אביב 1978
מלחמת
ששת הימים הסתיימה. אני הוכרתי כנכה צה"ל לצמיתות. באופן אוטומטי, כל נכי צה"ל
הופכים להיות חברים בארגון הנכים. עברו למעלה מעשר שנים ואני מקבל מכתב מארגון
הנכים: 'אתה מוזמן לפגישה אישית, לקראת נסיעה עם משלחת של נכי צה"ל לז'נבה'. הופתעתי
והתרגשתי – מעולם לא יצאתי מגבולות הארץ ואני בן שלושים וחמש.
הפגישה
התקיימה בבית הלוחם ברמת אביב והשתתפו בה שתי נשים נחמדות דוברות אנגלית, אשר ראיינו
אותי ושאלו שאלות קצת יוצאות דופן. בין השאר שאלו אותי על התחביבים שלי ועניתי שאין
לי. שאלו שוב: מה אתה אוהב לעשות בזמנך הפנוי? לאחר היסוס קל עניתי: לאכול! לא היו לי תחביבים בכלל
באותם ימים, הייתי עסוק מבוקר עד הלילה בעבודה כמנהל המרכז הפדגוגי, בהוראה בהשתלמויות
למורים בבית ברל ובהשלמת השנה האחרונה ללימודים באוניברסיטת תל אביב. למי היה זמן פנוי לתחביבים?
ללא
שום הכנה מוקדמת, נפגשנו חבורה של עשרים נכים ושני ראשי קבוצה בנמל התעופה. היינו ללא דרכון אישי אלא דרכון קבוצתי ולכן היינו צריכים
להיות מרוכזים יחד. טסנו בטיסה ישירה לז'נבה וההתרגשות הייתה גדולה. יחד אתנו היה
בטיסה השחקן חיים טופול שהעביר את הזמן בסיפורים ואף חתם לנו על גלויות לשלוח
הביתה. לקראת נחיתה נצמדנו לחלונות ונדהמנו משפע הירוק שנגלה לנו מחלון המטוס וזאת
לצד הכחול של אגם ז'נבה.
עם הנחיתה חולקנו לשתי קבוצות ונאספנו על ידי משפחות משתי הקהילות היהודיות: הקהילה בלוזאן
והקהילה בז'נבה. אותי הצמידו (באופן זמני) למשפחה מאוד נחמדה שלא דיברה ולא הבינה אף מילה באנגלית. "בני המשפחה ה"מאמצת" שלך נמצאים בעבודה ותיפגש איתם רק לפנות ערב", אמרו לי. נסענו
לביתם, אכלנו ארוחת צהריים, טיילנו בפארק הענק על שפת האגם עם המזרקה המדהימה בתוך
המים ולא היה צורך בדיבורים. זוג צעיר, ויוויאן וז'אן קלוד ברנשטיין והבת הקטנה שלהם ונסה, הגיעו לאסוף אותי אחר הצהריים, הקצו לי חדר בביתם וסוף סוף יכולתי לדבר – הם דיברו
אנגלית!
בערב
נערכה לנו, לכל המשלחת ולמשפחות המארחות, קבלת פנים – ארוחה חגיגית ונאומים
בצרפתית ובאנגלית. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי שאנחנו לא נכי צה"ל אלא
אינוולידים. בישראל הכינוי אינווליד הינו כינוי גנאי שצעקו אותו בעיקר במגרשי הכדורגל
("איך אתה משחק? מה אתה אינווליד?"). אבל בצרפתית les
Invalides
היה זה ביטוי של כבוד. הרבה כבוד נתנו לנו שם, הרבה אהבה, הרבה יין טוב והרבה מאוד אוכל מעולה.
כאשר
שאלתי, עוד בארץ, את מארגני המשלחת מהי מטרת הביקור? ענו לי: "to have a
good time"
איך
עושים זאת? - מיד עם הנחיתה קיבלנו סדר יום לכל השבועיים ולוח זמנים כמו בצבא: צפוף
ומדויק. בכל מקום דאגו לפנק אותנו בארוחות ממיטב המטבח הצרפתי, במופעים במקומות
הכי חמים ובביקור באתרי התיירות, במוזיאונים ובמתחמי הקניות הלוהטים ביותר. אם תרצו
ואם לא – אתם חייבים לעשות חיים, לבלות וליהנות.
ובאשר
לאוכל: גם כאשר הגענו לאתרי תיירות כמו פסגת הר שילטהורן או המון-בלאן, לכפר
הגבינות גרוייר או לעיר ברן, למרכז פומפידו או למונמארטר, לשייט על הסיין ואפילו במרומי מגדל אייפל דאגו לפנק אותנו בארוחות.
אחרי
שבוע ימים ראיתי במקרה, על שולחן המארחים שלי בסלון הדירה, את סדר היום של המשלחת
באנגלית ובהערות מתחת כתוב באותיות קידוש לבנה ליד שמי את ה"תחביב" שלי: א ו כ ל. ז'אן
קלוד וויוואן לקחו את הדבר ברצינות: מדי ערב יצאנו למיטב המסעדות בז'נבה ובסביבה,
מסעדות שבארצנו עדיין לא חלמו לפתוח כמותן.
והרי דוגמה קטנה כדי
להמחיש, כיצד התנהל היום האחרון שלנו בחו"ל. היה זה יום ראשון, יום בו בני הזוג לא עבדו ולמשלחות לא היו תכניות קבוצתיות:
