קבס / שלום נוי

גנאלוגיה. חקר משפחות. עץ משפחה, אילן יוחסין ושושלת יוחסין.

את מי זה בעצם מעניין ?
. . . אותי.

אין לי הסבר מנומק ומסודר לשאלה "למה זה מעניין ?" אבל מאז ילדותי התעניינתי בנושא. למרות הזיכרון הבינוני שלי בלזכור שמות והזיכרון הנוראי שלי בלזכור תאריכים, נהגתי תמיד לשאול ולבדוק שמות משפחה ומקורם, שמות פרטיים וגלגולם, מקום הולדתם של בני שיחי ואירועים בהיסטוריה המשפחתית והפרטית של בני משפחה, חברים וסתם אנשים שנקרו בדרכי.
ברוב המקרים לא הצלחתי לדלות תשובות מספקות לשאלות שלי ובמקרים אחרים רבים נתקלתי בחומה בצורה של שתיקה וחוסר שיתוף פעולה.

בשנים האחרונות כאשר נכנסתי לעולם הגנאלוגי בצורה מקצועית יותר, עמדתי בראש הסניף האזורי של עמותת עיל"ם (העמותה הישראלית לחקר משפחות בישראל) ושמעתי הרצאות לרוב בתחום, חשתי תסכול עמוק: ככל שחיפשתי וחקרתי יותר, כך לא הצלחתי להגיע במקורות לשושלת היוחסין של משפחתי. כולם מסביבי סיפרו שהגיעו בשושלת המשפחתית עד דוד המלך ואני, לא הגעתי בחקר המשפחה שלי עד דוד המלך, לא עד רש"י ואפילו לא עד הגאון מוילנה.
היום לפני מאתיים שנה - רק עד לשם הגעתי בחקר משפחתי הראשונית.

ראשית תולדות המשפחה, כנראה, בשנת 1820 (בדיוק לפני מאתיים שנה). בעיירה רווה רוסקה נולד יוסף נויר ובאותה עיירה, באותו כנראה, נולדה שיינדל. כעבור כעשרים שנה נישאו שיינדל ויוסף נויר ובשנת 1844 נולד בנם ליפא. כל זה קרה, כאמור, בעיירה רווה רוסקה.

רווה רוסקה שוכנת במחוז לבוב בסמוך לגבול פולין. כעיירה השוכנת על הגבול היא נכבשה במהלך השנים, על ידי הממלכות הקדומות ועברה ממדינה למדינה בהסכמים בין כובשים רבים. זאת הסיבה שתושבי העיירה יכולים לראות עצמם כאוקראינים היום, פולנים בעבר ואפילו אוסטרים בעבר הרחוק. העיירה נוסדה במאה החמש עשרה על שפת הנהר רטה ולצד האגמים שייצר ועל דרך המסחר בין הערים הגדולות לובלין ולבוב. לבוב היא העיר המרכזית במחוז והיא נקראת גם בשם לביב ואילו אבא שלי הקפיד לומר שהוא נולד בעיירה קטנה ליד למברג – השם האוסטרי של העיר לבוב.

רווה רוסקה בין לבוב ללובלין

בשנת 2011 ביקרנו בעיר לבוב / לביב / למברג. בכל מקום בעיר ניתן לראות זכר ליהדות המפוארת שהייתה כאן. ניתן לראות זאת בהנצחה שנעשתה על ידי הרשות המקומית:

בית שלום עליכם, 21-8-2011

וניתן לראות בשלטים שלא הוחלפו מאז, על חלונות הראווה:

לבוב / לביב / למברג, 21-8-2011

שלום רבינוביץ' הידוע בשם שלום עליכם, הסופר היהודי הידוע, שגר בבית הזה בשנת 1906, היה מן הסופרים שאהבתי לקרוא בילדותי. אחד הספרים שיותר אהבתי היה הספר מוטל בן פייסי החזן. הפרק בספר בו אליהו, אחיו של הסופר, הקורא לעצמו מוטל, מנסה להתפרנס מייצור ומכירת משקה המכונה קבס שבה את ליבי. תיאור טקס הכנת המשקה על ידי אליהו והמתכון הסודי שרקח, מכירת הקבס לעוברים ושבים ברחוב, על ידי אחיו מוטל בן פייסי החזן, מוטל שנהנה מהיותו יתום ומכריז מדי פעם: אשרי יתום אני !
כל אלה שבו את דמיוני. כאשר הגענו לאוקראינה הייתי מוכרח לטעום את המשקה המפורסם במדינה ומתואר בסיפור. בבית הקפה שלידו הצטלמתי בעיר לבוב, לא פרסמו קבס על חלון הראווה ובית הקפה עצמו היה סגור. ההזדמנות לטעום מן הקבס הגיעה רק כאשר הגענו לעיר ברודי, שם ראינו עגלון המוכר קבס ומוזג אותו ישירות מהחבית.

ברודי, אוקראינה, 21-8-2011

קנינו, שתינו ואחז בנו קבס.

לא סתם סגר שוטר הכפר את מפעל הייצור של אליהו, לאחר שטעם מן המשקה, בספר "מוטל בן פייסי החזן" . . .

==========

קישורים:

### סיור ספרותי פולקלורי לאוקראינה היהודית - יוטיוב

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

### זיכרונות אריה נוי - חלק א', סרטון יוטיוב

כל כלב בא יומו / שלום נוי

ההמראה של טיסת אל על מספר 381 מנתב"ג למילאנו שבאיטליה, התעכבה בגלל תקלה במערכת הניקוז של המטוס. הגענו למילאנו רק בשעה שבע בערב ועמדנו בתור למונית לעיר כשעה. לא היו מוניות מחוץ לשדה התעופה ונאלצנו לחכות ביחד עם עוד כשבעים איש. היינו רגועים. כרגיל, אנחנו דואגים להזמין מלון ללילה הראשון מראש, במקרה שלנו לשני לילות. את כל שירותי הקרקע לטיול, ממילאנו באיטליה למנטון בצרפת ובחזרה, הזמנו דרך חברת דיזנהאוז, חברה ידועה בשירותים הטובים והמהימנים שהיא נותנת.

סוף סוף הגיעה מונית. יעל ואני היינו רעבים ומותשים. חלמנו על מקלחת חמה וארוחת ערב טובה למרות השעה המאוחרת. הגענו למלון קוראלו בשעה תשע בערב ומסרנו לאדם שעמד בדלפק הקבלה, את שובר ההזמנה של חברת דיזנהאוז. את מלון קוראלו בחרנו חודש מראש, בשל מחירו הסביר ומיקומו במרכז העיר. האיש בדלפק הקבלה, מסתבר שהיה זה שומר הלילה, דיבר רק איטלקית. הוא בדק את השובר שמסרנו מכל צדדיו והזעיק בחורה נחמדה שידעה אנגלית והיא תרגמה לנו:

"אין לנו שום הזמנה על שמכם במלון. המלון מלא עד אפס מקום בשל תערוכה גדולה שמתקיימת בעיר."

אנחנו: "זה לא יכול להיות. דיזנהאוז חברה רצינית. תבדקו את הפרטים בשובר!"

שומר הלילה מתקשר לאן שמתקשר ומבקש שנמתין. אנחנו ממתינים. מגיע פקיד בכיר שמבין עניין ומדבר גם אנגלית ובפיו הבשורה: "אין לנו שום הזמנה על שמכם במלון. המלון מלא עד אפס מקום בשל תערוכה גדולה שמתקיימת בעיר."

היינו מיואשים. "מה עושים ?" אנחנו שואלים את הפקיד.

"אנסה לעזור" הוא משיב ומתחיל לצלצל לבתי מלון בסביבה. לאחר מספר לא קטן של שיחות, בהן גילינו שכל בתי המלון מלאים בשל אותה תערוכה, הוא צוהל: "מצאתי !" יש בית מלון מרוחק הרבה יותר ממרכז העיר ובמחיר כפול, אבל יש בו חדר פנוי לשני לילות".

הפקיד הבכיר היה נחמד ואפילו הזמין לנו מונית. הוא מסר את כתובתו של מלון אקורסיו ובשעת לילה מאוחרת הגשמנו את החלום למקלחת חמה וארוחת ערב.

לא המקלחת ולא ארוחת פירות ים המצויינת שאכלנו במסעדת דגים ליד המלון, לא יכלו להרגיע את תחושת הכעס והתסכול שחשנו כלפי חברת דיזנהאוז.

המשך הטיול היה ללא שום תקלות: המכונית שהזמנו חיכתה לנו בזמן, המלון שהזמנו ישירות במנטון שבדרום צרפת, היה מצוין והכל התנהל על פי התוכנית.

כאשר חזרנו לישראל, כבר היינו רגועים והאירוע המצער בערב הראשון כמעט נשכח. כתבתי מכתב לחברת דיזנהאוז ותיארתי את האירוע על כל פרטיו. לא ביקשתי פיצוי על הצער, הכעס ועוגמת הנפש שהיו לנו במילאנו, ביקשתי רק לקבל את ההחזר על התשלום ששילמנו לבית המלון שלא מומש, את ההפרש במחיר הלינה בין מלון קוראלו למלון אקורסיו ואת התשלומים ששילמנו למוניות. צירפנו קבלות ומסמכים והיה ברור לנו, שתוך זמן קצר נקבל מכתב התנצלות ואת ההחזר הכספי.

חלפו שבועיים. התקשרנו לחברת דיזנהויז וביררנו האם הם קיבלו את המכתב שלנו ואת כל המסמכים. הפקידה בצדו השני של קו הטלפון אישרה שהחומר הגיע והועבר למנכ"ל. עוד שבועיים חלפו ובשיחת טלפון נוספת הסבירה הפקידה שהמנכ"ל עסוק. כעבור חודש נוסף, ביקשנו לדבר עם המנכ"ל, אך לא הצלחנו. המנכ"ל עסוק.

מ. היא חברה טובה שלנו. ישבנו בביתה והיא בגאווה רבה ובהקשר כלשהו סיפרה: "אתם יודעים שהבן השלישי שלי, קובי, הוא מנכ"ל בחברת דיזנהאוז". מ. היתה נשואה מספר פעמים, התגרשה והתאלמנה מספר פעמים. עד היום איני יכול לעקוב אחרי המספר והשמות של כל ילדיה מבני הזוג הרבים שהיו לה. "את בקשר טוב איתו ?" אני שואל, "בוודאי" היא עונה.

אני מתחיל לספר לה על המכתב שכתבתי למנכ"ל ולא זכיתי לקבל תגובה כלשהי.

מ. לובשת ארשת פנים של "אני מצטערת", מפסיקה אותי ואומרת: "תשמע, קבעתי לי חוק: אני לעולם לא מדברת עם ילדי על ענייני עבודתם !".

כעבור שלושה חודשים קיבלתי צ'ק מחברת הנסיעות דיזנהאוז. על הספח היה כתוב: החזר הוצאות. לא פיצוי, לא הסבר ולא התנצלות. החזר הוצאות ותו לא.

פסטיבל ההדרים, מנטון, 25-2-2007

ארבע שנים חלפו מאז הטיול שלנו לפסטיבל ההדרים במנטון. הטלפון מצלצל, מ. חברתנו על הקו: "טל, הבת שלכם עובדת בבית חולים השרון, נכון?, יש לי בקשה: הכלה שלי, אשתו של קובי בני, אושפזה הלילה בבית חולים השרון, אפשר לבקש . . .".

לבשתי ארשת פנים של "אני מצטער" (למרות שקשה לראות זאת בטלפון), הפסקתי את שטף דיבורה ואמרתי: "תשמעי, קבעתי לי חוק: אני לעולם לא מדבר עם ילדי על ענייני עבודתם !".

על זה נאמר בערבית: כֻלּ כַלְב בִיגִ'י יוֹמו ובעברית: כל כלב בא יומו.

 ==========

קישורים:

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

### מנטון - חגיגת ההדרים, 25-2-2007

מכינים מסלול טיול / שלום נוי

פסח 1988

חיים רחמים עבד בחברת אל על ורכש ניסיון בארגון תעופה ובעיקר בהפעלת מערכת הטיסות של חברת "נופש פלוס". כאשר הכרתי אותו הוא הקים חברת טיסות שכר חדשה משלו, את חברת "קשרי תעופה". הכרנו לאחר שהדרכתי מספר פעמים קבוצות של החברה בחו"ל. אהבתי לשבת איתו במשרדו או בבית קפה סמוך, כאשר השיחות שלנו היו שילוב של דמיון ומציאות: ישבנו והעפנו באוויר מטוסים לארצות שונות, לשדות תעופה שונים גדולים וקטנים בקבוצות של נופש ושל טיול ותיור. היום היו קוראים לשיחות הללו "סיעור מוחות", אז קראתי להן פנטזיות. אהבתי לשבת איתו ולפנטז.

באחת השיחות דיברנו על יוצאי בולגריה הגרים כקהילה גדולה ביפו ורוצים לטוס לביקור / נופש / טיול בארץ הולדתם. "נארגן טיסה לסלוניקי בצפון יוון", הציע חיים, "משם באוטובוס לבולגריה ונחזור דרך איסטנבול". "ומה לגבי נופש ?", שאלתי, "בוא נוסיף כמה ימי נופש בחצי האי חלקידיקי שאינו מופיע על מפות הנופש של הישראלים", הצעתי. הייתה זאת עוד אחת מהתוכניות הרבות שפנטזנו עליהן ורק מעטות מהן זכו למימוש.

 "אתה זוכר שדיברנו על בולגריה לפני שבועיים ?" שאל אותי חיים בהגיעי למשרדי החברה, "אתה מוכן לצאת לבדיקת המסלול שעליו דיברנו ? – צא לדרך. תפנה לרן רונן הוא יארגן הכל". רן היה מנהל האופרציה של החברה. "ברור לך שאני לא טס לבד, יעל טסה איתי". אמרתי לרן. "תסדר את הטיסה עם משרד הנסיעות ביפו", ענה לי, "אגב, בהזדמנות זאת שאתה בטורקיה, תקפוץ לבדוק מספר בתי מלון בחוף קושדסי".

כך יצאנו לדרך. את כרטיסי הטיסה הכין משרד נסיעות של בולגרים ביפו. את הזמנת החדרים בבתי המלון ואת הפגישות עם נציגי חברות התיירות המקומיות לאורך המסלול ביצע רן רונן.

נחתנו באיסטנבול בשעת בוקר מוקדמת מהצפוי ואיש לא חיכה לנו בנמל התעופה. נסענו במונית למלון דילסון המוזמן לנו והערנו את שומר הלילה. כאשר נפתח שולחן הקבלה אמרו לנו את שידענו: קבלת חדרים רק בצהריים. יצאנו לשוטט ברחובות העיר. באחד הרחובות הייתה מספרה קטנה לגברים, החלטתי להיכנס להסתפר. ריח מוזר היה במספרה, אבל קיבלתי אומץ ונכנסנו. כאשר גילו במספרה שאנחנו תיירים, שלחו ילד קטן שחזר עם שתי כוסות קפה ומגש בקלאוות. לאחר שטעמנו ממבחר הממתקים הטורקיים בצד הקפה המר מתוק ישבתי להסתפר. הספר היה מקצוען ולמרות זאת קצת פחדתי, כאשר הניף לעברי את התער לחיתוך הפאות. פחדתי הרבה יותר כאשר לסיום הוא הדליק פיסת בד טבולה בספירט והחל לשרוף את השיער שצמח על האוזניים. רק אז הבנתי מה פשר הריחות המוזרים שקיבלנו את פנינו בכניסה.

כמה דקות לאחר שהגענו לחדר במלון, צלצל הטלפון והסוכן המקומי הזמין אותי לפגישה במשרדו, לאחר שפע התנצלויות על כך שלא קיבל את פנינו בנמל התעופה. ישבנו יחד ועברנו על המסלול והוא הסביר לי את הקושי להוציא רכב שכור מחוץ לטורקיה. "אין ברירה", אמר, "נקנה רכב חדש, נרשום אותו על שמך ותוכל לצאת עם הרכב החדש שלך ליוון ובולגריה". קניית הרכב ורישומו גם בדרכון ארכה שלושה ימים, אותם העברנו באירוח וי.אי.פי של הסוכן המקומי: סיורים מודרכים בעיר, כניסות לכל אתרי התיירות, מסעדות ומועדוני לילה.

איסטנבול, 30-3-1988

לאחר שלושה ימים נפגשנו במשרדו של הסוכן המקומי כדי לקבל את מפתחות המכונית החדשה "שלי". הוא היה עסוק ודיבר בטלפון. ניסיתי לעקוב אחרי השיחה ולא הצלחתי להבין אף מילה אחת – טורקית שפה קשה !

נסענו ברנו שתים עשרה החדשה תוצרת טורקיה וחצינו את רמת אנטוליה בדרך לקושדסי. בכניסה לעיירה בורסה עצרו אותנו שלושה שוטרים, באשמה של נהיגה מהירה בשטח עירוני. ביקשו לבדוק את רישיונות הרכב ולא הצליחו להבין מאיזה צד לקרוא את הפספורט הישראלי. הם דיברו אך ורק טורקית, אמרו לי מילים כמו "ראדאר ראדאר", אמרו "ספיד ספיד" ואני עניתי להם בעברית – "לא מבין מה אתם רוצים". הראו לי את מכשיר המכ"מ והצביעו על מד המהירות במכונית ועדיין "לא הבנתי". ראו שאין עם מי לדבר ואמרו לי בטורקית שוטפת ותנועות ידיים לעוף להם מהעיניים. את זאת הבנתי ועפתי. כאמור – טורקית שפה קשה !

המשכנו בנסיעה. את הווייז עדיין לא המציאו, אבל השילוט בדרכים היה באותיות לטיניות ועל כך תודה למנהיג הטורקי כמאל אטאטורק, שאת הפסלים שלו ראינו מוצגים בכל כיכרות הערים ובכל האתרים שעברנו בדרך: מבורסה ועד הר אולו דאג המושלג ופמוקלה המדהימה, מאיזמיר ועד פרגמון וטרויה.

הגענו למעבר הגבול בין טורקיה ליוון, חצינו את הגבול הטורקי ושם נעצרנו. מסתבר שבכדי להכניס רכב ליוון יש צורך בתעודת ביטוח מיוחדת, סוג של גרין קארד בינלאומי, אותו ניתן להוציא רק בעיר הטורקית מרחק ארבעים קילומטר מהגבול. חזרנו לגבול הטורקי ולא הסכימו להחתים את הדרכון שהרגע הוחתם. נתקענו בין הגבולות. מחוסר ברירה, בחיל ורעדה, הפקדנו את הדרכונים שלנו בידי מאכער מקומי אשר לקח את הדרכונים, עלה על אופנוע ונעלם. שעתיים ישבנו בין מעברי הגבול רועדים מפחד, שמא נפלנו על נוכל שלא יחזור לעולם. סוף טוב הכל טוב – הוא חזר עם החותמות הנדרשות, עברנו את הגבול והגענו בשלום לסלוניקי ביוון.

הנציג המקומי בסלוניקי היה איש חביב ביותר, הוא קיבל אותנו בזרועות פתוחות, דאג שיהיו פרחים ופירות בחדר המלון ושאר פינוקים. בערב הוא הזמין אותנו למסעדת דגים נהדרת על חוף הים ויחד עם רעייתו בילינו ערב נפלא. למחרת הוא נסענו יחד לחלקדיקי וביחד קיימנו סיורים במספר בתי מלון ופגישות עם המנהלים ואנשי השיווק. לפני שהתמקמנו בבית המלון האחרון ללינת לילה, ביקשתי לבקר במערת הנטיפים פטרונלה, כחלק מהמסלול המתוכנן, שהרי הישראלים אוהבים מערות נטיפים. מגרש החניה של המערה היה ריק וגם הקופה הייתה סגורה, פתחו את המערה במיוחד בשבילנו. הנציג החביב הפגיש אותנו עם המדריך המקומי של המערה, נפרדנו בחיבוקים ונשיקות והוא חזר לסלוניקי.

המערה היא מערת נטיפים ככל המערות, אבל ייחודה בכך שנתגלו בה ממצאים פרה היסטוריים ומוצגים בה גם שלדי אדם, כחלק מהמוזיאון לאנתרופולוגיה. בין הסבר להסבר שוחחנו עם המדריך שלנו, סטודנט שנה שלישית באוניברסיטת סלוניקי, שמעולם לא הדריך ומעולם לא פגש ישראלים. תוך כדי שיחה סיפרנו לו שרוב תושבי ישראל הם יהודים. "גם אתם יהודים ?" שאל. כשהשבנו בחיוב התחיל לצעוק: "זה אתם שהרגתם את ישו !!!". ניסיתי להרגיעו בהתלוצצות, שאנחנו היינו ילדים קטנים כאשר רצחו את ישו – זה לא עזר הוא המשיך לכעוס. היינו בטוחים שהוא ילך וישאיר אותנו סגורים במערה ואנו נצטרף לשלדים המוצגים במערת פטרונלה.

פיצוי על טראומת המערה קיבלנו ממנהל המלון בו התאכסנו שהיה ידיד ישראל. לאחר ארוחת ערב משותפת אתו במלון, "הכריח" אותנו לצפות ביחד במשחק כדורסל ששודר בטלוויזיה. כאשר מכבי תל אביב ניצחה את אריס סלוניקי לא היה מאושר ממנו. ניסינו להיראות גם אנחנו מאושרים, אבל ספורט בכלל וכדורסל בפרט מעולם לא עניינו אותי. בבוקר ראינו את הכותרת הראשית בכל העיתונים, אמנם ביוונית אבל באותיות קידוש לבנה וחשבתי לעצמי: שוב אנחנו המכבים ניצחנו את היוונים, אמנם זה היה בפסח ולא בחנוכה, אבל גם זו לטובה.

הגענו לבולגריה. שלושת הימים במדינה זו היו מדכאים עד למאוד. מיד לאחר מעבר הגבול עקבו אחרינו שני בחורים במכונית רוסית עלובה וסימנו לנו בידיים, שהם מציעים לנו להחליף כסף למטבע המקומי והיו מאוד מאוכזבים כאשר סירבנו. עצרנו לארוחת צהריים במסעדה קטנה, אכלנו את מנת היום, מנה שהרסה ליעל את הקיבה – כאבים ושלשולים במשך יומיים. שילוטי הדרך היו באותיות קיריליות בלבד ועמדנו כמעט חצי שעה לפענח ולהבין את השלט  СОФИЯ = סופיה.

כשנכנסו לסופיה כבר ויתרנו על הניסיון לפענח את השילוט, מצאנו בחור צעיר על טוסטוס, דובר אנגלית, אשר התנדב להראות לנו את הדרך למלון נובוטל. המלון עצמו היה מפואר ומרשים אבל האנשים ברחובות, בחנויות, בתחנת הרכבת הסמוכה למלון – כולם היו כבויי הבעה. ארוחת ערב אכלנו במסעדת המלון, מקום גדול ומרשים כך גם התפריט. רק זוג אחד היה במסעדה ובגלל גודל המקום היא נראתה נטושה עוד יותר. רוב המנות בתפריט העשיר לא היו בנמצא, מה שכן הצלחנו לקבל היה רחוק מטעים – אבל, היו במקום שלושה נגנים, שעמדו וניגנו על ידנו וכששמעו שאנחנו מישראל אפילו ניגנו "הבה נגילה".

המלון היה ממוקם במרכז העיר ובבוקר יצאנו לסיור רגלי לאתרי התיירות. התחלנו בשוק: מאות דוכנים צמודים זה לזה לאורך של שני קילומטר, כולם מסומנים ברישיון מטעם השלטונות ובכולם אין כמעט כלום: מלפפוני ענק, כרוב לבן בגדלים שונים ותפוחי אדמה. נכנסנו לכלבו הענק ברחוב הראשי ומצאנו מאות מדפים ריקים, בכדי שלא יראו את הריקנות מלאו את המדפים באריזות ריקות של אבקות כביסה ובקבוקים ריקים של סבון נוזלי. בית הכנסת היה בשיפוצים, אבל היה פתוח והתקיימה בו תפילת שחרית לחג שני של פסח. קיבלו את פנינו בשמחה כיהודים מארץ ישראל, סיפרו בגאווה איך שלטונות בולגריה עוזרים במימון השיפוצים וכמעט התעלפו כאשר תרמתי לבית הכנסת עשרים דולר. אגב, אני תמה אם ההלכה מתירה קבלת כסף בחג הפסח ?

אמנם יש בבולגריה כמה שכיות חמדה כמו אתר הסקי ויטושה ומנזר רילה המרשים בהן ביקרנו, אבל המחסור והעוני גרמו לנו לקצר את השהות בארץ זו. את הלילה השלישי בבולגריה העברנו במלון נובוטל בעיר פלובדיב, בחדר רגיל (לא סוויטה) שהיה הגדול ביותר, המפואר ביותר והמאובזר ביותר שהייתי מעודי. יצאנו לאכול גלידה בדוכן קטן בפינת הרחוב, המוכר היה מצויד במאזניים ושקל כל כדור לבל תבוזבז ולו טיפה אחת של גלידה. הפער בין העוני והדלות לעושר והפאר לתיירים גרם לנו לקום מוקדם בבוקר, לוותר על אתרים בדרך ולחצות את הגבול לטורקיה.

את הלילה העברנו בעיר אדירנה, משם חזרה לאיסטנבול וטיסה הביתה.

חזרנו עם תיק גדול מלא ברושורים, חוברות הדרכה, מפות ערים ואתרים, צילומים שאני צילמתי וצילומים שצילמו אחרים. עד היום איש לא פנה אלי לברר, לשאול, לראות את החומר הרב שהבאתי עמי או אפילו לשאול איך היה.

והמסלול ? הוא נשאר על הנייר בלבד ובחלומות.

==========

קישורים:

### בדיקת מסלול: טורקיה-יוון-בולגריה - יוטיוב - 28-3-1988

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

נופש פלוס - הסוף / שלום נוי

קיץ 1984

כמלווה קבוצות בחו"ל, אהבתי להדריך בעיקר בנופשונים הרבים והמגוונים של חברת "נופש פלוס". אהבתי את הרגיעה שבניהול הקבוצות שבחרו בטיולים היומיים מרצון, את הישיבה במלון אחד ללא מרוץ נגד הזמן ובעיקר את האפשרות לפגוש וליצור קשר עם האוכלוסייה המקומית. בקיץ זה חתמה "נופש פלוס" הסכם עם התעשייה האווירית והציעה להם, בצד מבחר נופשונים גם מגוון טיולים באירופה. לאחר שביצעתי שלושה טיולים קצרים, בתחילת הקיץ לאיטליה, לחצו עלי בחברה לקבל טיול ארבע ארצות: איטליה – אוסטריה – גרמניה – יוגוסלביה. מסלול עמוס לעייפה באתרים ובילוי שעות רבות וארוכות באוטובוס.

קיבלתי קבוצה הטרוגנית בצורה לא רגילה: אנשים נחמדים מאוד מול אנטיפטיים ביותר, צעירים נמרצים מול זקנים חסרי כושר ומרץ, עובדי תעשייה אווירית וסתם נספחים. הכניסה ליוגוסלביה הייתה כרוכה, באותם ימים, בהכנת אישור כניסה (ויזה) אישית לכל נוסע. כבר בארץ גליתי בבקשות לויזה, כי אחת הנוסעות, עובדת התעשייה האווירית בשם מיכל, נולדה ב-8 בספטמבר 1943, אך עוד יותר הופתעתי כאשר, מאוחר יותר בטיול,  נודע לי שהיא נולדה באותו בית חולים בטבריה ובערך באותה שעת בוקר, מאותו רגע הפכה ל"אחותי התאומה". מיכל הרווקה וחברתה ברכה, בילו במחיצתי לאורך כל הטיול. מיכל המשיכה לשמור על קשר איתי לאורך שנים והקפידה לשלוח כל שנה ברכה ליום ההולדת ה"משותף" שלנו. המפגש עם מיכל, השיחות הארוכות והשוואת קווי האופי הדומים שלנו היו נקודות האור היחידות בטיול שארך חמישה עשר יום.

בנמל התעופה של טריאסטה חיכה לנו נהג יוגוסלבי צעיר, אשר לו זו הפעם הראשונה שיצא מגבולות ארצו. הוא לא הכיר את מסלול הטיול. האוטובוס היוגוסלבי היה מיושן מאוד, לא מתאים לנסיעות ארוכות ואכן, ארבעה ימים לפני סיום הטיול, בהגיענו לשמורת הטבע פליטוויצה התקלקל האוטובוס. שלחו לנו אוטובוס אחר, חדש, נוח יחסית ונהג טוב יותר ומיומן. זה היה מעט מדי ומאוחר מדי.

בית המלון הראשון בונציה, מלון "מודרנו", כשמו כן לא הוא: מלון ישן, מרופט ועלוב ובהתאם לכך, גם השירות וארוחת הבוקר. חברת "נופש פלוס" עשתה דבר נוסף שאסור לעשות: שינתה בתי מלון ובשל כך גם שינתה מסלול, בחלק מהמקרים הקבוצה הרוויחה, לדוגמא: בשל שינוי לינת לילה בבולזנו במקום בקורטינה "הרווחנו" טיול משגע בהרי הדולומיטים. זה לא סיפק את הנוסעים אשר קבעו עם בני משפחתם קשרי טלפון לפי הרשימה שקיבלו לפני הטיול – הקבוצה כעסה. תפקידי היה להרגיע ולכסות על מחדלי החברה.

בהגיענו לאינסברוק התחיל לחץ של הקבוצה לערוך "עיקוף קל" דרך מינכן לקניות. לאחר שקבלתי מכתב חתום ע"י כל משתתפי הטיול, בלי יוצא מן הכלל, הסכמתי כחלק מהניסיון שלי להרגיע כעסים. נסענו למינכן, בניגוד להוראות של איסור שינוי מסלול הטיול. בהגיענו לתחנת הרכבת במינכן קבענו מקום מפגש ליד התחנה ושעת איסוף. הקבוצה התפזרה לקניות. אגב, היה זה הקו המאפיין היחיד שאיחד את הקבוצה ההטרוגנית – קניות. אפילו בחנויות ובערים העלובות ביותר ביוגוסלביה, חזרו הנוסעים מסיור של חצי שעה עמוסי חבילות. כאשר הגעתי עם האוטובוס לנקודת המפגש ליד תחנת הרכבת, התברר כי אחד הנוסעים, מנשה בן השבעים ותשע, נעלם. התחלתי לחפש ולאחר זמן קצר ארגנתי את הצעירים של הקבוצה לחיפוש מסביב לתחנת הרכבת. לאחר כשעה של חיפושים הזעקתי את המשטרה המקומית של תחנת הרכבת – הם העמידו לרשותי שני שוטרים איתם נכנסתי לחדרי השירותים בכל התחנה ללא תוצאות. פנינו לחפש בגנים וברחובות הסמוכים ולאחר שלוש שעות של חיפושים, גילינו את מנשה יושב על ספסל באחד הרחובות הצדדיים ובוכה. התברר כי כאשר כולם יצאו לקניות הוא נתקף בגעגועים לאשתו, אשר נפטרה מספר חדשים קודם לכן, כך ישב ובכה במשך שעות.

לאחר האיחור בן השלוש שעות, חזרנו למסלול הטיול המקורי ונסענו כיוון זלצבורג. במעבר הגבול לא הסכימו חברי הקבוצה לוותר ולמרות ההליכים המעצבנים, עמדו כשעה וחצי בתור לקבלת החזר המע"מ על קניותיהם. באותו זמן צלצלתי למלון בעיירה הסמוכה לזלצבורג להודיע על איחורנו. את העיירה הקטנה בה היינו אמורים לבלות באותו לילה בקושי איתרנו והנהג הטירון שלנו טעה פעמיים בירידה מהכביש המהיר של עוקף זלצבורג. הגענו קרוב לחצות למלון הכפרי הקטן והציורי על שפת פלג ומוקף יערות. היינו מותשים ובעיקר רעבים. בעלת המלון החליטה לפנק אותנו, טרחה והכינה עבורנו את מעדן הבית (ארוחת ערב שבת !) - קורדון בלו. כאשר גילו הנוסעים, כי לקבלת שבת הם מקבלים חזה עגל ופרוסת שינקן, מגולגלים בגבינה צהובה, מצופים בפירורי לחם ומטוגנים בחמאה - רצו לרצוח אותי. מזל שהיו עייפים מדי.

הארגון "המוצלח" של נופש פלוס נמשך: התברר כי ביקור בקן הנשרים הסמוך לעיירה ברכסטגאדן בגרמניה לא היה כלול במסלול הסיטי טור של המדריכה המקומית האוסטרית בזלצבורג, אך היה צורך לבצעו כי כך רשום בתכנית הכתובה של הנוסעים. נסענו ללא מדריך מקומי, שלמתי מכספי את דמי מעבר הגבולות, שילמתי מכספי למיניבוסים המיוחדים להר וכן שילמתי מכספי עבור כרטיסי הכניסה למעלית קן הנשרים.

למחרת על פי התכנית היינו צריכים לסייר במכרות המלח בעיירה האליין באוסטריה, בקופת המכרה לא הייתה הזמנה על שמנו וגם את הוואוצ'ר האוסטרי שבידי לא הסכימו לקבל. שוב הוצאתי כסף פרטי ומכיוון שהיו לי רק דולרים ולא שילינגים, ומכיוון שלא היה בנק פתוח (יום ראשון), נתקענו זמן רב. רק לאחר טלפון למנהל הבנק המקומי שבילה את יום ראשון בביתו, הסכימו לקבל ממני את הדולרים והסיור בוצע. הקבוצה לא ידעה על כך דבר ואני ידעתי בוודאות שלא תהיה שום בעיה ואקבל את כספי בשובי לארץ.

שמחים ועליזים במכרות המלח בהאליין

סכום כסף גדול ונוסף הוצאתי ביום האחרון של הטיול, כאשר בתוך נמל התעופה של טריאסטה, בבית הקפה של השדה, לא הסכימו לשרת אותנו, עד שלא אשלם את החוב של המדריך מן הטיול הקודם, גוזל, אשר הזמין כיבוד לקבוצה בגלל איחור בטיסה ולא שילם. שוב שילמתי מכספי הפרטי ולקחתי קבלה.

חזרנו לארץ וכרגיל בסיום כל טיול, ריכזתי את כל הקבלות, שהגיעו לסכום של כמעט אלף דולר והגשתי לחברה. חברתי הניה, האחראית על ההדרכה, אמרה שכרגע אין לה מזומנים להעביר לי. אני הצעתי שיזמינו וישלמו עבור חדר במלון, לשלושה ימים במנהטן, ניו יורק, לשם טסנו בטיול פרטי וכך נתקזז.

יעל ואני טסנו לניו יורק עם חניית ביניים של יומיים באמסטרדם. בהגיענו לאסוף את המזוודות בנמל התעופה של אמסטרדם, התברר כי אחת משתי המזוודות (שלי), לא הורדה מהמטוס המשיכה לניו יורק. היה קר וירד גשם ואני בחולצה קצרה וג'ינס. מיהרנו לחנות פתוחה, קניתי טרנינג ובמשך שלשה ימים באמסטרדם הלכתי עם אותם בגדים. רק עם עזיבתנו את הולנד בשדה התעופה, קיבלתי את המזוודה שטסה לארה"ב וחזרה.

בניו-יורק היינו צריכים לקבל מלון במחיר מיוחד ל"נופש פלוס". הגענו למלון "פנטה" בשעת הערב עייפים ומותשים והופתענו לגלות שלא רק שלא שולמו לנו שלושה ימים, אלא אפילו לא הוזמן לנו חדר. לאחר לילה ראשון במלון במחירי רצח, עברנו למלון של זונות אותו מצאנו בדפי זהב של מנהטן. הייתה זאת מתנה מיוחדת של "נופש פלוס" ליום ההולדת שלי שחל באותו יום.

במטוס, בדרך הביתה, קראתי באחד העמודים הפנימיים של עיתון "חדשות" ז"ל את הכותרת הבאה:

כותרת משעשעת שלא גרמה לי אפילו לחייך.

המון בעלי חוב היו ל"נופש פלוס". פניתי לעורכי הדין והצטרפתי לנושים הרבים של החברה. ללא הצלחה, חברת נופש פלוס נעלמה ביחד עם אלף הדולר שלי. . .

==========

קישורים:

### חו"ל וכו' - הדרכה - סרטון יוטיוב - 1981 - 2001

### הולנד וארצות הברית - סרטון יוטיוב

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

• 
  

ערד / שלום נוי

 סתיו 1983

חברת הנסיעות "גמא טורס" הייתה חברה קטנה שמשרדיה היו בקומה השמונה עשרה של מלון לרום (כיום מלון דן פנורמה) מול הדולפינריום בתל אביב. שמולי'ק פריהר הזמין אותי לפגישה ולארוחת צהריים במסעדת "אמא" בקומה הראשונה של המלון. שמולי'ק היה מנהל ההדרכה של החברה ובאותה עת לא הייתה לו עבודה רבה, כי רוב הטיולים לא התממשו ונשארו רק בתוך החוברת המהודרת של חברת גמא טורס.

"מה דעתך לעזוב את עבודתך במרכז הפדגוגי ולעבוד איתי בחברת גמא טורס ?", שאל.

"מה העבודה שאתה מציע לי ?", עניתי בשאלה.

"תהיה מנהל הפרויקטים של מחלקת ההדרכה!", כך שמוליק.

תחום התיירות מאוד קסם לי. לא עזבתי את המרכז הפדגוגי, אך במקביל, התחלתי לבצע הכנות לפרויקטים שונים ומוזרים שלא התממשו כמו: ארגון קבוצות לגלישת מצוקים באזור ים המלח, מסעות עם תרמילים מסביב למצדה, טיולי שטח ולינה בהיאחזות מצפה שלם ומצוקי דרגות וכו'.

בין שאר הפרוייקטים של החברה, החלטנו לפתוח קורס למלווי קבוצות לחו"ל. בכדי לפרסם שהקורס מקנה תעודה רשמית של מלווה קבוצות, פניתי לבית הספר לתיירות בבקשה לאשר את תוכנית הלימודים ואת הבחינות. עדה פרידמן, המנהלת הפדגוגית של בית הספר, דחתה את מתן התשובה לבקשתי עד לאחר בדיקת החומרים שהעברתי אליהם.

לאחר כחודש המתנה לתשובת משרד התיירות ובתשובה לפניות חוזרות ונשנות שלי, קיבלנו מעדה פרידמן הצעה מוזרה: המתנ"ס בעיירה ערד, הגיש בקשה לפתוח קורס מלווי קבוצות במתנ"ס. לבקשה צורפו שמות של כחמישים נרשמים המבקשים להשתתף בקורס והתחייבות לשלם את שכר הלימוד שלא היה כל כך זול. "מוכנים להרים את הכפפה ?" – שאלה עדה.

הרמנו.

נסענו לערד לסוף שבוע של מיונים, אשר בוצעו על ידי שמולי'ק פריהר, יפית מבי"ס לתיירות בתל אביב ועבדכם הנאמן. במיונים נשרו כעשרה נרשמים והקורס יצא לדרך. בין שאר התלמידים בקורס היו: מנהלת המרכז הפדגוגי המקומי וגיורא בן גרא שהיה אחראי בקיבוץ האון על כתיבת המקאמה המסורתית, אותה נהג לקרוא בחתונות שנערכו בקיבוץ וגם בחתונה שלנו. גיורא ומשפחתו עברו מהאון לערד בשל בעיות בדרכי נשימה של רותי אשתו של גיורא, כמו רבים מתושבי העיר.

עשיתי עסקה עם חברת המוניות בכפר סבא: אספו אותי מהמרכז הפדגוגי בכפר סבא, ביצענו עצירה לאיסוף מרצים בתל אביב, עצירה נוספת במפגש להב לרענון וקניית לשון וצלעות חזיר, המתנה ליד המתנ"ס בערד וחזרה בחצות הלילה הביתה. העמדתי תנאי לתחנת המוניות: רק מוניות מרצדס גדולות עם מיזוג אוויר חזק. פעמיים בשבוע, במשך כשנה, רבו בתחנת המוניות מי יזכה בהסעה שלנו. פעמיים בשבוע אספו אותי ואת הצידנית הריקה והחזירו אותנו עם צידנית מלאה בשר טעים שכה אהבנו.

לטקס פתיחת הקורס הגיעו מנכ"ל בית הספר לתיירות וכל הצוות הפדגוגי מירושלים וכן אנשי גמא טורס מתל אביב. לאחר מסכת  ברכות של המכובדים, העברתי הרצאת פתיחה בנושא: "תפקידו של מלווה הקבוצה במצבי לחץ". ישבתי בביתי ודמיינתי מצבים אבסורדיים אשר יכולים להתרחש בטיול בחו"ל וכיצד יש לפתור אותם. הוספתי להרצאה מעט קטעי הומור (בכל זאת, הרצאת פתיחה עם הרבה אורחים) וכך קניתי את לבם של המנכ"ל ושל עדה פרידמן, המנהלת הפדגוגית של בית הספר לתיירות.

רוב המרצים שגייסנו לפרוייקט היו נחמדים והנסיעה לערד ובחזרה עברה בנעימים, החלפנו סיפורים וחוויות ולעיתים נרדמנו והתעוררנו רק בהגיענו לביתנו. כך עברה במהירות שנה של לימודים, הקבוצה אהבה ללמוד ואנחנו אהבנו ללמד.

כך התחילה מערכת היחסים שלי עם בית הספר לתיירות, מערכת שנמשכה גם לאחר סיום הקורס בערד ולאחר עזיבתי את ה"פעילות" בחברת גמא טורס. ריכזתי במשך שנתיים שני מחזורים בסניף חיפה של ביה"ס לתיירות, ארגנתי וביצעתי בתל אביב השתלמויות קצרות למלווי קבוצות בנושאים מגוונים מיוון ועד יפן. גולת הכותרת היה קורס שנתי מיוחד (בשני מחזורים) בנושא "פרסום ויחסי ציבור במלונאות ותיירות". היה זה קורס מעולה אליו נרשמו רבים מבכירי העובדים והמנהלים של משרד התיירות.

סיום קורס פרסום ויחסי ציבור, יוני 1988, מימין יפית משמאל עדה

קיץ 2018

שנים רבות חלפו, עזבתי את הפעילות בעולם התיירות ונותקו הקשרים עם אנשי התחום. בחלוף השנים הפך העולם להיות וירטואלי ואני מופתע לקבל פנייה בפייסבוק: הצעה לחברות עם עדה פרידמן מירושלים. אישרתי בשמחה את החברות, ביקשתי ואף קיבלתי את מספר הטלפון שלה, ניהלנו שיחה ארוכה וקבענו פגישה לא וירטואלית בירושלים.

עדה אירחה אותנו בדירתם בדיור המוגן "מגדל נופים" אליו עברו עדה וינאי בעלה, המקום מדהים ביופיו ובמיקומו הצופה לנוף שכונת עין כרם. וכאילו לא חלפו שלושים שנה, ממשיכה עדה לעסוק בתחום התיירות: מתנדבת ביד בן צבי ויוזמת ומבצעת של הפרוייקט "תמונה באבן" ברחובות שכונת אוהל משה, ממול לשוק מחנה יהודה. לאחר שעדה ערכה לנו סיור מודרך ברחובות שכונת אוהל משה, ולאחר שקיבלנו הסבר על התמונות באבן ובעיקר של בני משפחתה, ישבנו לארוחת ערב קלה בית הקפה שבמתנ"ס השכונתי. "קפה הדרתא בלב העיר" הוא שמו של הפרוייקט הקהילתי, המופעל בהתנדבות על ידי נשות (המבשלות ואופות) ובני השכונה (הממלצרים) וכל ההכנסות מיועדות לקופת הקהילה ולפעילות השכונתית.

בעוד אנחנו נהנים מהמטעמים אשר מוגשים לשולחן, אנו מעלים זיכרונות משש שנות פעילותי בבית הספר לתיירות. "אתה יודע שהקורס בערד התחיל כבדיחה", כך עדה, "לא היה נעים לי לדחות את בקשתך, לקיים קורס בשיתוף פעולה עם חברה קטנה ולא מוכרת כ"גמא טורס". הצעתי לכם את ערד בידיעה ברורה שלא תקבלו את ההצעה ההזויה הזאת . . .".  

"בדיחה לא מוצלחת, מסתבר" אני מגיב "עובדה !".

=========

הערות וקישורים:

### גיורא בן גרא קורא את המקאמה המסורתית בחתונה המשולשת בקיבוץ האון

### שכונת אהל משה בויקיפדיה

### תמונה באבן – ירושלים

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

יוון / שלום נוי

סוכות 1978

"איך היה בז'נבה ?" שואלת אותי טובה נצר לאחר שובי לארץ. כזכור, זאת הייתה הפעם הראשונה שלי בחו"ל. "בעלי, אילן, לא רוצה לטוס, אולי תשכנע אותו . . ." מציעה טובה. גם טובה ואילן וגם יעל רעייתי לא היו מעולם בחו"ל ואנחנו כבר בני שלושים פלוס פלוס. נפגשנו שני הזוגות והחלטנו לטוס לארץ קרובה – ליוון.

קנינו את "מדריך לפיד ליוון" ספר ההדרכה היחיד באותם ימים ונפגשנו עם אברהם לזר יליד יוון. אברהם נשוי לבת דודה של אמא של יעל והם גרים בחיפה. לא התעצלנו, נסענו לחיפה, נפגשנו עם אברהם וקיבלנו הרבה עצות שימושיות. "לא משנה באיזה מסלול תבחרו", אמר אברהם, "אתם חייבים להגיע ולבקר במטאורה, הסמוכה לעיר ילדותי לריסה".

טובה הייתה מנהלת בית ספר כפר מל"ל, בית ספר בו לימדה יעל ולכן בחרנו לטוס בחופשת סוכות. כשבוע לפני סוכות, הצטרפה לטיול אחת המורות מבית הספר, אורנה, ובעלה אריה רוף הצעירים מאיתנו במספר שנים. השישיה נחתה באתונה, בירת יוון, וכך התחילה חברות שנמשכה שנים רבות – שנים של פגישות ובילויים, של טיולים בארץ ובעולם, של גידול ילדים ובעיקר הרבה מאוד ארוחות משותפות.

תוכנית הטיול הייתה מאוד פשוטה: כמה ימים באתונה וסביבותיה, שייט במעבורות בין שלושה איים מרכזיים, במכונית לצפון יוון - לריסה ומטאורה וחזרה לאתונה. כבר ביום הראשון הבנו שהתקשורת ביוון תהיה לא פשוטה, האנגלית המצויינת שלנו לא הועילה כאשר השפה היחידה ביוון הייתה יוונית. זה התחיל כאשר חנינו ברחוב קטן ובכדי לזכור את שם הרחוב פענחנו את הכתובת ביוונית: Οδός = אודוס. רק כאשר רצינו לחזור לרחוב בו חנינו גילינו ש"אודוס" ביוונית זה: "רחוב" . . . והיו המון "אודוסים" בכל מקום.

החלטנו לדבר עברית ולהכניס לטקסט מילים אוניברסאליות. כאשר רצינו לאכול במסעדה סלט יווני, השתמשנו במילים גריק סלט וזה עבד. אבל, כשרצינו בצל בסלט היווני, נאלץ אריה לעמוד ולבכות - מסתבר שגם ביוון כאשר חותכים בצל לסלט, זולגות הדמעות כמו בעברית. זה הצליח, קיבלנו בצל בסלט. מצבנו היה הרבה יותר קשה, כאשר רצינו לשוט מהאי סירוס לאי טינוס. נכנסנו למשרד נסיעות בנמל והסברנו בעברית, תוך הפניה אל המפה שעל קיר המשרד ושימוש במלים סירוס וטינוס. האיש במשרד הניע ראשו מימין לשמאל ואמר שלוש פעמים נאיאס. גם במשרד השני אמרו לנו נאיאס וכך גם במשרד הבא. היינו אובדי עצות עד שגילינו את המובן מאליו ליוונים: הנעת הראש מצד אל צד זה "כן" ומלמעלה למטה זה "לא". המילה "נה" – זה כן ו"אוכי" זה לא. תשאלו: מה זה נאיאס ? – מאוד פשוט: זהו השם של המעבורת שמעבירה מאי לאי.

על המזח בנמל סירוס

איך הגענו לסירוס ? אי שאיש לא שמע את שמו ובוודאי לא היה בתכנון הטיול שלנו. יצאנו מנמל פיראוס ושטנו ביום שטוף שמש, כאשר היעד שלנו הוא האי נקסוס, אי מומלץ לתיירים. לאחר כשעה של שייט נעים על מעבורת, שהייתה מלאה רובה ככולה בתושבי האיים, החל הים לגעוש. הגלים היו גבוהים ביותר והמעבורת החלה לעלות ולרדת, כאשר אנחנו התחלנו להרגיש את מערכת העיכול שלנו מתהפכת בקרבנו. כולנו הקאנו את בני המעיים שלנו אבל התנחמנו בכך שגם היוונים שעל המעבורת ואפילו הזקנים והזקנות שרגילים לשוט הקיאו את נשמתם.

"במקום הראשון שהיא (המעבורת) עוגנת אני יורדת !" אמרה יעל בתוקף, כשפניה ירוקות לאחר הקאות רבות, "אתם רוצים להיצמד לתוכנית ? תעשו זאת בלעדי !". המעבורת הגיעה לתחנה הראשונה וכך ירדנו באי סירוס.

נכנסנו למשרד נסיעות בנמל סירוס וקנינו מפה של האי. ראינו מפרץ יפה על המפה והחלטנו להגיע לשם. הפנו אותנו לאוטובוס מקומי שעמד לצאת לכפר היחיד שבמפרץ וכך עלינו על האוטובוס לכפר קיני. בדרך עצר האוטובוס במקומות שונים, העלה והוריד נוסעים עם סלים, עם ארגזים וחבילות ועם כלובי תרנגולות, אווזים ושאר בעלי חיים. בדרך הרצופה עליות וירידות היו הרבה עיקולים חדים ומסוכנים וברוב המקומות האלה בנו מצבות קטנות עם צלבים ונרות דולקים בתוכן. "זה לזכר אלו שלא לקחו טוב את העיקול", הסבירו לנו.

הגענו לכפר קיני ששכן בלב מפרץ מקסים ביופיו. נכנסנו לטברנה שליד תחנת האוטובוס ובקשנו לאכול ארוחת צהריים. הסבירו לנו בתנועות גוף וסימני ידיים שהמטבח סגור וייפתח עוד מעט. "אין טברנות אחרות בכפר מלבד זאת שכאן" אמרו לנו. נאלצנו לשבת ולחכות, ואכן, לאחר כשעתיים הגיע בחור צעיר על קטנוע הציג את עצמו כ"ג'ורג'" והכין לנו ארוחת צהריים (מאוחרת). הבנו שהמושג "חור נידח" חל על הכפר הקטן הזה ושאלנו איך יוצאים מכאן ? והתשובה: רק באוטובוס אשר מגיע רק פעם אחת ביום. אין מלון במקום או בסביבה, אבל יש גברת אחת שמשכירה חדרים. תמורת כמה דרכמות בודדות נשארנו לישון במקום.

בבוקר קמנו ומיהרנו לשתות קפה בטברנה המוכרת לנו, אך מסתבר, כי יורגוס (ג'ורג') עדיין לא התעורר. ראינו התקהלות על חוף הים בין סירות הדייגים, חמישה דייגים בבגדי עבודה התווכחו בקול ובתנועות ידיים. לאחר כעשר דקות של ויכוחים ודיונים, הם, כנראה, קיבלו החלטה שאין טעם לצאת לעבודה היום ושמו פעמיהם לטברנה. יורגוס עדיין לא הגיע ואנחנו הצטרפנו לדייגים לטורניר שש בש סוער. כאן למדנו את המושג "העבודה היא לא ארנבת – היא לא תברח, אפשר לשבת".

עד שיגיע האוטובוס שיוציא אותנו מהמקום החלטנו לשוטט בסמטאות הכפר. מרחוק שמענו קולות של ילדים, הלכנו בכיוון והגענו אל בית הספר. חדר אחד לא גדול ובתוכו כשנים עשר ילדים בכל הגילים. מורה אחד צעיר לתלמידים בני חמש עד ארבע עשרה. ביקשנו רשות להיכנס ל"כיתה" והמורה אישר בשמחה. הוא לא ידע אף מילה באנגלית, אבל כשהזכרנו את המילה ירושלים הוא הבין ושמח לשתף את הילדים בחוויה המדהימה של פגישה עם מורים מעיר הקודש ירושלים.

המשכנו לשוטט בסמטאות הכפר ובצמוד לאחד הבתים הנמוכים עמד מקרר עם גלידות ושלגונים. קנינו גלידה ובעלת המקום, זקנה מקומטת, הזמינה אותנו להיכנס ל"חנות", חדרון קטן עם כמה מדפים וכמות קטנה של מוצרים. בפינת החנות עמדה מרכזת טלפונים כמו מהסרטים של פעם – חוטים, שקעים ותקעים. החלטנו להתחכם עם הזקנה: "אפשר להתקשר לישראל ?" שאלנו, הגברת לא התרגשה, חיפשה ומצאה ספר טלפונים מרופט והחלה לדפדף. לא הבנו מה קורה והתחלנו להתחרט על ההתחכמות שלא הייתה במקומה. בעלת החנות סיימה לדפדף, הראתה לנו שמצאה את מה שחיפשה, את הקידומת לישראל. היא סימנה לנו לחייג ותוך שניות שמענו את קולות  הילדים שלנו בבית, בישראל. מי צחק ממי ?

כשהגענו לאי טינוס כבר היינו למודי ניסיון: אמנם נסענו באוטובוס לחוף הנהדר במפרץ פנורמוס אבל וידאנו שיש אוטובוס בחזרה באותו יום, וידאנו שאפשר לאכול ארוחת צהריים בטברנה שפועלת כל היום ומגישה פירות ים טריים. עד כדי כך טריים היו הקלמארי, שצפינו מקרוב כיצד מנקזים את הדיו מקרבו של הדיונון תוך הטחתו בקיר המזח הצמוד לטברנה. היינו למודי ניסיון עד כדי כך שדאגנו מבעוד מועד להזמין בבוקר מוסקה אמתית לארוחת ערב בטברנת השקנאים, הצמודה למלון שלנו בעיר. כאשר פרצו הזקנים היושבים בטברנה, כטוב ליבם באוזו, בריקוד סיריטאקי סוער, היה זה בונוס להנאתנו.

על המזח במפרץ פנורמוס

בכל המסעדות שאכלנו נהגו להניח על השולחן גיליון נייר כמפת שולחן. בסיום הארוחה כאשר ביקשנו חשבון לתשלום, שלף המלצר את העט או העיפרון וחישב על גיליון הנייר את החשבון. באותם ימים שילמנו בדרכמות, המטבע של יוון. אף לא פעם אחת הצלחנו לנחש את גובה החשבון – תמיד זה יצא פחות מהחישוב שלנו וזול בהרבה ממחיר ארוחה במסעדה בישראל. היו זמנים . . .

בדרך למטאורה עברנו דרך לריסה עיר ילדותו של אברהם לזר, קרוב משפחתה של יעל. במרכז העיר הקטנה נערך באותו יום יריד החורף. כל שנה מגיעים סוחרים ומוכרים לתושבי העיר ותושבי הכפרים בסביבה ביגוד והנעלה לקראת החורף המתקרב ובא. לצד היריד הוקם במקום גם "גן שעשועים": גלגל ענק ממש לא ענק, סוסים עולים ויורדים מונעים על ידי אופניים, משחקי קליעה למטרה והשחלת טבעות, ממתקים, בלונים ושאר שטויות לילדים. באחד הדוכנים מכרו צפצפות מיוחדות: רצועה קטנה של פח דק אליו מחוברת פיסת פלסטיק. המוכר לימד איך מצמידים את הצפצפה לחיך והדגים ציוץ של ציפורים. אריה קנה שתי צפצפות בחמש דרכמות.

דוד אברם צדק. מטאורה הוא מקום מיוחד במינו. צוקי סלע אדירים בגודלם כשמעל הוקמו מנזרים, שהגישה אליהם קשה ביותר. הגענו למטאורה בזריחה והמקום היה מרשים במיוחד ומלא הוד. לאחר ההתפעלות מהמקום וצילומו מכל צד, לאחר שהחלפנו בגדים (מכנסיים ארוכים לבנים וחצאיות לבנות), התחלנו לטפס במדרגות אל אחד המנזרים. אריה צעד מאחור והרגיז את כולנו בניסיונותיו להפעיל את הצפצפה. פה ושם נשמע ציוץ של ציפור או צליל מעצבן אחר, כאשר לפתע דממה. הסתובבנו וראינו את אריה חיוור כסיד – "אל תשאלו, בלעתי את הצפצפה". ניסינו להרגיע אותו, "זה ייצא בסוף, תבדוק בשירותים . . .".

עכשיו ניתן לגלות: הצפצפה לא יצאה עד היום.

=========== 

קישורים:

### זיכרונות אברהם לזר

### יוון 1978 - סרטון ביוטיוב

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

סיפורי גנאלוגיה - חלק ה': סיפור חייה של ציפורה ברס

 יום השואה 2020

שואת יהודי אירופה עוברת כחוט השני בכל עץ משפחה של יהודים יוצאי אירופה. גם בסיפורים השונים בבלוג שלי נמצאים סיפורים המתחברים לשואה ובתחתיתו של דף זה ניתן למצוא את הקישורים לחלק מהסיפורים.

את סיפור חייה של ציפורה ברס בחרתי להביא כלשונו, כפי שסיפרה למיכל רוזנברג ופורסמה בספר "השתיקה שהופרה" בהוצאת עיריית עפולה, עיר מגוריה.

אחת מאותם ארבעת הילדים היא יפעת, שפרסמה את הסיפור ביום השואה האחרון, אותו העברנו סגורים בבתים בשל הקורונה. במקום זיכרון בסלון ראינו זיכרון בזום. זיכרונותיהם של אנשים הם נכס אדיר לסיפורים הגנאלוגיים ופרסום תמונות הוא רק בונוס שתרומתו לסיפור לא תסולא בפז. בתמונה: ציפורה ובן של בן דודה, בצלאל גוטר.

ציפורה נפטרה ממחלה קשה ב - 31 בינואר 2007 והיא בת 68 בלבד.

==========

קישורים: 

סיפור חייהם של בני משפחה קרובים 

### סיפור חיים של עדה (דשה) לזר (פטר) - עיריית רעננה

### סיפור חיים של אברהם (אלברטו) לזר  - עיריית רעננה

### סיפור חייו של שלמה רוכמן - בבלוג זה

### סיפור חייהם של פישל ופרידה שטיינברוך - בבלוג זה

ז'נבה / שלום נוי

אביב 1978

מלחמת ששת הימים הסתיימה. אני הוכרתי כנכה צה"ל לצמיתות. באופן אוטומטי, כל נכי צה"ל הופכים להיות חברים בארגון הנכים. עברו למעלה מעשר שנים ואני מקבל מכתב מארגון הנכים: 'אתה מוזמן לפגישה אישית, לקראת נסיעה עם משלחת של נכי צה"ל לז'נבה'. הופתעתי והתרגשתי – מעולם לא יצאתי מגבולות הארץ ואני בן שלושים וחמש.

הפגישה התקיימה בבית הלוחם ברמת אביב והשתתפו בה שתי נשים נחמדות דוברות אנגלית, אשר ראיינו אותי ושאלו שאלות קצת יוצאות דופן. בין השאר שאלו אותי על התחביבים שלי ועניתי שאין לי. שאלו שוב: מה אתה אוהב לעשות בזמנך הפנוי? לאחר היסוס קל עניתי: לאכול! לא היו לי תחביבים בכלל באותם ימים, הייתי עסוק מבוקר עד הלילה בעבודה כמנהל המרכז הפדגוגי, בהוראה בהשתלמויות למורים בבית ברל ובהשלמת השנה האחרונה ללימודים באוניברסיטת תל אביב. למי היה זמן פנוי לתחביבים? 

ללא שום הכנה מוקדמת, נפגשנו חבורה של עשרים נכים ושני ראשי קבוצה בנמל התעופה. היינו ללא דרכון אישי אלא דרכון קבוצתי ולכן היינו צריכים להיות מרוכזים יחד. טסנו בטיסה ישירה לז'נבה וההתרגשות הייתה גדולה. יחד אתנו היה בטיסה השחקן חיים טופול שהעביר את הזמן בסיפורים ואף חתם לנו על גלויות לשלוח הביתה. לקראת נחיתה נצמדנו לחלונות ונדהמנו משפע הירוק שנגלה לנו מחלון המטוס וזאת לצד הכחול של אגם ז'נבה.

עם הנחיתה חולקנו לשתי קבוצות ונאספנו על ידי משפחות משתי הקהילות היהודיות: הקהילה בלוזאן והקהילה בז'נבה. אותי הצמידו (באופן זמני) למשפחה מאוד נחמדה שלא דיברה ולא הבינה אף מילה באנגלית. "בני המשפחה ה"מאמצת" שלך נמצאים בעבודה ותיפגש איתם רק לפנות ערב", אמרו לי. נסענו לביתם, אכלנו ארוחת צהריים, טיילנו בפארק הענק על שפת האגם עם המזרקה המדהימה בתוך המים ולא היה צורך בדיבורים. זוג צעיר, ויוויאן וז'אן קלוד ברנשטיין והבת הקטנה שלהם ונסה, הגיעו לאסוף אותי אחר הצהריים, הקצו לי חדר בביתם וסוף סוף יכולתי לדבר – הם דיברו אנגלית!

בערב נערכה לנו, לכל המשלחת ולמשפחות המארחות, קבלת פנים – ארוחה חגיגית ונאומים בצרפתית ובאנגלית. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי שאנחנו לא נכי צה"ל אלא אינוולידים. בישראל הכינוי אינווליד הינו כינוי גנאי שצעקו אותו בעיקר במגרשי הכדורגל ("איך אתה משחק? מה אתה אינווליד?"). אבל בצרפתית les Invalides היה זה ביטוי של כבוד. הרבה כבוד נתנו לנו שם, הרבה אהבה, הרבה יין טוב והרבה מאוד אוכל מעולה.

כאשר שאלתי, עוד בארץ, את מארגני המשלחת מהי מטרת הביקור? ענו לי: "to have a good time"  

איך עושים זאת? - מיד עם הנחיתה קיבלנו סדר יום לכל השבועיים ולוח זמנים כמו בצבא: צפוף ומדויק. בכל מקום דאגו לפנק אותנו בארוחות ממיטב המטבח הצרפתי, במופעים במקומות הכי חמים ובביקור באתרי התיירות, במוזיאונים ובמתחמי הקניות הלוהטים ביותר. אם תרצו ואם לא – אתם חייבים לעשות חיים, לבלות וליהנות.

ובאשר לאוכל: גם כאשר הגענו לאתרי תיירות כמו פסגת הר שילטהורן או המון-בלאן, לכפר הגבינות גרוייר או לעיר ברן, למרכז פומפידו או למונמארטר, לשייט על הסיין ואפילו במרומי מגדל אייפל דאגו לפנק אותנו בארוחות.

אחרי שבוע ימים ראיתי במקרה, על שולחן המארחים שלי בסלון הדירה, את סדר היום של המשלחת באנגלית ובהערות מתחת כתוב באותיות קידוש לבנה ליד שמי את ה"תחביב" שלי: א ו כ ל. ז'אן קלוד וויוואן לקחו את הדבר ברצינות: מדי ערב יצאנו למיטב המסעדות בז'נבה ובסביבה, מסעדות שבארצנו עדיין לא חלמו לפתוח כמותן.

והרי דוגמה קטנה כדי להמחיש, כיצד התנהל היום האחרון שלנו בחו"ל. היה זה יום ראשון, יום בו בני הזוג לא עבדו ולמשלחות לא היו תכניות קבוצתיות:

אחרי ארוחת בוקר עשירה בדירתם, נסענו לבית הספר ברובע המגורים של משפחת ברנשטיין, שם התקיימה הצבעה במשאל עם של תושבי העיר בנושא "פתיחת נמל התעופה בימי ראשון". היו צריכים להצביע כן או לא. כמעט כל חודש נערך בעיר משאל עם, בנושאים שונים והתוצאה של ההצבעה מחייבת את השלטונות המקומיים. אגב, תשעים אחוז מהאזרחים משתתפים בהצבעות במשאלי העם שנערכים תמיד ביום ראשון, יום השבתון שלהם. חברי וועדת הקלפי פועלים כולם בהתנדבות כך שההוצאות סביב המשאלים הן מזעריות.

מיד אחרי ההצבעה נסענו לגבול עם צרפת, לשדה תעופה קטן לא רחוק מהגבול. קצת חששתי, כי לא היה לי דרכון, אבל למרבה הפתעתי, לא בקשו דרכון במעבר הגבול. בשדה התעופה עלינו על מטוס קל ומסתבר שז'אן קלוד הוא טייס חובב. כאן כבר לא חששתי אלא ממש פחדתי. כאשר טסנו מעל האגם שאל אותי ז'אן קלוד אם אני רוצה לראות את הג'ידו לא הבנתי מה זה ואמרתי: "כן". מי שלא טס במטוס קל מעל ומסביב למזרקה שבאגם ז'נבה (הג'ט ד'או) לא יודע פחד מהו . . . מה שחיזק אותי הייתה הידיעה שבתו הקטנה של הטייס ורעייתו שהייתה בחודש השביעי להריונה והיו איתי במטוס ולא התרגשו כלל. הן כנראה ידעו שאנחנו בידיים טובות.

לאחר הנחיתה חזרנו לארוחת צהריים, במסעדת יוקרה על שפת אגם ז'נבה, בה הגישו מנות ייחודיות. הם קבעו ארוחה משותפת עם שכנים שומרי כשרות שאירחו חבר אחר מהמשלחת שלנו, שאף הוא מקפיד על כשרות. אני התלבטתי מה להזמין ובסוף הזמנתי את המנה היקרה 'רגלי צפרדעים ברוטב'. אכלתי וליקקתי את האצבעות. השכן הדתי שאל אם יוכל לנגב עם הבגט את הרוטב שבצלחתי. "אני יודע שרגלי צפרדע אינן כשרות – מה זה קשור לרוטב המדהים?", התפלא בצרפתית ובפה מלא...

אוכלים צפרדעים עם משפחת ברנשטיין

לארוחת ארבע שטנו בסירת מנוע קטנה, לצדו השני של האגם, לבקר את אימא של ויוויאן. "בכל יום ראשון אנחנו מבקרים את הסבתא", אמר ז'אן קלוד, "אני לא מת על זה, אבל עוגות טעימות כמו שהיא אופה לא תמצא בכל ז'נבה". אכן כך היה – ישבנו על הדשא בגן המטופח על שפת האגם "טעמנו" מהעוגות המדהימות וחשבתי לעצמי: איזה חיים קשים יש ליהודים, שם בגולה . . .

באותו ערב נערכה מסיבת פרידה, אבל הארוחה הצרפתית המעולה שאכלנו שם נראתה לי כבר סטנדרטית.

חזרנו לארץ. כתבתי מכתב תודה להנהלת ארגון הנכים והערתי שתי הערות לשיפור, לשינוי ולתיקון הארגון של המשלחות בעתיד. עד היום לא קיבלתי מהם תשובה. לעומת זאת - לאחר כחודשיים קיבלנו הזמנה לברית המילה של מיכאל, בנם של ויוויאן וז'אן קלוד ואח לונסה ברנשטיין בז'נבה.

=========== 

קישורים:

### משלחת נכי צה"ל לז'נבה ולפריס – סרטון ביוטיוב

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג