לתגובות


‏הצגת רשומות עם תוויות יעל אדלמן נוי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות יעל אדלמן נוי. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 19 במאי 2023

מנת יתר / שלום נוי

היום יום חמישי. השעה שבע בבוקר. יעל מתארגנת לצאת, לשמוע הרצאות בקתדרה העירונית. כבכל יום חמישי. אנחנו אוכלים ארוחת בוקר מוקדמת ובשגרה אני נוטל את תרופות הבוקר ובולע עשר טיפות קנביס רפואי. היום התחלתי בקבוקון חדש של קנביס. "הטיפות נראות לי כהות יותר וסמיכות יותר" אני מעיר לעצמי "וגם הטעם שונה מהרגיל".

אני חוזר לשבת ליד המחשב ולהמשיך בכתיבה. התחלתי את הבוקר בשעה שלוש. התעוררתי ולא יכולתי להמשיך לישון, יש ימים, או נכון יותר יש לילות כאלה, "לילות לבנים". מנסה לעבוד והעיניים נעצמות.

השעה שמונה וחצי. "יעל תצא לקתדרה ואני אלך למיטה להשלים את שעות השינה שהחסרתי הלילה", אני מחליט.

יעל ליד הדלת מוכנה לצאת, הטלפון שלי מצלצל, "תענה לטלפון" היא קוראת לי והטלפון ממשיך לצלצל. יעל נכנסת לחדר לבדוק למה אני לא עונה. הטלפון מונח על השולחן לידי, "למה אתה לא עונה?" היא שואלת ומגלה שהראש שלי מוטה לצד, הידיים שמוטות לצדדים ואני לא מגיב. היא מטלטלת אותי ומנסה להעיר ולא מצליחה. יעל רצה לדירה הצמודה אלינו, השכן אבי הוא פרמדיק הוא יודע מה לעשות. היא מצלצלת ודופקת על הדלת ואבי מגיע בריצה לחדר. "הוא נושם, הוא לא מת", הוא אומר ליעל ומנסה להעיר אותי, ללא הצלחה. יעל מצלצלת לטל שנכנסת למכונית וטסה לכפר סבא, בינתיים מוצי מצלצל למד"א, הם אומרים שיש אמבולנס ממש קרוב ומיד יגיע, טל מזעיקה בזמן הנהיגה את אסף ואת עומר. האמבולנס מגיע, הפרמדיקים מנסים להעיר אותי, ללא הצלחה. הם מזעיקים ניידת טיפול נמרץ. יעל קוראת לשכנים ממול, שיעזרו לה להעביר אותי למיטה, אני כבד מדי והם לא מצליחים להזיז אותי. אני עדיין יושב על הכיסא לידי המחשב, הראש מוטה לצד והידיים שמוטות. החדר מתמלא באנשים: השכנים בחדר, גלית הגיעה, טל נכנסה ואנשי הניידת לטיפול נמרץ הגיעו. אני פוקח עיניים והפרמדיקית הראשית שואלת אותי: "מה קרה?", בלי להסס אני ממלמל: "קנביס..., במטבח..." ומאבד שוב את ההכרה.

אני מתעורר בחדר מיון, לא מצליח להזיז שום אבר בגוף, לא מצליח לפקוח עיניים וחושב לעצמי: "אם אני מת, איך אזכור את מה שעובר עלי?, אני חייב לזכור הכל!" ושוקע שוב בשינה. אני מתחיל לראות "סרטים": זכרונות מן העבר צפים ועולים והם מוחשיים כל כך, בין סרט לסרט אני צופה בקלדיוסקופ של צבעים מטורפים. "משה, משה תתעורר" מנערים אותי מהשינה, "מי זה משה?" אני שואל את עצמי. "אנחנו הולכים לעשות לך סי.טי. ראש, זה בסדר?" אני נרדם וחוזר לסרטים. הסרטים נמשכים וצבעים מטורפים עפים עלי מכל כיוון בין סרט לסרט ובין התמונות השונות שמוצגות ונעלמות. זמן רב חולף עד ששוב מעירים אותי ומדווחים לי "עשינו לך סי.טי." אני פוקח עיניים ומזהה את ציורי הזכוכית בתקרת חדרי המיון של בלינסון: ענפים, עלים ופרחים על רקע שמי תכלת. כל המשפחה עומדת מסביב למיטה עם פנים מודאגים. "מי זאת?" שואל אותי הרופא ומצביע על יעל, "ומי זאת?" ומצביע על טל וכך ממשיך על כל המשפחה. אני מצליח לזהות את כולם ולמלמל את השמות. הרופא מאושר ומצהיר "זה לא אירוע מוחי".

אני עדיין משותק בכל הגוף. הרופא ממשיך: "שים את אצבע ימין על האף", אני מנסה בכל כוחי להזיז את היד לכיוון האף, לא מצליח ונרדם. הסרטים והצבעים נמשכים, אבל כל הזמן יש הפרעות: יעל מנערת אותי: "מה איתך?" היא שואלת, "בסדר", אני עונה וחוזר לסרטים, האחות מנערת אותי:"אני צריכה שתיתן שתן לבדיקת סמים", "בסדר", אני ממלמל וחוזר לצבעים ולתמונות. הרופא מגיע שוב ומבקש שאגע עם האצבע באף. מתחילות לי רעידות בלתי רצוניות ובלתי מוסברות בכף יד ימין. אני נבהל אבל חושב לעצמי "אם יש רעידות כאלה, אז אני לא משותק . . ." ונרדם.

אני מתעורר, פוקח עיניים ומזהה את ציורי הזכוכית בתקרה. "איך זה יכול להיות שמחזיקים אותי בחדר מיון כל כך הרבה ימים?" חושב לעצמי. טל רואה שאני ער ומתקרבת. "איזה יום היום?" אני שואל, "יום חמישי" היא עונה. אני חושב שזה לא הגיוני: ראיתי כל כך הרבה סרטים, תמונות ומראות במשך כמה ימים, כנראה שאיבדתי גם תחושת זמן. אני נרדם.

"הם רוצים לאשפז אותך במחלקה, אבל אני חושבת שעדיף שנחזור הביתה", מעירה אותי טל ואני חושב שאין מי שיטפל בי בבית כשאני משותק. אני מנסה להרים את היד ולהגיע עם האצבע לאף, במאמץ רב אני מרים את היד אבל בקושי מגיע עם האצבע לאף. יש התקדמות, אני שמח, אני לא משותק. "תרים את רגל ימין" פוקדת עלי האחות שמביאה את מכתב השחרור, בשמחה אני מצליח להזיז את הרגל כמה מילימטרים.

אמבולנס פרטי מגיע ומביא אותי הביתה. השכנים יוצאים מהדירות ומביטים עלי בכיסא הגלגלים בעיניים דואגות. אסף מגלגל אותי ובמאמץ רב מכניס אותי למיטה. אני נרדם מיד והפעם ללא סרטים, ללא תמונות וללא צבעים. אחרי שעתיים של שינה טובה, אני מתעורר, הולך לסלון הדירה, שם יושבים מודאגים כל בני המשפחה. "לא קרה שום דבר" אני אומר להם "זה היה פשוט אירוע של אובר דוז – מנת יתר".

==========

קישורים:

    

יום שישי, 27 בינואר 2023

סרטן: פרק א' - מה זה? / שלום נוי

 איך הכל התחיל? מתי זה קרה? איפה נמקם את הסיפור על רצף הזמן?

אני אוהב להתחיל את הסיפור ביום שישי, שישי לשישי, בשנת 2008.

כבר שנים רבות שאנו נוהגים לפקוד את פסטיבל חג שבועות באבו גוש. קנינו כרטיסים לקונצרט בשעה שש, בכנסיית "גבירתנו של ארון הברית" באבו גוש. הזמנו שולחן לארוחת ערב, לאחר הקונצרט, במסעדת "בלק סטיר" במוצא. הזמנו חדר ללינת לילה במלון מעלה החמישה. המזוודה הייתה ארוזה והכול היה מוכן לקראת הנסיעה.

