קיץ, יוני 1967
מלחמת
ששת הימים פרצה ביום ראשון בבוקר. הצנחנים ואני ביניהם עלו להגן על ירושלים
מההתקפה של הירדנים. הפלוגה שלי הייתה צריכה לפרוץ לגבעת התחמושת. בחשיכה של שעת
הבוקר המוקדמת, עברנו דרך בית הספר לשוטרים הירדני. בעליה לגבעת התחמושת, שכב פצוע
צנחן שנכווה מאש (רשף) של הבזוקה שהוא ירה, ליד קיר האבן שבכניסה. אני נפצעתי על
ראש הגבעה ליד המבנה שניצב במקום עד היום.
סתיו, אוקטובר 1943
מיד
לאחר החתונה עברו אריה ושושנה לגור בשרונה. אריה עבד בעיקר בגידול תרנגולות ושושנה
הייתה עקרת בית ועסקה קצת בגידול ירקות בחצר ליד הבית. לאחר שנה נולד הבן הבכור הלא
הוא אני. את הדרך לטבריה, לבית החולים הסקוטי, עשו שושנה ואריה בשעות הלילה בעגלה
הרתומה לסוס. אני נולדתי בשעת בוקר מוקדמת ובתום שבוע וברית מילה, שביצע רופא בבית
החולים, חזרנו לשרונה.
החיים
במושב לא היו קלים. התינוק והיולדת היו חולים ולכן, אחרי כמה חודשים, החליטה שושנה
לעבור לתקופה קצרה לגור עם ההורים שלה בגבעתיים: עד שבּוּבִּי (זה אני) יקבל במשקל
ויבריא ממחלות החורף שתקפו אותו במושב.
אריה מגדל תרנגולות, בשרונה
כך
כתבה שושנה משכונת קרית יוסף לשרונה:
"בובי
קיבל השבוע 250
גרם. חסר לו עוד 50 גרם ל-5
ק"ג. וכמה חסר לי ל-50
ק"ג, אז נראה בבית, אני מקווה שלא יחסר אלא להיפך, יהיה עודף. גם חיים אמר
שאני נראית הרבה יותר טוב. אני מאוד שמחה שאתה ניקית את הבית, אני מקווה שסילקת הרבה
פישפשים, זהו הדבר העיקרי שבנקיון. איך אתה מסתדר עם אוכל בשבת? איפה אתה אוכל? אם
יש לך הרבה ביצים תעשה לך הרבה חביתות, תחשוב שאני עושה אותם אז זה יהיה טעים".
ואילו
אריה מצידו דיווח לה במכתב משרונה:
"אני
כותב לך עכשיו ביום שמחת תורה מכתב ומקווה שאצלך הכל בריא ובסדר, שהבובי אוכל טוב
וצורח מעט. היום גמרתי הרבה עבודה: ניקיתי את החדר ואת המטבח באופן יסודי, הרגתי 1
עכבר ו-3 נמלטו, הם היו
סוף סוף יותר מהירים ממני. צפרדע אחד זרקתי החוצה למרות התנגדותו, כי הוא רצה בכל
מחיר להשאר אצלנו בקרבת הדליים, אבל לא נתתי לו ובזה הוא גמר את מגוריו אצלנו
במטבח".
"היום בעת הנקיון
מצאתי עוד קופסה של בשר, בוליביף, אני סידרתי בתוך מחבת קצת בצל בשמן, שופך את
תוכן הקופסה לתוך המחבת, מחכה עד שירתח ואז אוכל את הכל לתיאבון. נדמה לי שקוראים
לזה בשר צלוי. אתמול קניתי בצרכניה עגבניות, מלפפונים, פלפלים ורימון. אני כותב
רימון, כי הוא נתן לי רק רימון אחד. הוא היה טוב מאוד, אבל מעט. גם שמן דגים חילקו
אתמול".
שושנה
לא אהבה לגור במושבה. לא אהבה את הבוץ והקור, לא אהבה את העבודה הגופנית הקשה, לא
את התנים והשועלים, לא את הזבובים ולא את היתושים. היא לא אהבה את השכנים והשכנות,
מלבד חברה אחת: שרה ביז'נסקי. לשרה היה בן
בגילי: זאביק שמו. את הכל עשו יחד: טיילו יחד, שיחקו יחד ובתמונה ניתן לראות את שרה
מחבקת אותי ואת שושנה מחבקת את זאביק.
שושנה
וזאב, שלום ושרה
מלחמת
ששת הימים נמשכה עוד כמה ימים, אבל אני אושפזתי פצוע בבית חולים הדסה בירושלים. כאשר שושנה אמי,
באה לבקר אותי בבית החולים, כמעט התעלפה מהתרגשות: במסדרון פגשה את שרה אמו של
זאביק ביז'נסקי. זאביק הוא אותו צנחן שבער ונכווה ליד החומה בעליה לגבעת התחמושת.
למעלה מעשרים שנה חלפו והנה הן שבו ונפגשו.
לא עבר זמן רב ומשפחת נויר: אריה, שושנה ושלום
עזבו את שרונה ועברו לגור בהדר.
==========
אחד הלוחמים, חיים שלם, כתב לי: אני זוכר היטב את זעקתו של זאביק כשנפצע: ''חובש, חובש, אמא, אמא''! לימים היינו צוחקים יחד ואומרים כי הוא לא מילא את הפקודה כראוי כי במקום לצעוק רק ''חובש חובש'' כפי שלמדנו ותרגלנו, הוא הוסיף גם את הקריאה ''אמא, אמא''.
==========
קיץ, ספטמבר 2019
היום, יום ראשון, 15 בספטמבר 2019, התבשרנו על מותו במפתיע של זאביק. ההודעה הגיעה במייל הפנימי של חיילי המילואים של חטיבה 55, שם גם העלו חברים מהיחידה קוים לדמותו.אחד הלוחמים, חיים שלם, כתב לי: אני זוכר היטב את זעקתו של זאביק כשנפצע: ''חובש, חובש, אמא, אמא''! לימים היינו צוחקים יחד ואומרים כי הוא לא מילא את הפקודה כראוי כי במקום לצעוק רק ''חובש חובש'' כפי שלמדנו ותרגלנו, הוא הוסיף גם את הקריאה ''אמא, אמא''.
ואני שואל: האם אין כאן צירוף מיקרים ?
===========
===========
קישורים:
