סרט קולנוע / שלום נוי

קיץ 1953

ארבעה בתי קולנוע היו לנו בילדותנו:

קולנוע "בית הפועלים הדר", במרכז כפר הדר, בו הוקרנו סרטים פעם בשבוע במוצאי שבת.

קולנוע "בית הפועלים רמתים", במרכז המושבה, בו הוקרנו סרטים בכל יום מימות השבוע.

קולנוע "מגדיאל", ליד בית הכנסת הגדול של מגדיאל, גם בו הוקרנו סרטים כמעט בכל יום מימות השבוע. היה זה בית קולנוע אשר בקיץ הוצאו הספסלים מהאולם אל מגרש הספורט הצמוד והוא הפך לקולנוע קייצי.

קולנוע "גיל עמל", הוקם במרכז שכונת גיל עמל במזרח מגדיאל ובמרחק שלושה ק"מ מהדר והוא נועד בעיקר לתושבי השכונה.

אם נכנסת לאחד מבתי הקולנוע האלה, היית מוצא בשורה שלוש באמצע, זוג אנשים נמוכי קומה. גם אם היה האולם ריק מצופים הקפידו אריה ושושנה לשבת תמיד בשורה שלוש. ערב ערב יצאו הורינו מהבית בהדר והלכו מרחק לא קטן לאחד מבתי הקולנוע. את אהבת סרטי הקולנוע ספגתי מהורי ומגיל צעיר הייתי מתגנב והולך לסרטים. בהתחלה הייתי מציץ מחלון בית הפועלים בהדר, מאוחר יותר, כשהייתי בכיתה ו' והתחלתי להבין מעט אנגלית, קיבלתי תפקיד חשוב כמתרגם בסרטים שהוקרנו בקולנוע זה.

זה המקום להסביר, כי הסרטים הוקרנו במערכת קולנוע מסורבלת שהיו בה שלושה חלקים:
- רמקול חיצוני גדול ומסורבל.
- מכונה שהקרינה את סרטי הצלולואיד שהיו ברוחב שישה עשר מילימטר. השחלת הסרט במכונה הייתה קשה ומסובכת ודרשה מיומנות.
- החלק השלישי היה פנס קסם פשוט אשר הקרין בצד ימין של המסך את התרגום של הסרט. התרגום נכתב בכתב יד ובחלק גדול, בסוף התרגום, היה כתוב: תורגם על ידי ירושלים סגל תל אביב. במקרים רבים לא היה קשר בין הסרט לבין התרגום. זה קרה כאשר הסרט לא היה באנגלית אלא בשפה אחרת והמתרגם רק ניחש את ההקשר, או כאשר הדיאלוגים בסרט היו ארוכים ומסובכים או, הרבה פעמים, כאשר המתרגם שישב ליד המקרן היה עייף ונרדם. זה היה "קולנוע אינטראקטיבי" כאשר הצופים היו משתתפים בפעילות וצועקים: תרגום !! תרגום !!!

את אהבת הקולנוע שזרמה בגופי קיבלתי מהורי. אמנם לא ישבתי מעולם בשורה שלוש ולא הלכתי לסרט כל יום, אך בהגיעי לתיכון התחילו להקרין סרטים יומיים בארבעה בתי קולנוע בתל אביב. אם נכנסת לאחד מבתי הקולנוע האלה היית יכול למצוא אותי צופה בסרטים שהוקרנו לאורך היום. אם היו המורים בתיכון "מלשינים" ומספרים להורי איפה אני מבלה את הבקרים במקום בכיתה הייתי מספר להם מאיפה וממי ירשתי את זה. למזלי למורים לא היה אכפת והורי לא ידעו כלום. הסרטים בתל אביב התחילו בשעה עשר בבוקר והוקרנו ברצף עד הערב. עד היום אני רואה בין חמישה לשבעה סרטים בשבוע ואין זה מפריע לי לראות מאמצע הסרט לסוף וחוזר להתחלה. ההבדל היחיד שהיום אני צופה מהכורסה בביתי באמצעות מסך הטלוויזיה ולא משתכנע לצפות באולם קולנוע ואפילו אם הוא משוכלל וממוזג.

חורף 1963

 החורף של שנת 1963 היה חורף קשה ביותר, בעיקר בשל לילות של קרה, עם טמפרטורות נמוכות מהרגיל. אני הייתי בצבא לקראת סיום קורס המ"כים של הנח"ל המוצנח. בגדוד חמישים כבר היינו עם נעליים אדומות על הרגליים, כנפי צניחה על החזה וכומתה אדומה על הראש. היינו בניווטים באזור ערד (ערד עוד לא הוקמה) והקור בלילה הקפיא את המוח. יריעות אוהל הסיירים הפכו לגושי קרח ובבוקר השתמשנו באתי חפירה ובפטישים כדי להכות על היריעות הקפואות, לקפל אותן ולהמשיך במסע הנווט. באותם לילות קרים קפאו כל מטעי הבננות במדינת ישראל, מלבד המטעים של מזרח הכינרת: עין גב, מעגן, תל קציר והאון.

קיבוץ האון הוקם כשנה לאחר קום המדינה כהיאחזות נח"ל. אוכלוסיית הקיבוץ הורכבה מגרעיני עולים מפולין, הונגריה ומשני גרעינים טורקים. בנוסף לכך חיו בקיבוץ שאריות של גרעיני נח"ל שהתפרקו ולא שרדו במקום. הקיבוץ היה במצב קשה ועמד בפני פירוק. באיחוד הקבוצות והקיבוצים החליטו על פעולת הצלה - משלוח של שלושה גרעיני נח"ל טובים וחזקים בזה אחר זה. הגרעינים יעברו במשך שלוש שנים את אותו מסלול: של"ת (שירות ללא תשלום) מוקדם והכשרה בקיבוץ כפר רופין. חברי כפר רופין היו אנשי עבודה, בעלי מוסר עבודה גבוה ביותר. אם צריך מקום איכותי להכשרת גרעינים זה היה המקום. אם אנשי כפר רופין היו סמל למוסר עבודה קיבוץ האון היה ההפך הגמור.

מיד עם השחרור מצה"ל הגעתי לקיבוץ האון ושובצתי לעבוד בבננות. העבודה במטעי הבננות הייתה קשה ביותר. לאחר הקור הגדול לא היו בננות בישראל ולילדי השמנת של תל אביב לא היו בננות ו"דנ'לה" הרי חייב ל"אכול בננה'לה" בכל מחיר בכדי להיות גיבור, כמאמר השיר הידוע. עבדנו סביב השעון לספק בננות  במחירים שהרקיעו שחקים. הקיבוץ הרוויח והרבה.

באסיפה הכללית, עם סיום העונה, העלו לדיון את השאלה מה עושים עם הכסף הרב שענף הבננות הכניס לקיבוץ: לקנות משאית סמי טריילר חדשה או מכשיר "שמרטף" לבתי הילדים. בקיבוץ האון הייתה תופעת מזג אוויר שנקראת שרקייה. זוהי רוח מזרחית עזה וחמה. מדי פעם היו נוחתות מרמת הגולן לכיוון הכינרת שרקיות, רוחות מטורפות ששרקו ברעש אדיר. הילדים של הקיבוץ גדלו בבתי ילדים ושומרת הלילה בלילות מוכות שרקייה לא שמעה מה קורה בבתי הילדים שאותם עזבה רק לפני דקות אחדות.

חוק הטריוויאליות של פרקינסון, הוא החוק השלישי שלו. פרקינסון ידע בדיוק מה יקרה באסיפה הכללית של קיבוץ האון. בנושא סמי טריילרים שיעלו כסף רב, אף אחד לא מבין ולכן הדיון בנושא יימשך חמש דקות כולל הצבעה בעד. בנושא התקנת מערכת שמע בין בתי הילדים, "שמרטף", כולם מומחים ומבינים גדולים ולמרות סכום ההשקעה האפסי, הדיון ארך שעות ולא אושר לרכישה. בינתיים.

האביב הגיע. במטעי הבננות עסקנו בתחזוקת המטעים ובהשקייה. העבודה התנהלה בעצלתיים ונעשתה ברובה על ידי פועלים מהעיר טבריה הסמוכה. אנחנו, שלושה חברים מגרעין תומר עסקנו בהשקייה. פתחנו את הברזים בקצה הערוגות הארוכות, הלכנו לקצה השני, ישבנו וחיכינו כחצי שעה עד שהמים יגיעו לסוף הערוגה. הייתה זו עבודה לא קשה, לא דחופה ולא מעניינת.

מרכז ענף הבננות היה שלמה (סלומון) צ'יפרוט משרידי הגרעינים הטורקיים. באחד הימים פניתי לסלומון וביקשתי בשם שלושת חברי לגרעין לעבוד חצי יום. סלומון הסכים ואמר: "עבדנו מאוד קשה בעונה ומגיע לכם לבלות". עבדנו עד ארוחת הבוקר, התרחצנו, לבשנו בגדי א' ונסענו לטבריה. בטבריה התחילו באותו שבוע להקרין בקולנוע המקומי סרטים בהצגות בוקר. קנינו גרעיני חמניות שחורים ב"מגריל" ונכנסנו לקולנוע. אגב, הסרטים בקולנוע היו טובים יותר תוך כדי פיצוח גרעינים שחורים והגרעינים של מגריל, היו לדעתי, טובים יותר מגרעיני עפולה.

בערב פנינו לסדרן העבודה וביקשנו לרשום לנו חצי יום חופש.

כעבור שבוע תלו על לוח המודעות בחדר האוכל של הקיבוץ פרוטוקול מישיבת ועדת עבודה. הנושא: שלושה חברים שעזבו את העבודה והלכו לסרט. ההחלטה הייתה "מאחר וזאת הפעם הראשונה הם מקבלים רק נזיפה". החתומים על הפרוטוקול היו שני חברי קיבוץ שנודעו כבטלנים הגדולים של הקיבוץ אבל היו מגרעין המייסדים. כששאלתי את אחד מהם מה עשינו לא בסדר – הרי קיבלנו אישור ממרכז הענף וביקשנו מסדרן העבודה להוריד לנו חצי יום עבודה ? ענה: "פגעתם במוסר העבודה של הקיבוץ".

זה היה הרגע המכונן של חיי. שבוע לאחר מכן הודענו, יעל ואני, למזכיר הקיבוץ שאנחנו עוזבים: אנחנו, שלמדנו מהו מוסר עבודה בקיבוץ כפר רופין ננזפים על ידי בטלני קיבוץ האון ?

לימים חשבתי לעצמי: אם היינו הולכים לבית קפה, או לקניות, או לשחות בכינרת – כנראה שלא היינו פוגעים במוסר העבודה. אבל ללכת בזמן העבודה לראות סרט קולנוע ?

חוגגים בקיבוץ האון

==========

קישורים:

### דנ'לה אכול את הבננ'לה – בביצוע יעקב טימן – יוטיוב

### חוק הטריוויאליות של פרקינסון – ויקיפדיה

### יומולדת 70 לילדי גרעין תומר - האון - 17-11-2013 - יוטיוב

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

מלחמה בהדסה ירושלים / שלום נוי

מרץ 1999

לאחר שנים רבות של עשייה ופעילות בתחום החינוך ולאחר שלושים וארבע שנים כמנהל המרכז הפדגוגי בכפר-סבא, החלטתי לצאת לפנסיה מוקדמת. פניתי למשרד החינוך והם השיבו, שאני בשיא פעילותי ועדיין צעיר מדי בכדי לפרוש. לא ויתרתי. רציתי לפרוש בשיא הפעילות, הגשתי בקשה לפרישה לגמלאות על בסיס רפואי.

קבעו לי וועדה רפואית.

"אתה מוכר לי", אמרתי לרופא בוועדה הרפואית שזומנתי אליה. ואז נזכרתי:

המלחמה בירושלים כמעט הסתיימה. הצנחנים הגיעו ושחררו את הכותל המערבי ואת הר הצופים. אני הגעתי לבית חולים "הדסה" ירושלים ללא הכרה. כשהתעוררתי לכמה שניות, שאלו אותי לשמי וכנראה שמלמלתי מלמול לא ברור וביקשתי מים. הם רשמו שם לא ברור על המיטה שלי ומיד הכניסו אותי לחדר ניתוח.

 "היית בסכנת חיים", אמרו לי האחיות במחלקה לניתוחי חזה כשהתעוררתי מהניתוח, "את יד שמאל ניתחנו וגיבסנו אבל עדיין יש בעיה בריאה השמאלית". המחשבה הראשונה שעלתה בראשי הייתה להודיע ליעל שאני חי. "תקראו לגבי מאירי ממחלקת יולדות", ביקשתי בשארית כוחותי.

גבי מאירי ויעל גדלו ביחד. אבא של גבי היה מנהל פנימיית מוסינזון במגדיאל ואמה הייתה אחות הפנימייה. הן גדלו בית ליד בית בחצר הגדולה של הפנימייה והיו החברות הכי טובות. גבי הייתה גדולה מיעל ולמדה איתי בכיתה, בתיכון גבעת השלושה, אבל החליטה שאינה רוצה להיות מורה, הלכה ללמוד בבית ספר לאחיות. היא הייתה אחות במחלקת יולדות בהדסה וגרה בדירה שכורה בירושלים. כשבאו לקרוא לה שאחד הפצועים מחפש אותה ואמרו את השם, ענתה שאינה מכירה מישהו בשם זה (כזכור: כתבו שם לא נכון על המיטה . . .).

"היית בסכנת חיים", אמרה לי גבי כשהגיעה לאחר פנייה נוספת ועדכון השם על המיטה.

"אני מקווה שסכנת החיים תמה ועכשיו אבריא ואצא מכאן מהר", עניתי ולא ידעתי מה אני אומר.

המלחמה בהדסה הייתה עדיין בעיצומה. גבי צלצלה ליעל ומיד התחילה לטפל בי: רחצה את כמויות הפיח שדבק בכל גופי מיריות תותחי הטנק שעמד מעל ראשי. יעל הגיעה לבית החולים ונשארה למורת רוחי עד שהשתחררתי מבית החולים. למורת רוחי, כי הייתה בהריון, ישנה על מזרון דק על הרצפה בדירה השכורה של גבי ונסעה לבית החולים בטרמפים.

כל רופאי בית חולים הדסה היו מגויסים למלחמה. את מחלקת ניתוחי חזה איישו רק שני רופאים: פרופסור מילויצקי שניהל את המחלקה ודר' שטיינר שהיה מתמחה צעיר וכנראה לא מוכשר במיוחד, שאפילו הצבא ויתר על שירותו. כל החולים בחדר היו מרותקים למיטות, מחוברים לאינפוזיות ולמכשירים שונים, כשביקשנו יום אחד מדר' שטיינר, לפתוח חלון בחדר, הסתבך החנון כחצי שעה ואת החלון לא הצליח לפתוח.

פרופסור מילויצקי נהג להגיע לביקור רופאים ולהציג אותי בתור "החולה שטוען ששלומו מצוין והוא רוצה הביתה, אבל הריאות שלו פגועות". כעבור שבוע במחלקה ולאחר צילומים רבים, הוחלט להכניס אותי לניתוח נוסף. בניתוח זה הוצא חלק גדול של הריאה השמאלית שהיה מלא ברסיסים. הניתוח היה ארוך ומסובך וההתאוששות ממנו לקחה זמן רב. התברר כי בהיותי בחדר ניתוח, הגיעה לבקרני בבית החולים, סבתא אטל. כאשר לא יכלה לראותני, יצאה עם האלפים שזרמו לכותל המערבי להתפלל ולהטמין פתק כמו כולם. אולי בזכות הפתק שהטמינה בין אבניו יצאתי מכלל סכנה וזאת למרות תקלות רבות שקרו לי בבית החולים:

• בחדר ההתאוששות הייתה ידי האחת מחוברת לעירוי דם, ידי השניה הייתה מגובסת ועל פני מסכת חמצן אשר הזרימה אוויר לח לריאות. משהו קרה בווסת והאוויר הפך יותר ויותר ספוג במים עד שרק מים זרמו מהקיר. הרגשתי שאני נחנק ולא יכולתי להסיר את המסכה. התחלתי להתפתל מצד לצד עד שמישהו ניגש לראות מה קרה והסיר את מסכת החמצן/מים מפני.
• פרופסור מילויצקי החליט בביקור רופאים שגרתי שאני חיוור מדי ויש לתת לי מנת דם. שתי דקות לאחר שחוברתי לשקית הדם התחלתי להתגרד, לפרוח ולהתקשות בנשימה. יעל שנבהלה, ניגשה לעמדת האחיות והאחות אמרה לה: "זה בסדר, הגירוד מראה שהפצעים מתחילים להגליד". היא חזרה לחדר וכשראתה שאני משתולל רצה למסדרון, תפסה רופא והוא תלש את שקית הדם מידי. התברר כי אני אלרגי לתת סוג הדם של התורם ולא הייתי רחוק מסופי בגלל זה ובגלל "הגלדת הפצעים".
• לאחר הניתוח הפלסטי של היד, הייתי צריך לקבל מנת דם נוספת. דר' שטיינר בא אחה"צ לחבר אותי לאינפוזיה. הוא דקר וחיטט כעשרים דקות בזרועי בניסיון למצוא וריד ופצע/קרע מספר עצבים בידי הבריאה. בעדינות, בלי לפגוע בו, ביקשתי לדחות את קבלת הדם למחר בבוקר. למחרת יעל תפסה את פרופ' בלר (מנהל מחלקת ראש) שעבר לתומו במסדרון והוא חיבר אותי תוך שניה לאינפוזיה. משרד הביטחון לא הכיר בפגיעה שגרם לי דר' שטיינר כחלק מהפציעה – הפציעה שלך היא ביד שמאל ואיך אתה מתלונן על יד ימין. לך תסביר להם ....

"אתה היית מתמחה בהדסה ירושלים במלחמת ששת הימים ?", שאלתי את הרופא בוועדה הרפואית, לאחר שאישר לי יציאה לפנסיה מוקדמת.

"כן, למה ?", ענה לי דר' שטיינר.

==========

קישורים:

### על פרופסור מילויצקי

### מסיבת פרידה מהמרכז הפדגוגי א' - נזכרים

### מסיבת פרידה מהמרכז הפדגוגי ב' - מתכנסים

### מסיבת פרידה מהמרכז הפדגוגי ג' - מופיעים

### מסיבת פרידה מהמרכז הפדגוגי ד' - מברכים

### מסיבת פרידה מהמרכז הפדגוגי ה' - נפרדים

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

על קטנוע לחדר לידה / שלום נוי

דצמבר, 1967

לילי כרמי גרה בהדר ולמדה איתי בגן הילדים.

יעל ואני עזבנו את קיבוץ האון כשנה לאחר החתונה, בשנת 1965, וחזרנו לגור בהוד-השרון. לילי הייתה נשואה לחיים שרמן. חיים נולד בשוויץ, הוא עלה עם משפחתו לישראל כשהוא בן שלוש עשרה, המשפחה עברה לגור ברמות השבים. כמו כל היקים ברמות השבים גם במשפחת שרמן גידלו תרנגולות (נהגו לקרוא למקום: כפר קוקוריקו).

חיים עבד בסניף בנק לאומי בהוד השרון. כשנכנסתי יום אחד לבנק, הוא טעה, חשב שאני מישהו אחר והציע לי בילוי ערב משותף. מאותו ערב הפכנו חברים בלב ובנפש. לחיים ולילי היה קטנוע וגם לנו. טיילנו על הקטנועים בכל הארץ יחד ובילינו כמעט כל ערב יחד.

חורשים את הארץ: לילי, חיים, יעל ואני ברמת הגולן

ואז קרה דבר. יעל נכנסה להריון. מסתבר, כי חיים ולילי ניסו ולא הצליחו להביא ילד לעולם במשך שלוש שנים, הם חשבו שאנחנו במצב דומה. כשיעל הייתה בהריון הם שיתפו אותנו בסודם, אבל החברות בינינו לא הייתה כמקודם.

מלחמת ששת הימים פרצה ואני נפצעתי. כשחזרתי מבית חולים היה לי קשה לנהוג ברכב דו גלגלי והבטן של יעל שהלכה וגדלה, גרמה לכך שהוספנו לקטנוע שלנו סירה – לא לפני שהחלקנו ערב אחד על הכביש הרטוב.

יעל השתתפה בקורס הכנה ללידה. גם אני הצטרפתי פעם אחת לערב "יולדות ובעלים". המדריכה חיה חזרה כל הערב ואמרה: "הריון זה לא מחלה. אם האישה מבקשת מלפפון חמוץ עם שוקולד באמצע הלילה, תגידו לה שתסתובב ותמשיך לישון. אם היא מתפנקת תזכירו לה: הריון זה לא מחלה".

החלטנו להגדיל את הבית לקראת התינוק העומד להיוולד. לא ידענו אם זה בן או בת. במופע של אורי גלר (כשעוד לא היה כל כך מפורסם) שהתקיים בכפר-סבא, העלה את יעל לבמה ואמר לה: "תסיידי את החדר בוורוד, יש לך בבטן בת !". הגדלת הבית כמעט הסתיימה, לא שמענו בקולו של אורי גלר וסיידנו את כל הבית בלבן. יעל עם הבטן כרעה על הרצפה, ניקתה את הסיד מהפנלים וביקשה ממני לעזור.

"אל תשכחי מה אמרה המדריכה חיה", עניתי "הריון זה לא מחלה - וחוץ מזה אנחנו עוד צריכים לצאת הערב לסרט עם חיים ולילי".

נסענו לסרט בקולנוע "מגדיאל". באמצע הסרט המשעשע ("אוכפים לוהטים"), נפתחו ארובות השמיים ובמשך שעה ירד גשם שוטף. גג הקולנוע היה עשוי פח ובגלל הגשם החזק שטופף על הגג לא יכולנו לשמוע את השירים בסרט. הגשם לא פסק לרגע גם כשיצאנו מהקולנוע. עלינו על הקטנוע, יעל בסירה ואנחנו מגששים דרכנו הביתה כשהסירה "שטה" בבורות ובשלוליות הרבות בדרך.

באותו לילה, בשעה שתיים, העירה אותי יעל: "יורדים לי המים" היא אומרת ואני עונה: "זה מהגשם שבחוץ . . .".

עם הקטנוע ויעל בסירה חזרנו לגשם, נסענו לבית היולדות בכפר-סבא: אסף נולד !

 =========

קישורים:

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג