סרטן: פרק ב' - מלנומה / שלום נוי

אני אחרי הניתוח בבית חולים "השרון" מאושפז ומוטרד: קרצינומה או לימפומה מה עדיף? אני קורא באינטרנט ומנסה ללמוד ולהבין מהם דרכי הטיפול בכל אחד מהסרטנים, אני בודק אחוזים וסיכויי החלמה של כל אחד מהשניים, ובינתיים אני עסוק באיחוי התפרים שלאחר הניתוח. אמרו לנו שתוך יומיים שלושה תהיה תשובה מהמעבדה הפתולוגית. עברו יומיים, עברו שלושה ימים ותשובה אין.

"אתה צריך ללכת הרבה בכדי לזרז את ההחלמה שלך", אומרים לי במחלקה ואני ממושמע – עושה זאת. מטייל במשך היום בשטחים הציבוריים של בית החולים ובלילות, כאשר טל עובדת, אני מתלווה אליה לבקר במחלקות השונות. "בוא נבקר במעבדה הפתולוגית" היא מציעה לי, "הייתי שם וראיתי את המעי שכרתו לך ואת הגידולים שנראים כמו כרוביות". אני לא מתלהב לראות אני רק רוצה תשובה. "יש לי חבר במעבדה" מספרת טל, "הוא אומר שהם פורסים בלי סוף פרוסות והן לא מתאימות, לא לקרצינומה ולא ללימפומה".

עבר שבוע. השתחררתי מבית החולים. ביום שישי בצהריים טל מזעיקה אותי:

"יש תוצאות. זוהי מלנומה". לזה לא ציפיתי. מלנומה זה הרע מכל. הרגשתי שדלי מי קרח נשפך על גופי. אני מאוכזב, מיואש ואפילו מדוכא.

בית חולים השרון, 4-8-2008

"אין זמן לאכזבות, ליאוש או לדיכאון" כך טל "בוא ניסע מהר לבית חולים, לקבל את התוצאות בכתב ולהיפגש עם האונקולוג ד"ר ירמיהו שפירא". ד"ר שפירא, יהודי זקן חובש כיפה שחורה, ממתין לנו בחוסר סבלנות, עוד מעט שבת. הוא מדפיס את תוצאות הניתוח ואומר: "זה מוזר, גידול בסדר גודל כזה לא צומח מאליו על המעי הדק. יש לך היסטוריה של מלנומה?"

אני נזכר ומספר לדר' שפירא:

לפני הרבה שנים החלטתי להיגמל מהמבט הכפייתי כל כמה דקות בשעון היד והחלטתי להסיר אותו. מאז ועד היום אינני עונד שעון. לפני כחמש עשרה שנים קראתי כתבה על ההבדל בין סתם נקודת חן לבין שומה ממאירה. דובר שם על ארבעה גימלים. זמן קצר לאחר מכן אני מביט בפרק היד, במקום בו ענדתי עד לפני כמה שנים את השעון, צמחה נקודת חן שמכילה את כל הגימלים: גודל בצמיחה, גבולות לא אחידים, גוון משתנה מוורוד לאדום בהיר, גובה גדול מהרגיל.

פניתי לרופא עור בבית חולים מאיר בכפר סבא והוא מיד פסק שיש להסיר את השומה (כבר לא נקודת חן) ולשלוח דחוף למעבדה. ד"ר דגן ניתח והסיר את השומה וכעבור שבועיים הוזעקתי: הגידול ממאיר, זו מלנומה ויש צורך בניתוח נוסף, רחב שוליים  ועמוק יותר, וכן סדרת בדיקות לשלילת סרטן במקומות אחרים.

ביום רביעי 3 בנובמבר 1993, מנהל מחלקה לכירורגיה פלסטית, ד"ר שריה כהנוביץ' עצמו, ניתח אותי. אחרי שבועיים כאשר הגעתי להוצאת תפרים, אמר לי ד"ר כהנוביץ' כי תוצאות כל הבדיקות שנעשו, כולל הניתוח, שללו ממאירות נוספת. יחד עם זאת הוא ממליץ לבצע כל שנה מיפוי עצמות בכדי לעקוב אחרי הסרטן הזה. 

כל שנה התחננתי לרופאת המשפחה, לתת לי הפניה לבדיקת מיפוי עצמות. אחרי חמש שנים היא פסקה שאין יותר צורך: המלנומה נעלמה.

"אז זהו, המלנומה לא נעלמה!! היא הרימה ראש והתיישבה על המעי הדק שלך", כך ד"ר שפירא. והוסיף: "אצלנו לא מטפלים בכלל בסרטן מסוג זה. יש רק שלושה בתי חולים בארץ שמטפלים במלנומה: בתל אביב, בירושלים ובתל השומר. לאן תרצו לפנות?".

"תל השומר" ענינו מיד "זה הקרוב ביותר ונוח להגעה".

"מצוין. במקרה הבת של עובדת שם ואדאג שהיא תטפל בך בדחיפות". ד"ר ירמיהו שפירא צלצל לד"ר רוני שפירא וביום שני 4 באוגוסט 2008, במקום לחגוג ארבעים וארבע שנים לנישואין, הגענו לתל השומר.

 ==========

קישורים:

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

סרטן: פרק א' - מה זה? / שלום נוי

 איך הכל התחיל? מתי זה קרה? איפה נמקם את הסיפור על רצף הזמן?

אני אוהב להתחיל את הסיפור ביום שישי, שישי לשישי, בשנת 2008.

כבר שנים רבות שאנו נוהגים לפקוד את פסטיבל חג שבועות באבו גוש. קנינו כרטיסים לקונצרט בשעה שש, בכנסיית "גבירתנו של ארון הברית" באבו גוש. הזמנו שולחן לארוחת ערב, לאחר הקונצרט, במסעדת "בלק סטיר" במוצא. הזמנו חדר ללינת לילה במלון מעלה החמישה. המזוודה הייתה ארוזה והכול היה מוכן לקראת הנסיעה.

יעל יצאה לקניות אחרונות לקראת הנסיעה. בשעה עשר בבוקר בעודי מדבר בטלפון, התחילו כאבי בטן מאוד, מאוד, מאוד חזקים. אני רגיל לכאבים בכלל ולכאבי בטן מסוגים שונים בפרט, אבל כאבים כאלה לא היו לי מעולם. אני מסיים בבהילות את שיחת הטלפון ומתקשר לטל. טל עובדת כאחות כללית, בבית חולים השרון ויודעת לאבחן. אני מתאר לה את כאבי התופת שאני חש בבטן התחתונה מצד ימין.

"כנראה תוספתן" היא אומרת "אבל צלצל למוקד בכדי שנהיה בטוחים".

אני מצלצל למוקד חירום של קופת חולים, מתאר את הכאבים ובינתיים מתחיל לעלות לי החום ויש לי צמרמורות.

"כנראה תוספתן" מאבחנת האחות במוקד "אבל סע למיון בכדי שנהיה בטוחים".

יעל חוזרת מהקניות ואנחנו נוסעים במהירות, לחדר המיון בבית חולים השרון. טל צלצלה לכירורג התורן ד"ר אלחנדרו שיקבל אותי ואכן הוא מקבל אותי מיד ובודק באופן יסודי.

"זה לא תוספתן" קובע ד"ר אלחנדרו "נאשפז אותך במחלקה כירורגית ונבדוק".

החום קפץ לארבעים מעלות ואני רועד בכל גופי מצמרמורות. אני מתחיל לקבל אנטיביוטיקה לוריד, בתוספת תרופות משככות כאבים ומורידי חום. מבצעים צילומים מכל הסוגים וקובעים: "במעי הדק באזור האיליאום נצפו מספר לולאות מעי מורחבות ובבטן ימנית תחתונה באזור איליאום סופי, נצפו מספר קטעי מעי בעלי דופן מעובה מאוד עם בלוטות לימפה מזנטריאליות באזור, שגודלם עד 1.5 ס"מ".

אין לי מושג מה זה אומר אבל בטוח שזה לא תוספתן.

אז, מה יש לי? אני שואל.

"נמשיך לחפש", עונה לי מנהל המחלקה הכירורגית.

"חזרנו לפני שבועיים מקפדוקיה", אני מספר לו, "היו שם המון תיירים במלון שלנו שסבלו מכאבי בטן, קיבלו חום ושלשולים. אולי נדבקתי במטוס בטיסה חזרה לארץ".

את חג שבועות ביליתי בבית חולים, מחובר לאינפוזיה ובנוסף גם בולע תרופות מיוחדות שהביאו במיוחד מבלינסון נגד ה"חיידק מקפדוקיה".

קפדוקיה, 12-5-2008

חלפו כמה ימים, כאבי הבטן חלפו גם וגם החום ירד – אני לוחץ להשתחרר. לאף אחד מהרופאים אין מושג מה יש לי והם מסכימים לשחרר אותי. טל מבקשת שאבדק לפני השחרור על ידי ד"ר דיקר, מנהל מחלקה פנימית ד', המחלקה בה עבדה שנים רבות. הוא "מגלה" שההמוגלובין בתוצאות בדיקות הדם שלי, נמוך עד מפחיד. "תלך הביתה רק לאחר שתקבל מנת דם". ישבתי בבגדי היציאה הביתה, קיבלתי מנת דם וחזרתי הביתה, לאחר שהבטחתי לעשות עוד בדיקות בקהילה, בכדי שנדע סוף סוף: מה יש לי?

במשך חודש ימים, בקהילה, עשיתי בדיקות דם כל שבוע (ההמוגלובין נשאר נמוך), עשיתי גסטרוסקופיה ושני סוגים של קולונוסקופיה (ללא תוצאות). הרגשתי חלש, עייף ובעיקר מבולבל – מה יש לי?

בהתייעצות עם ד"ר ויקה (ויקטוריה) ביילין, סגנית מנהל מחלקה פנימית ד' בבי"ח השרון, אני מחליט להתאשפז לבירור יסודי. במחלקה קיבלתי שתי מנות דם ונשלחתי לסדרת בדיקות שונות ומשונות. דווקא בבדיקה פשוטה, שנקראת פסג', גילו ש"נמצא עיבוי בדופן המעי הדק בחלק האמצעי שלו, ייתכן שמשהו חיצוני לוחץ". מהו המשהו שלוחץ נדע רק אם ניכנס פנימה בניתוח. בינתיים יש דמם פנימי ואנמיה חזקה.

טל פונה לד"ר אלדד פובזנר, מנהל מחלקה כירורגית ב', ומבקשת שינתח אותי, כי הוא הטוב מכולם. הוא מסכים, אך מבקש לדחות את הניתוח עד לאחר שובו מחו"ל בעוד שבוע וחצי. טל מספרת לו על דחיפות הניתוח בשל הדמם פנימי והאנמיה הקשה, הוא משתכנע ומסכים לנתח אותי למחרת היום, זאת אחרי קבלת קהל במרפאה הפרטית שלו בשעות הבוקר, כל זאת בתנאי שיהיה חדר ניתוח פנוי בשעות אחה"צ. טל מתחילה במירוץ להשיג חדר ניתוח לשעות אחה"צ וכמובן מצליחה.

אני מתאשפז במחלקה כירורגית ב'. ד"ר אלחנדרו והרופאה האיטלקיה היפה קיארה מקבלים אותי ומכינים אותי לניתוח: שולחים לשפע של בדיקות ומחתימים אותי על טפסים להסכמה ללפרסקופיה ו/או כריתה, אם יהיה צורך, במהלך הניתוח. אחר הצהריים מתחיל צום מצד אחד ושתיית "מרוקן" מצד שני. את הלילה אני מבלה בין החדר שהוקצה לי לבין חדר השירותים הסמוך שם אני משלשל את בני מעי.

17 ביולי 2008 - יום חמישי: בשעה שש בבוקר, מעיר אותי איש מפחיד עם קול נמוך בעל מבטא סובייטי כבד בשם זוניה – "באתי לגלח אותך ולקחת אותך לחדר ניתוח". "הניתוח רק אחה"צ" אני מוחה "לך תבדוק". הוא הולך ולא חוזר. התברר שזו טעות.

בשעה שתיים בצהריים אני מובל לחדר ניתוח. יעל ושלושת הילדים מחכים בחוץ. ד"ר פובזנר וד"ר קיארה ניתחו ובסיום הניתוח דיווח למשפחה: "היה צורך לפתוח את הבטן ולהוציא את הגידול וכן לכרות חלק בגודל של שישים ס"מ מן המעי. על המעי היה גידול ממאיר אולי קרצינומה וקרוב לוודאי לימפומה".

בשעות הערב, אחרי שקיבלתי מנת דם בחדר התאוששות, חזרתי למחלקה. בני המשפחה חזרו לביתם וטל נשארה לישון במיטה הסמוכה למיטתי, לשמור עלי. בשעה שלוש לפנות בוקר טל מביאה את דו"ח הניתוח שמאשר את שנמסר כבר למשפחה – הגידול נראה כמו קרצינומה או לימפומה, הוא נשלח לבדיקה פתולוגית במעבדה. נדע תשובה מדויקת תוך יומיים שלושה.

בשעה חמש לפנות בוקר טל נרדמה ואני שמרתי עליה . . .

==========

קישורים:

### קפדוקיה, 11-5-2008, סרטון ביוטיוב

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג