החיצוני של הפורט והיו צריכים להתקין פורט חדש.
👈בכדי להוריד את המערכת החיסונית למינימום, הערו לגופי כימותרפיה חזקה במיוחד. תוך יומיים התחיל השיער לנשור. אני לא חיכיתי וביקשתי מעומר והוא סיפר את השיער. אבל אז החלה פריחה. פריחה שאף רופא לא הכיר. הרגליים היו אדומות כאילו נשרפו באש חזקה. הרופאים החליטו שזו אלרגיה לכימותרפיה, אמנם קיבלתי מיד תרופות נגד אלרגיה אבל הם לא ידעו איך להעלים את הפריחה. למזלי הפריחה לא גרדה, לא שרפה ולא כאבה ולכן כמוצא אחרון הציעה ד"ר שפירא שיעל תיגש לבית המרקחת ותקנה משחת דזיטין. זוהי משחה עם ריח נוראי. כאשר מורחים שכבה דקה על הטוסיק הקטן של התינוק בקושי מריחים, אבל כשמורחים חצי שפופרת על הרגליים הארוכות שלי, הסירחון נוראי ובחדר אטום כמו שלי, כבר עדיף להישאר עם הפריחה.
👈הייתי מחובר באופן קבוע לעירוי. קיבלתי נוזלים בכמויות. בכדי לבדוק שלא נצברים נוזלים בגוף, חויבתי להטיל שתן לתוך מיכל, למדוד את הכמות ולרשום בטבלה. במשך היום, כל שעה לבלות בשירותים זה דבר מטריד. בלילה לעשות זאת זה כבר סיוט. "אני חייב גם לישון קצת. לא?". אני שואל את ד"ר שפירא "מה הבעיה, תשים פנרוס ותישן כמו תינוק". "מה זה?" אני שואל. "תבקש ותראה". באותו ערב, לפני השינה, אח הלילה התורן התקין לי פנרוס ואכן ישנתי כמו תינוק, השתן זרם ונאסף למדידה בבוקר ואני קמתי רענן. למחרת בערב הייתה אחות ולא אח וזה היה כבר מביך . . .
👈בכדי להגביר את התרבות תאי הדם הלבנים, להגביר את תגובת המערכת החיסונית ולהגביר את ייצור נוגדנים המסייעים לכוון את הפעילות נגד תאים סרטניים, מכניסים לגוף חומר שנקרא אינטרלוקין. פרוטוקול הניסוי של ה"טילים" קובע, שיש להוסיף לגוף חמש עשרה מנות במשך חמישה ימים, שלוש מנות ביממה. כמות החומר בכל מנה נגזרת ממשקל הגוף ומקרה שלי, כזכור, לא הייתי רזה, למרות הדיאטה ששלחה לי יעל הדיאטנית. כעשרים דקות לאחר הכנסת מנת האינטרלוקין בעירוי לגוף, הוא מתחיל להגיב. הצופה מבחוץ רואה גוף רועד ברעידות עזות, כמו בשוק חשמלי. כששאלה אותי טל, בתי, אחות עם ניסיון, מה הרגשתי? ניסיתי להסביר ולא הצלחתי. זוהי תחושה שהגוף מנסה לצאת מתוך העור העוטף אותו, תחושה של מצוקה שאתה כלוא בתוך עצמך ואין לך לאן לברוח, תחושה של כאבים קשים, איומים ונוראיים ולא ברור איזה סוג כאב זה. אפיזודת הטיפול ותופעת הלוואי שלו אורכת עשרים דקות ולהירגע ממנו עוד שעתיים.

👈ביום שלישי, לאחר שהמערכת החיסונית ירדה למינימום, הכניסו לגופי את הטילים ומיד גם את האינטרלוקין. ד"ר רוני שפירא עמדה לידי והכניסה לעירוי נוגדי אלרגיה ומשככי כאבים כשראתה איך הגוף שלי מגיב לאינטרלוקין. שתי אחיות החזיקו את הגוף שלי משני הצדדים, כדי שלא אפול מן המיטה, כתוצאה מהזעזועים הבלתי נשלטים. ד"ר שפירא החליטה לדחות את המנה השנייה למחר כשראתה את תוצאות בדיקות הדם ותגובת הגוף.
למחרת ביקשה טל להיות ליד מיטתי, בכדי להרגיע ולעזור, בזמן קבלת המנה השנייה. שתי דקות לאחר שהאינטרלוקין התחיל להרעיד את גופי, פרצה טל בבכי וברחה מהחדר. הטיפול השני היה גרוע מהיום הקודם, הגוף הגיב בעליית מידות החום, תוצאות מדאיגות של בדיקות הדם וחולשה כללית. שוב הוחלט לדחות את מתן המנה היומית השלישית למחר. 
ביום חמישי, לאחר מתן המנה השלישית וקבלת תוצאות בדיקות הדם, הודיעה לי רוני כי בשיתוף עם ד"ר שכטר, ממקום חופשתו בספרד, הוחלט להפסיק את הטיפול. "מה באשר לפרוטוקול?" אני מזדעק, "צריך עוד שתים עשרה מנות". רוני הסבירה לי שהטיפול מסכן עד מאוד את הכליות שלי. ומוסיפה: "אם נמשיך תצטרך בקרוב דיאליזה . . ." 
👈אוגוסט הוא חודש של חופשות. ד"ר שכטר טייל בספרד, אבל דאג להיות מעודכן, ברמה אישית, בכל המתרחש בחדר האטום והמבודד של ניסוי ה"טילים" בו שכבתי. יומיים לאחר הפסקת הניסוי חזר ד"ר שכטר לארץ וד"ר שפירא יצאה לחופשה. טרם יציאתה לחופשה, בשבת בבוקר, היא הגיעה עם בתה התינוקת לבקר. ד"ר שפירא ידעה שאני מאוכזב קשות מהפסקת הניסוי בטרם עת. רוני הביאה לי במתנה את ספר קריאה עליו דיברנו יום קודם, היא ישבה איתי כשעתיים ודיברנו על הכול. היה זה ביקור חולים ולא ביקור רופאים. אין רופאים כאלה.

הניסוי תם. ביום ראשון החלו להעלות בחזרה את המערכת החיסונית. ביום שלישי יצאתי מהחדר האטום ועברתי מהיחידה המבודדת למחלקה האונקולוגית. ביום חמישי, לאחר הפצרות רבות, הסכימו רופאי המחלקה, בשיתוף ד"ר שכטר, לשחרר אותי הביתה. במקום אשפוז של חודש סיימתי, באכזבה רבה, אשפוז של שבועיים.

עברו שלושה שבועות, חזרתי לשגרה ובנוהל עשיתי בדיקת סי.ט. וקבלת תוצאות כעבור שלושה ימים. ביום שני 14 בספטמבר, קבעתי להיפגש עם יעל הדיאטנית ומיד לאחר מכן עם ד"ר שפירא. "תוכל להביא לי את התיק שלך ממזכירות מכון אלה" ביקשה יעל. עליתי למכון והבאתי את תיק הקרטון עב הכרס והמרופט. יעל פתחה את התיק כדי לרשום את התקדמות הדיאטה וכמעט התעלפה. "מה קרה הפעם?" אני שואל. "דבר עם האונקולוגית שלך" היא אומרת "הגיעו תוצאות הדימות, לי אסור לגלות". יעל יצאה לרגע מהחדר ואני פתחתי את התיק. הדיאטה כבר לא חשובה לי, לקחתי את התיק ועליתי לחדר של ד"ר שפירא.

"מה את אומרת על זה?" אני שואל, ורוני עוברת פתאום לאנגלית: it is too good to be true" או במילים אחרות "אני לא מאמינה !!!"

הגידולים לא נעצרו, הגידולים לא קטנו, הגידולים פשוט נעלמו. הגוף נקי מסרטן!

 ==========

קישורים:



יום שישי, 28 באפריל 2023

סרטן: פרק ד' - ניתוח / שלום נוי

"הסרטן הרים ראש", אומר לי ד"ר שכטר "גילינו ניצנים של זריעה ואנחנו מפסיקים את הניסוי".

"מה באשר לרמיסיה ?" אני שואל.

"רמיסיה פירושה הפוגה. לא אמרנו לכמה זמן. הייתה הפוגה, נגמרה". יש לו חוש הומור מוזר. על חשבוני.

ביום שישי החלטנו לאכול קלמרי ביין לארוחת ערב. שעתיים לאחר ארוחת הערב התחלתי להרגיש כאבים שהלכו והתגברו. החלטנו לנסוע לחדר מיון בתל השומר. בדרך עצרנו פעמיים בהן הקאתי את ארוחת הערב ובמיון קבעו: יש לך חסימת מעיים, נעשה צילום ס.ט. ונבדוק. לקראת הצילום שתיתי חומר ניגודי מגעיל שניקה את בני מעי, הפחית למינימום את כאבי הבטן וביקשתי ללכת הביתה ולפנות למרפאה האונקולוגית.

"חסימת מעיים היא מסוכנת ועלולה לחזור", אומרת ד"ר רוני שפירא כשסיפרתי לה על אירועי יום שישי "אני מציעה שתעשה ניתוח בטן. אתה יכול לעשות זאת בכל בית חולים שתבחר".

"את מכירה מנתח טוב ?" אני שואל.

רוני מרימה את הטלפון ותוך חמש דקות אני לוחץ את ידו של ד"ר דב זיפל. הוא משכיב אותי על מיטת הבדיקות, ממשש את הבטן, מסתכל על הצלקת במורד הטבור שלי ופולט במבטא אנגלי כבד: "אני מכיר את המקרה שלך. . .".

"הרגע הכרנו!", כך אני "איך אתה מכיר את המקרה???"

"בת זוגי עזרה לנתח אותך בבית חולים השרון. היא שסיפרה לי על המקרה. היא סיפרה איך לא ידעו שהגידול שהוציאו לך היה מלנומה". נזכרתי בקיארה הרופאה האיטלקיה הנחמדה.

יש לך בת זוג מדהימה, אני חושב לעצמי, בארוחת הערב בכדי להגביר את התיאבון, אתם מדברים על מה שהוצאת מהבטן שלי?

ד"ר זיפל ניתח אותי ביום ראשון, נר ראשון של חנוכה. הניתוח היה ארוך והמשפחה שחיכתה באולם ההמתנה, הייתה עסוקה בבדיקה של כל המכונות ומתקני המזון המהיר שהיו בשטח, כולל מתקן מהיר לטיגון צ'יפס, דבר שגרם לבחילה של כולם. לפתע ראו את ד"ר זיפל יוצא במהירות מחדר הניתוח ובידיו מיכל סגור. "היה מצוין", הוא פולט "הורדנו שבעים סנטימטר מהמעי הדק ואני רץ להעביר אותו למעבדה".

למחרת החלו לפנות מיטות רבות במחלקה הכירורגית אונקולוגית, מחשש שיגיעו פצועים רבים ממבצע "עופרת יצוקה" העומד להתחיל בדרום. אני אושפזתי בחדר זוגי עם שמואל מאשדוד. קלרה אשתו הייתה מודאגת מהטילים שאולי יפלו על ביתם ועל משפחתם והוא היה במצב בריאותי ירוד וחלש מאוד וישן רוב הזמן. ד"ר זיפל נכנס לחדרי, ישב על המיטה לידי והסביר: "בניתוח חתכנו את החלק הנגוע של המעי הדק. בסיום הניתוח חיברנו מחדש את שני החלקים שנשארו. בכדי להיות בטוחים שהחלקים חוברו כמו שצריך, אתה חייב לשבת בשירותים ועד שלא יהיו שם תוצאות אתה תהיה בצום ומחובר לעירוי".

הייתי בצום ארבעה ימים. לא אכלתי ולא שתיתי והייתי מחובר לעירוי. כל בוקר נכנס ד"ר זיפל לחדר שלי, עוד לפני שנכנס למחלקה ולחדר שלו, ישב לידי על המיטה ושאל: "נו????". אחרי ארבעה ימים כשרציתי להשתחרר מהעירוי ולהתחיל לאכול, אמר לי ד"ר זיפל: "אתה יודע מה, אני מוכן לוותר לך על יציאה, אני מסתפק בנפיחה. נאד אחד קטן ואתה מתחיל לאכול. פליז . . .".

ביום חמישי זה קרה: הפלצתי! מיהרתי לספר לד"ר זיפל ושלחתי הודעות בטלפון לכל העולם. חזרתי לאכול ולשתות.

למחרת התחילו שלשולים שנמשכו ונמשכו ולא פסקו עד היום. כעבור חודש ישבתי בהמתנה לצילום סי.טי. וד"ר זיפל עבר במסדרון. אני עוצר אותו:"אתה יודע שעבר המון זמן מאז הניתוח ואני כל הזמן משלשל?"

הוא מגרד בראשו ואומר: "תאמין לי, זה הרבה יותר טוב מעצירות!" ורץ לדרכו.

אנשי חב"ד הגיעו למחלקה בערב שלאחר הניתוח שלי, להדליק נר ראשון של חנוכה. הם צדו את אסף: "אתה נראה יהודי יקר ואתה חייב לברך". למחרת, אני כבר על הרגליים, הם פנו וביקשו ממני לברך על הנר השני ועשיתי זאת ברצון. ביום שלישי כיבדו את עומר בברכה וכך המשפחה כולה הדליקה מידי ערב את החנוכיה של חב"ד. ביום שני, 28 בדצמבר 2008, שוחררתי מבית החולים. את הנר האחרון של חנוכה הדלקתי בבית.

חנוכה בבית, 28-12-2008

==========

קישורים:


יום שישי, 24 במרץ 2023

סרטן: פרק ג' – מכון אלה / שלום נוי

"זהו סרטן רע מאוד". כך מקבלת את פנינו ד"ר רוני שפירא.

בנפרד מבתים רבים המפוזרים במתחם הענק של בית חולים תל השומר, ניצב בית בן ארבע קומות, עם שם מאוד קליט: "בית הסרטן". בצמוד אליו, יש ארבע קומות ענקיות לחניה לבאי הבית. במעבר בין חניון "בית הסרטן" למרפאות השונות, בקומת הלובי הענק, פגשנו את אילן ושרונה. אנחנו מכירים אותם מטיולים משותפים בארץ ובחו"ל במסגרת "ראש ירוק".

"אילן חולה בלימפומה והוא מטופל כאן", מספרת שרונה. אני מביט בו בקנאה, ידוע לכל שלימפומה זה סרטן קל. (אילן נפטר מלימפומה, לאחר ייסורים רבים בעבור שלוש שנים).

"מלנומה זה סרטן רע מאוד". ד"ר שפירא ממשיכה "אתה נמצא בסטייג' פור, שאין בו הרבה מה לעשות". היא מוציאה דף ממוחזר ומהצד החלק שלו היא מתחילה לכתוב תכנית פעולה. לא ברור לי למה צריכים להיות מומחים לאנגלית ולטינית ואי אפשר לומר שיש לי מלנומה שלב ארבע, אבל תכנית הפעולה שהכינה לנו הייתה משולבת בשלוש השפות. את תכנית הפעולה שהכינה ד"ר שפירא לפני שלוש עשרה שנים אני שומר עד היום.

תוכנית פעולה, 4-8-2008

"אני לא אוהבת אותה" אומרת טל, כשיצאנו מחדרה של ד"ר רוני שפירא, "היא מציגה רק את הפן השלילי".

"אני מאוד אוהב אותה" כך אני, "היא מתארת את המציאות, מסתבר שאין כאן שום פן חיובי".

כפי שניתן לראות בתמונה, זוהי תוכנית זרימה עם מעט מאוד אפשרויות ואני עברתי כמעט את כולן. "אם נמצא גרורות מלנומה בראש ו/או בכל מקום אחר בגוף – לא נוכל לקבל אותך למכון אלה" מוסיפה ד"ר שפירא ושולחת אותי ל"טיול כתובות" של המון המון בדיקות בכל רחבי תל השומר.

בבדיקות ראש מצאו על המח צלקת כתוצאה מאירוע מוחי ישן - אבל לא מלנומה.

בבדיקות עיניים מצאו ראיה לא משהו שריטות על הקרנית וקטרקט - אבל לא מלנומה.

בבדיקות אוזניים מצאו שמיעה לקויה וירודה – אבל לא מלנומה.

בבדיקת הריאות מצאו שחסרה אונה – אבל לא מלנומה.

בבדיקות לב מצאו לב פועם כהלכה, בבדיקות דם גילו שהדם אדום כמו שצריך, וכך במשך שבועיים עברתי את כל בית חולים וחזרתי עם כל התוצאות והמסקנה: התקבלתי ל"מכון אלה".

ב"בית הסרטן" יש קומה של מרפאות ואחת המרפאות היא "מכון אלה". על הקיר בחדר ההמתנה מוצגת תמונה של בחורה כבת עשרים ושש ומתחתיה הכיתוב: אלה למלבאום – תאריך לידה ותאריך פטירה. אלה ז"ל, יוצרת וזמרת, ביקשה לפני מותה, בהוספיס בתל השומר, מהוריה, שינציחו את זכרה בחקר המחלה שגרמה למותה. ההורים, נחמיה וחיה, הקדישו את כל מרצם והונם להנציח את זכרה והקימו מכון לחקר המלנומה. בצמוד למרפאה הוקמה מעבדה שהייתה לב לבו של המכון לחקר המלנומה על שם אלה למלבאום.

"אני מוכן להתנדב לכל מחקר ובלבד לנסות להבריא מהמחלה", אני אומר לד"ר שפירא בפגישה השניה. היא הזמינה את מנהל המכון, ד"ר יעקב שכטר, וביחד החליטו לצרף אותי למחקר הראשון: ניסוי בטקסול.

איני רוצה לשעמם את הקורא בפרטים על הניסוי הארוך והמייגע, אציין רק שבמשך מספר חודשים הגעתי פעמיים בשבוע למכון, קיבלתי כימותרפיה חזקה, בצירוף מרכיב נוסף, סינטה שמו, שאיש מאתנו לא ידע אם קיבל את המרכיב או קיבל רק פלצבו (תרופת דמה). יחד איתי, בשעות הארוכות של ההמתנה והחיבור לעירוי, במיטה לידי השתתף בניסוי איציק לנדוי מרעננה. את איציק ואת חניתה אשתו, הכרתי כבעלי החנות לציוד משרדי ומאוחר יותר כנוסעים שלי, בטיול מוצלח לסקנדינביה לפני כמה שנים. למרבה הצער, איציק נפטר מהמלנומה כעבור שנתיים של סבל.

עברו מספר חודשים. עברתי שנים עשר טיפולים של טקסול וסינטה. הכימותרפיה של הניסוי גרמה לתופעת לוואי שנקראת נוירופתיה: תחושת יתר, זרמים וכאבים ברגליים. אמנם דפקו לי את הרגליים, אבל יש תוצאה: רמיסיה בהתפשטות המלנומה. גם אני התחלתי להשתמש בשפה זרה:

השגתי הפוגה (רמיסיה) - נקווה לטוב !

==========

קישורים:

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג 


יום שישי, 24 בפברואר 2023

סרטן: פרק ב' - מלנומה / שלום נוי

אני אחרי הניתוח בבית חולים "השרון" מאושפז ומוטרד: קרצינומה או לימפומה מה עדיף? אני קורא באינטרנט ומנסה ללמוד ולהבין מהם דרכי הטיפול בכל אחד מהסרטנים, אני בודק אחוזים וסיכויי החלמה של כל אחד מהשניים, ובינתיים אני עסוק באיחוי התפרים שלאחר הניתוח. אמרו לנו שתוך יומיים שלושה תהיה תשובה מהמעבדה הפתולוגית. עברו יומיים, עברו שלושה ימים ותשובה אין.

"אתה צריך ללכת הרבה בכדי לזרז את ההחלמה שלך", אומרים לי במחלקה ואני ממושמע – עושה זאת. מטייל במשך היום בשטחים הציבוריים של בית החולים ובלילות, כאשר טל עובדת, אני מתלווה אליה לבקר במחלקות השונות. "בוא נבקר במעבדה הפתולוגית" היא מציעה לי, "הייתי שם וראיתי את המעי שכרתו לך ואת הגידולים שנראים כמו כרוביות". אני לא מתלהב לראות אני רק רוצה תשובה. "יש לי חבר במעבדה" מספרת טל, "הוא אומר שהם פורסים בלי סוף פרוסות והן לא מתאימות, לא לקרצינומה ולא ללימפומה".

עבר שבוע. השתחררתי מבית החולים. ביום שישי בצהריים טל מזעיקה אותי:

"יש תוצאות. זוהי מלנומה". לזה לא ציפיתי. מלנומה זה הרע מכל. הרגשתי שדלי מי קרח נשפך על גופי. אני מאוכזב, מיואש ואפילו מדוכא.

בית חולים השרון, 4-8-2008

"אין זמן לאכזבות, ליאוש או לדיכאון" כך טל "בוא ניסע מהר לבית חולים, לקבל את התוצאות בכתב ולהיפגש עם האונקולוג ד"ר ירמיהו שפירא". ד"ר שפירא, יהודי זקן חובש כיפה שחורה, ממתין לנו בחוסר סבלנות, עוד מעט שבת. הוא מדפיס את תוצאות הניתוח ואומר: "זה מוזר, גידול בסדר גודל כזה לא צומח מאליו על המעי הדק. יש לך היסטוריה של מלנומה?"

אני נזכר ומספר לדר' שפירא:

לפני הרבה שנים החלטתי להיגמל מהמבט הכפייתי כל כמה דקות בשעון היד והחלטתי להסיר אותו. מאז ועד היום אינני עונד שעון. לפני כחמש עשרה שנים קראתי כתבה על ההבדל בין סתם נקודת חן לבין שומה ממאירה. דובר שם על ארבעה גימלים. זמן קצר לאחר מכן אני מביט בפרק היד, במקום בו ענדתי עד לפני כמה שנים את השעון, צמחה נקודת חן שמכילה את כל הגימלים: גודל בצמיחה, גבולות לא אחידים, גוון משתנה מוורוד לאדום בהיר, גובה גדול מהרגיל.

פניתי לרופא עור בבית חולים מאיר בכפר סבא והוא מיד פסק שיש להסיר את השומה (כבר לא נקודת חן) ולשלוח דחוף למעבדה. ד"ר דגן ניתח והסיר את השומה וכעבור שבועיים הוזעקתי: הגידול ממאיר, זו מלנומה ויש צורך בניתוח נוסף, רחב שוליים  ועמוק יותר, וכן סדרת בדיקות לשלילת סרטן במקומות אחרים.

ביום רביעי 3 בנובמבר 1993, מנהל מחלקה לכירורגיה פלסטית, ד"ר שריה כהנוביץ' עצמו, ניתח אותי. אחרי שבועיים כאשר הגעתי להוצאת תפרים, אמר לי ד"ר כהנוביץ' כי תוצאות כל הבדיקות שנעשו, כולל הניתוח, שללו ממאירות נוספת. יחד עם זאת הוא ממליץ לבצע כל שנה מיפוי עצמות בכדי לעקוב אחרי הסרטן הזה. 

כל שנה התחננתי לרופאת המשפחה, לתת לי הפניה לבדיקת מיפוי עצמות. אחרי חמש שנים היא פסקה שאין יותר צורך: המלנומה נעלמה.

"אז זהו, המלנומה לא נעלמה!! היא הרימה ראש והתיישבה על המעי הדק שלך", כך ד"ר שפירא. והוסיף: "אצלנו לא מטפלים בכלל בסרטן מסוג זה. יש רק שלושה בתי חולים בארץ שמטפלים במלנומה: בתל אביב, בירושלים ובתל השומר. לאן תרצו לפנות?".

"תל השומר" ענינו מיד "זה הקרוב ביותר ונוח להגעה".

"מצוין. במקרה הבת של עובדת שם ואדאג שהיא תטפל בך בדחיפות". ד"ר ירמיהו שפירא צלצל לד"ר רוני שפירא וביום שני 4 באוגוסט 2008, במקום לחגוג ארבעים וארבע שנים לנישואין, הגענו לתל השומר.

 ==========

קישורים: