קיץ 1984
כמלווה קבוצות
בחו"ל, אהבתי להדריך בעיקר בנופשונים הרבים והמגוונים של חברת "נופש
פלוס". אהבתי את הרגיעה שבניהול הקבוצות שבחרו בטיולים היומיים מרצון, את הישיבה
במלון אחד ללא מרוץ נגד הזמן ובעיקר את האפשרות לפגוש וליצור קשר עם האוכלוסייה
המקומית. בקיץ זה חתמה "נופש פלוס" הסכם עם התעשייה האווירית והציעה להם,
בצד מבחר נופשונים גם מגוון טיולים באירופה. לאחר שביצעתי שלושה טיולים קצרים, בתחילת
הקיץ לאיטליה, לחצו עלי בחברה לקבל טיול ארבע ארצות: איטליה – אוסטריה – גרמניה –
יוגוסלביה. מסלול עמוס לעייפה באתרים ובילוי שעות רבות וארוכות באוטובוס.
קיבלתי קבוצה
הטרוגנית בצורה לא רגילה: אנשים נחמדים מאוד מול אנטיפטיים ביותר, צעירים נמרצים מול
זקנים חסרי כושר ומרץ, עובדי תעשייה אווירית וסתם נספחים. הכניסה ליוגוסלביה הייתה
כרוכה, באותם ימים, בהכנת אישור כניסה (ויזה) אישית לכל נוסע. כבר בארץ גליתי בבקשות לויזה, כי אחת הנוסעות, עובדת
התעשייה האווירית בשם מיכל, נולדה ב-8 בספטמבר 1943, אך עוד יותר הופתעתי כאשר,
מאוחר יותר בטיול, נודע לי שהיא נולדה
באותו בית חולים בטבריה ובערך באותה שעת בוקר, מאותו רגע הפכה ל"אחותי התאומה".
מיכל הרווקה וחברתה ברכה, בילו במחיצתי לאורך כל הטיול. מיכל המשיכה לשמור על קשר
איתי לאורך שנים והקפידה לשלוח כל שנה ברכה ליום ההולדת ה"משותף" שלנו. המפגש
עם מיכל, השיחות הארוכות והשוואת קווי האופי הדומים שלנו היו נקודות האור היחידות בטיול שארך חמישה עשר יום.
בנמל התעופה של טריאסטה
חיכה לנו נהג יוגוסלבי צעיר, אשר לו זו הפעם הראשונה שיצא מגבולות ארצו. הוא לא הכיר את מסלול
הטיול. האוטובוס היוגוסלבי היה מיושן מאוד, לא מתאים לנסיעות ארוכות ואכן, ארבעה ימים
לפני סיום הטיול, בהגיענו לשמורת הטבע פליטוויצה התקלקל האוטובוס. שלחו לנו אוטובוס אחר,
חדש, נוח יחסית ונהג טוב יותר ומיומן. זה היה מעט מדי ומאוחר מדי.
בית המלון
הראשון בונציה, מלון "מודרנו", כשמו כן לא הוא: מלון ישן, מרופט ועלוב
ובהתאם לכך, גם השירות וארוחת הבוקר. חברת "נופש פלוס" עשתה דבר נוסף שאסור
לעשות: שינתה בתי מלון ובשל כך גם שינתה מסלול, בחלק מהמקרים הקבוצה הרוויחה,
לדוגמא: בשל שינוי לינת לילה בבולזנו במקום בקורטינה "הרווחנו" טיול
משגע בהרי הדולומיטים. זה לא סיפק את הנוסעים אשר קבעו עם בני משפחתם קשרי טלפון
לפי הרשימה שקיבלו לפני הטיול – הקבוצה כעסה. תפקידי היה להרגיע ולכסות על מחדלי
החברה.
בהגיענו לאינסברוק התחיל לחץ של הקבוצה לערוך "עיקוף קל" דרך
מינכן לקניות. לאחר שקבלתי מכתב חתום ע"י כל משתתפי הטיול, בלי יוצא מן הכלל,
הסכמתי כחלק מהניסיון שלי להרגיע כעסים. נסענו למינכן, בניגוד להוראות של איסור שינוי
מסלול הטיול. בהגיענו לתחנת הרכבת במינכן קבענו מקום מפגש ליד התחנה ושעת איסוף. הקבוצה
התפזרה לקניות. אגב, היה זה הקו המאפיין היחיד שאיחד את הקבוצה ההטרוגנית – קניות.
אפילו בחנויות ובערים העלובות ביותר ביוגוסלביה, חזרו הנוסעים מסיור של חצי שעה
עמוסי חבילות. כאשר הגעתי עם האוטובוס לנקודת המפגש ליד תחנת הרכבת, התברר כי אחד
הנוסעים, מנשה בן השבעים ותשע, נעלם. התחלתי לחפש ולאחר זמן קצר ארגנתי את הצעירים
של הקבוצה לחיפוש מסביב לתחנת הרכבת. לאחר כשעה של חיפושים הזעקתי את המשטרה
המקומית של תחנת הרכבת – הם העמידו לרשותי שני שוטרים איתם נכנסתי לחדרי השירותים
בכל התחנה ללא תוצאות. פנינו לחפש בגנים וברחובות הסמוכים ולאחר שלוש שעות של
חיפושים, גילינו את מנשה יושב על ספסל באחד הרחובות הצדדיים ובוכה. התברר כי כאשר
כולם יצאו לקניות הוא נתקף בגעגועים לאשתו, אשר נפטרה מספר חדשים קודם לכן, כך ישב
ובכה במשך שעות.
לאחר האיחור בן השלוש שעות, חזרנו למסלול הטיול המקורי ונסענו כיוון
זלצבורג. במעבר הגבול לא הסכימו חברי הקבוצה לוותר ולמרות ההליכים המעצבנים, עמדו
כשעה וחצי בתור לקבלת החזר המע"מ על קניותיהם. באותו זמן צלצלתי למלון בעיירה
הסמוכה לזלצבורג להודיע על איחורנו. את העיירה הקטנה בה היינו אמורים לבלות באותו
לילה בקושי איתרנו והנהג הטירון שלנו טעה פעמיים בירידה מהכביש המהיר של עוקף
זלצבורג. הגענו קרוב לחצות למלון הכפרי הקטן והציורי על שפת פלג ומוקף יערות. היינו
מותשים ובעיקר רעבים. בעלת המלון החליטה לפנק אותנו, טרחה והכינה עבורנו את מעדן
הבית (ארוחת ערב שבת !) - קורדון בלו. כאשר גילו הנוסעים, כי לקבלת שבת הם מקבלים חזה
עגל ופרוסת שינקן, מגולגלים בגבינה צהובה, מצופים בפירורי לחם ומטוגנים בחמאה -
רצו לרצוח אותי. מזל שהיו עייפים מדי.
הארגון "המוצלח" של נופש פלוס נמשך: התברר כי ביקור בקן הנשרים הסמוך לעיירה ברכסטגאדן בגרמניה לא היה כלול במסלול הסיטי טור של המדריכה המקומית האוסטרית בזלצבורג, אך היה צורך לבצעו כי כך רשום בתכנית הכתובה של הנוסעים. נסענו ללא מדריך מקומי, שלמתי מכספי את דמי מעבר הגבולות, שילמתי מכספי למיניבוסים המיוחדים להר וכן שילמתי מכספי עבור כרטיסי הכניסה למעלית קן הנשרים.
למחרת על פי
התכנית היינו צריכים לסייר במכרות המלח בעיירה האליין באוסטריה, בקופת המכרה לא הייתה
הזמנה על שמנו וגם את הוואוצ'ר האוסטרי שבידי לא הסכימו לקבל. שוב הוצאתי כסף פרטי
ומכיוון שהיו לי רק דולרים ולא שילינגים, ומכיוון שלא היה בנק פתוח (יום ראשון),
נתקענו זמן רב. רק לאחר טלפון למנהל הבנק המקומי שבילה את יום ראשון בביתו, הסכימו
לקבל ממני את הדולרים והסיור בוצע. הקבוצה לא ידעה על כך דבר ואני ידעתי בוודאות שלא תהיה שום בעיה ואקבל
את כספי בשובי לארץ.
שמחים ועליזים במכרות המלח בהאליין
סכום כסף גדול ונוסף הוצאתי ביום האחרון של הטיול, כאשר בתוך נמל התעופה של טריאסטה, בבית הקפה של השדה, לא הסכימו לשרת אותנו, עד שלא אשלם את החוב של המדריך מן הטיול הקודם, גוזל, אשר הזמין כיבוד לקבוצה בגלל איחור בטיסה ולא שילם. שוב שילמתי מכספי הפרטי ולקחתי קבלה.
חזרנו לארץ וכרגיל בסיום כל טיול, ריכזתי את כל הקבלות, שהגיעו לסכום של
כמעט אלף דולר והגשתי לחברה. חברתי הניה, האחראית על ההדרכה, אמרה שכרגע אין לה
מזומנים להעביר לי. אני הצעתי שיזמינו וישלמו עבור חדר במלון, לשלושה ימים במנהטן,
ניו יורק, לשם טסנו בטיול פרטי וכך נתקזז.
יעל ואני טסנו לניו יורק עם חניית ביניים של יומיים באמסטרדם. בהגיענו לאסוף
את המזוודות בנמל התעופה של אמסטרדם, התברר כי אחת משתי המזוודות (שלי), לא הורדה
מהמטוס המשיכה לניו יורק. היה קר וירד גשם ואני בחולצה קצרה וג'ינס. מיהרנו לחנות
פתוחה, קניתי טרנינג ובמשך שלשה ימים באמסטרדם הלכתי עם אותם בגדים. רק עם עזיבתנו
את הולנד בשדה התעופה, קיבלתי את המזוודה שטסה לארה"ב וחזרה.
בניו-יורק היינו צריכים לקבל מלון במחיר מיוחד ל"נופש פלוס". הגענו
למלון "פנטה" בשעת הערב עייפים ומותשים והופתענו לגלות שלא רק שלא שולמו
לנו שלושה ימים, אלא אפילו לא הוזמן לנו חדר. לאחר לילה ראשון במלון במחירי רצח,
עברנו למלון של זונות אותו מצאנו בדפי זהב של מנהטן. הייתה זאת מתנה מיוחדת של "נופש
פלוס" ליום ההולדת שלי שחל באותו יום.
במטוס, בדרך הביתה, קראתי באחד העמודים הפנימיים של עיתון "חדשות" ז"ל את
הכותרת הבאה:
כותרת
משעשעת שלא גרמה לי אפילו לחייך.
המון
בעלי חוב היו ל"נופש פלוס". פניתי לעורכי הדין והצטרפתי לנושים הרבים של
החברה. ללא הצלחה, חברת נופש פלוס נעלמה
ביחד עם אלף הדולר שלי. . .