יעל יצאה לקניות אחרונות לקראת הנסיעה. בשעה עשר בבוקר בעודי מדבר בטלפון, התחילו כאבי בטן מאוד, מאוד, מאוד חזקים. אני רגיל לכאבים בכלל ולכאבי בטן מסוגים שונים בפרט, אבל כאבים כאלה לא היו לי מעולם. אני מסיים בבהילות את שיחת הטלפון ומתקשר לטל. טל עובדת כאחות כללית, בבית חולים השרון ויודעת לאבחן. אני מתאר לה את כאבי התופת שאני חש בבטן התחתונה מצד ימין.

"כנראה תוספתן" היא אומרת "אבל צלצל למוקד בכדי שנהיה בטוחים".

אני מצלצל למוקד חירום של קופת חולים, מתאר את הכאבים ובינתיים מתחיל לעלות לי החום ויש לי צמרמורות.

"כנראה תוספתן" מאבחנת האחות במוקד "אבל סע למיון בכדי שנהיה בטוחים".

יעל חוזרת מהקניות ואנחנו נוסעים במהירות, לחדר המיון בבית חולים השרון. טל צלצלה לכירורג התורן ד"ר אלחנדרו שיקבל אותי ואכן הוא מקבל אותי מיד ובודק באופן יסודי.

"זה לא תוספתן" קובע ד"ר אלחנדרו "נאשפז אותך במחלקה כירורגית ונבדוק".

החום קפץ לארבעים מעלות ואני רועד בכל גופי מצמרמורות. אני מתחיל לקבל אנטיביוטיקה לוריד, בתוספת תרופות משככות כאבים ומורידי חום. מבצעים צילומים מכל הסוגים וקובעים: "במעי הדק באזור האיליאום נצפו מספר לולאות מעי מורחבות ובבטן ימנית תחתונה באזור איליאום סופי, נצפו מספר קטעי מעי בעלי דופן מעובה מאוד עם בלוטות לימפה מזנטריאליות באזור, שגודלם עד 1.5 ס"מ".

אין לי מושג מה זה אומר אבל בטוח שזה לא תוספתן.

אז, מה יש לי? אני שואל.

"נמשיך לחפש", עונה לי מנהל המחלקה הכירורגית.

"חזרנו לפני שבועיים מקפדוקיה", אני מספר לו, "היו שם המון תיירים במלון שלנו שסבלו מכאבי בטן, קיבלו חום ושלשולים. אולי נדבקתי במטוס בטיסה חזרה לארץ".

את חג שבועות ביליתי בבית חולים, מחובר לאינפוזיה ובנוסף גם בולע תרופות מיוחדות שהביאו במיוחד מבלינסון נגד ה"חיידק מקפדוקיה".



קפדוקיה, 12-5-2008

חלפו כמה ימים, כאבי הבטן חלפו גם וגם החום ירד – אני לוחץ להשתחרר. לאף אחד מהרופאים אין מושג מה יש לי והם מסכימים לשחרר אותי. טל מבקשת שאבדק לפני השחרור על ידי ד"ר דיקר, מנהל מחלקה פנימית ד', המחלקה בה עבדה שנים רבות. הוא "מגלה" שההמוגלובין בתוצאות בדיקות הדם שלי, נמוך עד מפחיד. "תלך הביתה רק לאחר שתקבל מנת דם". ישבתי בבגדי היציאה הביתה, קיבלתי מנת דם וחזרתי הביתה, לאחר שהבטחתי לעשות עוד בדיקות בקהילה, בכדי שנדע סוף סוף: מה יש לי?

במשך חודש ימים, בקהילה, עשיתי בדיקות דם כל שבוע (ההמוגלובין נשאר נמוך), עשיתי גסטרוסקופיה ושני סוגים של קולונוסקופיה (ללא תוצאות). הרגשתי חלש, עייף ובעיקר מבולבל – מה יש לי?

בהתייעצות עם ד"ר ויקה (ויקטוריה) ביילין, סגנית מנהל מחלקה פנימית ד' בבי"ח השרון, אני מחליט להתאשפז לבירור יסודי. במחלקה קיבלתי שתי מנות דם ונשלחתי לסדרת בדיקות שונות ומשונות. דווקא בבדיקה פשוטה, שנקראת פסג', גילו ש"נמצא עיבוי בדופן המעי הדק בחלק האמצעי שלו, ייתכן שמשהו חיצוני לוחץ". מהו המשהו שלוחץ נדע רק אם ניכנס פנימה בניתוח. בינתיים יש דמם פנימי ואנמיה חזקה.

טל פונה לד"ר אלדד פובזנר, מנהל מחלקה כירורגית ב', ומבקשת שינתח אותי, כי הוא הטוב מכולם. הוא מסכים, אך מבקש לדחות את הניתוח עד לאחר שובו מחו"ל בעוד שבוע וחצי. טל מספרת לו על דחיפות הניתוח בשל הדמם פנימי והאנמיה הקשה, הוא משתכנע ומסכים לנתח אותי למחרת היום, זאת אחרי קבלת קהל במרפאה הפרטית שלו בשעות הבוקר, כל זאת בתנאי שיהיה חדר ניתוח פנוי בשעות אחה"צ. טל מתחילה במירוץ להשיג חדר ניתוח לשעות אחה"צ וכמובן מצליחה.

אני מתאשפז במחלקה כירורגית ב'. ד"ר אלחנדרו והרופאה האיטלקיה היפה קיארה מקבלים אותי ומכינים אותי לניתוח: שולחים לשפע של בדיקות ומחתימים אותי על טפסים להסכמה ללפרסקופיה ו/או כריתה, אם יהיה צורך, במהלך הניתוח. אחר הצהריים מתחיל צום מצד אחד ושתיית "מרוקן" מצד שני. את הלילה אני מבלה בין החדר שהוקצה לי לבין חדר השירותים הסמוך שם אני משלשל את בני מעי.

17 ביולי 2008 - יום חמישי: בשעה שש בבוקר, מעיר אותי איש מפחיד עם קול נמוך בעל מבטא סובייטי כבד בשם זוניה – "באתי לגלח אותך ולקחת אותך לחדר ניתוח". "הניתוח רק אחה"צ" אני מוחה "לך תבדוק". הוא הולך ולא חוזר. התברר שזו טעות.

בשעה שתיים בצהריים אני מובל לחדר ניתוח. יעל ושלושת הילדים מחכים בחוץ. ד"ר פובזנר וד"ר קיארה ניתחו ובסיום הניתוח דיווח למשפחה: "היה צורך לפתוח את הבטן ולהוציא את הגידול וכן לכרות חלק בגודל של שישים ס"מ מן המעי. על המעי היה גידול ממאיר אולי קרצינומה וקרוב לוודאי לימפומה".

בשעות הערב, אחרי שקיבלתי מנת דם בחדר התאוששות, חזרתי למחלקה. בני המשפחה חזרו לביתם וטל נשארה לישון במיטה הסמוכה למיטתי, לשמור עלי. בשעה שלוש לפנות בוקר טל מביאה את דו"ח הניתוח שמאשר את שנמסר כבר למשפחה – הגידול נראה כמו קרצינומה או לימפומה, הוא נשלח לבדיקה פתולוגית במעבדה. נדע תשובה מדויקת תוך יומיים שלושה.

בשעה חמש לפנות בוקר טל נרדמה ואני שמרתי עליה . . .

==========

קישורים:

יום שישי, 16 בדצמבר 2022

סיפורי גנאלוגיה – חלק ח': דוד ראובן והסודות / שלום נוי

ודאי תשאלו: למה החלטת לכתוב עליו? למה דווקא מכל הדודים והדודות במשפחה בחרת את הדוד השקט ביותר, הצנוע והנחבא אל הכלים, הדוד שאיש לא שמע את שמו?

והתשובה מאוד פשוטה: לדעתי, צריך להאיר במיוחד דווקא את אלה, כי כל האחרים עושים את המלאכה בעצמם.

הוריו של ראובן, חיה חוֹילֶה (לבית קארפ) ואברהם גלבנד, נולדו וגרו בעיירה סקאלאט. סקאלאט נוסדה במאה ה-16 כעיר פרטית של האצולה הפולנית, כשלושים ק"מ ממזרח לעיר הגדולה טרנופול. עם חלוקת פולין בשנת 1772 סופחה לגליציה האוסטרית ובין שתי מלחמות העולם הייתה בשטח פולין העצמאית. יהודים התיישבו בסקאלאט מתחילת המאה ה-17 ובשנת 1890 הגיע מספר היהודים בעיר ל-3,250 והם היו 55% מכלל תושבי המקום.

חיה ואברהם התחתנו ונרשמו לנישואין ברבנות המקומית, אולם לא נרשמו אצל השלטונות בעיר המחוז טרנופול.

לפני שש שנים, באביב 2017 נסענו, יעל ואני לוורשה בירת פולין. קבענו פגישה עם מרתה מ"המכון ההיסטורי היהודי עמנואל רינגלבלום". הכנו רשימה של שמות משפחה במטרה לקבל מידע להעשרת עץ המשפחה, אותו אני מאוד מטפח. ביקשנו ממרתה למצוא לנו מידע לגבי צאצאיה של חיה גלבנד (שמה השני של יעל הוא חיה ואחיה אבי נקרא על שמו של אברהם גלבנד – סבא וסבתא שלהם).

"ברישומי הלידה של חיה מופיעות רק שתי בנות: לאה וטובה גלבנד", כך מרתה.

"לא יכול להיות, האח הבכור ראובן חייב להופיע ברישומי הלידה", אנחנו מתקוממים.

מרתה שואלת ומסבירה: "במקרים רבים, כאשר בני זוג לא נרשמים אצל השלטונות כנשואים, רישום הילדים הוא בשם משפחת האם".

מרתה מחפשת מידע על "חיה קארפ" ומוצאת את תעודת הלידה של ראובן קארפ שנולד ביום ראשון 12 בפברואר 1905.

"ידעתם שראובן לא היה הבכור?" היא מוסיפה מידע "הבת הבכורה הייתה רגינה קלרה שנולדה שנה לפני ראובן, אבל נפטרה בגיל צעיר מאוד והיא ילדה בת ארבע. כשהיה ראובן בן שנה נולד לו אח בשם יעקב נתן הלל שנפטר כתינוק בן שנתיים. כשהיה ראובן בן ארבע נולד לו אח נוסף שנפטר גם הוא כתינוק בן עשרה חודשים. כל ארבעת הילדים נרשמו בשם המשפחה של חיה ורק שתי הבנות הקטנות נרשמו בשם האב".

היינו בהלם. חזרנו הביתה ושאלנו את בני משפחת קארפ הזקנים שנותרו עדיין בחיים – הידעתם? "יש דברים שלא מדברים עליהם", ענו לנו. סודות משפחה.

עם מותה של רגינה קלרה הפך ראובן להיות הבן הבכור. אחיותיו הצעירות לאה (לוניה) וטובה (גוסטה) שנולדו בהפרש של שנתיים זו מזו היו צעירות ממנו בשבע שנים. חיה, אם המשפחה שילדה שישה ילדים ורק שלושה נשארו בחיים, נפטרה בגיל ארבעים והשאירה אחריה שתי ילדות צעירות יתומות מאם וזמן קצר אחר כך גם מאביהן שנפטר גם הוא. לוניה שהייתה בת שתים עשרה ואחותה בת העשר גידלו זו את זו. ואילו ראובן שהיה כבר בחור צעיר היה פעיל בתנועת "הנוער הציוני" דרכה גם עלה לישראל. מאוחר יותר הלכו בדרכו גם שתי אחיותיו.

תנועת "הנוער הציוני" בעיירה סקאלאט הייתה תנועה מאוד חדורת מטרה – עליה לארץ ישראל. בכדי לעלות לישראל צריך היה לקבל סרטיפיקט משלטונות אנגליה ובכדי לנצל את אישור העלייה, זיווגו בתנועת "הנוער הציוני" זוגות וערכו נישואים פיקטיביים. בדרכו לנמל, בעיר המחוז טרנופול, "חתנו" את ראובן לצילה בת הניה מייזלמן, אך מיד עם הגיעם לארץ נפרדו דרכיהם. את הסוד הזה ידענו, סוד הנישואים הפיקטיביים, אבל לא סיפרנו לאיש.

ראובן הגיע לארץ ישראל בסוף שנת 1939 ונשלח לעבוד בפרדסי מגדיאל וגני עם. שם פגש את גוסטי קופרמן שגרה עם הוריה בכניסה לגני עם. השניים התחתנו וגרו בבית הוריה של גוסטי. לאחר חתונתם קנה ראובן צמד סוסים ועגלה והפך להיות מוביל, בעיקר של חומרי בניה, אבל שמח גם לעסוק בהעברות דירה. בין הובלה להובלה, הצטרף ראובן ל"פרלמנט הבלגולס" (בעלי העגלות), שישב בבית הקפה במרכז רמתים.

לימים עלו שתי אחיותיו של ראובן לארץ. אחותו לוניה ובעלה עזבו את קיבוץ "תל יצחק" שנוסד ע"י תנועת "הנוער הציוני" ועברו לגור במעונות העובדים בפנימייה החקלאית "מוסינזון", שנוסדה אף היא  ע"י תנועת "הנוער הציוני", בכניסה למגדיאל. ראובן אהב מאוד את אבי בנה של אחותו ושנים אחר כך אהב הרבה יותר את יעל בתה.

גוסטי, ראובן ואבי

"אחיך ראובן מאוד אוהב ילדים, מדוע אין לו ילדים משלו?" שאלתי את לוניה, היא התחמקה מתשובה. "זה מידע שחשוב לעץ המשפחה" התעקשתי. "ששש, יש דברים שלא מדברים עליהם". המשכתי להציק ולבסוף לחשה לי: "אספר לך בסוד: נולדו להם שני ילדים שמתו בלידה – היום קוראים לזה "לידה שקטה". זה הפך את גוסטי לנרגנת וכועסת וראובן אוהב את הילדים שלי". עוד סוד משפחתי.

לפני שעלה לישראל, שינה ראובן את שם משפחתו לשם אביו: גלבנד. משפחת לוניה אדלמן ומשפחת ראובן גלבנד גרו במרחק הליכה ואכן הרבו לבקר אלה את אלה. לעיתים קרובות, בעיקר בשבתות יפות, נהגו שולקו, לוניה ויעל (אבי התחמק) לטייל דרך הפרדסים של וירה שרון (אמא של אריק), לביתם של דוד ראובן השמח ודודה גוסטי הנרגנת, לשבת על המרפסת ולנשום אוויר פרדסים צח.

משפחת קופרמן עלתה לארץ מגרמניה, ההורים ושלושת ילדיהם. שלושת הילדים התחתנו, האח והאחות של גוסטי קבעו ביתם ברמתים ואילו גוסטי גרה בבית ההורים שלה, עד שהלכו לעולמם. הייתה זאת משפחה יקית לכל דבר ועניין. כאשר הגיעו אורחים כיבדה אותם בקפה ועוגה כמקובל אצל היקים. "הבעיה הייתה" סיפרה יעל "שגוסטי לא ידעה לאפות והעוגה שהגישה הייתה בלתי אכילה. כאשר גוסטי סובבה את הראש, נהגתי לכבד את החתולה שלהם בעוגה מעשה ידיה של בעלת הבית". סוד משפחתי נוסף.

ראובן היה גבר גדול שאהב לאכול. בישיבת העגלונים והנהגים בבית הקפה, נהג לאכול ולהאכיל. לא פעם כשחלפתי ברחוב היה קורא לי ומזמין לו ולי, כריך משתי פרוסות עבות של לחם שחור ובתווך שכבת חמאה ונקניק פרוס לא דק. לזאת צרף כוסית קוניאק ולא הניח לי עד שסיימתי את הכיבוד ה"קל" ועד שהלכנו לחנות הממתקים הסמוכה שם קנה כמה חופנים של ממתקים, "זה ליָעוֹלֶק, לא בשבילך", אמר וחזר לפרלמנט.

"אני לא מבינה" אמרה גוסטי כשישבו שתי המשפחות בשבת, על המרפסת, "רובנצ'וּק אוכל כל כך מעט ולא יורד במשקל". ראובן חייך ולא אמר דבר. עוד סוד משפחתי?

ראובן, יעל והמרכבה

יעל, או יעולק, כפי שנהג דוד ראובן לקרוא לה, ילדה את אסף בנה הבכור בעיצומו של חורף קר וסוער. בהפוגה בין מטר למטר, עצרה בפתח החצר שלנו העגלה הרתומה לסוסים של הדוד ראובן ועליה, מכוסה בברזנט, מיטת תינוק גדולה ומפוארת. "בוא תעזור לי להכניס את המיטה" קורא לי ראובן. "תגיד, השתגעת? מי נותן מתנה יקרה כל כך?" אני כועס. "זה לא מתנה" אומר ראובן, "את המתנה תקבלו בברית ביום ראשון ותשמור את זה בסוד, בעיקר שגוסטי לא תדע". עלה על העגלה ו"דיו לסוסים" אמר. ואכן, ביום ראשון בברית המילה של אסף, שנערכה בהדר, הביאו ראובן וגוסטי מתנה: חליפת תינוק עלובה אותה סרגה דודה גוסטי ואותה לא לבש אסף, אפילו פעם אחת.

ראובן נפטר ב-4 במאי 1976 וגוסטי נפטרה חמישה חודשים אחריו ב-17 בספטמבר אותה שנה. האם זה סודה של אהבה ללא גבולות?

קראתי פעם שסודות בטלים אם בעלי הסוד הולכים לעולמם. לפיכך בטלים כל הסודות שסיפרתי כאן, כי ככל הידוע לי - כל בעלי הסוד הלכו לעולמם, גם החתולה.

==========

קישורים:




יום שישי, 22 ביולי 2022

לכתוב את עצמי - צצי / שלום נוי

בקיץ 2021 השתתפתי בסדנת כתיבה: "לכתוב את עצמי".
המשימה הרביעית:
"אירוע שארצה למחוק מחיי".





"די, אני לא יכולה יותר, אני מוציאה אותו מהמיטה"
מכריזה יעל, אשתי הסובלת, בחדר השינה שלנו.

אני חייב להתחיל את הסיפור בהכרזה גורפת: אני אוהב ילדים. תמיד אהבתי. בילדותי אהבתי לעשות שמרטפות על ילדי השכנים. בנערותי אהבתי להחליף את המדריכים בפנימייה לילדים בשבתות וחגים ואהבתי מאוד להדריך חניכים בתנועת הנוער בשכונה שלנו. בבגרותי אהבתי להיות מרכז קן ענק של חניכים בתנועת הנוער העובד, אהבתי להיות מורה ודווקא בחינוך המיוחד ואפילו אהבתי את כל השוהים בפנימייה לילדי מצוקה אותה ניהלתי במשך שנה בעיר מגורי. בזקנתי אני מת מאהבה של כל הנכדים הרבים שזכיתי בהם. בקיצור: אני אוהב ילדים (שלושה סימני קריאה לפחות, פונט שבעים ושניים לפחות, שלוש המילים בבולד ואולי גם בצבע אדום). 

אסף, בני הבכור נולד.

לברית המילה, באותם ימים, הביאו מתנות ולא צ'קים, מזומן, או העברה בנקאית. קיבלנו שלושה עותקים של הספר "הטיפול בתינוק ובילד" מאת דר' בנג'מין ספוק. הספר, עב הכרס, היה ספר חובה בכל בית בו גידלו ילדים. זה היה הגוגל של אותם ימים לכל שאלה שצצה מאיך, למה וכמה דייסה מכניסים לבקבוק ועד מהי תפרחת חיתולים ואיך מטפלים בה. גם בשיח האימהות יכולת לשמוע באותם ימים מה דעתו של ספוק בכל נושא ועניין, בתחום גידול הילדים. אם אמרת: כתוב בספוק כאילו אמרת: כתוב בתורה. 

ומה באשר לחינוך? זה היה חלק פחות חשוב ואיש לא טרח לעסוק בו.

לא אני. אני, שסיימתי זה עתה סמסטר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה, אני חייב ללמוד ולדעת איך לחנך את בני, בכורי.

חיפשנו ומצאנו רק ספר אחד לחינוך ילדים – "ילדים: האתגר", ספר בסדרה "נישואים: האתגר" ו"שיוויון: האתגר" שאת שלושתם כתב דר' רודולף דרייקורס. 

דר' דרייקורס היה פסיכולוג אדלרייני, אבי הפסיכולוגיה האינדיבידואלית. הוא הקים  שנים ספורות קודם לכן את מכון אדלר בתל אביב ובשיקגו. אהבתי את ספרו "פסיכולוגיה בכיתה" - ספר שעזר לי בעבודתי כמורה בחינוך מיוחד. החלטנו לגדל את בננו על פי הספר.

"על הילד לדעת שיש לו אחריות על מעשיו", "אל תתנו לילד לעשות עליכם מניפולציות", "הילד צריך להבין שכל מעשה מביא לתוצאה" – אלו רק חלק מהעצות הכתובות בספר.

אסף כבר בן שנה וקצת, הוא כבר עומד ויש לו אוצר של עשר מילים. אנחנו משכיבים אותו לישון עם המוצץ האהוב עליו (להלן: "צֶצִי") ועם החיתול שהוא אוהב למשמש לפני השינה (להלן: "תולי"). לילה טוב, נשיקה, כיבוי אורות. ואז –
צרחות צצי צצי צצי בוקעות מחדרו. נכנסים ומגלים שהמוצץ והחיתול נפלו לקטנצ'יק מהמיטה. מכניסים את צצי לפה, את תולי ליד, לילה טוב, נשיקה, כיבוי אורות. חולפות שתי דקות ושוב –
צרחות צצי צצי צצי, החיתול והמוצץ על הריצפה. מרימים, מכניסים, לילה טוב, אין נשיקה, כיבוי אורות.

אני חושד בילד ומציץ מרחוק. צדקתי. הילד נעמד, זורק את החיתול, יורק את המוצץ למרחק ופוצח בצרחות צצי.

מה עושים ? פותחים את הספר. החלטנו לחנך אותו ביי דה בוק, לא ?

הדלקנו את האור ולקחנו אותו לשיחה צפופה ורצינית שהסתיימה ב"אם עוד פעם אחת תזרוק, לא נרים לך ותישא בתוצאות".
הילד בן השנה הביט בנו, חשב מה שחשב ושמח לקבל את צצי לפה ואת תולי ליד. לילה טוב, נשיקה, כיבוי אורות. ואז –
מתחילות צרחות צצי צצי צצי. אנחנו לא מגיבים. "שייקח אחריות על מעשיו".
נמשכות צרחות צצי צצי צצי בתוספת בכי קל. אנחנו לא מגיבים. "שלא יעשה עלינו מניפולציות".

הווליום גובר והילד לא מפסיק לבכות בקולי קולות. הילד מתייפח מרה ויעל מתחילה לבכות גם היא בחדר השינה שלנו. "הילד חייב להבין שלכל מעשה יש תוצאה", כך בספר, אני מגמגם. אני ממש לא מכיר את עצמי ולא מאמין שזה קורה לי, אני שכל כך אוהב ילדים. מזל שעוד לא הקימו את המועצה לשלום הילד. הבכי נמשך עוד דקות ארוכות ואז –
שקט בחדר של התינוק. אני מציץ לחדר לראות אם הוא הפנים את כל מה שכתוב בספר ומוצא את הילד גמור: נרדם בעמידה במיטה, כולו רטוב מדמעות, מותש וצרוד מבכי.

הפסקתי את הלימודים בחוג לפסיכולוגיה ועברתי לחוג אחר, זרקנו את שלושת הספרים של דרייקורס מהבית והעיקר: מחקנו את האירוע הנורא מחיינו.

לילד אין שום זיכרון מגיל כל כך צעיר ואני מקווה שלעולם לא יקרא את הסיפור הזה.

==========

קישורים:

יום שישי, 13 במאי 2022

לכתוב את עצמי - ביקורת / שלום נוי

בקיץ 2021 השתתפתי בסדנה "לכתוב את עצמי".
המשימה השניה:
ממה הייתי שמח להיפטר





יום חמישי. פגישה שניה של הסדנה "לכתוב את עצמי".

אני מזמין מונית ב"גט טקסי". מקבל אישור שהנהג יוסף, אוהב לדבר על פוליטיקה ויגיע עוד שלוש דקות. יורד לרחוב ומחכה בשמש היוקדת ואז האפליקציה מודיעה לי שיוסף ביטל את הנסיעה. לא ידעתי שיש אופציה כזאת. האפליקציה שואלת אם לחפש נהג אחר, אני מאשר. הנהג שי יגיע עוד שמונה דקות ואתו אפשר לדבר על טניס. מחכה בשמש, אין צל ליד הבית, שי מגיע ונוסע במהירות מטורפת. אפילו כשניסיתי לדבר איתו על טניס לא נרגע. אני לא מבין דבר וחצי דבר בטניס אבל מיזוג האוויר במונית היה נפלא.

מגיע ראשון לכתובת של המקום החדש והקבוע (והמהמם !!) ששלחה עדי. מוצא את רענן ועומר על הרצפה מנסים להרכיב מאוורר תעשייתי גדול ללא הצלחה. מגיעות שתי בנות ומציעות את עזרתן (יש לנו ידיים טובות – כך הן טוענות) – גם הן לא מצליחות. חדר הכיתה (הלא מהמם) הופך לסאונה. עומר יוצא לחפש מקום לימוד חלופי.

השיעור מתחיל בהערות ביקורת כלליות על הסיפורים שכתבנו: להרבות בפסקאות, למעט במרכאות, לא להשתמש בשלוש נקודות, לא בסימני שאלה ולא בסימני קריאה, להיזהר לא לסטות לשביל צדדי. את הביקורת האישית על הסיפורים נקבל בדוא"ל עוד הערב, אחרי הסדנה.

עומר חוזר עם מקום חלופי בחנות נעליים הסמוכה, יש שם מיזוג אוויר טוב. לוקחים את הכיסאות ונודדים. בפסג' נושבת רוח נעימה. מוותרים על חנות הנעליים ומתנחלים ליד השולחנות של מסעדת ההמבורגרים הנטושה. השמש שקעה – חוזרים לכיתה כי חייבים לראות קטעי סרטים. הפסקה וכתיבת טקסט על שריטה אישית. אני אוכל את הכריך שהכינה יעל, אשתי, וכותב טקסט קצר על 'אוכל לא זורקים':

יוצא לשביל צדדי. {'אוכל לא זורקים' – כמה פעמים שמענו את המשפט הזה. אני מנסה להיזכר מתי, איפה וממי שמעתי אותו, את אותו משפט, לראשונה. בבית ילדותי, בית עני בתקופת הצנע, בטוח לא: לא היה מה לזרוק.

נראה לי, שבשלב כלשהו בחיי, פשוט מצאתי את המשפט, אימצתי אותו והצמדתי אותו ל"אמא ז"ל תמיד אמרה ש" + גלגול עיניים לשמיים + הוספת פנייה ישירה לשמים: "נכון אמא" ?

עכשיו אני יכול לנגב את הצלחת כמו שאני אוהב ולהמשיך עם השריטה שלי, בלי שאיש או אישה (ובעיקר אישתי) יעירו לי}. חזרה משביל צדדי. אוכל את הכריך עד הפירור האחרון.

הסדנה נמשכת. שיעורי בית: לכתוב ולשלוח סיפור על "ממה הייתי שמח להיפטר". הסדנה נגמרת.

יוצא לרחוב ומזמין מונית בגט. האפליקציה מחפשת, ממשיכה לחפש, מרחיבה את החיפוש. עוברות עשרים דקות. אתה עוד שם ? שואלת האפליקציה, להמשיך את החיפוש ? אני מאשר. עוברות עוד עשרים דקות, חיפוש המונית נמשך. אני מחליט ללכת לכיכר ולמצוא מונית חולפת ואז האפליקציה מודיעה בשמחה, שאחמד יגיע לקחת אותי עוד שתי דקות לא מפרטת על מה אפשר לדבר אתו וטוב שכך.  

נכנס הביתה גמור מעייפות ואומר ליעל: עברתי ערב מטורף בחום נוראי, אני חייב להתקלח. אני צריך לכתוב על משהו שהייתי שמח להיפטר ממנו, תעזרי לי ותחשבי על משהו עד שאצא מהמקלחת.

- אני לא צריכה לחשוב, יורה יעל בלי לחשוב לרגע, תיפטר מחוסר היכולת שלך לקבל ביקורת.

- אני (שלושה סימני שאלה), אני מזדעק, לי אין יכולת לקבל ביקורת (שלושה סימני שאלה ושלושה סימני קריאה).

- אתה רואה, זה סימן שאתה לא יכול לקבל ביקורת, היא חוגגת.

נכנסתי ללופ. איך יוצאים ממנו, אני תוהה. כאן הולך ומתפתח ריב. אני נכנס להתקלח.

כל החיים שלי אני עובד ופועל בשירות הציבורי, חשוף לביקורת וגם מקבל המון ביקורת, טובה ורעה, אבל תמיד אני מתייחס, מגיב ובדרך כלל מקבל, בעיקר את הביקורות הטובות.

 -  שישים שנה אנחנו ביחד ורק עכשיו נזכרת להגיד לי שאני צריך להיפטר מחוסר היכולת הזאת, אני אומר לה בצאתי מהמקלחת, תני לי דוגמא. בעצם לא, אני מותש ועייף והולך לישון. נדבר בבוקר.

בבוקר אני מחכה במיטה עד ששומע את טריקת הדלת. יעל הלכה לשיעור התעמלות. נכנס למטבח ומוצא פתק: אל תחכה לי, אני הולכת עם חברות לשתות קפה אחרי ההתעמלות. הנה רשימה של שש ביקורות וזה רק מהשבוע האחרון. אני קורא את הרשימה. היא צודקת. חלק מהמקרים התפתחו אפילו לריב של ממש.

תובנה: יש לי יכולת אדירה ומוכחת לקבל ביקורות מכל העולם (ואשתו) אבל, אין לי יכולת לקבל ביקורת מאשתי. אני נזכר במה שאמר לי אבי ז"ל, לפני המון שנים: "תמיד תגיד לה: כן, יקירתי ותעשה מה שאתה רוצה". יצאתי מהלופ.

מתיישב ליד המחשב לקרוא את הביקורת שכתבו רענן, עומר ועדי על הסיפור מהשבוע שעבר.

==========

קישורים:


יום שישי, 16 באפריל 2021

יוון / שלום נוי

סוכות 1978

"איך היה בז'נבה ?" שואלת אותי טובה נצר לאחר שובי לארץ. כזכור, זאת הייתה הפעם הראשונה שלי בחו"ל. "בעלי, אילן, לא רוצה לטוס, אולי תשכנע אותו . . ." מציעה טובה. גם טובה ואילן וגם יעל רעייתי לא היו מעולם בחו"ל ואנחנו כבר בני שלושים פלוס פלוס. נפגשנו שני הזוגות והחלטנו לטוס לארץ קרובה – ליוון.

קנינו את "מדריך לפיד ליוון" ספר ההדרכה היחיד באותם ימים ונפגשנו עם אברהם לזר יליד יוון. אברהם נשוי לבת דודה של אמא של יעל והם גרים בחיפה. לא התעצלנו, נסענו לחיפה, נפגשנו עם אברהם וקיבלנו הרבה עצות שימושיות. "לא משנה באיזה מסלול תבחרו", אמר אברהם, "אתם חייבים להגיע ולבקר במטאורה, הסמוכה לעיר ילדותי לריסה".

טובה הייתה מנהלת בית ספר כפר מל"ל, בית ספר בו לימדה יעל ולכן בחרנו לטוס בחופשת סוכות. כשבוע לפני סוכות, הצטרפה לטיול אחת המורות מבית הספר, אורנה, ובעלה אריה רוף הצעירים מאיתנו במספר שנים. השישיה נחתה באתונה, בירת יוון, וכך התחילה חברות שנמשכה שנים רבות – שנים של פגישות ובילויים, של טיולים בארץ ובעולם, של גידול ילדים ובעיקר הרבה מאוד ארוחות משותפות.

תוכנית הטיול הייתה מאוד פשוטה: כמה ימים באתונה וסביבותיה, שייט במעבורות בין שלושה איים מרכזיים, במכונית לצפון יוון - לריסה ומטאורה וחזרה לאתונה. כבר ביום הראשון הבנו שהתקשורת ביוון תהיה לא פשוטה, האנגלית המצויינת שלנו לא הועילה כאשר השפה היחידה ביוון הייתה יוונית. זה התחיל כאשר חנינו ברחוב קטן ובכדי לזכור את שם הרחוב פענחנו את הכתובת ביוונית: Οδός = אודוס. רק כאשר רצינו לחזור לרחוב בו חנינו גילינו ש"אודוס" ביוונית זה: "רחוב" . . . והיו המון "אודוסים" בכל מקום.

החלטנו לדבר עברית ולהכניס לטקסט מילים אוניברסאליות. כאשר רצינו לאכול במסעדה סלט יווני, השתמשנו במילים גריק סלט וזה עבד. אבל, כשרצינו בצל בסלט היווני, נאלץ אריה לעמוד ולבכות - מסתבר שגם ביוון כאשר חותכים בצל לסלט, זולגות הדמעות כמו בעברית. זה הצליח, קיבלנו בצל בסלט. מצבנו היה הרבה יותר קשה, כאשר רצינו לשוט מהאי סירוס לאי טינוס. נכנסנו למשרד נסיעות בנמל והסברנו בעברית, תוך הפניה אל המפה שעל קיר המשרד ושימוש במלים סירוס וטינוס. האיש במשרד הניע ראשו מימין לשמאל ואמר שלוש פעמים נאיאס. גם במשרד השני אמרו לנו נאיאס וכך גם במשרד הבא. היינו אובדי עצות עד שגילינו את המובן מאליו ליוונים: הנעת הראש מצד אל צד זה "כן" ומלמעלה למטה זה "לא". המילה "נה" – זה כן ו"אוכי" זה לא. תשאלו: מה זה נאיאס ? – מאוד פשוט: זהו השם של המעבורת שמעבירה מאי לאי.

על המזח בנמל סירוס

איך הגענו לסירוס ? אי שאיש לא שמע את שמו ובוודאי לא היה בתכנון הטיול שלנו. יצאנו מנמל פיראוס ושטנו ביום שטוף שמש, כאשר היעד שלנו הוא האי נקסוס, אי מומלץ לתיירים. לאחר כשעה של שייט נעים על מעבורת, שהייתה מלאה רובה ככולה בתושבי האיים, החל הים לגעוש. הגלים היו גבוהים ביותר והמעבורת החלה לעלות ולרדת, כאשר אנחנו התחלנו להרגיש את מערכת העיכול שלנו מתהפכת בקרבנו. כולנו הקאנו את בני המעיים שלנו אבל התנחמנו בכך שגם היוונים שעל המעבורת ואפילו הזקנים והזקנות שרגילים לשוט הקיאו את נשמתם.

"במקום הראשון שהיא (המעבורת) עוגנת אני יורדת !" אמרה יעל בתוקף, כשפניה ירוקות לאחר הקאות רבות, "אתם רוצים להיצמד לתוכנית ? תעשו זאת בלעדי !". המעבורת הגיעה לתחנה הראשונה וכך ירדנו באי סירוס.

נכנסנו למשרד נסיעות בנמל סירוס וקנינו מפה של האי. ראינו מפרץ יפה על המפה והחלטנו להגיע לשם. הפנו אותנו לאוטובוס מקומי שעמד לצאת לכפר היחיד שבמפרץ וכך עלינו על האוטובוס לכפר קיני. בדרך עצר האוטובוס במקומות שונים, העלה והוריד נוסעים עם סלים, עם ארגזים וחבילות ועם כלובי תרנגולות, אווזים ושאר בעלי חיים. בדרך הרצופה עליות וירידות היו הרבה עיקולים חדים ומסוכנים וברוב המקומות האלה בנו מצבות קטנות עם צלבים ונרות דולקים בתוכן. "זה לזכר אלו שלא לקחו טוב את העיקול", הסבירו לנו.

הגענו לכפר קיני ששכן בלב מפרץ מקסים ביופיו. נכנסנו לטברנה שליד תחנת האוטובוס ובקשנו לאכול ארוחת צהריים. הסבירו לנו בתנועות גוף וסימני ידיים שהמטבח סגור וייפתח עוד מעט. "אין טברנות אחרות בכפר מלבד זאת שכאן" אמרו לנו. נאלצנו לשבת ולחכות, ואכן, לאחר כשעתיים הגיע בחור צעיר על קטנוע הציג את עצמו כ"ג'ורג'" והכין לנו ארוחת צהריים (מאוחרת). הבנו שהמושג "חור נידח" חל על הכפר הקטן הזה ושאלנו איך יוצאים מכאן ? והתשובה: רק באוטובוס אשר מגיע רק פעם אחת ביום. אין מלון במקום או בסביבה, אבל יש גברת אחת שמשכירה חדרים. תמורת כמה דרכמות בודדות נשארנו לישון במקום.

בבוקר קמנו ומיהרנו לשתות קפה בטברנה המוכרת לנו, אך מסתבר, כי יורגוס (ג'ורג') עדיין לא התעורר. ראינו התקהלות על חוף הים בין סירות הדייגים, חמישה דייגים בבגדי עבודה התווכחו בקול ובתנועות ידיים. לאחר כעשר דקות של ויכוחים ודיונים, הם, כנראה, קיבלו החלטה שאין טעם לצאת לעבודה היום ושמו פעמיהם לטברנה. יורגוס עדיין לא הגיע ואנחנו הצטרפנו לדייגים לטורניר שש בש סוער. כאן למדנו את המושג "העבודה היא לא ארנבת – היא לא תברח, אפשר לשבת".

עד שיגיע האוטובוס שיוציא אותנו מהמקום החלטנו לשוטט בסמטאות הכפר. מרחוק שמענו קולות של ילדים, הלכנו בכיוון והגענו אל בית הספר. חדר אחד לא גדול ובתוכו כשנים עשר ילדים בכל הגילים. מורה אחד צעיר לתלמידים בני חמש עד ארבע עשרה. ביקשנו רשות להיכנס ל"כיתה" והמורה אישר בשמחה. הוא לא ידע אף מילה באנגלית, אבל כשהזכרנו את המילה ירושלים הוא הבין ושמח לשתף את הילדים בחוויה המדהימה של פגישה עם מורים מעיר הקודש ירושלים.

המשכנו לשוטט בסמטאות הכפר ובצמוד לאחד הבתים הנמוכים עמד מקרר עם גלידות ושלגונים. קנינו גלידה ובעלת המקום, זקנה מקומטת, הזמינה אותנו להיכנס ל"חנות", חדרון קטן עם כמה מדפים וכמות קטנה של מוצרים. בפינת החנות עמדה מרכזת טלפונים כמו מהסרטים של פעם – חוטים, שקעים ותקעים. החלטנו להתחכם עם הזקנה: "אפשר להתקשר לישראל ?" שאלנו, הגברת לא התרגשה, חיפשה ומצאה ספר טלפונים מרופט והחלה לדפדף. לא הבנו מה קורה והתחלנו להתחרט על ההתחכמות שלא הייתה במקומה. בעלת החנות סיימה לדפדף, הראתה לנו שמצאה את מה שחיפשה, את הקידומת לישראל. היא סימנה לנו לחייג ותוך שניות שמענו את קולות  הילדים שלנו בבית, בישראל. מי צחק ממי ?

כשהגענו לאי טינוס כבר היינו למודי ניסיון: אמנם נסענו באוטובוס לחוף הנהדר במפרץ פנורמוס אבל וידאנו שיש אוטובוס בחזרה באותו יום, וידאנו שאפשר לאכול ארוחת צהריים בטברנה שפועלת כל היום ומגישה פירות ים טריים. עד כדי כך טריים היו הקלמארי, שצפינו מקרוב כיצד מנקזים את הדיו מקרבו של הדיונון תוך הטחתו בקיר המזח הצמוד לטברנה. היינו למודי ניסיון עד כדי כך שדאגנו מבעוד מועד להזמין בבוקר מוסקה אמתית לארוחת ערב בטברנת השקנאים, הצמודה למלון שלנו בעיר. כאשר פרצו הזקנים היושבים בטברנה, כטוב ליבם באוזו, בריקוד סיריטאקי סוער, היה זה בונוס להנאתנו.

על המזח במפרץ פנורמוס

בכל המסעדות שאכלנו נהגו להניח על השולחן גיליון נייר כמפת שולחן. בסיום הארוחה כאשר ביקשנו חשבון לתשלום, שלף המלצר את העט או העיפרון וחישב על גיליון הנייר את החשבון. באותם ימים שילמנו בדרכמות, המטבע של יוון. אף לא פעם אחת הצלחנו לנחש את גובה החשבון – תמיד זה יצא פחות מהחישוב שלנו וזול בהרבה ממחיר ארוחה במסעדה בישראל. היו זמנים . . .

בדרך למטאורה עברנו דרך לריסה עיר ילדותו של אברהם לזר, קרוב משפחתה של יעל. במרכז העיר הקטנה נערך באותו יום יריד החורף. כל שנה מגיעים סוחרים ומוכרים לתושבי העיר ותושבי הכפרים בסביבה ביגוד והנעלה לקראת החורף המתקרב ובא. לצד היריד הוקם במקום גם "גן שעשועים": גלגל ענק ממש לא ענק, סוסים עולים ויורדים מונעים על ידי אופניים, משחקי קליעה למטרה והשחלת טבעות, ממתקים, בלונים ושאר שטויות לילדים. באחד הדוכנים מכרו צפצפות מיוחדות: רצועה קטנה של פח דק אליו מחוברת פיסת פלסטיק. המוכר לימד איך מצמידים את הצפצפה לחיך והדגים ציוץ של ציפורים. אריה קנה שתי צפצפות בחמש דרכמות.

דוד אברם צדק. מטאורה הוא מקום מיוחד במינו. צוקי סלע אדירים בגודלם כשמעל הוקמו מנזרים, שהגישה אליהם קשה ביותר. הגענו למטאורה בזריחה והמקום היה מרשים במיוחד ומלא הוד. לאחר ההתפעלות מהמקום וצילומו מכל צד, לאחר שהחלפנו בגדים (מכנסיים ארוכים לבנים וחצאיות לבנות), התחלנו לטפס במדרגות אל אחד המנזרים. אריה צעד מאחור והרגיז את כולנו בניסיונותיו להפעיל את הצפצפה. פה ושם נשמע ציוץ של ציפור או צליל מעצבן אחר, כאשר לפתע דממה. הסתובבנו וראינו את אריה חיוור כסיד – "אל תשאלו, בלעתי את הצפצפה". ניסינו להרגיע אותו, "זה ייצא בסוף, תבדוק בשירותים . . .".

עכשיו ניתן לגלות: הצפצפה לא יצאה עד היום.

=========== 

קישורים:

יום שבת, 16 במאי 2020

ציפורים / שלום נוי

קיץ 1965

עזבנו את קיבוץ האון ומיד התחלתי לעבוד כמורה בבית ספר "הדר", בית ספר לחינוך מיוחד בהוד השרון. יעל שובצה לעבוד בבית ספר זה, לאור ניסיונה כמורה למלאכה בחינוך המיוחד בטבריה. מנהל בית הספר שמע שאני מחפש עבודה ומיד הציע לי לחנך את כיתות ז'-ח' בבית הספר. קיבלתי את התפקיד למרות שלא היתה לי תעודת הוראה, אך התחייבתי להשלים את בחינות הסמכה להוראה תוך שנתיים וכך היה.

כמורה מתחיל, הציעו לי להשתמש בעזרי הלימוד שמציעה המרכזיה הפדגוגית, אשר שכנה בקומה השניה של בית ספר כפר מל"ל. "בית הספר לילדי העובדים ע"ש יוסף אהרונוביץ'", זה היה שמו הרשמי של בית הספר אשר שכן ביישוב הקטנטן כפר מל"ל, אולם הכל קראו לו בית ספר כפר מל"ל. היה זה בית הספר בו למדתי ומנהל המרכזיה הפדגוגית, אליעזר כהן, היה מחנך הכיתה שלנו מכיתה ז' עד כיתה ח'. עם צאתו של אליעזר כהן לגמלאות הוא קיבל, במשרה חלקית את ניהול המרכזיה הפדגוגית.
  
מורי בית ספר כפר מל"ל, יושב במרכז: אליעזר כהן

בסיום שנת הלימודים הראשונה שלי, פנה אלי אליעזר כהן וביקש ממני לעזור לו, להעביר את המרכזיה הפדגוגית מכפר מל"ל להוד השרון ובהמשך לעבוד, במשרה חלקית, בשעות אחה"צ, בתפקיד יועץ פדגוגי. בעת העברת המרכזיה למשכנה החדש, נתקלנו בבעיה קשה: איך מעבירים, מבלי לפגוע, את האוסף הנדיר של אליעזר שמאלי.

אליעזר שמאלי היה מורה ומנהל בית ספר כפר מל"ל וכשאני התחלתי ללמוד שם, הפך להיות מפקח על בתי הספר בשרון. אנחנו, תלמידי בית ספר כפר מל"ל, הכרנו את שמו כסופר מפורסם שכתב ספרים רבים, כתב סיפורים רבים אשר התפרסמו במקראות לבתי הספר ואשר את חלקם למדנו בשיעורי ספרות. אולם בעיקר הכרנו את אוסף הציפורים המפוחלצות, קני הציפורים וביצי הציפורים וכן דגמים יפים ורבים של עזרי הוראה, אותם תרם אליעזר שמאלי למרכזיה הפדגוגית. אליעזר שמאלי גר קרוב מאוד לבית הספר ובתו הצעירה תמר למדה אתנו בכיתה.

בזהירות רבה ובמשך שעות עבודה רבות העברנו את האוסף הנדיר למבנה בהוד השרון. שנתיים עברו, אליעזר כהן נאלץ לפרוש ואני זכיתי במכרז לניהול המרכזיה, אשר לימים שינתה את שמה ממרכזיה פדגוגית למרכז פדגוגי או בקיצור: מרפ"ד.

עיריית כפר סבא מאוד רצתה את המרכז הפדגוגי בתחומה, היא אף הציעה לאגף המרפ"דים במשרד החינוך, לשכן את המרפ"ד באגף מיוחד שיוקצה לכך, בהיכל התרבות העירוני העומד להיפתח. הלחץ עשה את שלו והמרכז הפדגוגי הועבר מהוד השרון למבנה זמני בכפר סבא. היה לנו ניסיון בהעברת דירה והאוסף של שמאלי הועבר בשלמות ולא ניזוק כלל.

היכל התרבות של כפר סבא נבנה כמבנה מפואר ומהודר. אדריכלים ומעצבי פנים תכננו כל פינה בהיכל והקפידו על כל פרט. ראש העיר, זאב גלר, ביקר במקום כמעט כל יום, פיקח על העבודה והיה מעורב בכל דבר. המרכז הפדגוגי היה ראשון להיכנס להיכל וראש העיר פסק: אוסף שמאלי לא ייכנס להיכל. "הפוחלצים, הקנים וביצי הציפורים לא מתאימים למקום מפואר כמו היכל התרבות", טען ראש העיר. פרצה מלחמת עולם ביני לבין ראש העיר, מלחמה שהגיעה עד צמרת משרד החינוך.

בצר לי, חיפשתי ומצאתי את אליעזר שמאלי שעבר להתגורר בדיור מוגן ברמת אביב. "אתה יכול לחלק את האוסף לבתי ספר בעיר", אמר, "אבל, יש באוסף ציפור נדירה: עורב לבקן, אותה תדאג להעביר לאוניברסיטת תל אביב". בצער רב פירקנו את אוסף הציפורים וחילקנו בין בתי הספר, את העורב האלבינו, העברתי לאוניברסיטת תל אביב והמלחמה ביני לבין זאב גלר נסתיימה.

שנים עברו, בתוקף תפקידי כמנהל פנימיית עלומים, הזדמנתי לדיור המוגן ברמת אביב. במסדרון, ממהר לחדר האוכל, ראיתי מולי את אליעזר שמאלי.

"אתה זוכר אותי?", שאלתי.

"תשכח ימיני אם ישכחך שמאלי", ענה לי בפרפראזה על הפסוק הידוע ומיהר להיכנס לארוחת הצהריים. אם זכר אותי או לא לעולם לא אדע, אבל אהבתי את שענה לי.

ארבע שנים מאוחר יותר הלך אליעזר שמאלי לעולמו. הוא נקבר לצד רעייתו בחלקת אגודת השומר בבית העלמין בקרית טבעון, לא רחוק מהאנדרטה לזכר אלכסנדר זייד עליו כתב את ספרו המפורסם "אנשי בראשית". הספרים על ציפורי ארצנו שכתב, היו אבני יסוד לזואולוגים וחוקרים רבים. אולם יותר מהכל: אישיותו ואורח חייו, דרכו החינוכית וכישרונו בכתיבת סיפורי ילדים הספוגים באהבת הארץ, הם שזיכו אותו בפרס ישראל לספרות ילדים ביום העצמאות התשיעי של מדינת ישראל. וכך גם כתבו השופטים, בין השאר, בהמלצה לפרס: "כל מה שכתב יש בו תום נפש וענווה, חיבת הארץ ואהבת האדם. כל מה שיצא מתחת עטו הנאמן חתום בחותם האמת".

עברו שנים רבות. בהוד השרון, לא הרחק ממקום מגוריו של אליעזר שמאלי, נבנו שכונות של בתים רבי קומות. בין הבניינים בגובה שש עשרה קומות הוקם בית ספר יסודי חדש, צמוד קרקע וירוק בתפיסת עולמו. קבוצה של ותיקים בעיר, התארגנה והחליטה להנציח את זכרו של המורה המיתולוגי שלהם ולדרוש מהעירייה לקרוא את בית הספר על שמו של אליעזר שמאלי. העירייה נענתה בחיוב, אך למיטב ידיעתי זה לא קרה עד היום.

בכל פעם שאני שומע, בחתונות לפני שבירת הכוס וסיום החופה, את הפסוק הידוע "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני . . .", ואני חושב: רק את ירושלים צריך לזכור ? ומה לגבי אותם אנשים כמו האיש ההוא ?

==========

הערות:

◄צביעת התמונה בתוכנת מיי הריטג'

◄בתמונה מימין לשמאל. עומדים: שושנה צחורי, רנן (מלאכה), אריה נוי, נחמה לב. יושבים: אסתר רייטר, אליעזר ט"ש, אליעזר כהן, מורה למלאכה, רוחמה ישראלי.

קישורים:


יום שבת, 26 באוקטובר 2019

מרק עגבניות / שלום נוי

ספטמבר 2019

קצת לפני ראש השנה, ביום שישי בערב, חגגנו יומולדת מאה לשושנה. שושנה נפטרה בגיל צעיר והיא בת שבעים ושבע בלבד. שושנה נולדה בצמוד לראש השנה, אך חגגה תמיד את יום ההולדת בראש השנה. ההחלטה לחגוג בגדול יומולדת בתאריך עגול לאדם שאיננו עוד, נראית החלטה מוזרה, אך כשבעולם החליטו לחגוג במשך שנה שלמה, חגיגות במלאת מאתים וחמישים שנה להולדתו של בטהובן, חגיגות מאה לשושנה נראו ממש הגיוניות.

באירוע שהתקיים בחצר של גילי על הדשא בניר צבי, השתתפו כל הצאצאים לרבות הנינות החיילות והנין הבכור, תום, שהגיע במיוחד מברלין. באירוע המפואר, מלבד שפע של אוכל ברוח מורשת המטבח של שושנה, היה גם חידון ממוחשב שהצריך הכנה מוקדמת ודברים שכתבה וקראה גילי תחת הכותרת "אמא שלי".
וכך כתבה אחותי גילי, בין השאר:
"אמא שלי הייתה קטנת קומה, אבל בעיני הייתה אישה גדולה.
אמא שלי הייתה אישה צנועה, מסתפקת במה שיש ותמיד מרוצה ושמחה בחלקה.
אמא שלי הייתה אישה חרוצה, מעולם לא התעצלה, שום עבודה לא הייתה קשה בעיניה."
ועוד הוסיפה וכתבה:
"מעל הכל אמא שלי הייתה אשת משפחה – המשפחה עמדה אצלה במקום הראשון,
דאגה לבעלה ולילדיה יותר מאשר לעצמה – היא הייתה האחרונה בשורה."

וזה הזכיר לי:
שושנה בישלה כל יום ארוחת צהרים בת שלוש מנות: מרק, מנה עיקרית וקינוח. היא בישלה לפי המצב הכלכלי בבית, לפי לוח השנה של הירקות והפירות שגדלו בחלקת הקרקע הקטנה שלנו ולפי המצב הכלכלי במדינה הצעירה. גם בתקופת ה"צנע", כאשר בכל המדינה קנו מוצרי מזון ב"נקודות" והשתמשו ב"תלושים" לקניה, לא חסר על שולחננו בבית דבר.

ימי  ההולדת של בעלה וילדיה של שושנה היו מיוחדים מינם. את מנהגי היום המיוחד הזה, הביא אבא שלנו מחגיגות הגבורצטאג (Geburtstag) של יוצאי גרמניה (היקים). בבוקר יום ההולדת, כשקמנו משנתנו, מצאנו ליד המיטה את מתנות יום ההולדת בצד קופסה מלאה בממתקים. לארוחת הצהרים הזמין חתן יום ההולדת את התפריט האהוב עליו וכל המשפחה אכלה את מה שהזמין. אני תמיד הזמנתי כמנה ראשונה מרק עם קרפלך. לשושנה איש לא חגג. לא מתנות בבוקר יום ההולדת, לא קופסה עם ממתקים ובוודאי לא תפריט צהרים אישי. איך כתבה גילי: "דאגה לבעלה ולילדיה יותר מאשר לעצמה".

גילי שנאה מרק עגבניות. האם זה המרקם של האורז בתוך המרק ? האם זו החמיצות הקלה של המרק ? האם זה הצבע האדום כתום ? – חידה היא. כאשר הגיע היום בשבוע או בעונה שהוגש לשולחן מרק עגבניות – סירבה גילי לאכול.

ביום בת המצווה של גילי, בארוחת הצהריים, הוגש לשולחן מרק עגבניות.
"אמא", קראתי, "היום יום ההולדת של גילי, ולא סתם אלא בת מצווה, ואת הכנת לה את המרק שהיא שונאת ?"
"זה מה שהיא הזמינה", ענתה אמי.
"מה קרה ??" – שאלתי את אחותי.
"לאדם מותר לשנות את דעתו ואת טעמו", ענתה.
לך תבין תובנה של ילדת בת מצווה.

-----

שבועיים לפני האירוע של חגיגות המאה, נסעתי לחגוג את יום ההולדת שלי באמסטרדם שבהולנד. נסענו, יעל ואני, להשתתף בכנס בינלאומי של חוקרי משפחה (גנאלוגים) שהתקיים בעיר, בדיוק בתאריך יום ההולדת שלי. הכנס הוקדש השנה לחקר משפחות בעזרת בדיקות ד.נ.א. במסגרת הכנס גם עשיתי בדיקת ד.נ.א, אשר נשלחה למעבדה בארצות הברית.

שילבנו את אירועי הכנס עם סיורים ובילויים בעיר המרתקת הזו. בימים ביקרנו במוזיאונים, בפארקים ובגנים ואפילו שמענו קונצרט, באולם עם האקוסטיקה הטובה בעולם. בכל ערב בילינו במסעדה זו או אחרת ברחבי אמסטרדם. מאחר והיה מעט קר בחוץ, ביקשנו לפתוח, כמנה ראשונה, במרק שיחמם את גופנו. בכל המסעדות היה בתפריט רק מרק אחד: מרק עגבניות.

אה, שכחתי להזכיר: יעל לא כל כך אוהבת מרק עגבניות.

"תטעמי" אני מפציר בה "מרק העגבניות של ההולנדים שונה לגמרי מזה שאנחנו רגילים לו בארץ". לא עזר דבר. אכלתי מרק עגבניות לבדי גם ביום הולדתי.


*****

היום הגיעו תוצאות בדיקת הד.נ.א. מארצות הברית. התברר לי בסבירות של למעלה משלושים ושבעה אחוזים שיש לי אחות.



==========

קישורים:

 ### מורשת שושנה - סרטון הכנה לחידון

### יומולדת מאה לשושנה - מפגש בניר צבי

### הכנס השנתי באמסטרדם