בכל פעם שאני נוסע ליד שדות התות המעטים שנותרו בהוד השרון, אני נזכר בבדיחה הישנה על הסבא שמספר לנכדו: "כשהייתי צעיר עבדתי בקטיף תותים" והנכד שואל: "מה סבא, כשהיית צעיר היית ערביה ?"
כן, בכיתה י"א עבדתי בקטיף תותים, כן הייתי ערביה.
הכול התחיל בשיעור תלמוד, המורה מיילין לימד אותנו לבחינת הבגרות על מסכת סוכה. שיעור משעמם עד מוות שהיה מתחיל בפנייתו של מיילין: שלום, מה למדנו בשיעור האחרון? הייתי בן יחיד בכיתה של שלושים בנות, במכינה הפדגוגית שליד סמינר גבעת השלושה. כנראה ששמי היה השם היחיד שהוא זכר. לאחר שעדכנתי אותו לאיזה שורה הגענו בשיעור האחרון, הוא פנה לכתוב על הלוח ואני, שישבתי ליד החלון, לקחתי את התיק, קפצתי החוצה מהחלון ומיהרתי אל האוטובוס של תשע בבוקר לתחנה המרכזית בתל אביב.
בדרכי מהתחנה המרכזית לאחד מבתי הקולנוע, שהקרינו סרטים מהבוקר עד הלילה ללא הפסקה, עברתי ליד חנות למוצרי חשמל. בחלון הראווה הוצג טייפרקורדר בצבע צהוב עם לחצנים צבעוניים ומעוטר בפסים מוזהבים. היה זה טייפ סלילים קטן מאוד, יחסית לאותם מכשירים גדולים ומסורבלים הוצגו בחלון הראווה. חמדתי אותו. "בשבילך מאה וחמישים לירות" – ענה לי המוכר בחנות, כששאלתי על המחיר.
היו לי מאה לירות בחיסכון, איך להשיג עוד חמישים ?
"לך לעבוד אצל דודה פאולה בקטיף תותים בשבת", הציעה אמי, "עשר לירות בכל שבת, כדאי". דודה פאולה אחותו של אבי ובעלה רודולף-רודי היו יקים אמתיים. הם הבינו בקושי עברית והקפידו לדבר גרמנית אפילו עם ילדיהם שנולדו בארץ. לעומתם, אבי, שלמד עברית בסמינר למורים בגרמניה, הקפיד לקרוא, לכתוב ולדבר עברית רהוטה, למרות המבטא הגרמני הכבד.
בשבת, בשעה ארבע לפנות בוקר צעדתי שלושה קילומטרים (ספרתי צעדים, משעמום), בחושך, מביתי בכפר הדר למושב גני עם. הדודים ושני בניהם, כבר העמיסו קרטונים על העגלה הרתומה לחמור שלהם. הצטרפתי אליהם וצעדנו לשטחי התות.
שטחי התות היו במורד גבעה והיו ארוכים כאורך הגלות. היינו צריכים לכרוע, להזיז ביד אחת את העלים המסתירים וביד השנייה לקטוף את התות שזה עתה האדים. את התות שנקטף להניח בעדינות בדלי הקטן שהיה צמוד אלינו ולעבור לצמח הבא. ההתקדמות הייתה איטית מאוד והיה עלינו להקפיד לא לדלג על תות אדום ובשל, כי עד שבת הבאה הוא ירקיב. לאחר כעשר דקות של כריעה, כאבי הרגליים מכריעים אותי ואני יורד לעבוד בזחילה על הברכיים. השמיים אפורים וגשם דק מתחיל. כל השטח הופך לבוצי. עכשיו צריך בנוסף, גם לנקות את הבוץ מהתות בכדי לראות אם האדים במידה הנכונה. הגשם מתחזק וזרמי מים ובוץ שוטפים את ערוגות התות. מתחיל להיות קר. שילוב של קר ורטוב הוא לא שילוב נעים. אבל גרוע מכך הייתה המונוטוניות של העבודה. אני מנסה להעביר את השעמום בהקשבה לבני הדודים, שזוחלים בערוגות לידי ומדברים בגרמנית עם הוריהם. לא מבין מה הם אומרים אבל קולט את המילה פרישטיג. אני ממקד את מחשבותיי בפרישטיג (ארוחת בוקר).
ארוחת הבוקר אצל היקים מוגשת בשעה עשר בדיוק. את הארוחה מכינה אוֹמה (סבתא), בנוסח שהביאה מגרמניה: ביצים רכות בגביעים מוכספים מכוסות בכיסוי סרוג מצמר, לשמירה על חום הביצה, יש גם כיסוי צמר סרוג העוטף את קנקן הקפה. לחם פומפרניקל שחור חתוך לפרוסות דקות דקות, גוש חמאה הולנדית ונקניקים. הוי הנקניקים. שפע של נקניקים מסוגים שונים ומגוונים והטעימים להפליא, שנקנו בחנות היוקרתית של הֶר (אדון) מוֹזֶר במרכז רמתיים, ששומרי הכשרות במושבה קראו לו הטרֶפְנִיָאק (מוכר הטרף). ארוחת הבוקר מוגשת בכלי חרסינה עדינים מעוטרים בפרחים וסכו"ם מוכסף ועדין לא פחות. בארוחת הבוקר מדברים על נושאים שונים (אני מניח) בגרמנית. הארוחה נמשכת שעה בבית החמים והנעים.
אבל יש עוד הרבה זמן עד ארוחת הבוקר. עדיין לא רואים את קצה ערוגות התות. השמים השחירו והגשם הפך למבול. אנחנו כבר זוחלים בשלוליות. אני מעביר את המחשבות שלי אל הטייפרקורדר הקטן והצבעוני בחלון הראווה. אני מקווה שהוא עדיין לא נמכר, אני מקווה שלמרות שהוא מתוצרת איטליה ולא גרמניה הוא יפעל היטב. אני מדמיין איך אני מקליט שירים חדשים שמושמעים ברדיו, מדפיס ומלמד את החניכים שלי בתנועת"הנוער העובד" את מילות השירים. אני רואה בעיני רוחי איך כולנו רוקדים ריקודי-עם בערבי קן בימי שישי לצלילי הטייפ החדש. זה לא עוזר. קר ורטוב.
אני נשבר ומחליט שזו הפעם הראשונה והאחרונה שאני עובד כאן.
לאחר ארוחת הבוקר החמימה ולאחר עוד כמה שעות עבודה פחות קשות, בהן שטפנו את התותים שקטפנו וארזנו אותם למשלוח, שייצא לשוק עם צאת השבת, שבתי לביתי.
ביום רביעי שוב הלכתי לסרט במקום שיעור תלמוד. שוב ראיתי את הטייפ "שלי" בחלון הראווה. בשבת שוב ספרתי צעדים בדרך לתותים, עבודה משעממת אבל השבת הזו ללא גשם. חמש שבתות נשבעתי לפרוש וחמש שבתות שבתי וקטפתי תותים. בסוף יום קטיף התותים החמישי, הודעתי לדודה שאני מפסיק לעבוד ומבקש את חמישים הלירות המגיעות לי. הדודה אומרת ובן דודי, מתרגם: "בדיוק קנו לי אופניים חדשים אז החלטנו לתת לך את הישנים. הם שווים יותר מחמישים לירות".
חזרתי הביתה על אופניים בלי לספור צעדים, למרות שהייתי מעדיף לספור.
סוף סוף הבנתי את הביטוי "יקה פוץ" או במקרה הזה יקית.
והטייפ ? – בסוף בסוף קניתי אותו, אבל זה סיפור בפני עצמו.
==========
