יזכור בוך

"‫למה אתה עושה את זה?" - שאלו אותי רבים, אשר שמעו שאני מתרגם ספר עב כרס מאידיש לעברית. "מי יקרא את זה?" - שאלו אחרים.

 

אני זוכר את עצמי כילד, יושב במטבח הקטן שלנו, שומע את אמי וסבתי משוחחות בשפה שלא הבנתי. הן דיברו באידיש, שפת הרגש והזיכרונות שלהן. האידיש הייתה עבורן שפת הכאב והשמחה, השפה שבה שיתפו רגעים של זיכרון וסיפורים שלא נאמרו. המילים נשמעו לי כמו שירה עצובה, מלאה בעצב ובגעגוע. לעיתים ראיתי דמעות מצטברות בעיניה של סבתי, והרגשתי את העומס של סיפורים שלא סופרו. כששמעתי את שיחותיהן כילד, הרגשתי כאילו אני מציץ לעולם שאבד, לעיירה שהייתה ואיננה עוד. רק שנים מאוחר יותר הבנתי את העומק של השיחות הללו.

‬

‫אמי, רייזל (בארץ: שושנה), נולדה בעיירה קורוב שבמחוז לובלין, להוריה שמעון רוכמן מהעיירה הסמוכה דמבלין ואתל לבית זלצקוואר. בשל קשיי פרנסה בקורוב עברה המשפחה לעיר הגדולה ורשה, שם נולדו שתי אחיותיה של אמי. כאשר הייתה אמי בת שבע עשרה עלתה המשפחה לישראל, התיישבו בגבעתיים. אך אחיה של אמי, שלמה רוכמן, נשאר בפולין משום שלא קיבל סרטיפיקט מהשלטונות הבריטיים, כי היה מבוגר ובעל משפחה. הוא נספה בשואה יחד עם אשתו ותינוקתו הקטנה.

‬

כשסבתי שמעה על אובדנו, היא ישבה שבעה ושרפה את כל התמונות, המכתבים והזיכרונות שהיו לה. מאז לא דיברה עליו, כאילו ניסה הכאב להשתיק גם את הזיכרון.

השנים חלפו, אך השאלה על חייהם של אלה שאינם נותרה בלתי פתורה.

לאחר קום המדינה החליטו יוצאי קורוב בארץ ובעולם להוציא לאור ספר זיכרון לעיירה. הם כתבו זיכרונות, אספו מאמרים ומסמכים, שלבו תמונות ואספו כסף להוציא את הספר לאור. כל מי שתרם קיבל את הספר, אבל בשבילי היו אלה רק תמונות, כי לא הבנתי אף מילה. הספר כולו כתוב באידיש.

‫‫כשהספר "יזכור בוך" יצא לאור, הוא היה עבורי חלון אל העבר שאבד. לפני שנה וחצי החלטתי לקחת על עצמי את המשימה להנציח את העיירה קורוב בצורה חדשה: לתרגם את הספר מאידיש לעברית. זה היה מסע מורכב שכלל לא רק תרגום, אלא גם סריקה, שיפוץ, וצביעה של התמונות הישנות המופיעות בו. לצד זאת, העליתי את כל החומרים הללו כבלוג אינטרנטי, כדי שהמורשת הזו תהיה נגישה לדורות הבאים. הספר, המכיל 1147 עמודות, נכתב כולו באידיש ומספר את סיפורי החיים, התרבות, והאסון של העיירה.

במהלך תרגום הספר גיליתי תמונות שלא הכרתי – תמונות של אמי בצעירותה עם חברותיה בפולין, לצד תמונות של סבתי, אחותה ובנהּ (שיינדל ומאיר זצלמן). כולם היו שותפים משמעותיים במימון האנדרטה ובהוצאת הספר לאור.

את סיפורו של דודי, שלמה רוכמן, הנציחו בדף זיכרון מיוחד שהעלה ניצול העיירה. בדף זה מסופר כיצד נאלץ להישאר בפולין בשל מחסור באישורי עלייה, וכיצד חזר לעיירה קורוב עם אשתו ובתו הקטנה כדי להמשיך בחייהם. כשפרצה המלחמה, נדחקו לחיים תחת הכיבוש הנאצי, עד שלבסוף גורשו ונרצחו במחנה השמדה. דף הזיכרון, המציין את שמותיהם, הוא תזכורת כואבת למורשת שאבדה ולמשפחה שלעולם לא תוכל לשוב.‬

‫

אבל למה עשיתי זאת? התשובה טמונה ברצון לשמר את הזיכרון, לא רק עבור משפחתי אלא עבור כל מי שאיבד ולא יודע מה היה. הספר הזה הוא סמל לכוחו של זיכרון, למורשת שיכולה להחיות מחדש אנשים, מקומות וסיפורים שאבדו לשואה ולזמן. הוא גשר בין העבר לעתיד, ומענה לשתיקה הכבדה ששררה במשפחתי במשך שנים רבות. באמצעות הספר, אני מבקש לתת קול למי שאינם ולוודא שסיפורם ימשיך להישמע.‬

האזכרה השנתית, נחלת יצחק גבעתיים, 10-05-2024

==========

זהו הסיפור האחרון. את הסיפור הזה כתב, לבקשתי ובעזרתי, האדון צ'ט ג'י פי טי  ChatGPT.

רוצים סיפורים נוספים? פנו אליו בקישור למטה.

==========

קישורים:

### לכותב הסיפור (אינטליגנציה מלאכותית)

### יזכור בוך קורוב

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

סיפורי גנאלוגיה – חלק ז': שמואל זלצמן / שלום נוי

שמואל היה חייט.

שמואל נולד בעיירה קורוב שבפולין בשנת 1881, לאביו שלום ולאמו מלכה זלצקוואר, בן בכור ואח לשתי בנות: הבת הגדולה שיינדל והצעירה אתל. כשהיה בן שלוש עשרה נולד אחיו הצעיר יהודה לייב. החיים בעיירה הקטנה היו מאוד קשים ומיד לאחר עלייתו לתורה בבית הכנסת המפואר בקורוב, עזב את ביתו ואת משפחתו והחליט לחפש את עתידו בעיר הבירה ורשה.

בורשה, השוכנת כמאה וחמישים ק"מ מעיירת מגוריו, לא חיכה לו איש. הוא מצא חבר, שמואל גלבפיש שמו, יחד עבדו שני השמואלים בעבודות מזדמנות, חסכו זלוטי לזלוטי וקנו כרטיסים לאוניה השטה ללונדון.

גם בלונדון לא חיכה להם איש ובנוסף לזאת, נשדדו השניים על הרציף מיד כשירדו מן האוניה. שניהם לא דיברו אנגלית וכך מיואשים שוטטו שניהם ברחובות לונדון. "להפתעתנו", כך סיפר שמואל לאחר שנים רבות, "ראינו אדם נושא מתקן ועליו קולבים עם בגדים לא גמורים. עקבנו אחריו מרחוב לרחוב עד שהגענו לבית מלאכה גדול לבגדי נשים".

"עבדנו בוורשה כחייטים", הם פנו ואמרו באידיש למנהל בית המלאכה. הוא שכר אותם לעבודה והשאר היסטוריה.

כחייטים עברו השניים כשש שנים בבירת בריטניה, למדו אנגלית, רכשו ניסיון כחייטים והחליטו להגר לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – ארצות הברית. הם שטו לקנדה ומשם נסעו לניו יורק. שמואל גלבפיש שינה את שמו לסמואל גולדפיש ואחר כך לסם גולדווין, גם שמואל שלנו שינה את שמו משמואל זלצקוואר לסמואל זלצמן. סם חברו הקרוב, נשאר בניו יורק, עזב את מקצועו כחייט והצליח מאוד כמפיק סרטי קולנוע בהוליווד. סמואל שלנו דבק במקצועו כחייט וכשקרא בעיתון על אפשרויות פרנסה טובות יותר, עלה על אוניה והגיע לוולינגטון בירת ניו זילנד.

שעות מעטות לאחר הגעתו לניו זילנד, כבר מצא עבודה כחייט מקצועי. לאחר זמן עבר לעיר הגדולה כרייסטצ'רץ' ומשם לעיר הקטנה יותר גריימאות'. סמואל החליט להיות עצמאי, הוא פתח מפעל לייצור בגדי נשים וחנות צמודה. בחנות, כך פרסם בעיתונות המקומית, הוא מוכר בגדי נשים בעיצוב מודרני. במודעה שפרסם בשנת 1910 הציג את עצמו "כמעצב, גוזר ותופר העומד בקשר הדוק עם האופנה הפריזאית העדכנית ביותר. בחנות נמכרים הבדים המובחרים והיפים ביותר בעיר, סם זלצמן לומד את האופי והאישיות של כל אחת מלקוחותיו ודואג לעצב, לגזור ולתפור לה את מיטב האופנה המעודנת והיופי האמנותי וכו' וכו' וכו'".

סמואל הפך להיות איש עשיר. הוא שמר על קשר עם משפחתו ושכנע את אחיו הצעיר ממנו להגר עם אשתו וילדיו לניו זילנד. הוא שמר גם על קשר עם שתי אחיותיו הבוגרות שנשארו בפולין, נישאו והקימו משפחות בעיירה קורוב. שתי האחיות עברו לאחר מספר שנים לורשה ומאוחר יותר עלו לישראל. לא רק קשר מכתבים היה ביניהם אלא גם תמיכה כספית לא מבוטלת. אני זוכר כילד, איך סבתי נהגה להגיע אלינו לביקור וביחד עם אמי היו פותחות את המעטפה ששלח שמואל, אחיה של סבתא אתל, ממנה נשרו שטרות של לירות ניו זלנדיות. הן ישבו וקראו את המכתב, כתבו תשובה באידיש ואילו אני שמחתי על הבולים שהיו מודבקים על המעטפה והעשירו את אוסף הבולים שלי.

בשנת 1914 קיבל סמואל אזרחות ניו זלנדית ובשנת 1917 עבר לדנידין שם החליט להשתקע סופית. הוא פתח חנות בגדי נשים ברחוב הראשי של דנידין והמשיך לעשות חייל בעסקיו. סם זלצמן היה  רווק ושנים רבות גר בבתי מלון שם דאגו לכל צרכיו.

מה תלבשי בחגים ? מודעה בעיתון המקומי בדצמבר 1923

לא רק למשפחתו דאג ותרם, הוא נודע בדנידין כאחד מגדולי התורמים לכל דבר ועניין. רשימת מקבלי התרומות והתמיכות היא ארוכה ומגוונת: בית חולים לחולי שחפת, קניית מכשור מודרני למחלקת אף אוזן וגרון בבית החולים המקומי, מיטות ציוד וצעצועים למחלקת ילדים בבית חולים אחר בעיר, הקמת מערך אמבולנסים ועוד ועוד. לא פלא שהוכתר בתחילת שנת 1939 בתואר הכבוד OBE (חבר במסדר האימפריה הבריטית "לטובת מוסדות הומניטריים בדומיניון ניו זילנד"), תואר שתמיד צריך להצמיד לשמו.

במלחמת העולם השניה תרם כספים רבים לרווחת החיילים בחזית ובעורף. כאשר תרם למועצה הפטריוטית המחוזית של אוטגו הוסיף מכתב וכתב: "כאזרח של האימפריה הבריטית אני רואה את חובתי לעזור, לפחות בדרך כספית, לאותם גברים צעירים ואמיצים שמוכנים להקריב את חייהם למען מדינתם".

תרומות נוספות תרם לגופים בישראל, בהם האוניברסיטה העברית בירושלים ובמפתיע גם לקיבוץ ניצנים.

בנוסף לתרומותיו הרשמיות יותר, סייע סמואל לרבים מהעניים של דנידין במהלך השפל הגדול של שנות ה-30 בתרומות של שמיכות, מזון ופחם. בראיון של אותה שנה ל"אוטגו דיילי טיימס" אמר: "כשישבתי בחדרי על כיסא נוח ליד האח הבוערת בחורף הקר באותן שנים, לא יכולתי ליהנות מהאש הבוערת באח בביתי, הייתי צריך לעשות משהו כדי שאחרים יוכלו לחלוק מעט מהנוחות הזו".

סמואל פרש מעסקים בשנת 1946 והתגורר במלון "לויתן" עד יום מותו. הוא נפגע ממכונית חולפת, על הכביש מחוץ לבית הספר לרפואה אוטגו, ברחוב גרייט קינג בדנידין, בשנת 1963. הפציעה גרמה להלם וזעזוע מוח שבעקבותיה נפטר, בן 82 היה במותו. הוא נקבר בחלקה היהודית בבית העלמין במערב דנידין.

"שירתתי בכל דרך בה התאפשר היה לי לעזור. בעוד שכסף עשוי לספק את הצרכים הפיזיים ואת הנחמות האישיות, הוא לא יעניק אושר, אלא אם כן ייושם בתבונה. נראה שזה חלק מחוק גדול, בלתי משתנה, שעזרה שניתנת לזולת מביאה תמיד אושר לנותן" - שמואל זלצמן.

 

 סנטוריום בתרומת שמואל זלצמן, נחנך במעמד שר הבריאות, באוקטובר 1938

מרכז האמבולנסים, סנט ג'ון, דנידין

==========

קישורים:

### על סם גולדווין בויקיפדיה

### סיפור חייו ותרומותיו

### הספד על חייו ותרומותיו

### מחקר על חייו בעתון המקומי, עודדה רוזנטל, 1988

### רשימת תורמים, 1939

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

סבא שמעון – עשר תמונות, עשר שאלות והמון תאריכים / שלום נוי

אפריל, 2020

מגיפת הקורונה שהחלה בסין והתפשטה לכל העולם. המגיפה הרסה את תוכנית המשפחה לחגוג את חג הפסח בבטומי שבגיאורגיה. כל משפחת נוי אמורה היתה לטוס לחמישה ימים של חופשה במלון אופוריה, מלון גדול ויפה השוכן על הפארק סמוך לטיילת שעל שפת הים השחור. התוכנית בוטלה ואנחנו נשארנו בארץ. איך כל זה מתחבר לסבא שמעון⁽¹⁾? – פשוט מאוד: היינו אמורים לנסוע על חשבונו. נשמע מוזר ? קראו עד הסוף ותבינו.

סבא שמעון, סבא שלי, או בשמו המלא שמעון לייב רוכמן נולד בעיירה הקטנה אירנה הסמוכה לעיר דמבלין. כותבים דמבלין אבל מבטאים דבלין. זוהי עיירה במחוז לובלין על שפת נהר הויסלה. שמעון נולד ביום 18 ביוני 1888 בשעה חמש לפנות בוקר, להוריו שלמה זלמן רוכמן, סוחר בן ארבעים וארבע ולאשתו פרימטה רוכמן לבית טייגמן בת שלושים ושלוש. מחוז לובלין כיום הוא חלק מפולין הגדולה, אך באותם ימים הייתה תחת שלטון רוסיה ולכן, כמו בכל המחוז, דיברו וכתבו רוסית.

אחרי מחקר ארוך ומיגע מצאתי את תעודת הלידה של שמעון בארכיון של עיר המחוז לובלין. התעודה כתובה בכתב יד מסולסל ומסורבל, בשפה רוסית עתיקה. אנשים רבים אליהם פניתי והם דוברים רוסית, התקשו לפענח את הכתוב. התעודה מעלה מספר שאלות: האם היו לשמעון אחים ואחיות או היה הוא בן יחיד⁽²⁾? תאריך הרישום של הלידה הוא 12-11-1891. האם התאריך הרשום בתעודה הוא תאריך הלידה המדויק או סוג של זיכרון⁽³⁾?

תעודת רישום הלידה של שמעון רוכמן, דמבלין, 1891

מלחמת העולם הראשונה פרצה כאשר שמעון הצעיר היה בן 26. כל צעיר ולא משנה מהי דתו התגייס לשרת בצבא כלשהו. זוכרים את סבא ירוחם פישל שחי בגרמניה והיה מגויס לצבא האוסטרי ? ונשאלת השאלה: כיצד הצליח שמעון שהיה בריא וחזק לא להתגייס לצבא⁽⁴⁾ ?
[אריאלה בן שלום, בת דודתי לאה, נכדתו של שמעון, כתבה: "למיטב ידיעתי, שמעון דווקא כן שירת בצבא הרוסי". כך לדברי גב' חיה סובול השכנה של משפחת רוכמן בגבעתיים.] - שווה בדיקה.

רבקה אטל זלצקוואר נולדה בקורוב בשנת 1890 לאמה מלכה ולאביה שלום זלצקוואר. כשהיתה רבקה אטל בת 18 מתה אמה (בשנת 1908), מלכה נפטרה בגיל צעיר מאוד - בת 49 שנים בלבד. האב שלום, נשאר אלמן וכמקובל באותו זמן, נסמך על שולחנן של שתי בנותיו שיינדל בת 24 ורבקה אטל, הבת הצעירה. שנת 1915 היתה שנה מורכבת: שיינדל היתה בהריון מבעלה משה מלכסון, אשר נטש אותה ונעלם. הבן של משה ושל שיינדל, מאיר, אשר נולד באותה שנה, לא זכה להכיר את אביו ואילו אמו שיינדל חזרה לשם משפחתה המקורי אותה שינו כולם מזלצקוואר לזלצמן, מלבד האב שלום. כאשר התחתנו רבקה אטל ושמעון באותה שנה, הוא נכנס למשפחה מעט מורכבת. שמעון היה בן 27 כאשר התחתן בקורוב עם רבקה אטל זלצקוואר  – מדוע⁽⁵⁾  ?

קורוב שוכנת על אם הדרך בין דמבלין ללובלין ובכל זאת, להגיע מדמבלין לקורוב אורך זמן רב, בעיקר בתנאי התחבורה של אותם ימים. כיצד הכירו שמעון ורבקה אטל? האם היה זה שידוך על ידי שדכן⁽⁶⁾?

שמעון ואטל

לא חלפה שנה והבן הבכור נולד בעיירה קורוב, הוחלט לקרוא לו שלמה זלמן על שם סבא של שמעון: שלמה זלמן רוכמן. המשפחה הצעירה גרה בצריף קטן לא רחוק מבית הכנסת המפואר של העיר. שמעון עבד כסנדלר והמשפחה חיה בדוחק. עוד שלוש שנים עברו והבת רייזל (שושנה, נקראה על שם סבתא של רבקה אטל) נולדה. המשפחה החלה שוקלת לעזוב את קורוב ולעבור לעיר הגדולה ורשה.

בשנת 1921 כאשר שושנה הייתה בת שנתיים ושלמה בן חמש עברה המשפחה לורשה. מצבם הכלכלי השתפר מעט והם נהנו גם מתמיכה כספית שקיבלו מאחיה של רבקה אטל, שמואל, אשר שינה כמו כל השאר את שם משפחתו מזלצקוואר לזלצמן. שמואל זלצמן עזב את קורוב בהיותו בן ארבע עשרה, נדד בעולם, למד להיות חייט לבגדי נשים. בגיל צעיר מאוד השתקע בניו זילנד הרחוקה, פתח חנויות לבגדי נשים והצליח מאוד.

בוורשה בתנאים טובים יותר, נולדו עוד שתי בנות, בלה נולדה כשנה לאחר שעברו לעיר הגדולה ולאה הקטנה שנולדה כעבור עוד שלוש שנים. בזכות התנאים הטובים של המשפחה הרשו לעצמם להצטלם בתמונה משפחתית, כאשר שלמה היה בן עשר, שושנה בת שבע, בלה בת חמש ולאה בת שנתיים.

מימין לשמאל: שמעון, בלה, שושנה, שלמה, לאה, אטל (1926)

                                        

עשר שנים חלפו בהרמוניה יחסית. שלמה למד בגימנסיה של ורשה ושלח אגרות ברכה בראש השנה למשפחה. הבנות הקטנות למדו בבית הספר היסודי של הקהילה היהודית בורשה. שושנה סיימה לימודיה בבית הספר היסודי ולמדה להיות תופרת. למותר לציין כי הלימודים לא התנהלו בפולנית אלא באידיש. המשפחה המורחבת של רבקה אטל, בעלה וילדיה, אחותה שיינדל ובנה מאיר ואביהן שלום, חיו ביחד בורשה עד שנת 1932.

אגרת ברכה משלמה רוכמן, ורשה, 1932

מאיר זלצמן הצעיר החליט לעלות לישראל. הוא הגיש בקשה להיתר עליה (סרטיפיקט) וקיבל. אמו שיינדל פחדה לשלוח אותו לבד למרות שהיה כמעט בן שמונה עשרה וביקשה משמעון שיסע איתו. שמעון הוציא אשרת תייר, על ידי קניית כרטיס לתערוכת "יריד המזרח" שהתקיימה באותה שנה בתל אביב. הגיס, שמואל זלצמן מניו זילנד שלח מימון והשניים יצאו לדרך.

כרטיס ליריד המזרח

תעודת תייר

האם עלו השנים לבד או לקחו עמם את שיינדל האם⁽⁷⁾? האם ביקש שמעון אישור עליה וסורב או מראש ביקש אשרת תייר⁽⁷⁾?
[שלום זלצמן, בנו של מאיר מספר בשיחת טלפון:
במשך שנתיים פעלו יהודים בכל העולם לקיים תחרויות ספורט ליהודים בארץ ישראל. ארגון הספורט מכבי קרא לספורטאים יהודים מכל העולם לבוא ולהשתתף במכביה הראשונה שתתקיים בשנת 1932. התאריך נקבע במלאת 1800 שנים למרד בר כוכבא.
אבא שלי קנה זוג אופני ספורט, נרשם למכביה ושמעון הצטרף אליו כמלווה. השניים הגיעו למכביה הראשונה עם אשרת תייר שתוקפה פג לאחר סיום התחרויות. האם אבא השתתף במירוץ האופניים ? - אין לי מידע. ידוע לי כי השניים שכרו חדר בדרום תל אביב ונשארו בארץ. מאוחר יותר תפסו וגרשו את שמעון מהארץ ואילו אבא נשאר עם אשרת התייר.

- איך תפסו את שמעון ? שאלתי
- כי הוא קנה שני מגרשים במקוה ישראל, כך עלו על עקבותיו, ענה שלום
- אם לא היה קונה את שני המגרשים - לא היינו מבלים בבטומי . . . עניתי]

המצב הכלכלי בארץ ישראל בשנת 1932 היה טוב יחסית. שמעון פתח מפעל לייצור נעליים בתל אביב ומאיר מצא עבודה במשרדים של בית הדפוס "אחדות", גם הוא בתל אביב. בית הדפוס היה גדול ויציב, הוא נוסד כקואופרטיב להדפסת כל הפרסומים של ההסתדרות הכללית. בין השאר הודפס שם השבועון "דבר לילדים". אחד מזיכרונות ילדותי היו הכרכים העבים של השבועון, בבית משפחת זלצמן. אהבתי בעיקר את הקומיקס בהמשכים על עלילות "אורי מורי" ו"אורי כדורי" שכתב וצייר אריה נבון ונחרז על ידי לאה גולדברג ואשר פורסמו מדי שבוע. לי הייתה עדיפות: קראתי את הקומיקס ברצף ולא הייתי צריך לחכות במתח משבוע לשבוע.

מאיר זלצמן ודודו שמעון גרו בדירות שכורות והכתובת למכתבים הייתה: דפוס אחדות ת.ד. 159.

המצב הכלכלי של השניים השתפר והלך ושמעון שלח איגרת ברכה לראש השנה שכולה אופטימיות:

אגרת ברכה משמעון, תל אביב, 10-9-1934

גם לשלטונות היהודיים וגם לאנגלים שלח שמעון מכתבים, במטרה לאחד את המשפחה ולדאוג להעלות את כולם לארץ ישראל. אחד מהמכתבים המרגשים נשלח לסוכנות היהודית וכך כתב:

תל אביב, 11 בנובמבר 1935

לכבוד

מנהל מחלקת העליה

הסוכנות היהודית לא"י

ירושלים

א.נ,

אני שמעון לייב רוכמן מתכבד לפנות אליו דלקמן:

באתי ארצה ביום 30 אפריל 1932 בתור תייר ואחרי שחקרתי את המצב בארץ החלטתי לסדר לי בית מסחר לנעלים בתל אביב. אחרי שפתחתי את הבימ"ס ועסקי התפתחו פניתי אל הממשלה בבקשת רשיון להשאר בארץ באופן קבוע בכדי שאוכל להביא ארצה את אשתי וארבעת ילדי אבל לדאבוני הגדול קבלתי תשובה שלילית מאת מחלקת העליה של הממשלה לאחר שחכיתי אחד עשר חודשים. ערערתי נגד זה ולבסוף כשלא נשארה עצה אחרת פניתי בבקשה לנציב העליון בעצמו אבל גם זה היה לשוא. לא נשארה לי דרך אחרת אלא לפרק את עסקי כי קבלתי מכתב מהמשטרה לעזוב את הארץ במשך 14 יום,  אף על פי שהיה לי באותו הזמן וגם היום, יותר ממאה לא"י במזומנים, שני מגרשים במקוה ישראל, מגרש וצריף בקרית יוסף ע"י שכונת בורוכוב ובית מלאכה לנעלים ברחוב גאולה 45 במקום שאני מעסיק 4-5 פועלים בקביעות.

עכשיו בשבילי אינכם יכולים בזה לתת לי סרטיפיקט מפאת גילי למעלה מ-45. שנה אני מבקש לאשר לבני סרטיפיקט שהגשתי בקשה עבורו עוד ב-31 אוגוסט 1934. שמו שלמה זלמן רוכמן, ובני יוכל לדרוש אחר כך את אשתי ושאר משפחתי היות ולא נשארה דרך אחרת אלא זו וזו תציל אותי ואת משפחתי.

לתשובתכם החיובית אני מחכה,

בכבוד רב,

שמעון לייב רוכמן

שמעון לייב רוכמן

אצל מאיר זלצמן

ת.ד. 159, תל אביב

את התשובה למכתב המרגש הזה, קיבל שמעון במכתב יבש וענייני, שנכתב בתאריך 21 ביולי 1936:

"לכבוד החבר שמעון לייב רוכמן תל אביב, ת.ד. 159, דפוס אחדות, זלצמן". כך התחיל המכתב ובהמשכו, בתמצית, נאמר שעל שמעון לעזוב את הארץ כי אשרת התייר שלו פגה מזמן. עליו לחזור למקום מגוריו ורק אז ידונו בבקשותיו לאשרות כניסה לו ולכל משפחתו. כמובן, הם מדגישים במכתב, אין הם מתחייבים לתת לו אשרה, גם אם יחזור לארץ מוצאו.

שמעון מיהר לחזור לפולין. כעבור זמן קצר קיבלה המשפחה אישור לעלות לארץ. למרבה השמחה, גם האב שלום קיבל אישור עליה, אבל למרבה הצער, הבן הבכור שלמה לא קיבל אישור ונותר בפולין.

לפני עליית המשפחה לארץ ישראל הצטלמו למזכרת:

מימין לשמאל: שמעון, בלה, שושנה, אטל, שלמה, לאה (1936)

שש שנים עברו. שלמה הבן הבכור התחתן בפולין ונולדה לו בת. מלחמת העולם השניה פרצה ושמעון ומשפחתו הקטנה נרצחו. רבקה אטל, סבתי, שמעה על גורלו של בנה והחליטה החלטה מוזרה: היא לקחה את כל התמונות, המכתבים, המסמכים וכל דבר שהזכיר את בנה הבכור, הניחה בדלי מתכת, שפכה נפט ושרפה הכל.

שלוש שאלות חשובות ביותר: מי היתה אשתו של שלמה ואיך קראו לבת^(8)? למה אטל עשתה מה שעשתה⁽⁹⁾? איפה היה שמעון ומדוע לא מנע את המעשה⁽¹⁰⁾?

מלחמת העולם השניה הסתיימה, שמעון זכה להשיא את בתו שושנה, זכה לראות ולשחק עם הנכד הראשון שנולד (אני) ואפילו דאג להצטלם בתמונה משפחתית מאושרת:

מימין לשמאל: שמעון, אטל, אריה, שלום, שושנה, לאה, בלה (1945)

שנתיים עברו מיום הצילום החייכני והמאושר הזה. שלוש הבנות של שמעון ורבקה אטל היו בהריון ועמדו ללדת, אך האושר נעלם כאשר שמעון חלה בסרטן ונפטר והוא בן 59 שנים בלבד. הוא לא הספיק לראות את גילי אחותי ושתי הנכדות הנוספות: סימה ובלומה, אשר נולדו זמן קצר מאוד לאחר מותו.

המצבה על קברו של שמעון רוכמן (1947)

שמעון נקבר בבית הקברות נחלת יצחק, קרוב מאוד לשכונת חאפ, שכונה שנעלמה ובמקומה נבנו רבי קומות. על המצבה שעל קברו חרוט "ח' ניסן תש"ז", כלומר 29 במרץ 1947, "בן נט שנה", כלומר: שמעון נולד בשנת 1888. האמנם ?

בכל המסמכים שהוצאו בארץ נכתב ששמעון נולד בדמבלין בשנת 1888 בנתינות רוסית ועלה מפולין. במסמך הבא ניתן לראות שהייתה לו דירה (כנראה בשכירות) ברחוב אחד העם 32 תל אביב והוא בעל מפעל לייצור נעליים ברחוב אלנבי 50 בתל אביב:

*******

כל שנה דואג אחינו הצעיר ירוחם, לארגן אזכרה להורינו. באזכרה האחרונה, סמוך לחג פורים, סיפרתי לשני אחי, על כוונתי לקחת את כל המשפחה לחופשה משפחתית בבאטומי שבגאורגיה. זאת, על חשבון סבא שמעון. זוכרים את שני המגרשים במקוה ישראל, המוזכרים במכתבו לשלטונות משנת 1935? - הם נמכרו השנה ובכסף הזה אנחנו טסים כולנו לבאטומי.

"את כל האירוע אני מקדיש לזכרו של שמעון". אמרתי לגילי אחותי, בסיום האזכרה.

 "אין הרבה מה לספר עליו" אמרה גילי "אין תמונות ואין מידע".

"אמנם יש הרבה שאלות והרבה נעלמים" עניתי, "אבל יש עשר תמונות וגם את עשר השאלות כדאי לזכור, אולי אי פעם נמצא להן תשובה".

"תגיד" שאלה גילי "אין מקומות יפים יותר מבאטומי?"

"יש" עניתי "אבל בטומי היא עיר זולה וזה כל הכסף מה שנשאר ממכירת שני המגרשים, אחרי שהשלטונות גזלו שבעים אחוז ויותר של אגרות ומיסים . . ."

אילן היוחסין של שמעון רוכמן

==========
הערות:

◄צביעת התמונות בתוכנת מיי הריטג'

◄לחצו על כותרת התמונה לאילן היוחסין של שמעון רוכמן במיי הריטג'

◄תגובות לסיפור בסוגריים מרובעים [..]

קישורים:

### העיירה דמבלין – בית התפוצות

### העיירה קורוב - בית התפוצות

### המכביה הראשונה - אתר המכביה

### אורי מורי ואורי כדורי – ויקיפדיה

### אילן היוחסין של שמעון - מיי הריטג'

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

### הצגת הסיפור בזום - 2020

מלחמה בהדסה ירושלים / שלום נוי

מרץ 1999

לאחר שנים רבות של עשייה ופעילות בתחום החינוך ולאחר שלושים וארבע שנים כמנהל המרכז הפדגוגי בכפר-סבא, החלטתי לצאת לפנסיה מוקדמת. פניתי למשרד החינוך והם השיבו, שאני בשיא פעילותי ועדיין צעיר מדי בכדי לפרוש. לא ויתרתי. רציתי לפרוש בשיא הפעילות, הגשתי בקשה לפרישה לגמלאות על בסיס רפואי.

קבעו לי וועדה רפואית.

"אתה מוכר לי", אמרתי לרופא בוועדה הרפואית שזומנתי אליה. ואז נזכרתי:

המלחמה בירושלים כמעט הסתיימה. הצנחנים הגיעו ושחררו את הכותל המערבי ואת הר הצופים. אני הגעתי לבית חולים "הדסה" ירושלים ללא הכרה. כשהתעוררתי לכמה שניות, שאלו אותי לשמי וכנראה שמלמלתי מלמול לא ברור וביקשתי מים. הם רשמו שם לא ברור על המיטה שלי ומיד הכניסו אותי לחדר ניתוח.

 "היית בסכנת חיים", אמרו לי האחיות במחלקה לניתוחי חזה כשהתעוררתי מהניתוח, "את יד שמאל ניתחנו וגיבסנו אבל עדיין יש בעיה בריאה השמאלית". המחשבה הראשונה שעלתה בראשי הייתה להודיע ליעל שאני חי. "תקראו לגבי מאירי ממחלקת יולדות", ביקשתי בשארית כוחותי.

גבי מאירי ויעל גדלו ביחד. אבא של גבי היה מנהל פנימיית מוסינזון במגדיאל ואמה הייתה אחות הפנימייה. הן גדלו בית ליד בית בחצר הגדולה של הפנימייה והיו החברות הכי טובות. גבי הייתה גדולה מיעל ולמדה איתי בכיתה, בתיכון גבעת השלושה, אבל החליטה שאינה רוצה להיות מורה, הלכה ללמוד בבית ספר לאחיות. היא הייתה אחות במחלקת יולדות בהדסה וגרה בדירה שכורה בירושלים. כשבאו לקרוא לה שאחד הפצועים מחפש אותה ואמרו את השם, ענתה שאינה מכירה מישהו בשם זה (כזכור: כתבו שם לא נכון על המיטה . . .).

"היית בסכנת חיים", אמרה לי גבי כשהגיעה לאחר פנייה נוספת ועדכון השם על המיטה.

"אני מקווה שסכנת החיים תמה ועכשיו אבריא ואצא מכאן מהר", עניתי ולא ידעתי מה אני אומר.

המלחמה בהדסה הייתה עדיין בעיצומה. גבי צלצלה ליעל ומיד התחילה לטפל בי: רחצה את כמויות הפיח שדבק בכל גופי מיריות תותחי הטנק שעמד מעל ראשי. יעל הגיעה לבית החולים ונשארה למורת רוחי עד שהשתחררתי מבית החולים. למורת רוחי, כי הייתה בהריון, ישנה על מזרון דק על הרצפה בדירה השכורה של גבי ונסעה לבית החולים בטרמפים.

כל רופאי בית חולים הדסה היו מגויסים למלחמה. את מחלקת ניתוחי חזה איישו רק שני רופאים: פרופסור מילויצקי שניהל את המחלקה ודר' שטיינר שהיה מתמחה צעיר וכנראה לא מוכשר במיוחד, שאפילו הצבא ויתר על שירותו. כל החולים בחדר היו מרותקים למיטות, מחוברים לאינפוזיות ולמכשירים שונים, כשביקשנו יום אחד מדר' שטיינר, לפתוח חלון בחדר, הסתבך החנון כחצי שעה ואת החלון לא הצליח לפתוח.

פרופסור מילויצקי נהג להגיע לביקור רופאים ולהציג אותי בתור "החולה שטוען ששלומו מצוין והוא רוצה הביתה, אבל הריאות שלו פגועות". כעבור שבוע במחלקה ולאחר צילומים רבים, הוחלט להכניס אותי לניתוח נוסף. בניתוח זה הוצא חלק גדול של הריאה השמאלית שהיה מלא ברסיסים. הניתוח היה ארוך ומסובך וההתאוששות ממנו לקחה זמן רב. התברר כי בהיותי בחדר ניתוח, הגיעה לבקרני בבית החולים, סבתא אטל. כאשר לא יכלה לראותני, יצאה עם האלפים שזרמו לכותל המערבי להתפלל ולהטמין פתק כמו כולם. אולי בזכות הפתק שהטמינה בין אבניו יצאתי מכלל סכנה וזאת למרות תקלות רבות שקרו לי בבית החולים:

• בחדר ההתאוששות הייתה ידי האחת מחוברת לעירוי דם, ידי השניה הייתה מגובסת ועל פני מסכת חמצן אשר הזרימה אוויר לח לריאות. משהו קרה בווסת והאוויר הפך יותר ויותר ספוג במים עד שרק מים זרמו מהקיר. הרגשתי שאני נחנק ולא יכולתי להסיר את המסכה. התחלתי להתפתל מצד לצד עד שמישהו ניגש לראות מה קרה והסיר את מסכת החמצן/מים מפני.
• פרופסור מילויצקי החליט בביקור רופאים שגרתי שאני חיוור מדי ויש לתת לי מנת דם. שתי דקות לאחר שחוברתי לשקית הדם התחלתי להתגרד, לפרוח ולהתקשות בנשימה. יעל שנבהלה, ניגשה לעמדת האחיות והאחות אמרה לה: "זה בסדר, הגירוד מראה שהפצעים מתחילים להגליד". היא חזרה לחדר וכשראתה שאני משתולל רצה למסדרון, תפסה רופא והוא תלש את שקית הדם מידי. התברר כי אני אלרגי לתת סוג הדם של התורם ולא הייתי רחוק מסופי בגלל זה ובגלל "הגלדת הפצעים".
• לאחר הניתוח הפלסטי של היד, הייתי צריך לקבל מנת דם נוספת. דר' שטיינר בא אחה"צ לחבר אותי לאינפוזיה. הוא דקר וחיטט כעשרים דקות בזרועי בניסיון למצוא וריד ופצע/קרע מספר עצבים בידי הבריאה. בעדינות, בלי לפגוע בו, ביקשתי לדחות את קבלת הדם למחר בבוקר. למחרת יעל תפסה את פרופ' בלר (מנהל מחלקת ראש) שעבר לתומו במסדרון והוא חיבר אותי תוך שניה לאינפוזיה. משרד הביטחון לא הכיר בפגיעה שגרם לי דר' שטיינר כחלק מהפציעה – הפציעה שלך היא ביד שמאל ואיך אתה מתלונן על יד ימין. לך תסביר להם ....

"אתה היית מתמחה בהדסה ירושלים במלחמת ששת הימים ?", שאלתי את הרופא בוועדה הרפואית, לאחר שאישר לי יציאה לפנסיה מוקדמת.

"כן, למה ?", ענה לי דר' שטיינר.

==========

קישורים:

### על פרופסור מילויצקי

### מסיבת פרידה מהמרכז הפדגוגי א' - נזכרים

### מסיבת פרידה מהמרכז הפדגוגי ב' - מתכנסים

### מסיבת פרידה מהמרכז הפדגוגי ג' - מופיעים

### מסיבת פרידה מהמרכז הפדגוגי ד' - מברכים

### מסיבת פרידה מהמרכז הפדגוגי ה' - נפרדים

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

תופרת / שלום נוי

קיץ, 1936

שושנה למדה תפירה בפולין. היא גם למדה לקרוא ולכתוב באידיש. לרבקה אטל היו שני אחים שעזבו את פולין והיגרו לניו זילנד הרחוקה. שושנה נהגה לכתוב להם מכתבים באידיש, כי רבקה אטל מעולם לא למדה קרוא וכתוב. גם לאחר החתונה של שושנה הייתה אטל מגיעה ושושנה הייתה קוראת לה את המכתבים שהגיעו משני האחים וכותבת להם בשם אמה.

כששמעון הגיש בקשה לשלטונות להעלאת המשפחה לארץ ציין בפירוש, כי שושנה תופרת, היא תמצא בקלות עבודה במקצוע זה בארץ והיא בת שבע עשרה ולכן זוהי הזדמנות אחרונה להעלות אותה לארץ ישראל.

טופס עליה לאוניה, 27-9-1936

לפני נסיעתו לפולין, להביא את משפחתו, הספיק שמעון "לחטוף" ביחד עם אחיינו מאיר זלצמן שני "בתים" בשכונה חדשה שנבנתה בגבעתיים. ומעשה שהיה כך היה:

יהודים טובים במצרים קנו אדמות ליד תל אביב (כיום גבעתיים) וקראו למקום קרית יוסף, על שם יוסף בן יעקב אבינו. הם קנו את האדמות בשנת 1921 אבל נשארו לגור במצרים. בשנת 1934 פשטה שמועה בתל-אביב כאילו האדמות בשכונה הן שטח הפקר. מיד פשטו על השטחים יהודים (ביניהם שמעון רוכמן ומאיר זלצמן), הקימו צריפים למגורים החלו לחיות במקום. הרבה שנים אחר כך ניסו הבעלים של הקרקעות להשיב את האדמה אליהם, אבל השלטונות הבריטיים לא הצליחו לעשות דבר.

באידיש לחטוף זה "חאפ". וכך, שנים רבות, עד הריסת הצריפים ובניית רבי קומות במקומם, נקראה השכונה: שכונת חאפ. שם בצריף קטן בשכונת חאפ, היא קרית יוסף, היה ביתם הראשון של שמעון לייב, רבקה אטל ושלוש הבנות. ללא גדר בין הצריפים, בצריף סמוך, גרו מאיר עם אימו שיינדל ואביה של שיינדל שלום זלצקוואר הלא הוא הסבא רבא שלי.

שם בשכונת חאפ בין הצריפים היה עץ תות ענק. שלום זלצמן (בנו של מאיר) שנקרא גם "שלום הגדול" ואני, "שלום הקטן", בילינו שעות רבות של ילדותנו במשחקים על עץ התות בחצר המשותפת.

===========

קישורים:

### זכרונות משכונת חאפ באתר נוסטלגיה

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג