לתגובות


‏הצגת רשומות עם תוויות גבעתיים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות גבעתיים. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 10 במאי 2019

שרונה / שלום נוי

קיץ, יוני 1967

מלחמת ששת הימים פרצה ביום ראשון בבוקר. הצנחנים ואני ביניהם עלו להגן על ירושלים מההתקפה של הירדנים. הפלוגה שלי הייתה צריכה לפרוץ לגבעת התחמושת. בחשיכה של שעת הבוקר המוקדמת, עברנו דרך בית הספר לשוטרים הירדני. בעליה לגבעת התחמושת, שכב פצוע צנחן שנכווה מאש (רשף) של הבזוקה שהוא ירה, ליד קיר האבן שבכניסה. אני נפצעתי על ראש הגבעה ליד המבנה שניצב במקום עד היום.

סתיו, אוקטובר 1943

מיד לאחר החתונה עברו אריה ושושנה לגור בשרונה. אריה עבד בעיקר בגידול תרנגולות ושושנה הייתה עקרת בית ועסקה קצת בגידול ירקות בחצר ליד הבית. לאחר שנה נולד הבן הבכור הלא הוא אני. את הדרך לטבריה, לבית החולים הסקוטי, עשו שושנה ואריה בשעות הלילה בעגלה הרתומה לסוס. אני נולדתי בשעת בוקר מוקדמת ובתום שבוע וברית מילה, שביצע רופא בבית החולים, חזרנו לשרונה.

החיים במושב לא היו קלים. התינוק והיולדת היו חולים ולכן, אחרי כמה חודשים, החליטה שושנה לעבור לתקופה קצרה לגור עם ההורים שלה בגבעתיים: עד שבּוּבִּי (זה אני) יקבל במשקל ויבריא ממחלות החורף שתקפו אותו במושב.

אריה מגדל תרנגולות, בשרונה

כך כתבה שושנה משכונת קרית יוסף לשרונה:

"בובי קיבל השבוע 250 גרם. חסר לו עוד 50 גרם ל-5 ק"ג. וכמה חסר לי ל-50 ק"ג, אז נראה בבית, אני מקווה שלא יחסר אלא להיפך, יהיה עודף. גם חיים אמר שאני נראית הרבה יותר טוב. אני מאוד שמחה שאתה ניקית את הבית, אני מקווה שסילקת הרבה פישפשים, זהו הדבר העיקרי שבנקיון. איך אתה מסתדר עם אוכל בשבת? איפה אתה אוכל? אם יש לך הרבה ביצים תעשה לך הרבה חביתות, תחשוב שאני עושה אותם אז זה יהיה טעים".

ואילו אריה מצידו דיווח לה במכתב משרונה:

"אני כותב לך עכשיו ביום שמחת תורה מכתב ומקווה שאצלך הכל בריא ובסדר, שהבובי אוכל טוב וצורח מעט. היום גמרתי הרבה עבודה: ניקיתי את החדר ואת המטבח באופן יסודי, הרגתי 1 עכבר ו-3 נמלטו, הם היו סוף סוף יותר מהירים ממני. צפרדע אחד זרקתי החוצה למרות התנגדותו, כי הוא רצה בכל מחיר להשאר אצלנו בקרבת הדליים, אבל לא נתתי לו ובזה הוא גמר את מגוריו אצלנו במטבח".

"היום בעת הנקיון מצאתי עוד קופסה של בשר, בוליביף, אני סידרתי בתוך מחבת קצת בצל בשמן, שופך את תוכן הקופסה לתוך המחבת, מחכה עד שירתח ואז אוכל את הכל לתיאבון. נדמה לי שקוראים לזה בשר צלוי. אתמול קניתי בצרכניה עגבניות, מלפפונים, פלפלים ורימון. אני כותב רימון, כי הוא נתן לי רק רימון אחד. הוא היה טוב מאוד, אבל מעט. גם שמן דגים חילקו אתמול".

שושנה לא אהבה לגור במושבה. לא אהבה את הבוץ והקור, לא אהבה את העבודה הגופנית הקשה, לא את התנים והשועלים, לא את הזבובים ולא את היתושים. היא לא אהבה את השכנים והשכנות, מלבד חברה אחת: שרה ביז'נסקי. לשרה היה בן  בגילי: זאביק שמו. את הכל עשו יחד: טיילו יחד, שיחקו יחד ובתמונה ניתן לראות את שרה מחבקת אותי ואת שושנה מחבקת את זאביק.

שושנה וזאב, שלום ושרה

מלחמת ששת הימים נמשכה עוד כמה ימים, אבל אני אושפזתי פצוע בבית חולים הדסה בירושלים. כאשר שושנה אמי, באה לבקר אותי בבית החולים, כמעט התעלפה מהתרגשות: במסדרון פגשה את שרה אמו של זאביק ביז'נסקי. זאביק הוא אותו צנחן שבער ונכווה ליד החומה בעליה לגבעת התחמושת. למעלה מעשרים שנה חלפו והנה הן שבו ונפגשו.

לא עבר זמן רב ומשפחת נויר: אריה, שושנה ושלום עזבו את שרונה ועברו לגור בהדר.

==========

קיץ, ספטמבר 2019

היום, יום ראשון, 15 בספטמבר 2019, התבשרנו על מותו במפתיע של זאביק. ההודעה הגיעה במייל הפנימי של חיילי המילואים של חטיבה 55, שם גם העלו חברים מהיחידה קוים לדמותו. 

אחד הלוחמים, חיים שלם, כתב לי: אני זוכר היטב את זעקתו של זאביק כשנפצע: ''חובש, חובש, אמא, אמא''!  לימים היינו צוחקים יחד ואומרים כי הוא לא מילא את הפקודה כראוי כי במקום לצעוק רק ''חובש חובש'' כפי שלמדנו ותרגלנו, הוא הוסיף גם את הקריאה ''אמא, אמא''.

ואני שואל: האם אין כאן צירוף מיקרים ?

===========

קישורים:

יום שלישי, 7 במאי 2019

תופרת / שלום נוי

קיץ, 1936

שושנה למדה תפירה בפולין. היא גם למדה לקרוא ולכתוב באידיש. לרבקה אטל היו שני אחים שעזבו את פולין והיגרו לניו זילנד הרחוקה. שושנה נהגה לכתוב להם מכתבים באידיש, כי רבקה אטל מעולם לא למדה קרוא וכתוב. גם לאחר החתונה של שושנה הייתה אטל מגיעה ושושנה הייתה קוראת לה את המכתבים שהגיעו משני האחים וכותבת להם בשם אמה.

כששמעון הגיש בקשה לשלטונות להעלאת המשפחה לארץ ציין בפירוש, כי שושנה תופרת, היא תמצא בקלות עבודה במקצוע זה בארץ והיא בת שבע עשרה ולכן זוהי הזדמנות אחרונה להעלות אותה לארץ ישראל.
טופס עליה לאוניה, 27-9-1936

לפני נסיעתו לפולין, להביא את משפחתו, הספיק שמעון "לחטוף" ביחד עם אחיינו מאיר זלצמן שני "בתים" בשכונה חדשה שנבנתה בגבעתיים. ומעשה שהיה כך היה:
יהודים טובים במצרים קנו אדמות ליד תל אביב (כיום גבעתיים) וקראו למקום קרית יוסף, על שם יוסף בן יעקב אבינו. הם קנו את האדמות בשנת 1921 אבל נשארו לגור במצרים. בשנת 1934 פשטה שמועה בתל-אביב כאילו האדמות בשכונה הן שטח הפקר. מיד פשטו על השטחים יהודים (ביניהם שמעון רוכמן ומאיר זלצמן), הקימו צריפים למגורים החלו לחיות במקום. הרבה שנים אחר כך ניסו הבעלים של הקרקעות להשיב את האדמה אליהם, אבל השלטונות הבריטיים לא הצליחו לעשות דבר.

באידיש לחטוף זה "חאפ". וכך, שנים רבות, עד הריסת הצריפים ובניית רבי קומות במקומם, נקראה השכונה: שכונת חאפ. שם בצריף קטן בשכונת חאפ, היא קרית יוסף, היה ביתם הראשון של שמעון לייב, רבקה אטל ושלוש הבנות. ללא גדר בין הצריפים, בצריף סמוך, גרו מאיר עם אימו שיינדל ואביה של שיינדל שלום זלצקוואר הלא הוא הסבא רבא שלי.

שם בשכונת חאפ בין הצריפים היה עץ תות ענק. שלום זלצמן (בנו של מאיר) שנקרא גם "שלום הגדול" ואני, "שלום הקטן", בילינו שעות רבות של ילדותנו במשחקים על עץ התות בחצר המשותפת.

===========


קישורים: